החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ביטרבלו

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2013 | 554 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

ברוכים הבאים לשבע הממלכות — ארץ מופלאה

של מסתורין, גבורה וסכנה

ביטרבלו בת השמונה־עשרה מוכנה לקבל את השלטון במונסי לידיה. היא הוכתרה למלכה כבר בגיל עשר, ויועציה ניהלו עד כה את ענייני הממלכה. ביטרבלו האמינה שההתנקשות באביה, המלך לק, שמה קץ להשפעתו הנוראה. אבל כשהיא מתגנבת בלילות אל מחוץ לטירה ומתחילה להסתובב ברחובות בתחפושת, היא מבינה עד כמה טעתה.

מה תגלה ביטרבלו מעבר לחומה? האם תמצא שם את מפתחות השלטון, ואולי את זה שמחזיק את המפתח ללבה?

"ספרות הפנטזיה הנשית מעלה לפני השטח הכרה בכוח ובחֵירוּת של נערות צעירות. אכן, עולם חדש מופלא."

יונתן גלזר־איתן, הארץ

מקט: biterblu
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח דבר

כשהוא תופס ביד של אמא וגורר אותה אל שטיח הקיר, זה בטח כואב. אמא לא צועקת. היא מנסה להסתיר ממנו את הכאב שלה, אבל מביטה בי מעבר לכתף, והפנים שלה מראות לי כל מה שהיא מרגישה. אם אבא יֵדע שכואב לה ושהיא מראה את זה, הוא ייקח את הכאב של אמא ויחליף אותו במשהו אחר.

הוא יגיד לאמא: "יקירה, הכול בסדר. זה לא כואב, את לא מפחדת," ובפָּנים של אמא אני אראה את הספק שלה, את התחלת הבלבול. הוא יגיד: "תראי את הילדה היפהפייה שלנו. תראי את החדר היפהפה הזה. אנחנו כל כך מאושרים. הכול בסדר. בואי איתי, יקירה." אמא תבהה בו, מבולבלת, ואז תסתכל עלי, על הילדה היפהפייה שלה בחדר היפהפה הזה, והעיניים שלה ייעשו חלקות וריקות, והיא תחייך מרוב האושר שלנו. גם אני אחייך, כי התודעה שלי לא יותר חזקה מזאת של אמא. אני אגיד: "תבלו יפה! תחזרו מהר!" אבא ישלוף את המפתחות לדלת שמאחורי שטיח הקיר ואמא תגלוש פנימה. ת'יל, שעומד באמצע החדר — גבוה, מודאג, מבולבל — ימהר להיכנס אחריה, ואבא בעקבותיו.

כשהבריח יינעל מאחוריהם, אני אעמוד שם ואנסה להיזכר מה עשיתי לפני שכל זה קרה. לפני שת'יל, היועץ הראשי של אבא, נכנס לחדרים של אמא כדי לחפש את אבא. לפני שת'יל, שהצמיד את הידיים לצדי הגוף בכוח כזה שהן רעדו, ניסה לספר לאבא משהו שהכעיס אותו, ואבא קם מהשולחן, כל הניירות שלו התפזרו, הקולמוס שלו נפל, והוא אמר, "ת'יל, אתה טיפש שלא מסוגל לקבל החלטות מושכלות. בוא איתנו. אני אראה לך מה קורה כשאתה מנסה לחשוב באופן עצמאי." ואז הוא ניגש לספה ותפס ביד של אמא במהירות כזאת, שאמא התנשפה והפילה את הרקמה שלה, אבל היא לא צעקה.

"תחזרו מהר!" אני אומרת בעליזות, כשהדלת הסודית נסגרת מאחוריהם.

אני נשארת בחדר ובוהה בעיניים העצובות של הסוס הכחול שבשטיח הקיר. שלג מכה בחלונות. אני מנסה להיזכר מה עשיתי לפני שכולם הסתלקו.

מה קרה לפני רגע? למה אני לא מצליחה לזכור מה קרה לפני רגע? למה אני מרגישה כל כך…

מִספָּרים.

אמא אומרת שכשאני מרגישה מבולבלת או לא מצליחה לזכור, אני צריכה לעשות חישובים בראש, כי מספרים הם עוגן. היא הכינה לי רשימה של תרגילים לרגעים כאלה. הרשימה כאן, ליד המסמכים שאבא כתב בכתב היד המצחיק שלו, המסולסל.

