החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ביבליומאניה

מאת: , ,
מצרפתית: אנמרי בארטפלד, מיכל שליו | הוצאה: | 2018 | 96 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

ביבליומאניה: אסופה המורכבת משלוש יצירות שלוקחות אותנו לעולם העשוי כולו ספרים, אספנים, ביבליופילים, אמנים, עורכים, דפסים וציידי ספרים. ספרים בהכחדה; נבואות ספרותיות; ספרים מסוכנים, אובססיות ספרותיות שבשמן מתבצעים פשעים.

ובכן, מה מרתק אותנו ומה ריתק כל כך את אבותינו בספר: חפץ קומפקטי, גנרי, בעל גוף כמעט אחיד ופנים משתנות. צנוע משהו, לא מקורי, עמידותו בינונית, השימוש בו כרוך בהשקעה, פרשנות וזמן. אבל הספר חי בימינו ובינינו כדינוזאור עקשני המסרב להיעלם, מעבר לשינויים אקלימיים, מלחמות ומהפכות, אופנות ושלטונות. במובן הזה הספר הוא נס.

סיפור נדיר של גוסטב פלובר שנכתב בהיותו בן שש-עשרה, נובלה מופתית של אוקטב אוזאן ורשימות המחכימות בפשטותן של אלברטו מנגל מזמינים אותנו לחגוג את את הנס הזה, הספר, באמצעות טקסטים בלתי נשכחים, שתפקידם האולטימטיבי הוא לגרות את יקירתנו, הקריאה.

גוסטב פלובר נולד ב-1821. אביו היה רופא. הוא היה אמן הסגנון, תובעני ורודף שלמות, ונהג להקריא לעצמו בקול את יצירותיו עד לקבלת התוצאה המבוקשת.

תשוקתו המוקדמת לספרות ניכרת בתרומתו למגזין הספרותי "קוליברי" שערך בצעירותו. עבודתו הספרותית החלה בכתיבת הסיפור "ביבליומאניה" (1837) בגיל שש-עשרה, והאוטוביוגרפיה "זיכרונותיו של מטורף" (1838). מקץ שנתיים של לימודי משפטים בפריז סבל פלובר ממה שנראה כהתקף אפילפסיה וחזר לבית הוריו ברואן. הוא התגורר שם עם אמו עד יום מותו. בין 1845 ו-1851 נסע פלובר ברחבי אירופה. בשובו החל לכתוב את "מאדאם בובארי", מלאכה שנמשכה חמש שנים. הרומן, שפורסם ב-1856, העלה את חמת הצנזורה, ופלובר זומן להופיע בבית-המשפט בעוון חוסר מוסריות. לבסוף זוכה.

בשנותיו האחרונות עבד פלובר על יצירת המופת הגדולה שלו ״בובאר ופקושה״. הוא נכנע להתקף קטלני ומת ב-1880, ויצירתו האחרונה והלא גמורה ראתה אור שנה לאחר מכן.

 

אוקטב אוזאן נולד בצרפת ב-1851. הוא היה ביבליופיל, מוציא לאור ועיתונאי חשוב בתקופתו. לאחרלימודים קלאסיים במכללת אוקזר התיישב בפריז והתמסר לכתיבה. תחילה הוציא לאור יצירות נדירות, עם הערות ביבליוגרפיות, מאת סופרים רבים. בשנת 1889 יסד עם 160 מחברים חברת הוצאה לאור של סופרים  צרפתים, ״אגודת הביבליופילים העכשווים", שנהפכה לימים ל״ביבליופילים עצמאים״. בנוסף פרסם יצירות פרי עטו: רומנים, פנטזיה ומחקרים ביבליוגרפיים, שבלטו בהם יצירותיו על אופנת נשים. אוזאן פרסם מהדורות מפוארות בהדפסות קטנות בשיתוף אמנים, ובמובנים רבים המציא את הדבר שאנו מכירים כיום כ״מו״לות עצמאית״ או ״הוצאת בוטיק״.

אוזאן נהג לנוע בין צרפת, לונדון ובריסל; בשנת 1893 פתח בנסיעה סביב העולם. הוא הסתובב בחוגי אר נובו ויוצרים סימבוליסטים שלצדם עבד. אפשר להשוות את רבגוניותו הסקרנית והאינטלקטואלית של אוזאן לזו של בן דורו רמי דה גורמון – יוצר חיוני אך נשכח, בדיוק כמוהו.

