החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מלחמה במקום שלום

מאת:
הוצאה: | 2019-01 | 686 עמ'
קטגוריות: ארץ ישראל, עיון

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

מדוע הישראלים מתקשים לעשות שלום עם שכניהם? כיצד סכסוך הנמשך מעל למאה שנה ומלווה במלחמות אין־ספור אינו בא על פתרונו? על שאלות אלה, הרלוונטיות מתמיד, מנסה לענות פרופ' אורי בן־אליעזר, כשהוא מעלה שני מכשולים לשלום המלווים את החברה הישראלית מאז ראשית המאה העשרים ועד ימינו אלה: האחד קשור באופייה של הלאומיות הישראלית, המבוססת על זיקה ובעלות על טריטוריה בשל "זכויות

היסטוריות", ומתקשה להתחלק בבעלות זו עם "האחרים". השני קשור לנטייה שהשתרשה בחברה הישראלית ולפיה לסכסוך בין ישראל לשכניה אין כל פתרון זולת הפתרון הצבאי.

בן אליעזר מתחקה אחר התהליכים שהביאו להפיכתה של "לאומיות מיליטריסטית" לאחד הגורמים המרכזיים שהביאו על ישראל את מלחמותיה השונות מימי ראשית הציונות ועד ימינו אלה. למול הלאומיות המיליטריסטית, בן־אליעזר מראה כיצד לאורך כל הדרך קמו כוחות חברתיים שונים שהאמינו כי האפשרות לשלום אינה תלויה בהכרח "בצד השני" אלא בישראל. אלא שמאמציהם לשלום סוכלו כמעט תמיד דווקא בידי הישראלים עצמם.

מלחמה במקום שלום הוא קריאת חובה לכל מי שמתעניינים במקורות החברתיים והתרבותיים המלווים את הסכסוך הישראלי־ערבי והמערימים קשיים על פתרונו, לכל מי שחרדים מפני הנטייה הישראלית לפתור בעיות מדיניות בדרך של אלימות ומלחמה, ודואבים את היעדרה של חשיבה אזרחית המושתתת על עיקרון של שלום על בסיס פשרה בין העמים.

פרופ׳ אורי בן־אליעזר הוא ראש החוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה.

ספריו בעברית: 'דרך הכוונת' ו'מלחמותיה החדשות של ישראל'.

מקט: 4-20-535193
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


מבוא

עם סיום כתיבתו של ספר זה, שוב מחריף העימות בין ישראל לסביבתה. צלפים יורים על צעירים פלסטינים המתקרבים לגדר החוצצת בין הרצועה לישראל, מטוסי ישראל פוגעים כמעט מדי לילה במטרות איראניות ובמאגרי נשק של חיזבאללה בסוריה, ואנשי יחידות מיוחדות של צה’ל מחפשים בלילות ‘מבוקשים’ בערי הגדה. כמו בספרו של אריך מריה רימרק ‘במערב אין כל חדש’, שהתפרסם בשנת 1929 ותיאר את זוועות המלחמה, גם בישראל האויב לעיתים מתחלף, שיטות הפעולה משתנות, אך למעשה ‘אין כל חדש’.

באמצע מאי 2018 עודד חמאס את תושבי עזה להפגין מול הגדר המפרידה בין הרצועה לישראל, ולנסות לפרוץ אותה. צעירי הרצועה נענו לקריאה בין השאר מתוך ייאוש הנגרם בשל המשבר ההומניטרי שהם שרויים בו, מהמצור המתמיד המוטל עליהם, משיעורי האבטלה הגבוהים, מהמחסור במזון ומהתחושה כי הם נתונים שנים בכלא אחד גדול. הפלסטינים לא שעו לאזהרות שלא להתקרב. עשרות אלפים מהם באו, חלקם יידו אבנים, בקבוקי תבערה, והיו שניסו גם לחבל בגדר ולפרוץ לתוך ישראל דרכה. בהנהגתו של חמאס הפגנות מהסוג הזה נועדו לא רק להתנגד לכיבוש, אלא גם לשלול לגיטימציה לקיומה של מדינת ישראל. לא בכדי הן כונו ‘צעדת השיבה הגדולה’, ללמדנו עד כמה ההיסטוריה רלוונטית למציאות שאנו חיים בה, כפי שגם יראה ספר זה.