1058 לחלק ל־46.

אני יכולה לפתור את זה בכתב בשתי שניות, אבל אמא תמיד אומרת לי לחשב בראש. "תרוקני מהראש כל דבר פרט למספרים," היא אומרת. "תעמידי פנים שאת לבדך עם המספרים בחדר ריק." היא לימדה אותי קיצורי דרך. לדוגמה, 46 קרוב מאוד ל־50, ו־1,058 זה רק קצת יותר מ־1,000. 50 נכנס ב־1,000 בדיוק 20 פעמים. אני מתחילה משם ומחשבת מה נשאר. אחרי דקה חישבתי ש־1058 לחלק ל־46 שווה 23.

אני פותרת עוד תרגיל. 2,850 לחלק ל־75 שווה 38. עוד אחד. 1,600 לחלק ל־32 שווה 50.

כן! אמא בחרה מספרים מוצלחים. הם נוגעים בזיכרונות שלי ובונים סיפור, כי חמישים הוא הגיל של אבא ושלושים ושתיים הגיל של אמא. הם נשואים ארבע־עשרה שנים ואני בת תשע וחצי. אמא היתה נסיכה בממלכת לינֵד. אבא ביקר באי לינד ובחר בה כשהיתה רק בת שמונה־עשרה. הוא הביא אותה לכאן והיא לא חזרה לשם עוד. היא מתגעגעת לבית שלה, לאבא שלה, לאחים ולאחיות שלה, לאחיה המלך רוֹר. לפעמים היא אומרת שתשלח אותי ללינד כי אהיה בטוחה שם, ואני מכסה את הפה שלה ותופסת עם היד בצעיפים שלה ומושכת את עצמי אליה, כי אני לא מוכנה לעזוב אותה.

אני לא בטוחה כאן?

המִספָּרים והסיפור מנקים לי את הראש, ונדמה לי שאני נופלת. תנשמי.

אבא הוא מלך מוֹנסי. אף אחד לא יודע שהוא מחונן עם עיניים בשני צבעים שונים. אף אחד לא שואל שאלות, כי מתחת לרטייה שלו מסתתר כישרון נורא: כשהוא מדבר, המילים שלו מערפלות את המחשבות של האנשים, והם מאמינים לכל דבר שהוא אומר. בדרך כלל הוא משקר. בגלל זה עכשיו, כשאני יושבת כאן, המספרים ברורים, אבל דברים אחרים בראש שלי מטושטשים. אבא בדיוק שיקר.

עכשיו אני מבינה למה אני בחדר הזה לבדי. אבא לקח את אמא ואת ת'יל למטה, לחדרים שלו, והוא עושה לת'יל משהו נורא כדי שת'יל ילמד לציית, ולא יפריע שוב לאבא עם חדשות שמכעיסות אותו. אני לא יודעת מה הדבר הנורא שהוא עושה לת'יל. אבא אף פעם לא מראה לי את הדברים שהוא עושה, ואמא אף פעם לא זוכרת מספיק כדי לספר לי. היא אסרה עלי לעקוב אחרי אבא למטה, אי־פעם. היא אומרת שבכל פעם שאני חושבת לעקוב אחריו למטה, אני חייבת לשכוח מזה ולהתרכז בעוד מִספרים. היא אומרת שאם לא אציית לה, היא תשלח אותי ללינד.

אני מנסה. אני באמת מנסה. אבל אני לא מסוגלת להביא את עצמי להיות לבד עם המספרים בחדר ריק, ופתאום אני צורחת.

כשאני שוב מודעת למה שקורה לי, אני מוצאת את עצמי זורקת את הניירות של אבא לאח. אני רצה בחזרה אל השולחן, אוספת ערימות מסמכים, כושלת לאורך השטיח, משליכה אותם לתוך הלהבות, צורחת כשאני מביטה בכתב המשונה והיפה של אבא נעלם. מעלימה אותו בצרחות. אני מועדת על הרקמה של אמא, הסדינים שלה עם השורות הקטנות והעליזות של דוגמאות רקמה: כוכבים, ירחים, טירות, כתרים, מפתחות ונרות עליזים וצבעוניים. אני שונאת את הרקמה. היא אושר שקרי שאבא שיכנע אותה שהוא אמיתי. אני גוררת את הרקמה לאש.