אוזאן כתב אוסף סיפורים על ביבליופילים המכיל את יצירתו הנבואית והמפורסמת "קץ הספרים". בשנותיו האחרונות כתב בעיתונים וכתבי-עת מפורסמים. הוא חי בדירתו בסנט קלאוד תוך כדי כתיבה, ומוקף תמיד באהוביו הספרים, עד למותו בשנת 1931.

מקט: 4-1298-34
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


לפני כשנתיים, בלונדון, נדונה סוגיית קץ הספרים, והתמורה המוחלטת שתחול בהם, בקרב קבוצה קטנה של אספני ספרים ומשכילים, בערב בלתי נשכח, שיישאר ודאי חקוק בזיכרונו של כל אחד מהנוכחים.

נפגשנו בערב הזה — שבמקרה היה אחד מ’ימי השישי המדעיים’ של ‘המכון המלכותי’ — בהרצאתו של סֶר ויליאם תומפסון, הפיזיקאי האנגלי הנודע, הפרופסור באוניברסיטת גלזגו ששמו הולך לפניו משני עברי האוקיינוס מאז מילא תפקיד בהנחת הכבל הטרנס־אטלנטי הראשון.

סר ויליאם תומפסון הכריז לפני קהל של מדענים מזהירים ואנשי חברה, שמבחינה מתמטית, קץ כדור הארץ והמין האנושי עתיד להגיע בעוד עשרה מיליון שנה בדיוק.

בהסתמך על התיאוריות של הֶלמהוֹלץ, שהשמש היא עצם כדורי נרחב המצוי בתהליך של התקררות, כלומר, מתכווץ בהשפעת כוח המשיכה על המסה כשההתקררות מתרחשת, ולאחר שהעריך את כמות השמש הנחוצה ב־476,000 מיליון כוח־סוס למטר מרובע של פני שטח הפוטוספירה, קבע סר ויליאם כי קרן הפוטוספירה מתקצרת בכסנטימטר באלפיים שנה, ואפשר לקבוע את השעה המדויקת שהטמפרטורה תיהפך לבלתי מספקת להמשך קיום החיים על פני הכוכב שלנו.

הפיזיקאי הדגול הפתיע אותנו לא פחות כשניגש לסוגיית גילו של כדור הארץ כאל בעיית מכניקה טהורה, היות שכבר עבד על תזה בנושא הזה; הוא כלל לא ייחס לו גיל העולה על עשרים מיליון שנה, חרף טענת הגיאולוגים וחוקרי הטבע, והראה שהחיים הופיעו על פני האדמה כבר עם לידת השמש, יהיה אשר יהיה המקור של הכוכב המפרה זה, אם בעקבות התפוצצותו של עולם קיים, ואם באמצעות התגבשות של ערפילית אבק קוסמי שהיה מפוזר קודם לכן.

יצאנו מה’מכון המלכותי’ נרגשים מהחידות הגדולות שהפרופסור המלומד מגלזגו התאמץ לפתור בדרך מדעית באוזני מאזיניו, וברוח דואבת, כמעט כורעת תחת עוצמת המספרים הכבירים שסר ויליאם תומפסון לִהטט בהם, ושקטים, בקבוצה של שמונה — בלשנים, היסטוריונים, עיתונאים, סטטיסטיקאים וכמה סקרנים מקרב הידוענים האופנתיים — פסענו שניים־שניים לאורך רחובות אַלבֵּמַרל ופּיקָדילי.

אחד מאתנו, אדוארד לֶמבּרוֹק, הוליך אותנו לסעודה במועדון ‘ג’וּניור אָתֵנֵאוּם’, וברגע שעוררה השמפניה את המוחות המהורהרים, נחפזו כולם לדבר ראשונים על ההרצאה של סר ויליאם תומפסון ועל עתיד האנושות.