אך האומנם סבר מישהו מהעבר השני של הגדר כי חצייתה תחזיר אותו לבית אבות אבותיו במה שהייתה פעם פלסטין? או שמא ברגשות לאומיים מדובר ולא קולו של ההיגיון הוא הנשמע ברמה? האם התנהגותם של חיילי ישראל נראתה הגיונית? או שגם בה הרגש הלאומי, זה היוצר שנאה, מפריד בין עמים ומעמיד יחסים על בסיס הייררכי של שולטים ונשלטים, משפיע? צה’ל התמודד עם הבעיה בדרך אחת בלבד – צלפיו ירו במפגינים הבלתי מזוינים. כלום ‘הגניוס היהודי’ לא מצא פתרונות אחרים?

מספר ההרוגים ביום אחד, יום הנכבה, 14 במאי, הגיע ל־62 איש. היקף ההרוגים בכל חודש מאי, הוא חודש הצעדות לעבר הגדר, הגיע ל־116 פלסטינים ולכ־13 אלף פצועים, מתוכם יותר מ־1,000 ילדים. כושר היצירתיות הישראלי שיכול היה אולי להביא לפתרונות אחרים זולת ירי על מפגינים בלתי מזוינים, כוון לירי מגמתי שנועד יותר לפצוע מאשר להרוג. באותו יום הרה גורל נפצעו מאש חיה כ־1,350 פלסטינים, מקצתם בצורה אנושה, מקצתם באופן קשה. מהי תפיסת המציאות שעומדת מאחורי אלימות מסוג זה?

בעולם גינו בחריפות את הרג הפלסטינים וכינו אותו ‘טבח’ ו’מרחץ דמים’ בירושלים, באותו היום ממש, חגגו קברניטי ישראל את העתקת שגרירות ארצות הברית לירושלים, כשבחגיגה נכחה גם בתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. ואילו בתל אביב, 100 אלף איש התגודדו בכיכר רבין – אותה כיכר שבה מתנהלות לעיתים הפגנות פוליטיות – כדי לשמוח ולעלוז עם זמרת ישראלית שזכתה באירוויזיון. נדמה שאף במאי הוליוודי לא היה מעז להעלות תסריט הזוי שכזה.

הישראלים אוהבים להציג את המציאות כאילו היא מתנהלת באופן סימטרי – ‘הם פוגעים בנו ואנחנו בהם’. אבל בצד הישראלי באירוע הדמים נפצע רק חייל אחד, גם הוא באופן קל. אכן, חמאס בונה מנהרות, מייצר טילים, משגר אותם לעבר דרומה של ישראל, ורוצה לפגוע בישראלים. האלימות היא הדדית גם אם הפגיעה קשה יותר לצד אחד מאשר לאחר. אך זו גם סיטואציה של כיבוש שבה הנכבש נאבק על חייו ועל חירותו. האם שקולה הפגיעה בחיי בני אדם, המנסים ליצור מודעות למצבם, לפגיעה באמצעות עפיפונים בוערים שמושלכים מעבר לגדר לעבר שדות של חקלאים ישראלים, גם אם הנזק הכלכלי הנגרם מהם הוא רב וחייהם של הישראלים הגרים בסמוך הפכו לקשים מנשוא? ישראל יודעת להשיב מנה אחת אפיים ויש לה הכלים לכך. באינתיפאדה השנייה, כפי שנראה, על כל כדור שנורה מהצד הפלסטיני, ישראל השיבה בצרורות, בירי טנקים, בהפעלת מטוסים. 1,056 ישראלים נהרגו אז לעומת 4,200 פלסטינים. מספרי הפצועים עמדו על יחס של 1:8 כשלפלסטינים היו יותר מ־32 אלף פצועים. במבצע צוק איתן, אם נביא דוגמה נוספת, לישראל היו 74 הרוגים; לפלסטינים 2,203. מספרי הפצועים עמדו על יחס של 1:5 כשלפלסטינים יותר מ־11 אלף פצועים. מה סיבותיו ומה תכליתו של ירי זה? על מה מעיד אי השוויון המספרי? ספר זה יספק מענה גם לכך.

ישראל האשימה את חמאס, כי הוא מקריב את צעיריו. זו אמירה מורכבת. לא החיילים היורים או אלה ששלחו אותם הם האשמים, אלא ‘האחרים’, ‘הערבים’ בכללותם המביאים את מותם על עצמם. נראה שהטיעון הזה חוזר לאורך ההיסטוריה של ישראל. הצבא מיהר לספור והודיע כי 24 מההרוגים באותו יום גורלי הם מחבלים שעסקו בטרור. הייתה זו הגדרה בעייתית של המושג טרור, בהתייחס לכך שהיו אלה אנשים שרצו לגדר, במעין ריצת התאבדות שהיה ברור גם להם כי היא לא תחולל כל שינוי במצב. במדינה שראש ממשלתה כתב ספרים בנושא – לישראל יש הגדרה מעניינת של המושג ‘טרור’. גם בכך נעסוק. למחרת היום בכיר בחמאס ציין בריאיון לתקשורת הפלסטינית כי רובם המוחלט של ההרוגים משתייכים לחמאס. הדוברים הישראלים עטו על דבריו כעל מוצאי שלל רב. לדעת רבים מהם עובדה זו מכשירה הריגתם של אנשים בלתי חמושים.

