החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

חיות

מאת:
מפורטוגזית: רמי סערי | הוצאה: | 2008 | 115 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

כלב, חתול ואנקור; צרצר וחרקים אחרים; פר, פרה ופרד; קוקייה וקרפד; תרנגול, שַחרור ועורב; אדם ועוד אנשים… חיות הוא ספר המיועד למבוגרים, שאהבת החיות המפעמת בלבם של ילדים לא נטשה אותם כליל בהתבגרם, מבוגרים אשר שימרו את סקרנותם ושמרו על טוהר מבטם. כל אחד מארבעה-עשר הסיפורים הכלולים בקובץ פותח צוהר אל עולמה של חיה אחרת, ועולמה של כל חיה וחיה בספר מטיל כמה וכמה אלומות אור על עולמות של בני-אדם. חיות מביא מסיפוריהם של אנשים הלובשים דמות חיות ומסיפוריהן של חיות שקורותיהן הן קורות אדם. באמצעות הדמויות שברא בספרו עלה ביד מִיגֵל טוֹרְגָה להתייחס בתבונה למאבק הנצחי של המין האנושי למען חיים שכדאי לחיותם. בחיות ביטא היוצר גם אחדים מן הערכים האנושיים האוניברסליים, שאסור לאדם לוותר עליהם בשום זמן.
הקובץ חיות, אחד מנכסי צאן ברזל של ספרות פורטוגל, הוא בעת ובעונה אחת אוסף משלים מודרניים על קיום האדם ועל השתקפות חייו בעולם החי, ומסמך מרתק הפתוח לפרשנויות מרובות. הספר מתמקד בתיעוד אלגורי של משטרי עריצות ובחשיבוּת מעשה היצירה בעידן מתעתע של אובדן דרך. הקובץ שהתפרסם בפעם הראשונה בשנת 1940, ראה אור בפורטוגל ביותר מעשרים מהדורות, תורגם לשפות רבות, והוא עדיין משמש עניין למחקרים ספרותיים חדשים. חיות הוא התרגום העברי הראשון לאחד מספרי מִיגֵל טוֹרְגָה, מגדולי סופריה של פורטוגל במאה העשרים. אחרית הדבר שצירף לספר מתרגמו לעברית, המשורר רמי סערי, מצביעה על מקומה של יצירת טוֹרְגָה בספרות פורטוגל, ומציעה הסתכלות אחת מני רבות על סיפורי חיות.
על המחבר:

הסופר, המשורר, המסאי והמחזאי מִיגֵל טוֹרְגָה נולד בשנת 1907 בכפר הקטנטן סָאוּ מַרְטִינְיוּ דָה אַנְטָה, במחוז ההררי והעני טְרָז-אוּז'-מוֹנְטֶשׁ שבצפון-מזרח פורטוגל. בתום שהות קצרה בסמינר לכמרים היגר בגפו, בגיל שלוש-עשרה, לברזיל, ושם התפרנס מעבודות חקלאיות ומימן בכוחות עצמו את המשך לימודיו. משחזר למולדתו, בשנת חייו השמונה-עשרה, השלים את לימודיו בתיכון ולמד רפואה באוניברסיטת קוּאִימְבְּרָה. אחרי שעבד במשך זמן מה כרופא במחוז הולדתו ובעיר לֶיְרִיָּה, פתח מרפאה בקוּאִימְבְּרָה, ובעיר זו חי עד מותו, בשנת 1995. בין השנים 1928 ל-1990 פרסם מִיגֵל טוֹרְגָה חמישה-עשר ספרי שירה, יותר מתריסר יצירות בסיפורת, שלושה מחזות וחמישה-עשר כרכים של יומן רחב יריעה הכולל סיפורת, שירה, כתיבה מסאית, זיכרונות ותיעוד. בתקופת הדיקטטורה הפשיסטית נרדף הסופר, והמשטרה החרימה לפרקים את ספריו. בשנת 1960 הוגשה מועמדותו לפרס נובל. רבים מספריו תורגמו, והוא מוככּר בעולם כאחד מחשובי הסופרים הפורטוגלים במאה העשרים.

