החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

בצל השלטון הנאצי

מאת:
הוצאה: | 2022 | 557 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

49.00

רכשו ספר זה:

אזרחי גרמניה היהודים, אזרחים שווי זכויות וחובות כבר 120 שנה לפני עליית הנאצים לשלטון, שהיו משולבים בכלכלתהּ ובתרבותה ושרתו במלחמותיה בתחושת נאמנות, הוצגו אחרי עליית השלטון הנאצי כאויב פנימי שיש להאבק בו ולסלקו. התמודדותם עם המציאות הקשה שנוצרה, מובאת במחקר זה באמצעות תאור התמודדותה של הקהילה היהודית בברסלאו.

השֶבֶר הנפשי הגדול, הצורך בהושטת סיוע למי שנפגעו מבחינה כלכלית, בכלל זה אָמנים שהוּדרוּ מהבמות, קהל יהודי שהפך ל"מגורש מהמולדת התרבותית", הובילו ליצירת מסגרות חדשות לפעילות קהילתית. קונצרטים, הרצאות, ערבי חגים קהילתיים היוו כלי לשמירת החוסן הנפשי. סיוע כלכלי והסבת־מקצוע היוו דרך להחזקת מעמד והכנה להגירה מול שערים נעולים בעולם. הטיפול בקשישים הרבים שנותרו בקהילה לבדם לאחר הגירת ילדיהם משום שאף מדינה לא נאותה לקבלם, היה למוקד פעילות חשוב. התשתית הארגונית של הקהילה, מוסדות רווחה שונים ומסורת של מינהל תקין, שהיו למקור כוח להתמודדות עם הקשיים, יכולים לשמש דוגמה ומופת.

ד"ר תמר כהן גזית ערכה את בציפורני הרייך השלישי – יומנו של וילי כהן 1941-1933 (מאגנס, 2014).

מקט: 4-249-50991
אזרחי גרמניה היהודים, אזרחים שווי זכויות וחובות כבר 120 שנה לפני עליית הנאצים לשלטון, שהיו משולבים בכלכלתהּ ובתרבותה ושרתו במלחמותיה […]

ממחברות יומן לספר מחקר

מבוא

בשנת 1960, בהיותי בת 13, חזר אבי מקורס מכונאים ומנהלי מוסך שהתקיים באנגליה והביא עמו ארגז מלא במחברות יומן שכתב סבא, וקובץ של 1,048 דפים מודפסים במכונת כתיבה. זו הייתה דרישת שלום מוחשית ראשונה מבני משפחתנו שנרצחו בתקופה האפלה ביותר בתולדות אירופה, מסבא וילי ורעייתו טרודי ומשתי בנותיהם הקטנות סוזאנה ותמרה, מסבתא אֶלָה ומבעלה גינתר ומסבתא רבתא זֶלמָה. אלה היו יומניו של סבא וילי, ספר זיכרונות מודפס במכונת כתיבה וכמה כלי בית ומפת שולחן שהניחה סבתא אֶלָה שם למזכרת בתקווה שיגיעו אל ילדיה. ארגז מחברות היומן היה מונח בביתנו במעוז חיים שנים רבות והיה לחלק מחיינו.

דרכם של היומנים מברסלאו לקיבוץ מעוז חיים הייתה ארוכה ומפותלת. על חלקה מספר היומן ועל חלקה נודע לנו ממקורות אחרים. באחד בנובמבר 1941 הודיע בעל הבית, משכיר הדירה, לסבי וילי כהן כי מסוף החודש לא יוכל להישאר עוד בדירה כשוכר, מכיוון שהיא נמסרה למפקח ממשלתי מליגניץ (Liegnitz). בפני המשפחה עדיין נותרה האפשרות להצטופף באחד מ’בתי היהודים’, הדירות שבהן רוכזו יהודים שפונו מדירותיהם אשר נמסרו לאחרים, בעיקר לקציני צבא ולפקידי מינהל גרמנים ששירתו במזרח והעתיקו את מגורי משפחותיהם לברסלאו. אפשרות זו נגוזה ב־15 בנובמבר כאשר קיבל כהן הודעה בגלוית דואר פתוחה כי בסוף החודש תישלח המשפחה. לאן? לא ידוע. גלויה כזאת קיבלו עוד 1,000 יהודים בברסלאו. מחברת היומן שהסתיימה ב־17 בנובמבר 1941 אינה מגלה יותר. את מחברת היומן החדשה שהחל לכתוב בה, לקח עמו וילי כהן ככל נראה, והיא אבדה יחד אתו.

זה זמן ניכר, מיוני 1941, שכהן חשש מ”העברה למגורים אל מחוץ לעיר”. תהליך ביטול חוזי השכירות, הוצאת השוכרים היהודים אל דירות בבעלות יהודית בתנאי צפיפות גדולים, והעברת יהודים מברסלאו ל”מגורים קולקטיביים” בטורמרסדורף, בגריסאו ובריבְּניג הסמוכים לעיר, היו הבסיס לחשש כי גם תור משפחתם יגיע. ב־26 באוקטובר הגיעו מברלין בני הזוג אֶלזֶה ופאול צייץ (Zeitz). אלזה הייתה בת דודה של אֶלָה לבית פרוסקאואר (Proskauer), אשתו הראשונה של וילי כהן, ובעלה היה פקיד במינהל הרכבת בברלין, לא־יהודי. הפקדת היומנים אצלם למשמרת תוכננה כבר אז כנראה. היומן מספר על ביקורם, אך לא יותר מזה. ב־15 בנובמבר, כאשר התברר לכהן כי העברת המשפחה ל”מגורים מחוץ לעיר” נועדה לסוף החודש, הוא ביקש מהם כנראה לבוא שוב. למזלו ולמזלנו הם הגיעו מיד. בין 17 ל־21 בנובמבר הם לקחו את היומנים אתם. השלטונות לא חיכו עד סוף החודש. כבר ב־21 בנובמבר באישון לילה, בהפתעה, הוצאו האנשים ממיטותיהם והובלו לנקודת האיסוף. ביניהם היו וילי וטרודי, סוזאנה בת התשע ותמרה בת השלוש. היומנים כבר היו אז בידיים בטוחות. מכל יתר החפצים, הספרים הרבים, התמונות והתעודות המשפחתיות שהיו בבית, לא נותר דבר. הכול הוחרם בידי הגסטאפו ואבד.

