החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

בגידת האינטלקטואלים

מאת:
מצרפתית: ניר רצ'קובסקי | הוצאה: | 2020 | 192 עמ'
קטגוריות: עיון, פילוסופיה
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

בבגידת האינטלקטואלים הטיח ההוגה הצרפתי-יהודי ז'יליֶן בֶּנדָה (1956-1867) אשמה חמורה באינטלקטואלים. מרביתם העדיפו להיות למשרתיהם של חזיונות פוליטיים ארעיים מימין ומשמאל: הגזע, האומה או המעמד. הדחף לפעול למען האינטרס הפרטיקולרי בזירה הפנימית והבינלאומית, הנכונותִ לפאר את המצוי כאילו הוא הרצוי – מבטאים את בגידת האינטלקטואלים בעיני בנדה. במקום למלא את התפקיד כפוי הטובה של מורי דרך רוחניים-ערכיים, האינטלקטואלים השתעבדו לאלילים החדשים הללו, הטבועים ביסוד החברה המודרנית. בנדה תובע מן האינטלקטואלים לדבוק באמת, בצדק וביופי, לפעול בשם העקרונות האוניברסליים, להעמיד לנגד עיניהם את טובת האנושות האחת, וללכת בעקבות סוקרטס, ישעיהו הנביא ושפינוזה, שלא התפשרו עם השלטון ועם ההמון.

לאחר שנחרטה בזיכרונו המחאה המופתית של אמיל זולה – במאמרו: "אני מאשים…!" נגד העוול שנעשה לדרייפוס, תיעד בנדה את ההידרדרות של מרבית בני דורו במלחמת העולם הראשונה ואחריה, כשהפכו למשרתים מרצון של הקונצנזוס.

הוויכוח שעורר בנדה בשעתו לא תם ולא נשלם. ספרו היה הראשון שדן בשפה חדה וביקורתית במעורבותם הפוליטית של האינטלקטואלים ובתפקידם בחברה דמוקרטית. הוא משמש קוד אֵתי שאינטלקטואלים מעטים עמדו בו. הגותו של בנדה מטלטלת ומאתגרת. בגידת האינטלקטואלים י"ל בצרפתית ב-1927, ותורגם לעברית על ידי ניר רצ'קובסקי; נוספו לו הקדמה, "הרהורים על אינטלקטואליות", מפרי עטו של פרופ' אבי שגיא מאוניברסיטת בר-אילן ומכון שלום הרטמן; ואחרית דבר, "מחכים לקולו או החזון האינטלקטואל ההרואי של ז'יליֶן בֶּנדָה ושברו", מאת פרופ' דניס שרביט מהאוניברסיטה הפתוחה.

מקט: 4-249-50775
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הרהורים על אינטלקטואליות
אבי שגיא

הופעת ספרו הקלאסי של ז'יליֶן בנדה בגידת האינטלקטואלים בשפה העברית הוא רגע חשוב בשיח הציבורי בישראל. מאז ומתמיד גדול היה כוחם של אינטלקטואלים בשיח הישראלי, ובמיוחד בשיח היהודי־ישראלי. באחד מניסוחיו הקולעים כחוט השערה אל טיבה של החברה הישראלית, כותב עמוס עוז:

מי שמתבונן בישראל מבחוץ עלול להתרשם כי לפניו מגדל בבל: אי־אפשר למצוא שני יהודים שיסכימו זה עם זה. הלא מדינת ישראל היא לא עם, היא לא מדינה, היא לא חברה, אלא אוסף של נימוקים.[1]

החברה הישראלית טובעת בים של מלל ושיח ציבורי. לו היו מגיעים המלאכים מהסרט "מלאכים בשמי ברלין" ומתיישבים על אחד מהמבנים הגבוהים בישראל, סביר היה להניח שרעש השיח הרועם היה מחריש את אוזניהם. כי אנחנו חברה המדברת את עצמה לדעת. אבל דיבור זה אינו שעשוע הנעשה לשם הדיבור; דיבור זה חורץ את גורל חיינו כאן ועתה. הוא יכול להוביל אותנו אלי תקווה או חס וחלילה אלי אסון וקטסטרופה. אנו הוויים וחיים בדיבור שבעל־פה ובדיבור הכתוב. גיבורינו המדברים וחושבים אותנו לדעת הם פוליטיקאים, אנשי דת, סופרים, עיתונאים, ואנשים להם יד ורגל בתקשורת. בעידן זה, שבו התקשורת נעשתה פתוחה בצורה מוחלטת, עלינו להוסיף לרשימה את כל גיבורי הרשת. כל גיבורי השיח משפיעים בצורה זו או אחרת על עלילות חיינו כאן ועתה.