מקט: 4-249-1896
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
סקירת הספר באתר סימניה

הורד דוגמה חינם לאייבוקס  הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


נֵרוּ: הוא חש שמצבו הולך ומידרדר. עכשיו נבצר ממנו אף לזקוף את ראשו. לכן הניחוֹ על הקרקע, לאט. וכך נשאר, שרוע ורפוי, בציפייה. הוא נפרד כבר מהכול. לא נשאר לו עוד דבר על פני האדמה כי אם למות מוות רגוע ומכובד, כדרך אחרים לצדו שמתו לפניו. מובן שמוטב היה לא לחלום אפילו על הלוויה יפה, כאחת מן ההלוויות הרבות שראה, בתוך ארון עטור בלובן ובזהב, מלוּוה בקהל כל הכפר כולו… דבר כזה נועד לבני-אדם, וגם לא לכולם. הוא עתיד היה לזכות רק בבור עצוב בגינה, מתחת לעץ התאנה המבכיר, בבית-הקברות של כלבי המשק וחתוליו. והשבח לאל שיירקב במרחק שני צעדים מן המטבח! האתון לא זכתה אף לזה. עצמותיה הבהיקו עדיין בחורש של פֶּדְרֶיְרָה, נתונות לחסדי הגשם, הקרה והכפור. כמו לא די בכך הלך לו ארנב חצוף והשתכן מתחת לקשת צלעותיה, חומד לצון! איזו שאלה, בין שתי רעות חולות… כיוון שמקום טוב מזה לא היה בנמצא, עדיף להישאר שם. בעונת התאנים, ברגעים צוננים, באה בעלת הבית לנחם את כרסה. הקשישונת אהבה תאנים. וכך יתברך נֵרוּ בחֶברה מדי פעם בפעם. הוא לא נואל, חלילה, להשליך את יהבו על הידידות הזאת. לא מִנֵּהּ ולא מִקְצָתֵהּ. בבת עינו היתה הבת הבכורה, שנהגה ללטף אותו כמו היה ילד. הזקנה טרחה להרחיק אותו במשך כל החיים. היא נתנה לו אומנם חתיכת לחם (ממש יפה מצדה), אבל תיכף ומיד קלקלה הכול כשהוסיפה: "עוף מפה!" והוא הסתלק לו ברוב טקס אל מלונתו. רק בתה החזיקה אותו בחיקה כשהיה עדיין קטן, ואחר כך, במשך שנים רבות, הניחה לו להתחמם מול האח, מכורבל לרגליה, בעוד השלג, לבן וקר, מכסה לאטו את גג הבית. גם הזקן הפגין כלפיו גילויי חיבה מדי פעם בפעם: כאשר התנהל הכול כשורה, ובעל הבית חזר מנחלותיו במצח שקמטיו כמו נעלמו, היה מניח את כפו הגדולה והמחוספסת בחיבה על ראשו של נֵרוּ, ומבטיח לו שאדונו הצעיר יבוא חיש מהר. למעשה היה אדונו האמיתי של נֵרוּ בנו של בעל הבית, הדוקטור, אלא שזה גר הרחק הרחק והופיע בכפר רק בחופשת חג המולד. יחד עם זאת, באותם ימים התמסר כליל לכלבו. האחרים טיפלו בנֵרוּ או כלכלו אותו אך ורק כדי שבן המשק ייהנה מחברת הכלב בביקוריו. אף-על-פי-כן, בתוך תוכו, ראה נֵרוּ בעצמו רכוש של השלושה: של הבת, של הזקן ושל הזקנה. במחיצתם בילה אותן שמונה שנים ארוכות של חייו. עמם העביר חורפים, סתווים ואביבים בשלווה של משפחה מאוחדת. אמת ויציב: הוא העריך, כמובן, גם את האדון מן העיר, אבל גינוני ידידות למיניהם לא נמנו עם