בחיפה ובמקומות אחרים הפגינו, בעיקר פלסטינים אזרחי ישראל, נגד אירועי הדמים. המשטרה עצרה רבים מהמפגינים בטענה כי הפרו את הסדר. לפני המעצר ובמהלכו הוכו חלק מהמפגינים. מתברר שהמשטרה נוהגת בפחות איפוק, אם לנסח את הדברים בצורה מעודנת, כשהמפגינים ערבים. האם האלימות טבועה באישיותם של השוטרים? האם האלימות היא חלק מתפיסת תפקידם, מעין ציווי ארגוני שבלעדיו אינך יכול להיות שוטר? ספק אם זה המצב. נדמה כי רגשות אתנו־לאומיים מכתיבים את היחס לאחר בקרב המופקדים על מנגנוני הכוח של ישראל. גם בממשלת ישראל יושבים שרים, המתקשים להשלים עם מצב שבו פלסטינים אזרחי ישראל מזדהים עם גורלם המר של תושבי השטחים. אחד מהם הוא שר הביטחון אביגדור (איווט) ליברמן.

ליברמן נולד בשנת 1958 בקישינב שהייתה אז בברית המועצות. הוא היגר עם משפחתו לישראל ב־1978, כשהוא בן 20. לא פעם הביע את רצונו בהעברת חלק מאזרחי ישראל הערבים למדינה הפלסטינית, אם זו תקום אי־פעם. לעיתים הוא אפילו מביע תמיכה בהקמתה של מדינה כזו, ויש בכך כדי להפתיע, שכן הוא עצמו מתנחל הגר בשטחים. האם השאיפה להגיע למעין ‘טוהר אתני’, להפרדה בין יהודים ללא יהודים, היא שהופכת אותו לחסיד המדינה הפלסטינית? האם ניכרת במהלך ההיסטוריה של ישראל שאיפה מסוג זה, או שמא מדובר בתופעה חדשה? גם בשאלה זו עוסק הספר.

בעת מבצע צוק איתן קרא ליברמן בעמוד הפייסבוק שלו לישראלים היהודים להחרים עסקים ערביים ששבתו במחאה על ההרג שנעשה בעזה. את איימן עודה, יושב ראש הרשימה המשותפת, המורכבת מכמה מפלגות ערביות, מכנה ליברמן בשם ‘גיס חמישי’. הוא קורא להכניסו לכלא ולהוציא את מפלגתו אל מחוץ לחוק. שר הביטחון הוא חסיד גדול של שימוש בכוח צבאי על מנת לפתור בעיות מדיניות. אנו נכנה תופעה זו, מרגע שהיא חוזרת ונשנית וזוכה ללגיטימציה, בשם ‘מיליטריזם’. בשעתו פרש ליברמן מממשלת נתניהו מכיוון שזו התמהמהה להכניס את כוחות צה’ל לרצועת עזה, ואחר כך לא התנהלה בצורה מספיק מיליטנטית לטעמו בעת הלחימה במבצע צוק איתן. כשר ביטחון שולח ליברמן את מטוסי ישראל לפגוע שוב ושוב במטרות איראניות בסוריה. לאחר שישראל תקפה מתקנים איראניים בשדה תעופה סורי, תקיפה שהביאה למותם של שבעה אנשי צבא איראנים, חלקם בכירים, עלתה אפשרות שהאיראנים יגיבו בפעולת נקם באמצעות ירי של טילים לעבר ערי ישראל. ישראל הזהירה כי תגיב בעוצמה. האיראנים לא פעלו, או שמא פעלו ונכשלו בפעולתם. ואילו ישראל ממשיכה לתקוף. ‘ישראל לא תאפשר לטהראן להפוך את סוריה לבסיס קדמי לפעולות נגדה’, הזהיר ליברמן. ובאשר לאיום בתגובה איראנית הודיע: ‘אם אצלנו יהיה גשם של טילים, אצלם יהיה מבול’. אך ליברמן לא הראשון המזהיר את האויב לבל יעז להתגרות בישראל. עדיין זכורות אזהרות ראש הממשלה אולמרט שהופנו לחיזבאללה בראשית מלחמת לבנון השנייה. כלום שואלים הישראלים האם מדיניות ישראל תביא לסופו של הסכסוך בין ישראל לאיראן? האם אזהרות ישראל הביאו בשעתו לסיום הסכסוך עם החיזבאללה? בינתיים ליברמן התפטר בחודש נובמבר 2018 מתפקידו כשר ביטחון. גם הפעם מכיוון שהממשלה בה כיהן כשר ביטחון היתה מתונה לטעמו בתגובה לחמאס. אפשרות להסדר מדיני עם האויב נראית לו הזויה לחלוטין.