דווקא עידן זה של דיבור־יתר על חיינו כאן בישראל מחייב את הנסיגה לאחור כדי להתמודד עם השאלה: מהי משמעות שיח זה הנרקם בלב החיים? כיצד לתאר את גיבורי השיח? האם הם אינטלקטואלים או שמא הם אנשי להג המעצימים את מה שהיידגר כינה קיום סתמי (das man), שבו מילים מדברות על מילים והן אינן מכוונות כלל אל המציאות הממשית. אינטלקטואלים הם אנשים המדברים וכותבים, אבל האם יש מאפיינים מיוחדים לכתיבתם? כיצד נבחין בינם לבין דברנים אחרים?

ספרו של בנדה הוא ספר פורץ דרך. הוא אינו ממציא את האינטלקטואלים. הוא עצמו מודע לכך היטב. שם ספרו הוא "בגידת האינטלקטואלים" ולא מי הם האינטלקטואלים. משמע, אינטלקטואלים כבר קיימים, ועתה עלינו לאתר את הרגע של בגידתם. ברם, הטיפול ברגע בגידתם מחייב את בנדה לחזור ולאפיין את האינטלקטואל ואת משמעותה של הפעילות האינטלקטואלית. ספרו של בנדה הציב אתגר מרכזי בשיח על אינטלקטואלים ואינטלקטואליות. בצורה רדיקלית, ניתן לאפיין שיח זה כולו באמצעות האפיון הפורמלי של חיוב, שלילה או הצבת עמדת ביניים בין השוללים והמחייבים. במבוא זה אציע מסגרת מושגית רחבה של השיח על האינטלקטואלים והאינטלקטואליות. מסגרת זו תאפשר לנו להבין מחדש הן את מפעלו של בנדה והן את השיח על אודות נושאים אלה.

על משמעותה של האינטלקטואליות

המונח "אינטלקטואל" הוא רב־משמעי, ובמבוא זה לספרו של בנדה אתייחס למשמעויות המרכזיות שיוחסו לו. למרות אי ההסכמה ביחס למשמעות המונח וסוג הפעילות האופיינית לו, מאז שנעשה בו שימוש בשיח הפוליטי־חברתי, זיהויו של האינטלקטואל היה ברור; הוא מזוהה בלא תלות במשמעותה של הפעילות האינטלקטואלית. בהקשר זה, בולט במיוחד אפיון האינטלקטואל ששרטט ז'אן אמרי במסה "בגבולות הרוח האנושית". הוא מיקד את המבט בדמות האינטלקטואל ולא בפעילות האינטלקטואלית שבדרך כלל מיוחסת לו. עבורו האינטלקטואל הוא "איש רוח":

אדם שחי בתוך מערכת התייחסות רוחנית במובן הרחב ביותר של המילים. מרחב האסוציאציות שלו הוא הומניסטי במהותו, שייך למדעי הרוח. יש לו מודעות אסתטית עשירה ומפותחת. נטייתו ויכולתו דוחפות אותו אל דרכי המחשבה המופשטת. […] אינטלקטואל כזה אפוא – אדם היודע בתי שיר של משוררים גדולים […] אדם הבקי בתולדות הפילוסופיה, בתולדות המוסיקה.[2]

ניסוח נוגע ללב זה, המשקף רפלקסיה של אדם שחווה את אֵימי השואה, לא מספק תשובה לשאלה: מיהו אינטלקטואל. הוא משרטט את דמותו של האינטלקטואל כאיש רוח, הבקי בכל עולמות הרוח והיצירה האנושיים. תיאור רומנטי־רנסנסי זה מעורר את השאלה: האם בקיאות בתחומי הרוח היא תנאי הכרחי להיות האדם אינטלקטואל? יתר על כן, תיאור זה לא מאפשר לנו להבחין בין איש אקדמיה מלומד לבין אינטלקטואל. מדברי אמרי עולה כי למדנות היא תנאי הכרחי ומספיק להיותו של אדם אינטלקטואל. אינטלקטואל, על פי תיאור זה, הוא אדם השקוע בעצמו ובעולמות הרוח המעניינים אותו. הוא אינו פונה אל החברה שבה הוא חי; אדרבה, הוא נבדל ממנה ומבודד ממנה, משום שהוא עוסק בשלמותו האישית. האינטלקטואל של אמרי הוא אדם הסוגר עצמו מפני החברה כדי להעפיל אל מיטב הישגי הרוח האנושית. האינטלקטואל, כפי שמתארו אמרי, אינו נענה לאופני השימוש הלשוני במונח "אינטלקטואל", הן ברמה הפרקטית והן ברמה התיאורטית.