כשאבא פורץ מבעד לדלת הסודית, אני עדיין עומדת שם וצורחת בשיא הקול, והאוויר מחניק, מלא עשן משי מצחין. חתיכת שטיח מתחילה לבעור. אבא רומס את האש ומכבה אותה. הוא תופס בכתפיים שלי ומנער אותי בכוח כזה שאני נושכת את הלשון. "בּיטֶרבּלוּ," הוא אומר, ממש מבוהל. "יצאת מדעתך? את עלולה להיחנק בחדר כזה!"

"אני שונאת אותך!" אני צועקת ויורקת דם בפניו. התגובה שלו כל כך מוזרה: העין הגלויה שלו נוצצת, והוא מתחיל לצחוק.

"את לא שונאת אותי," הוא אומר. "את אוהבת אותי, ואני אוהב אותך."

"אני שונאת אותך," אני אומרת, אבל עכשיו כבר לא בטוחה בזה. אני מבולבלת. הזרועות שלו עוטפות אותי בחיבוק.

"את אוהבת אותי," הוא אומר. "את יקירתי הנפלאה והחזקה, ויום אחד תהיי מלכה. נכון שתרצי להיות מלכה?"

אני מחבקת את אבא, שכורע על הרצפה מולי בחדר מלא עשן, גדול כל כך, מנחם כל כך. אבא חמים, ונעים לחבק אותו, גם אם לחולצה שלו יש ריח מוזר של משהו מתוק ורקוב. "המלכה של כל מונסי?" אני שואלת בפליאה. המילים מעומעמות בפה שלי. הלשון שלי כואבת. אני לא זוכרת למה.

"יום אחד תהיי מלכה," אבא אומר. "אני אלמד אותך את כל הדברים החשובים, כי אנחנו חייבים להכין אותך. תצטרכי לעבוד קשה, ביטרבלו שלי. לא זכית בכל היתרונות שלי. אבל אני אעצב אותך, נכון?"

"נכון, אבא."

"ואסור לך להמרות את פי לעולם, אף פעם. בפעם הבאה שתשמידי מסמכים שלי, ביטרבלו, אני אכרות אחת מהאצבעות של אמא שלך."

זה מבלבל אותי. "מה? אבא! אסור לך!"

"ובפעם שאחרי זה," אבא אומר, "אני אתן לך את הסכין, ואת תכרתי את אחת האצבעות שלה."

שוב אני נופלת. אני לבדי בשמים עם המילים שאבא אמר. אני צונחת אל ההבנה. "לא," אני אומרת בביטחון. "אתה לא יכול לגרום לי לעשות את זה."

"אני חושב שאת יודעת שכן אוכל," הוא אומר, ואני לכודה בידיים שלו שמחזיקות בי בכוח מעל למרפקים. "את הילדה שלי עם התודעה החזקה, ואני חושב שאת יודעת בדיוק לְמה אני מסוגל. בואי נבטיח משהו זה לזה, יקירה? בואי נבטיח שמהיום והלאה נהיה כנים זה עם זה? אני אעשה ממך מלכה קורנת להפליא."

"אתה לא יכול לגרום לי לפגוע באמא," אני אומרת.

אבא מרים יד וסוטר לי בכוח. אני עיוורת ומתנשפת, והייתי נופלת אלמלא החזיק בי. "אני יכול לגרום לכל אחד לעשות כל דבר," הוא אומר בשלווה מוחלטת.

"אתה לא יכול לגרום לי לפגוע באמא," אני צועקת בפנים צורבות ורטובות מדמעות ומנזלת. "יום אחד אני אהיה גדולה מספיק להרוג אותך."

אבא צוחק שוב. "מתוקה," הוא אומר וגורר אותי בכוח בחזרה לחיבוק. "אוי, תראי כמה את מושלמת. את תהיי יצירת המופת שלי."