מאפייניו. לעומת זאת חיבב מאוד את קולה הצלול כבדולח של בעלת המשק הצעירה, את טבעה הנדיב של מטרוניתו הזקנה ואת ידו המיובלת של הקשישון. "הנה הפטרון שלך עוד מעט מגיע, נֵרוּ…" שמו ניתן לו כשבא למשק. לפני כן, במקום שהוא נולד בו, לא כינו אותו בשום שם. בעת ההיא לא היה אלא רכיכה אומללה בלי ייחוס, שמן מאוד, שוטה מאוד, תמיד צמוד לדד אמו שליקקה את פרוותו והשיבה אותו בין שיניה הרכות אל חמימות המלונה, כל אימת שראתה אותו הולך ומתרחק. זה הכול. בקושי מלאו לו חודשיים כשיצא לאותו מסע ארוך ומיוסר בזרועותיו הקשוחות של נושאו. אולם מיד כשהגיע קיבלה את פניו בסבר פנים יפות בעלת המשק הצעירה. ליטופים על גבו, חלב, חתיכות לחם טבולות בקפה. כך כמעט שכח את הדד המתוק שעד אז היה מקור אושרו, ואת שני אחיו הגרגרנים והנרגנים. "נֵרוּ! נֵרוּ! בוא הנה, טיפשון שלי!" בהתחלה לא הבין. אבל לאט לאט שם לב שלקול נלווים תמיד פיסת לחם, מרק או חתיכת שומן חזיר. ואז הלך הדבר והתבהר. הוא היה נֵרוּ. כך נעשה בעל שמו וכן בעל הקולר אשר לצווארו. המצב התמסד אחרי שפטרונו הצעיר הגיע לכפר, רציני, ושתי עיניו בורקות כפנסים. הוא הופיע ביום קר, אחר הצהריים. נֵרוּ הלך לקבל את פניו בחברת בעלת המשק הצעירה. ברור שלא עלה כלל על דעתו שאישיות רמת מעלה כל-כך עתידה לפקוד את הבית. הוא עקב אחרי גבירתו במכוניוּת, כפי שעשה מאז ומתמיד כשראה אותה יוצאת מבעד לדלת. מנהג כזה היה לו למן ימיו הראשונים. עם הזקן לא הִרְבָּה להסתובב, ואילו לקשישונת היה מתלווה אך ורק אחרי שווידא כי פניה מועדות אל בָּרוֹזָה. בצריפון שבמשק בָּרוֹזָה התגורר רעהו הטוב פָדִישְׁטָה. וכך, בתנאים כאלה, הצדיק הטיול את המאמץ הכרוך בו. בשעה שהאיכרית ניכשה את שדה החיטה, תיחחה את הרגבים בתלמי תפוחי-האדמה או גיפרה את הגפנים בכרם, בילה נֵרוּ בנעימים בגורן עם חברו. אבל כשהיתה הזקנה פונה לכיוון אחר, אז שלום ולא להתראות. לעומת זאת עם הצעירה דווקא כן, בחברתה של זו היה מוכן לראות את הארץ מקצה לקצה. למענה ניאות אף להקשיב למיסה בימי ראשון, דבר ששום כלב לא עשה. הוא היה משתרע לצדה ומביט ממקומו בכומר הלובש שמלות, עושה תנועות משונות ומשמיע דברים סתומים. באחד מימי ראשון הללו, אחרי הטקס בכנסייה, הגיע הדוקטור לביקור בכפר. לבוש במיטב מחלצותיו, הוא נראה ממש לורד. כשנֵרוּ ראה את האדון הזה מנשק את הנערה, בקעה מגרונו נביחה עזה, פרי חובתו המצפונית. הזר בחן אותו אז בקפידה, הכה באצבע צְרֵדָה כמחוות חיבה והעיר: "הגור הזה ממש יפהפה!" נֵרוּ התמוגג. אולם הגבר שנפנה ממנו עד מהרה, הרעיף שאלות על אחותו, בירך לשלום את הנוכחים במקום, ולא הקדיש לו עוד שמץ תשומת