החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בגידה

מאת:
הוצאה: | 2012 | 208 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , , .

בגידה, זה כל הסיפור.

דון ברעם, בנו של אבישי ברעם, ראש ה"מוסד" יוצא לחופשה אחרי בפריז הצבא. דון מכיר את מל, והשניים מתאהבים.

יום אחד דון חוזר לדירתו ומגלה שמישהו פרץ לתוכה והשחית את כל חפציו, אך לא לקח דבר.

דון מתקשר לאביו השולח אליו צמד מאנשי שרות הביטחון הישראלי. אך אנשי שרות הביטחון נרצחים באכזריות.

דון ומל נאלצים לנוס על נפשם כשאחריהם דולקים הרוצחים האכזריים.

מיהם הרוצחים? מדוע הם רודפים אחרי דון ומל? מה הסוד שמסתתר בידי דון? ומה הקשר של ראש ה"מוסד", ראש השירותים החשאיים הצרפתיים וראש השירותים החשאיים האמריקאים למרוץ האכזרי?

 ספר מתח ישראלי, רב תהפוכות, המתרחש בנופיה הציוריים של פריז.

מקט: 1-750-1
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה
ספר מתח ישראלי, רב תהפוכות, המתרחש בנופיה הציוריים של פריז.

1. פריז, יולי – יום ראשון, שתיים עשרה בצהרים. התעוררתי עם כאב ראש עצום, הנגאובר מן הסתם. כל מה שזכרתי זה שחזרתי לדירה בארבע לפנות בוקר ממסיבת סטודנטים. וכן, שתיתי קצת, קצת יותר מדי.

הושטתי ידי לרצפה, מגשש אחר קופסת מארלבורו-לייט. אולי זריקת הניקוטין תרגיע את כאב הראש. אולי מבט בעשן המיתמר מהארובה האופקית לחלל החדר האינסופי יעשה זאת.

ריח זרע חמצמץ ריחף באוויר, מעיד על שהתרחש בחדר בשעות האחרונות. פגישתה התכופה של היד המגששת באי-אילו קונדומים דביקים הפזורים על הרצפה, לא הותירה מקום לספק. הלילה היה סוער. אין ספק שהשילוב של זרע וזיעה, אבק ועשן סיגריות הוא קטלני, אולי אפילו יצר חור באוזון האורבני בחדר.

בעודי מנסה להיזכר עם מי בעצם ביליתי את הלילה, קלטה עיני הבלתי-מזוינת נצנוץ מתכתי. כל-כך שמחתי לקראת הזיפו שלי. בא לציון גואל.

הדלקתי סיגריה, בעוד אני מסיט קלות את הבד-וילון-תאילנדי. קרניים חמימות חדרו לחדר הקר. מתחתי את העצמות הזקנות שלי והתיישבתי על הרצפה הקרה, יונק מהסיגריה כמו היו חיי תלויים בה, מנסה להיזכר באירועי אמש.

רשרוש של 100% סאטן מהמיטה משך את תשומת-ליבי. זוגתי-ללילה-שהיה התהפכה בשנתה, מחפשת אחר תנוחה חדשה, ונשכבה על הגב, חושפת זוג שדיים ראוי להערצה. שדיה בינוניים, עגולים ומוצקים, חמודים משהו, ופטמותיה שובבות, מזדקרות להן בחוצפה, כמו לקבוע עובדה – אנחנו כאן.

המפגן המרהיב עשה את שלו, ומצאתי את עצמי רוכן לעברה, מנשק קלות לפטמתה השמאלית, מנסה לכבוש את הפסגה.

אנחה קלה הכריזה, "לך מכאן, אני ישנה עכשיו" ומצאתי את עצמי מחליק את ידי הפנויה אל בין ירכיה הפנויות. קול הגרגור שנשמע, כמו הכריז, "אני נהנית, אבל בכל זאת לך מכאן, אני ישנה", לא עודד אותי להמשיך.

החלטתי לרדת לבית-הקפה הסמוך, "דה מגו", שני בדלי סיגריה בתרגום חופשי, המקום שבו מספרים שסארטר והמינגווי נהגו לשבת, אבל לא לפני שהנחתי פתק קצר על הכר ונשקתי קלות לשפתי האלמונית.

יצאתי לרחוב, פניי צפונה. עכשיו אמצע חודש יולי ומזג האוויר די נעים, קצת מעונן, למרות שבדרך-כלל חם בעונה זו של השנה.

בדרך חלפתי על פני כנסיית סן-ז'רמן-דה-פְרֵה, הכנסייה העתיקה ביותר בפריז, שנבנתה בסביבות המאה השתיים-עשרה.

הגעתי לבית-הקפה והתיישבתי ליד השולחן הקרוב בטראס, וכמנהג הצרפתים, עם הפנים החוצה, שאפתי מניחוחות העיר.

כמי שמתיימר להיות צרפתי, הזמנתי קרואסון וקפה.

הבטתי משועמם בעוברים ושבים, נהנה מהתחושה של פלוני-אלמוני, כשאף אחד לא פונה אליך 'מה קורה אחי' כאילו אתה החבר הכי טוב שלו, רק בגלל שהייתם יחד בתיכון, אפילו לא באותה כיתה.

קרואסון וקפה הם מנהג מקומי שאימצתי. נגסתי בקרואסון האוורירי, שהיה פריך במידה הנכונה. תחושת רוגע התפשטה בגופי. לגימה קטנטנה מהקפה הארומטי הזכירה לי למה אני נשאר בצרפת. הצרפתים פשוט יודעים לעשות את זה, ואם לשפוט לפי הלילה האחרון, הצרפתיות על אחת כמה וכמה.