מי שרואה את המציאות בדרך שונה מדרכו של ליברמן הוא בוגד. בשנת 2007, כשהיה יושב ראש מפלגת ישראל ביתנו ושר בממשלת ישראל, השווה ליברמן את אנשי תנועת יש גבול לקאפו במחנות הריכוז הנאציים. היו שגינו את ההשוואה. פחות מתוך רצון להגן על פעילי השלום ויותר מכיוון שהישראלים אינם נוטים להשוות בין השואה לאסונות אחרים. בעת האמירה הזו ישב ליברמן בממשלת אהוד אולמרט יחד עם שרי העבודה. כלום הרימו קול על ההשוואה? התפטרו? דרשו את פיטוריו? הבעיה אינה ליברמן, הסביר אז יושב ראש מרצ יוסי ביילין, אלא מפלגת העבודה, שתאוות השלטון שלה לא יודעת גבול. בכל זאת היו גם פעילי עבודה שגינו את דבריו של ליברמן. הם הסבירו כי הוא חושש שמפלגתם תביא שלום. התבטאויותיו, כך אמרו, מצביעות על חשש זה. נדמה כי הייתה יומרה לא מעטה בקו המחשבה הזה. האומנם מסוגלת הייתה מפלגת העבודה להביא שלום? האם לא היו לה הזדמנויות לכך במשך השנים? האם ניצלה אותן וניתבה דרך לשלום? האומנם גישתה בעניין זה שונה משל יריבותיה הפוליטיות? הספר ידון גם בכך.

ליברמן אינו היחיד המגלה התנהגות חסרת סובלנות כלפי פעילות ‘אנשי שמאל’. גם חברי ממשלה אחרים מתגלים ב־2018 ככאלה. כשר חינוך, נפתלי בנט אינו מפסיק לפעול נגד תנועת שוברים שתיקה המנסה להפיץ את המסר שלפיו הכיבוש משחית את חיילי צה’ל. המפגשים של אנשי הארגון עם תלמידים ברחבי הארץ מוציאים את השר מדעתו, והוא החליט לאסור את פעילותם בבתי ספר ויזם שיחות בירור ונזיפה עם מנהלי בתי ספר שהזמינו את נציגי הארגון. בנט הודיע כי יאסור פעילותם של ארגונים הפוגעים בחיילי צה’ל. האם זו כוונתם של אנשי שוברים שתיקה? ואולי הם דווקא מגינים על חיילי צה’ל בהבהירם מהי התנהגות פסולה? ‘אני מצפה משר החינוך’, כתב אבנר פינצ’וק, ראש צוות זכויות אזרחיות ופוליטיות באגודה לזכויות האזרח בישראל, ‘שילמד את התלמידים שלנו להקשיב לדעות שונות, לגבש דעה משל עצמם ולהיות אזרחים פעילים שיתרמו לחברה. הוא כנראה מעדיף אזרחים צייתנים ושתקנים’.

גם בנט הוא חסיד של פתרונות צבאיים, של יד קשה. בניגוד לליברמן, לדידו השטחים שנכבשו ב־1967 ניתנו לעם ישראל על ידי האל. הוא תומך בסיפוח רשמי שלהם לישראל. הרי מדובר במצווה. ייתכן שהתנהגות מוסרית של חיילי צה’ל לא תקדם את המטרה. בעיתון ‘ידיעות אחרונות’ הופיעה ביולי 2013 טענה כי בנט, אז שר הכלכלה, הציע בישיבת הכלכלה שעסקה בשחרור אסירים פלסטינים, להרוג מחבלים שנתפסים במקום להעמידם לדין. היועץ לביטחון לאומי, יעקב עמידרור, השיב לו שזו אינה אפשרות חוקית, אך בנט אמר בתגובה: ‘אני כבר הרגתי המון ערבים בחיים שלי ואין עם זה שום בעיה’. האם צדק בנט בכך ש’אין עם זה בעיה’? גם בכך נדון.