לב. לא היתה לנֵרוּ ברירה אלא לעקוב אחריהם מרחוק, בתרעומת מסויגת. כשהגיעו הביתה, הלך נֵרוּ תיכף ומיד למלונתו. הוא נשאר שם שעה ויותר, נושך את עצמו מרוב חרדה. לבסוף נשמעה קריאת האורח מקצה החדר: "נֵרוּ, בוא הנה!" הקריאה היתה הוראת קניין. היתה בקול הזה נעימה מיוחדת שהרטיטה את נֵרוּ. בפעם הראשונה בחייו הרגיש שיש לו בעלים באמת ובתמים. למרות זאת אזר את כל כוחותיו ונשאר סרוח על הקש, מכורבל בערמומיות ומעמיד פנים שהוא ישן. אלא שהפקודה חזרה ונשנתה מיד, רמה יותר, תובענית יותר: "נֵרוּ!" הוא הזדקף, עלה במדרגות הקומה התחתונה והתייצב, כנוע וחשדני. האורח סיים זה עתה את ארוחת הערב. על צלחתו נחו להן, מעוררות תיאבון, שאריות התרנגול הברוד שבעלת הבית הזקנה שחטה השכם-השכם בבוקר היום ההוא. אם כי אותו ביש-גדא היה חברו (אשר טיפס לו לא פעם על הגב), הרגיש נֵרוּ איך פיו מתמלא רוק למראה העצמות המגורמות. כל אחד וחולשותיו… אולם האורח, במקום לשכך את רעבתנותו החטאה של נֵרוּ התחיל ללטף אותו, לטפוח על ראשו, להתפעל מזנבו העבה ולבחון את רגליו, עד שחתם את הסתכלותו במילים האלה: "אין צל של ספק: הוא חיה יפה!…" נֵרוּ רטן בקוצר רוח. עוד פעם אותם דיבורים ממי שאכל ושבע! מיטיב היה לעשות אילו שמר לעצמו את הפטפטת הזאת ובמקומה נותן לכלבו את שלד החבר שהתהדר בנוצותיו! אדונו אכן נתן לו את העצמות, ותיכף לאחר מכן שילח אותו לדרכו בפקודה יובשנית, פקודת אדם החפץ שיצייתו לו. למחרת התעקש עמו אדונו כפל כפליים, ועוד איך! לא הניח לו ללכת במשך שעה שלמה! כך התחילה מסכת הייסורים של האילוף. בהתחלה רץ נֵרוּ אחרי הממחטה המגולגלת באמונה שמדובר במשחק. אולם חיש מהר ראה שזה עסק רציני, וכוונה כלשהי מקננת בדעת בעליו. "לך לחפש, נֵרוּ, לך לשם…" הוא העמיד פנים כאילו לא הבין. והמנוול, אחרי שהתעקש והתעייף מלנסות בטוב, החטיף לנֵרוּ מהלומה הגונה! הראשונה שקיבל… התחיל אז שבוע עגום. עד שבשבת אחת, עם עלות הבוקר, יצאו השניים יחד להרים שהיו עדיין אפופי ערפילים ומכוסים בכפור. מעולם לא עזב נֵרוּ את קנו מוקדם כל-כך. בקרים, חמימים, אהב לבלות בנמנום במיטה, בעצלתיים. התרנגול העיר אותו תמיד בשעה שהשמש עדיין ישנה שנת ישרים, עמד על רגל אחת וזימר לו כמעט הישר לתוך האוזן אותה מגילה מטופשת, צרודה וצורמת, תמיד זהה. נֵרוּ נהם בהתחלה. אחר כך התרגל למזמור ואף העריך את מקיצו שאִפשר לו להתרפק עוד שעה קלה על מצעי משכבו. אלא שביום ההוא היה זה הדוקטור שהעיר אותו. יחסיהם לא היו במיטבם מאז השיעור האחרון. אדונו ציווה עליו להביא לו ביצה, ונֵרוּ, לא בכוונה, שבר אותה בין שיניו. העונש לא איחר להגיע – אדונו משך