כשאמא ות'יל יוצאים מהדלת הסודית, אבא ממלמל לי משהו, ואני משעינה לחי על הכתף הנעימה שלו, מוגנת בזרועותיו, ותוהה למה החדר מסריח מעשן ולמה האף שלי כל כך כואב. "ביטרבלו?" אמא אומרת ונשמעת מפוחדת. אני מרימה את הראש ומסתכלת עליה. העיניים שלה נפערות, והיא מסתערת עלי ומושכת אותי מאבא. "מה עשית?" היא מסננת אל אבא. "אתה הכית אותה. חיה רעה שכמוך. אני אהרוג אותך."

"יקירה, אל תהיי טיפשונת," אבא אומר וקם, מיתמר מעלינו. אמא ואני כל כך קטנות, כל כך קטנות כשאנחנו חבוקות יחד, ואני מבולבלת כי אמא כועסת על אבא. אבא אומר לאמא, "לא הכיתי אותה. את עשית את זה."

"אני יודעת שזה לא נכון," אומרת אמא.

"ניסיתי לעצור אותך," אומר אבא, "אבל לא הצלחתי, ואת הכית אותה."

"לעולם לא תשכנע אותי בזה," אמא אומרת, והמילים שלה צלולות. הקול שלה יפהפה בתוך החזה שלה, שהאוזן שלי לחוצה אליו.

"מעניין," אבא אומר. הוא בוחן אותנו לרגע בראש מוטה קלות, ואז אומר לאמא, "היא הגיעה לגיל מקסים. הגיע הזמן שנלמד להכיר זה את זה טוב יותר. אני אתחיל להעביר לביטרבלו שיעורים פרטיים."

אמא מפנה את הגוף, כך שהיא נמצאת ביני לבין אבא. הזרועות שלה מחבקות אותי כמו סורגי ברזל. "לא," היא אומרת לאבא. "תסתלק מכאן. תסתלק מהחדרים האלה."

"זה באמת מרתק להדהים," אומר אבא. "מה אם הייתי אומר לך שת'יל הכה אותה?"

"אתה הכית אותה," אומרת אמא, "ועכשיו אתה תלך."

"נפלא!" אבא אומר. הוא ניגש אל אמא. האגרוף שלו מגיח כמו משומקום. הוא מכניס לאמא אגרוף בפרצוף והיא קורסת על הרצפה, ואני נופלת שוב, אבל הפעם באמת, נופלת עם אמא. "תתנקו קצת, אם תרצו," אבא מציע כשהוא מיתמר מעלינו ודוחק בנו בקצה הבוהן שלו. "אני צריך לחשוב. נמשיך בדיון הזה אחר כך."

אבא הולך. ת'יל כורע ברך, רוכן מעלינו, וטיפות דם טרי מטפטפות עלינו מהחתכים שיש לו עכשיו בשתי הלחיים. "אָשֶן," הוא אומר. "אשן, אני מצטער. הנסיכה ביטרבלו, סלחי לי."

"אתה לא הכית אותה, ת'יל," אמא שלי אומרת בקול צרוד. היא דוחפת את עצמה לישיבה, מושכת אותי אל חיקה ומנדנדת אותי, לוחשת לי מילות אהבה. אני נצמדת אליה בבכי. יש דם בכל מקום. "תעזור לה, ת'יל, טוב?" אמא אומרת.

הידיים היציבות והעדינות של ת'יל נוגעות באף שלי, בלחיים שלי, בלסת שלי; העיניים המימיות שלו בוחנות את הפרצוף שלי. "שום דבר לא נשבר," הוא אומר. "עכשיו תני לי לבדוק אותך, אשן. אשן, אני מתחנן שתסלחי לי."

שלושתנו מכונסים יחד על הרצפה, מאוחדים, בוכים. המילים שאמא ממלמלת לי הן הכול. כשאמא פונה אל ת'יל שוב, הקול שלה עייף כל כך. "דבר ממה שעשית לא היה בשליטתך, ת'יל, ואתה לא הכית אותה. כל זה הוא מעשה ידיו של לֶק. ביטרבלו," אמא אומרת לי, "המחשבות שלך צלולות?"

"כן, אמא," אני לוחשת. "אבא הכה אותי, ואז הכה אותך. הוא רוצה לעצב ממני מלכה מושלמת."

"את צריכה להיות חזקה בשבילי, ביטרבלו," אמא אומרת. "חזקה מתמיד, כי המצב עומד להחמיר."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ביטרבלו”