המונח "אינטלקטואל" הוטבע בסוף המאה ה־19, סביב פרשת דרייפוס. בעקבות מאמרו הנודע של אמיל זולה "אני מאשים", הופיעו בעיתונות, ב־14 בינואר 1898, עצומות הדורשות משפט חוזר לדרייפוס. קלמנסו, שהיה עורכו של העיתון L'Aurore והיה דרייפוסיירי, פרסם ב־23 בינואר מאמר שבו אִפיין את החותמים כאינטלקטואלים. בעקבות זאת, פרסם מוריס בארס, האנטי־דרייפוסיירי, מאמר שכותרתו היא "מחאת האינטלקטואלים".[3] הטבעת מונח אינה זהה בהכרח עם הטענה שהמסומן במונח זה נולד בעת ההטבעה. תופעות יכולות להתקיים גם מבלי שסומנו במונח מסוים. מאז ומתמיד אינטלקטואלים פעלו בחברה, ואפשר לתאר את אופני פעילותם בה.[4] אבל רגע לידת המונח הוא חשוב במיוחד, משום שהוא משקף תודעה מסוימת ביחס לשאלת אופן השימוש בו. ברור שהמונח אינטלקטואל כפי שהושגר בשיח הצרפתי אינו מסמן את מה שאמרי מייחס לו. האינטלקטואלים בשיח זה היו אמנים, סופרים, אדריכלים, עורכי דין, עיתונאים וכיוצא בזה, שפעלו במסגרת שיח פוליטי־חברתי. לא ברור אם איש מהם היה אינטלקטואל במשמעות הרנסנסית־רומנטית שאמרי מייחס לו.

אפיון המסומנים במונח זה לא נעשה על בסיס הידע שהם נשאו, אלא על בסיס התערבותם הממשית בשיח החברתי העז בשאלת אשמתו של דרייפוס. הם התייצבו בלב המחלוקת ששיסעה את החברה הצרפתית והביעו עמדה שאמורה הייתה להשפיע על היחס המשפטי והערכי לדרייפוס. מנקודת מבט זאת, האינטלקטואל של אמרי אינו אינטלקטואל, דווקא משום שהוא ממקם עצמו מחוץ למרחבי השיח החברתי ועניינוֹ בידע הטהור. אם נאמץ את ההבחנה של ויטגנשטיין, שלפיה משמעות של מונח נגזרת מאופן השימוש בו, ברור אפוא שאמרי טועה. הוא מציע הגדרה מותנָה של המונח, שדבר אין לה עם אופן השימוש בו. המסקנה המתבקשת מניתוח זה היא שמנקודת מוצא פרגמטית, יש לדחות את עמדת אמרי. הוא התעלם מהרכיב המרכזי בשיח שבו הופיע המונח – ביטוי של עמדה ברורה בשיח חברתי, מתוך רצון לחולל שינוי חברתי. השותפים לשיח הדרייפוסירי הביאו את עצמם, את אמונתם, תפיסותיהם וידיעותיהם לשיח זה. פעילות זו לא היה התייחסות רפלקטיבית של האינטלקטואלים לעצמם ולעולמם, אלא למציאות חברתית ממשית. ביקורת זו על אמרי חוזרת ומקבלת את אישורה מניתוח השיח התיאורטי על אודות אינטלקטואלים ואינטלקטואליות. בשלל התיאוריות העוסקות באינטלקטואליות קשה למצוא תיאוריה המניחה את הנחותיו של אמרי על אודות טיבו של האינטלקטואל.