את ג’יימס ויטמוֹר העסיקה ארוכות העליונות האינטלקטואלית והמוסרית של היבשות הצעירות לעומת העתיקות לקראת סוף המאה הבאה. הוא רמז שהעולם הישן יוותר לאטו על כוחו הכול־יכול, ושאמריקה תוביל את שיירת הקִדמה, בשעה שאוקיאניה, שנולדה אך אתמול, תתפתח להפליא, תחשוף את שאיפותיה ותתפוס את אחד המקומות הראשונים בקונצרט העמים האוניברסלי. אפריקה, הוא הוסיף, אותה אפריקה שמתמידים לחקור אותה והיא נשארת מסתורית תמיד, שבכל רגע מגלים בה שטחים של אלפי קילומטרים רבועים, שגויסה בקושי רב לצד התרבות, לא צפויה, עושה רושם, חרף מאגר האנשים העצום שלה, לשחק תפקיד בולט. היא תהיה למחסן זרעי השפע של שאר היבשות. את הקונצרט ינגנו על שטחה, שייכבש בתורות, עמים שונים. המוני האדם, בתשוקתם הפראית להיות לבעליה של הארץ הבתולית הזאת, ייפגשו שם, יילחמו שם, ושם ימצאו את מותם, אבל התרבות והקִדמה לא ישתכנו שם אלא בעוד אלפי שנים, כשהשפע של ארצות־הברית יהיה במגמת ירידה וכשההתפתחויות החדשות והגורליות יועידו משכן חדש להזרעת הגאונות האנושית.

יוליוס פוֹלוֹק, צמחוני רך מזג ומלומד בתחום מדעי הטבע, צייר להנאתו את גורל חיי האדם כשמצבנו החברתי ישתנה הודות לכימיה ולהשלמת המחקרים העכשוויים, ומזוננו יהיה מנות מדודות של אבקות, תרכיזים וסמי הרגעה שנפחם קטן. לא יהיו עוד אופים, קצבים, ייננים, לא עוד מסעדות, לא חנוונים, רק כמה בתי מרקחת, וכל אחד יהיה חופשי, מאושר, ויוכל לספק את צרכיו תמורת כמה סוּ. הרעב יסולק מיומן העליבויות שלנו, הטבע יחזור לעצמו, כל שטח כדור הארץ שלנו יהיה ירוק כמו גן עצום ומוצל של פרחים וכרי דשא, ובמרכז כל אלה ידמו האוקיינוסים לבריכות שעל פניהן ישוטו ספינות קיטור פרועות גלגלים ומדחפים במהירות של חמישים ואף שישים קשר ללא חשש מפני נדנוד וטלטלה.

החולמני היקר, משורר בדרכו, בישר לנו שחזָרה זאת לתור הזהב ולאורחות קדמוניות, תחיית המתים האוניברסלית הזו של עמק הטֶמפֶּה העתיק, תתרחש בסוף המאה העשרים או בתחילת המאה העשרים ואחת. לדידו, הרעיונות היקרים ללבה של ליידי טֵניסון ינצחו תוך זמן קצר, והעולם יחדל להיות בית מטבחיים דוחה לחיות שלוות, גל פגרים העומד לשירות הגרגרנות שלנו, ויהפוך לגן מענג המוקדש להיגיינה ולתענוגות העיניים. כבוד החיים יחול על עולם החי ועל הצמחים, ובגן־עדן הנגלה מחדש יהיה אפשר לכתוב בכל מקום, כמו במוזיאון של הבריאה האלוהית, את ההודעה למבקרים: ‘נא לא לגעת’.

הנבואה האידיאליסטית של ידידינו יוליוס פולוק זכתה רק להצלחה יחסית. טענו שתוכניתו מעט חדגונית, ושהיא לוקה באדיקות פנתיאיסטית מופרזת. אחדים חשבו שישתעממו למוות בגן־עדן שלו הבנוי מחדש לטובת ההון החברתי של היקום כולו, ועל כן רוקַנו עוד כמה כוסות שמפניה כדי לפוגג את החיזיון של העתיד החלבי הזה, הנכנע לפסטורליה, לחיזיון דמוי הגיאורגיקה של ורגיליוס, לכל זוועות החיים חסרי המעש ונטולי המאבק.

— הרי זו אוטופיה! קרא אפילו ג’ון פול ההומוריסטן; החיות, פולוק ידידי, לא יצטרפו לקִדמה כפי שאתה, איש הכימיה, מבין אותה, וימשיכו לטרוף זו את זו לפי חוקי הבריאה המסתוריים. הזבוב יהיה תמיד הנשר של החיידק, כפי שהציפור הכי לא מזיקה תהיה תמיד הנשר של הזבוב; הזאב ימשיך לזלול שוקיים של כבש והצאן השלֵו ימשיך כמו בעבר להיות הפנתר של הדשא. הבה נעקוב אחר החוק המשותף המכוון את התפתחות העולם, ובעודנו ממתינים שיטרפו אותנו, הבה נטרוף.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ביבליומאניה”