באוזניו, בלי חוכמות ובלי רחמים! למרות התרעומת שחש על העוול שנעשה לו, קם נֵרוּ והזדקף. הוא אכל את פת הלחם ויצא לדרך בעקבות אדונו. לפתע פתאום, כשהיו כבר בהרי פְּיוּלֵדוּ, שמע נֵרוּ רחש של דבר-מה אשר פרש כנף תיכף ומיד אחרי רעם מחריש אוזניים ומבעית. היו ימים! הוא זינק ונמלט כל עוד רוחו בו, מטורף מבהלה, עד שנתקל בשיח אחירותם! אדונו קרא לו אז בסבלנות רבה ואף בעדינות מסוימת, ליטף אותו ונסך בו עידוד: "אל תפחד, טמבל! תירגע, אף אחד לא יעשה לך שום דבר!" אחר כך הצביע הדוקטור על עוף גדול שהיה שרוע מת על הקרקע. "תפוס אותו בפה, נֵרוּ, קדימה!…" כפי הנראה נדרש להביא את העוף לבעליו… הוא ניגש אליו בחשדנות. "תביא אותו הנה!…" החיה היתה נטולת כל רוח חיים. נֵרוּ נעץ בה את שיניו. אבוי לתמימותו! הוא חש דגדוגים בפיו!… לפתע הציף את נחיריו, את בטנו ואת כל גופו ריח עז, חודר ומתוק! זו היתה השעה הגדולה הראשונה בחייו… לאחר מכן התחילו ההרים לספר לו דברים שעד אז לא היו עולים כלל על דעתו. רק אז נודע לו שבקצה ההרים, בבקרים הזהובים והשלווים של ינואר יש די והותר חוגלות… ושאין שום דבר טוב יותר בעולם מלהרגיש את אדמת ההרים מתחת לרגליים, כאשר הדם רותח בעורקים והדחף קורא לצאת לדרך. בעודו דָּבֵק באותה קשיחות קפואה נראו לו הזחילה ורטט ההתרגשות כאושר בהתגלמותו. אולי במצבים מסוימים היה עליו לצוד באופן אחר. לפעול ביתר זריזוּת. אולם כאשר חש את ריח האויב באפו ונצמד לקרקע, לא ידע אם הוא עושה זאת כדי להסתתר או כדי להאריך את התענוג. כי בהתחלה סבר עדיין שכך יעלה בידו לתפוס את אחד העופות. אבל אחר כך כבר לא. ערמומיים מאין כמותם היו חומקים מפניו ברגע הגורלי ביותר ופורשים כנף. כך התפכח מאשליותיו. אף-על-פי-כן הוסיף להתכווץ וניסה להסוות את גופו כל אימת שרחרח וחש את ריחם בקרבתו, ופעמים רבות התאבן במקומו עד כדי כך, שאדונו נאלץ לדחוף אותו בחרטום מגפו העבה. "די כבר, נֵרוּ, קדימה… צא משם!" נֵרוּ לא זז ממקומו. הוא נצמד לאדמה כממוסמר, שובה את לב הדמות המשוערת ומכשף אותה בעיניו הלהוטות, אך בראש ובראשונה נהנה מעונג התחושה של הלמות לבו הצמוד לטרשים. עד שפקודה קצרת רוח עוד יותר הורתה לו שהגיע הזמן. אז הזדנק והלם. אחר כך התאבן במקומו, וראה כיצד הדמות עתירת הקסם מתרוממת בחיפזון וברעש וצונחת עד מהרה, והיא בדמיונו כבר צלויה או מבושלת ברוטב. אז שב וחזר לפעול. כהרף עין נשא את הציד המסכן אל אדונו, בדיוק כפי שמצאו – חי או מת. מעולם לא הפגין שום מחוות חמלה. עתה ייסר אותו מצפונו על כך. כשהיו חיי הניצודים תלויים על בלימה, ניסו האומללים לנוס, ייבבו, נשמעו כמעט כמו אנשים המשוועים