נקודת המבט הפרגמטית מאפשרת לנו לאפיין את האינטלקטואל: האינטלקטואל הוא אדם שעניינו ברעיונות ובאידאות. הוא עצמו מאמין בכוחן ובחשיבותן של אידאות אלה. לפיכך, הוא עוסק בהן. לאידאות שבהן עוסק האינטלקטואל יש רלוונטיות לחברה האנושית, כחברה פוליטית־תרבותית. הן מתפקדות בשיח חברתי־פוליטי. שיח זה עשוי לגרום לשינוי ולתיקון החברה או שהוא אמור לחזור ולאשר את ערכיה. בהיסטוריה של שיח על האינטלקטואליות ועל האינטלקטואל אופיין האינטלקטואל כאדם המכיר בכוחן של אידאות ורעיונות. האינטלקטואל הוא אדם החותר לתיקון ולשידוד חברתי, וזאת על בסיס מצע אידאי הולם. הוא מאמין כי בני־אדם יכולים להכיר את המציאות ולתקן אותה, אם רק ישתכנעו מאידאה ומרעיון. תפיסה זו משוקעת כבר בשיח של סוקרטס, הפועל בכיכר העיר, מלמד ומתווכח עם אזרחי העיר. הנחת המוצא של פעילותו היא שידיעה הולמת מחוללת את המעשה הנכון, ובצורה קיצונית יותר: מוסריות היא סוג של ידיעה.[5] מאז ומתמיד אִפיינה תודעה זו אינטלקטואלים רבים. היא התעצמה במיוחד בעידן שבו הכנסייה והאלוהים איבדו את כוחם, ואת מקום האל תפס האדם, ומורהו הרוחני של האדם היה האינטלקטואל.[6]

המרת האל באדם הֶעֱתיקה את הפאתוס הדתי לפאתוס האינטלקטואלי, ופאתוס זה שלט עד שנות מלחמת העולם השנייה בקירוב. האדם, וליתר דיוק האינטלקטואל, המבטא את המיטב שבאדם, מתייצב במקום האלוהים כדי לדרוש את תיקון המציאות המעוותת.[7] ביטוי ברור לתודעה זו מצוי כבר אצל לואי סבסטיאן מרסיה (1814-1740), מהסופרים הבולטים והנשכחים של המאה ה־18. מרסיה משרטט אמנם את דמותו של הסופר, ברם התיאור שמציע הולם לא רק את האינטלקטואל כאיש ספרות, אלא גם את הדגם הקלאסי של האינטלקטואל שז'יליֶן בנדה, שבעמדתו אדון בהמשך, הוא מייצגו המובהק. תכונת היסוד של איש זה היא מאבקו המתמשך לצדק: "כל סופר קשור קשר מיוחד בצדק, באופן רשמי ולפני כל מחויבות אחרת. הפרת הצדק היא ביזיון המין האנושי […] אין הוא יכול לשאת אותו. נוקם הוא את נקמת האינטרס הציבורי"[8] האינטלקטואל רודף אחר הצדק ונאבק כנגד העוול. הוא אינו איש הספר הספון בספרייתו. היפוכו של דבר: הוא מתייצב בלב המערכה החברתית כדי לשרת את "האינטרס הציבורי". כנגד המציאות המעוותת הוא מציג את העולם הרציונלי "שאותו יעצב כרצונו ובו ישכון". אבל הוא לא מוצא מחסה בעולם זה, "הוא מוסר נפשו על הארת עינו של הזולת".[9] אינטלקטואל אינו בוחר להיות כזה – "השד המענה אותו רודה בו. הוא מצווה ואינו מוכן שישרתהו רק למחצה".[10] תחושת הכורח או השליחות הכופה את האינטלקטואל לומר דבריו היא ביטוי לפאתוס היסודי המעצב את עולמו. אבל בפאתוס לא די. על הסופרים מוטלת המשימה "להלביש את האמת לבוש נאה כל כך עד שלא יוכל איש לצפות בקלה שבתכונותיה בלא להתאהב בה".[11] הסופר או האינטלקטואל מודעים לכך שמדינאים לא יחפצו בדבריהם, אבל הם אינם נרתעים מלשאת אותם. האינטלקטואל יאמר את דבריו וישמיע "את קולו הנוקב והנוגה של המדוכא, ירעים על ראש המדכא את שאונם והמונם של הדורות הבאים", כל זאת "למרות עזוּת פניהם של כמה מדינאים, כי מעטים הם אנשי הציבור שאינם חוששים מדעת הציבור".[12] האינטלקטואל של מרסיה אינו זר לציבור. אדרבה, הוא מבטא את קולו. אבל הציבור שבשמו מדבר האינטלקטואל הוא ציבור המדוכאים, המעמד הנמוך של המאה ה־18, ולא האליטות הפוליטיות־כלכליות. מבלי שניכנס בשלב זה בעובי הקורה, סביר להניח כי האפיון המדויק של יחס האינטלקטואל לחברה הוא נזיל. נזילות זו מותנית, בין היתר, במצבה של החברה ובמעמד שיש לאינטלקטואל בה.