התרווחתי בטראס, נהנה מארוחת הבוקר המאוחרת ומהשלווה. זרקתי מבט עייף לעבר החולפים בלי-שוב וראיתי את זוגתי ללילה צועדת לעברי, מחייכת.

כשהגיעה לשולחן, התיישבה על ברכיי והתנשקנו. ואז נזכרתי בשמה של האלמונית שהתנשקה איתי לעיניי שכניי לטראס.

שמה היה מל. לא ידעתי מה שמה המלא, זאת אומרת, לפני שקוצר למל. מלאני, אולי מליסה.

מל הייתה חצי אמריקאית-אינדיאנית וחצי צרפתייה. מולטית. היו לה עיניים מדהימות בצבע ירוק-בקבוק, מלוכסנות מעט ושערה שחור כעורב.

"שלום, זר," אמרה מל והתיישבה על הכסא שלצידי. רגלה מתחככת בשלי.

"בוקר טוב, ישנונית," השבתי בצרפתית צולעת. עדיין לא שלטתי בצרפתית ורוב השיחה בינינו התנהלה באנגלית.

"פיין שוקולד וקפה הפוך" הזמינה מל בחינניות מהמלצרית שזינקה לעברנו. פיין זו עוגה קטנה ומגעילה עם כל מיני מילויים.

סיימנו את ארוחת הבוקר המאוחרת ויצאנו לרחוב מחובקים, הולכים לאורך רחוב סן-ז'רמן דה-פְרֵה.

הגענו לקונקורד, וטיילנו בגנים הסמוכים, המרהיבים ביופיים, מתוודעים אחד לשני. דיברנו במשך שעות, מחטטים אחד בחיי השני, לא רוצים לפספס שום פרט, החל מ- 'מה את אוהבת לעשות ביום גשם', ועד 'איך קוראים לספר האחרון שקראתי'.

בתום השיחה הכרנו קצת יותר והסכמנו שמה שיש בינינו שווה יותר מסטוץ ללילה. שהוא שווה לפחות שני לילות נוספים. החלטנו לחגוג את המאורע בארוחת ערב במסעדה.

מל המליצה על מסעדה קרובה בשם "סנט בנואה הקטנה", מסעדה המשרתת סטודנטים עניים כמונו כבר מאה ושלושים שנה. היא המליצה בעיקר על צלי בשר העגל המעולה שלהם.

מל סטודנטית למוסיקה באוניברסיטת סורבון. גם אני לומד שם, מנהל-עסקים ועיצוב אופנה. שבועיים. קוראים לי דון.

חזרנו לדירתי, שלמים עם ההחלטה להמשיך את הלילה שהיה. במעלית, כבר הסתערנו זה על זו, שוחרים לטרף. המעלית קרטעה באיטיות מעלה-מעלה לקומה השלישית, נותנת לנו זמן להשלים את החסר.

תלשנו את הבגדים זה מזו בפראות חייתית, מזעזעים, מוציאים את המעלית משלוותה.

הגענו לדירה כשרוב הבגדים זרוקים-נגררים על הרצפה, בלי להפסיק להתנשק, נותנים לתשוקה לקבוע את הקצב. והקצב היה מהיר.

עוד לפני שהדלת נסגרה השלכנו את התחתונים לפינת החדר הרחוקה, והגברנו את הקצב עוד ועוד, יותר ויותר מהר.

אחזתי במתניה ומשכתי אותה לרצפה הקרה, שעוררה בנו צמרמורות נעימות. פטמותיה החומות הזדקרו אל-על, מזמינות אותי לגשת.

רכנתי לעברה, כשידי מטיילת במסלול קבוע בין ירכיה הרטובות לשדה הימני, מושך-צובט בפטמה ומלקק-מוצץ את פטמתה הפנויה.

מל העבירה את ידיה על אברי הנוקשה וליטפה אותו בעדינות, ירכיה סוגרות על ידי המגששת, לא מרפה.

"תשכב על הגב ותעצום עיניים", אמרה-פקדה.

נעתרתי לבקשתה. הקור שחלף בגבי והציפייה ללא נודע רק האיצו את דפיקות לבי.

מל גהרה מעליי, מנשקת כל חלק בגופי, וללא אזהרה, תפסה את איברי הנוקשה בשתי ידיה, הכניסה אותו לפיה והסעירה את גופי ונפשי בלשונה.

האדמה תחתיי התחילה לרעוד והרגשתי שבכל רגע אני מתפוצץ ומציף אותה בפרי אהבתי. אלא שאז התיישבה עליי והידקה את ירכיה סביב מותניי, מקבלת את כולי לתוך גופה.

מל הניעה את גופה באיטיות, קדימה ואחורה, כמו הייתה אדוות מים שקטה היודעת לאן פניה מועדות. היא המשיכה, עולה ויורדת, יורדת ועולה. והקצב מתגבר, ושנינו מתפתלים כגוף אחד, נאנקים מעוצמת התענוג, והקצב גובר, יותר ויותר מהר.

הרגשתי איך גופה הגמיש נמתח לאחור, איך היא מחזקת את אחיזת ירכיה סביב מותניי, איך גופי מאבד שליטה ורועד ללא שליטה, נוסק לגבהים שלא הכרתי קודם.

כעבור רגע הכל דמם. מל הניחה את ראשה על חזי ונרדמה. עצמתי את עיניי, מדמיין את עתידי עם מל, ונרדמתי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בגידה”