לרחמים. נֵרוּ גילה אדישות מוחלטת. מבחינה זאת היה מאז ומתמיד חירש ועיוור גם יחד. פעמים רבות תהה אם לא פקד אותו האסון עם סוֹיְטִינְיוּ דווקא משום כך! על כל המעללים שמעוללים יש לשלם… לא בכדי התייחס נֵרוּ מלכתחילה בחשדנות אל הצייד האחר. דרך אחיזתו בנשק לא עוררה בלב נֵרוּ אמון, לא ולא. אלא שתפקיד האדון היה לצוות, ותפקידו היה לציית… אירע שכמעט מיד אחרי צאת שלושתם מהבית עלה באפו של נֵרוּ ריח עז של חוגלה ממין זכר. הוא התאבן במקומו, באמצע הדרך, נפנה אל המוֹרָד. הוא זכר עדיין בבירור כיצד רגלו הימנית נותרה תלויה באוויר, משותקת. לאחר מכן התקדם בזהירות, מרחרח כל משב רוח. עד אשר ניצב במרחק שתי זרתות ממכּרו משכבר הימים. זה היה עוף ערמומי ובא בימים, בעל טפרים בקצות רגליו, וזה שנים התגרה בסבלנותו. שלוש פעמים – בשלוש עונות ציד רצופות – גרם נֵרוּ לאדונו לירות בעוף, אך לשווא. הציפור הנוכלת פרשה כנף, הניחה לעופרת לשרוק לצדה, ובלי שאיש יציק לה עוד נסה והסתלקה, עפה להצמיח את כרסה באין מפריע. אולם הפעם היה המצב שונה. לציד יצאו שני ציידים, ונֵרוּ הספיק להזהירם מבעוד מועד. העוף הארור היה במרחק אפס ממלתעותיו של נֵרוּ, אלא שאז כיוון הצייד המטומטם, רעהו של אדונו, אל ראש הציפור וירה! נֵרוּ נפל כהלום רעם, וכמו לא די בכך הספיק לשמוע את צחוק הלעג של בן-הבלייעל בשעה שחצה במעופו את הגבעה, בריא ושלם! גם אילו חי נֵרוּ שלושים שנה, לא היה שוכח אף פעם את הרגע הזה. במשך כל הדרך הביתה נשא אותו הדוקטור בזרועותיו, אחרי שנֵרוּ הסכית למוצא פיו של אדונו: – איזה מין טמטום, היה צריך לירות בו… שבועיים חופשת מחלה, ומן הראוי לומר את האמת, אלה היו גם שבועיים של גילויי חיבה, של טיפולים, של מאכלים משופרא דשופרא. לבסוף החלים נֵרוּ כליל, והפיק לקח מן האירוע. הוא לא התרגש עוד מזוטות. החפֵצים שיבוא אליהם היו יכולים מצדו לקרוא ולשרוק לו כאוות נפשם. הוא לא נע ולא זע. לפעמים בחירוק שיניים, ואף-על-פי-כן לא ציית. הוא חיכה רק לאדונו, הוא היורה כראוי, ואז – קדימה! טעות לעולם חוזרת, לרוע המזל. טרם נולד הראשון שיוכל להתהלל בכך שלא טעה מעולם. לפחות בפני נֵרוּ… אווילי מצד אדם כלשהו אפילו להתיימר! אבל אחרי ככלות הכול, אדונו לא היה מן הגרועים בבני-האדם, הוא ירה מכל מקום בגובה הנכון, כיאה וכנאה, כשהאוויר הצטלצל מרוב משק כנפיים. משום כך חיכה נֵרוּ לבוא בעליו. אפילו דיבורי פָדִישְׁטָה לא ריגשו את נֵרוּ כהוא זה, כאשר רעהו הציע לו מסעות ציד פרטיים של שניהם ברחבי הכפר, מסעות ציד שהסיכון הכרוך בהם פָּחוּת. נֵרוּ היה כלב הגון ובעל כבוד עצמי. הילולות כאלה הלמו ממזרי כלבים, כלבים משוטטים