מלחמות כיבוש (‘שחרור’ בפי רבים) לא מונעות מישראלים רבים להמשיך ולאחוז במוטיב הרואה דווקא את ישראל כקורבן. מהם שורשיה של ראייה זו ולאן היא מובילה אותנו? הישראלים פסקו זה מכבר להאמין כי יש לסכסוך פתרון. מהיכן מגיע ציבור כה נרחב למסקנה פסימית שכזו? תנועות השלום הישראליות נעלמו כמעט לגמרי. והנה במפלגת האופוזיציה קם אחד מראשי המפלגה ומציע פתרון למצב. ‘הגיע הזמן להתפכח’, כתב איתן כבל, בקוראו לחבריו להשלים למעשה עם הכיבוש, או לפחות עם חלקו. ‘יש לוותר’, הוא כתב על חזיונות בדבר חתימה על הסכמי שלום על מדשאות הבית הלבן, שהרי אין בצד הפלסטיני מנהיגות שרוצה שלום. יש לספח, כך כתב, את גושי ההתיישבות שבשטחים, ולהחיל את החוק הישראלי עליהם. כבל כואב את מצבם הבלתי מוסדר של המתנחלים הללו, שהחוק מטיל עליהם מגבלות מיותרות. ‘דין אחד על תושב גוש עציון ודין אחר על תושב חולון’, הוא כותב, באמצו למעשה את הסיסמה הישנה נושנה של המתנחלים ותומכיהם. ‘ומה בנוגע לפלסטינים החיים באזורים אלה? האם יהפכו לאזרחי ישראל?’ נשאל כבל למחרת פרסום תוכנית השלום שלו. מצבם של אלה אינו מדאיג את האיש ותשובתו חד־משמעית: ‘לא, מה פתאום. איזה אזרחות. על מה אתם מדברים’. לכבל קמו מבקרים גם מתוך מפלגתו שלו. טענו כי החליט לאמץ את עמדות הבית היהודי, מפלגתו של בנט. האומנם סטה כבל, עם רעיונות הסיפוח שהציג, מגישתה המסורתית של תנועת העבודה ותנועות פוליטיות אחרות? האם אחרי הכול, כפי שנכתב במגילת העצמאות, ‘אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן’? ספר זה, שחוקר את שורשי הלאומיות המיליטריסטית בישראל, התנאים שהולידו אותה, התמורות שעברה במשך השנים והשפעתה על מלחמותיה הרבות של ישראל, יעסוק גם בשאלה זו.

הערות שוליים – מבוא:

1. ”טבח’ ו’מרחץ דמים’, העיתונים בעולם על המהומות בעזה’, Ynet, 15.5.2018.

2. יואב זיתון, ‘בכיר חמאס: ’50 מההרוגים במהומות – אנשי הארגון”, Ynet, 16.5.2018.

3. אסר עוקבי, ‘שביתת הזדהות במגזר הערבי עם עזה. ליברמן: ‘להחרים עסקים”, מעריב, 21.7.2014.

4. אביגדור ליברמן, ‘איימן עודה – גיס חמישי’, חדשות 2, 21.5.2018; אריק בנדר ואלון חכמון, ‘ליברמן: ‘כל יום שאיימן עודה לא בכלא הוא כישלון של רשויות האכיפה”, מעריב, 20.5.2018.

5. מורן אזולי, ‘ליברמן מפרק את האיחוד עם הליכוד: ‘למה מחכים מול החמאס?” Ynet, 7.7.2014.

6. רון בן ישי, ‘נחשפת הזרוע האווירית האיראנית בסוריה’, Ynet, 17.4.18; טל שלו, ‘ליברמן על תקיפת צה’ל: פגענו כמעט בכל התשתיות האירניות בסוריה’, וואלה ניוז, 10.5.2018.

7. אמנון מרנדה, ‘הבעיה בברק ואולמרט, לא ב’קאפו’ של ליברמן’, Ynet, 7.10.2007.

8. אבנר פינצ’וק, ‘הנפגעים העיקריים […] נגד שוברים שתיקה הם התלמידים’, מעריב, 28.12.2016.

9. הדיווח על דברי בנט הופיע בפרסום של ארגון יוזמות קרן אברהם בתאריך 29.7.2013.

10. איתן כבל, ‘חברַי לתנועת העבודה, הגיע הזמן להתפכח’, הארץ, 24.5.2018.

11. ‘גבאי נגד תוכניתו המדינית של כבל’, הארץ, 27.5.2018.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מלחמה במקום שלום”