ז'יליֶן בנדה, היונק ממסורת המהפכה הצרפתית והנאורות, משתמש אכן בספרו בגידת האינטלקטואלים במונח clerc כדי לסמן את האינטלקטואל. מונח רב־משמעי זה מציין הן פקיד והן כומר. בנדה בחר במונח זה לא משום שסבר כי הפקיד הוא אינטלקטואל, או כי האינטלקטואל הוא פקיד. הוא עשה זאת בשל זיקתם של השניים למילה הכתובה. מעבר לכך, הוא הבין היטב כי האינטלקטואל מבצע תפקיד דומה לזה של הכומר – הוא נושא אמת, אבל אמת זו אינה אמת דתית אלא אמת ערכית אוניברסלית. כדרך שהכומר פונה לחברה לתיקונהּ, כך פונה גם האינטלקטואל. אבל הוא לא עושה זאת באמצעות מוסד דתי, מקום דתי – הכנסייה, או טקסטים דתיים. הוא עושה זאת בשם האמת, ובאמצעות כתיבתו. בנדה הצביע במפורש על תודעת האינטלקטואל כתודעה של אדם הפועל לתיקון חברתי בשם האמת.

ברם, תיאורטיקנים אחרים לא הסכימו עם בנדה, והניחו כי מה שקובע אינו תודעת האינטלקטואל, המבקש לחולל שינוי חברתי, אלא העובדה שגם אם האינטלקטואל אינו מתכוון לחולל שינוי חברתי, כך הוא נתפס בעיני החברה. ז'אן אמרי מייצג סוג כזה של אינטלקטואל, הספון בספרייתו ובעולמו הרוחני, ואין לו עניין בחברה. אבל הוא לא יכול היה להכחיש כי דימוי האינטלקטואל נגזר ממה שרעיונות ואידאות מחוללים בחברה עצמה.

התיאוריות שהוצעו להבנת הפעילות שונות זו מזו. אפשר להבחין בנקל בין שני סוגי אינטלקטואלים. הראשון יסומן כאן במונח "אינטלקטואלים אוטופיים". אינטלקטואלים אלה מבקרים את החברה בשם אידאל אוטופי, שהחברה הממשית חורגת מהם, והם מבקשים לגרום לחברה לשנות את עצמה ולהתקרב אל האידאלים הללו. השני יסומנו במונח "אינטלקטואלים ריאליסטים", שעניינם מתמקד בניתוח, בביקורת, או בעיצוב תודעה של חברה נתונה, בערכיה, במסורתה ובדרכי ארגון שלה. ההבחנה בין שני סוגי אינטלקטואלים אלה לא זהה להבחנה בין אינטלקטואלים רציונלים לבין אינטלקטואלים המבקרים את הרציונליות, שכן השאלה מהי רציונליות נותרה פתוחה. יש סוגים שונים של רציונליות, ואי־אפשר להשיב על שאלת משמעות הרציונליות באמצעות מערכת ערכים או מטפיזיקה כזו או אחרת.[13] יתר על כן, גם אינטלקטואלים כגון ג'ורג' אורוול, שהניחו כי ההתנהגות האנושית אינה רציונליות ביסודה, וגם אינטלקטואלים שביקרו את היוּמרה לאוניברסליות מוסרית או מטפיזית, הם אינטלקטואלים רציונלים. זאת, אם נניח כי רציונליות של האדם נמדדת על בסיס תיאורו האמין והמדויק של מושא עיונו, מצד אחד, ועל העובדה שפעילותם היא תכליתית, מצד שני: הצבת מראה בפני הסכנה שאורבת לאדם מעצמו. גם אינטלקטואלים שעניינם תיאור המציאות האנושית כדיסטופית, מבלי להציע חלופה אוּטופית, מבצעים את מלאכת האינטלקטואל: הם כותבים ומתעניינים באידאות, ולהם או לדבריהם יש משמעות חברתית ממשית. הדיסטופיה היא אזהרה מפני הצפוי לחברה, אם לא תתמודד עם היסודות האי־הרציונליים שבקיום האנושי.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.