שגורלם לא שפר עליהם. אין פירוש הדבר שנֵרוּ היה רכרוכי, לא עלינו! הוא בסך הכול השתדל לארגן את החיים (את חייו הפרטיים) בלי לעורר תשומת לב מיותרת ובלי בני לוויה, ששום טובה לא תצמח מהם ממילא. זה לא נבע כלל ועיקר מחשש כלשהו מפני אוהבי ריב ומדון למיניהם, שכמוהם נוהגים להופיע בהזדמנויות כאלה. אם נקלע שלא בטובתו לקטטות, הוא נאבק כמו גבר, עד שנהיָה ברור לגמרי מהם פני הדברים. הוא עשה מיריביו קציצות ונתן להם באבי אביהם. ואף פעם לא נשאר בצד המנוצחים! אדרבה ואדרבה. יחד עם זאת עשה כל שהיה לאל ידו כדי להתרחק ממריבות ומעימותים, וסירב להילחם בידידו שהיה, דרך אגב, חיה יפה להפליא, אף-על-פי שהיה חסר אילן יוחסין. הוא מת שנה קודם לכן, המסכן. שוד ושבר! השומר פיזר את הכדורים, והתוצאה לא איחרה לבוא. התמזל מזלו של נֵרוּ שהיה כבול ביום ההוא, אלמלא כן גם הוא כבר היה בר-מינן. אם כי בהתחשב בעליבותו העכשווית, מוטב היה אילו מת אז גם הוא, כמוהו כפָדִישְׁטָה שהורעל. על פָדִישְׁטָה התאבלו לפחות, ואילו הוא היה עתיד למות מזִקנה, רקוב מבפנים, מאוס ובזוי בעיני כל אדם. אילו מלאך המוות לקח אותו כבר אז, הבית היה נמלא בכי תמרורים. עכשיו, הוא קרא בעיני הכול אותה משאלה: הלוואי שילך לו כמה שיותר מהר, כדי לפנות את מקומו לכלב אחר… ומיהו אותו בר-מזל העתיד לרשת את מלונתו? מי יבוא להקשיב לשיחות הממושכות מסביב לאח בחורף, כשהגשם יזלוג מן הכרכובים ורוח הצפון תיילל? נֵרוּ הרבה לחשוב על בנו, על זָ'אוּ, כיורש לעצמו! אבל עלוב הנפש הזה ירש את מגרעות אמו: אף תתרן וקוצר רוח. לא תהיה לו סבלנות לשבת בשקט ולהאזין להם. באחיזת הדברים בפה ובהבאתם לבעליו יצא שתי טיפות מים כמו אביו: אפילו את הביצה שחינכו אותו באמצעותה להביא דברים לאדוניו לא שבר. שיני קטיפה היו לו. השמחה שהוא חש כשראה את בנו בפעם הראשונה, קשור לצדו! הוא נעץ בו מבט מזווית עינו, וילדו נראה לו כמו פסל: דרוך וזקוף, וזנבו – חץ מקשת… זה היה בהרי קֵדָה, הוא זכר זאת היטב. הם שעטו שם במהירות הבזק, בקושי הספיקו לנשום. כיוון שחזה מיד את תוצאות המרוצה הזאת, ניסה נֵרוּ לשכך את התלהבות בנו: "לאט יותר, חביבי, לאט יותר…" אבל לשד משחת היו העצבים של אימא שלו. הוא דהר במעלה ההר כמו דרקון. נֵרוּ התקדם בעקבותיו באותו הקֶצב, מתאמץ לצנן את חמום-המוח. "תירגע! תירגע!" שום כלום! הריח ההוא נשא אותו הלאה, הוציא אותו מדעתו. "שום דבר לא בוער, ריבונו של עולם…" עד אשר התקרבו אל הלהקה. נֵרוּ אותת לבנו ונעצר, וגם זָ'אוּ נעמד. אולם החוגלות הספיקו לפרוש כנף, וכשהאדון הגיע למקום – עסק ביש. בלילה, לכלוב, דבר שלא קרה לו זה שנים. וכעבור שלושה או ארבעה ימי ניסיון נוספים מסר הדוקטור את זָ'אוּ לנווד משוטט מז'וּרְזָ'אִישׁ. פעם בא בנו של נֵרוּ לבקר אצל אביו, ביקש את ברכתו וסיפר לו את קורותיו. הרעיבו אותו, לא פחות! אחר כך הלך לדרכו, מסכן. ולחשוב שהוא היה יכול ללוות את נֵרוּ בדרכו האחרונה ולרשת ממנו מלונה מרופדת בטחב. תמיד צריך איזה בן משפחה, משענת בקרבת מקום. ועכשיו נגזר עליו למות בגפו, בעצב. אפילו התרנגול, חסר דרך ארץ שכמותו, הוא, שנֵרוּ גילה כלפיו סבלנות רבה כל-כך, אפילו הוא לא בא לבקרו על ערש דווי! הוסיף להסתובב לו בחווה, טיפש מטופש, חמור חמורתיים, כאילו במרחק שני צעדים ממנו אינו מתרחש אותו אסון גדול. נכון אומנם שגם נֵרוּ ראה איך מתים החתול, אינספור פטמים ותרנגולות, ומדי שנה בשנה חזיר, וכל זאת בלי הנד עפעף. האמת מעל לכול. אלא שהפעם העניין היה שונה בתכלית השוני: הגוסס הפעם היה כלב, כלב ציד, כלב גזעי מבני נָוָרָה. כפיות טובה שכזאת… כי אף-על-פי שלא התמחה אלא בציד עופות, מי אם לא הוא היה נובח על הזאבים, על השועל ועל החָמוֹס אשר השתולל בלול ושיווה לו מראה של בית-מטבחיים? הוא ולא אחר. הוא, נֵרוּ, שעמד להשיב עכשיו את נשמתו לבוראו והוא חסר שיניים, משתין דם, עיוור בעינו האחת… ולחשוב איך היה בנעוריו! זריז, בנוי לתלפיות, פה ושם גם שוטה במקצת… איזה עולם בוגדני! בפנים צלו בשר. הוא שמע היטב את פצפוצי השומן במחבת. בעבר די היה בצליל הזה כדי שפיו יימלא רוק ויגיר את נוזליו. כעת עצם המחשבה על חתיכות הקדל עוררה בו בחילה. שבר כלי במלוא מובן המילה! רקוב מבפנים ומבחוץ… לעזאזל החיים! והתרנגול הארור מצא לו זמן לחזר אחרי תרנגולת! אילו התנהג נֵרוּ אחרת כשהמטומטם הזה היה עדיין אפרוח, וכבר אז רברבן לא קטן, או-אז הנבלה הזאת לא היתה מעוללת לו עכשיו את תעלוליה. אבל היה זה מתחת לכבודו של כלב בן נָוָרָה ללכת להראות לאפרוח מאיפה משתין הדג. טיפה כבוד עצמי בכל זאת. הראש מתפוצץ מכאבים!… איזה לחץ מבעית בבית-החזה!… והגוף נרפה, כמו סמרטוט… בעלת המשק הצעירה באה לבדוק מה המצב… הוא עצם את עיניו. מאז ומתמיד השתוקק לשמוע מה היא תאמר כשתראה אותו מת… היא ניגשה אליו ונאלמה דום. מבעד למרווח ריסיו הציץ נֵרוּ בפניה להרף עין. היא בכתה. הוא הניח לעפעפיו להיעצם שנית, מאושר. ובלילה, כשהירח הטיל את כל אורו על גג הבית, ונדמה היה שהרי סָאוּ דוּמִינְגוּשׁ, הרחק משם, מתגעגעים כבר לרגליו הבטוחות והעדינות, כאשר ריח החוגלה האחרונה הלך ודעך בתוך תוכו, כשהתרנגול כרכר ובישר כי הבוקר לא יתאחר, כשדמות בנו נמחקה מדעתו אחת ולתמיד, הוא עצם את עיניו לנצח ומת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חיות”