על גורלם של וילי, טרודי סוזאנה ותמרה לא נודע אז דבר, למרות כל המאמצים של בני המשפחה בברסלאו, ובעיקר של אֶלָה, להשיג מידע. בתחילת מרס 1943 נספו גם אֶלָה וגינתר בריניצר. הם היו במשלוח הגדול האחרון שיצא ב־5 במרס מברסלאו לאושוויץ. בזכות מחקריו של פרופ’ קארוֹל יוֹנצָה (Karol Jonca) מאוניברסיטת ורוצלב, נודע לנו כי וילי, טרודי, סוזאנה ותמרה כהן נשלחו לקובנה ונרצחו בירייה ב־29 בנובמבר 1941 בפורט התשיעי, שהיה חלק ממערכת ביצורים שנבנו סביב העיר קובנה במאה התשע עשרה. לאחר הכיבוש הנאצי ב־1941 נרצחו ונקברו בו יותר מ־50,000 יהודים מקובנה וכן יהודים שגורשו מגרמניה.

אֶלזֶה ופאול צייץ שמרו את ארגז היומנים בביתם שבברלין במשך כל תקופת המלחמה. הם ידעו ימים קשים. כשנאלצו לעזוב את ביתם המופצץ ולרדת למרתף, הם לקחו את ארגז היומנים עמם והצילו אותו מכליה. בנם של הזוג צייץ, וולפגנג צייץ, שהיגר כבר קודם לאנגליה ושירת בצבא הבריטי, הגיע עם יחידת חלוץ בריטית ב־1945 לברלין הכבושה בידי הרוסים. מראה בית הוריו ההרוס עורר בלבו חשש כבד באשר לגורלם. לאחר חיפושים הוא מצא אותם לבסוף במרתף כלשהו, ומהם נודע לו על קיומם של היומנים. הוא העביר את המידע על כך לבנו הבכור של כהן, וולפגנג־לואיס, ודרכו אל בנו השני ארנסט־אברהם, אשר שירתו אז בצבא הבריטי ובבריגדה היהודית (חי”ל). יחידותיהם חנו אז בבלגיה ובהולנד והם לא יכלו לבוא לברלין לקחת את היומנים ולשמור עליהם. במכתבה של אלזה צייץ לילדי כהן מיום 6 בינואר 1946 היא תיארה כנֵס את העובדה ששמירת היומנים צלחה בידיהם. היא קיוותה מאוד לפגוש את הבנים ולמסור לידיהם את אשר הפקיד אביהם, אך הדבר לא צלח.[1]

אחרי המלחמה היגרו בני הזוג צייץ לארצות הברית, לניו יורק. הם יצאו מברלין בבהילות ומטענם הוגבל מאוד. הם לא יכלו לקחת אתם את היומנים. בנם וולפגנג, שהמשיך לשרת אז בברלין, דאג להעברת היומנים אל קרובת משפחה בלונדון. אחרי מותה נותרו היומנים בידי מי שקיבל ממנה את דירתה, שלא היה בן משפחה. אבי, אברהם כהן, ביקר באנגליה ב־1960 ודרש לקבל את היומנים מידיו, וקיבלם לא בלי קושי. כך הגיעו היומנים אל ביתנו במעוז חיים, ודרו אתנו. בשנות השבעים הועברו היומנים לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים.

אבי, אברהם כהן, תרגם את כל היומנים (מנעוריו של וילי כהן ועד 1941) ואת ספר הזיכרונות בדייקנות רבה. ספר הזיכרונות תורגם תחילה. הוא הודפס בצפיפות על גבי 1,048 דפי מכונת כתיבה דקיקים. הוא נכתב מאוקטובר 1940 ועד ספטמבר 1941, והסתיים חודשיים לפני גירוש המשפחה. הוא הוקדש לטרודי. בספר מובאים זיכרונותיו של סבי, וילי כהן, המתוארים על סמך היומנים שכתב מנעוריו ועד לינואר 1933, מועד עליית הנאצים לשלטון. יותר הוא לא הספיק. הוא קיווה כי בעתיד יימצא הזמן והמקום לספר בפירוט את כל שהתרחש לאחר מכן. נוסף על חייו האישיים, הספר מציג מבט על חייהם של יהודי גרמניה בתקופת הקייזרייך ובתקופת ויימר, ומדי פעם משווה את מציאות חייו בשעת כתיבת הדברים, המנוגדת כל כך לזאת שהייתה בעבר. תרגומו הסתיים ב־1992.

תרגום היומנים מכתב היד הצפוף והקשה לקריאה היה משימה גדולה ביותר. אבי עמל על התרגום בלילות, אחרי שעות העבודה המרובות, שנמשכו 12 ואף 16 שעות ביום, במוסך המכונות החקלאיות בקיבוץ מעוז חיים, בהערכת נזקים למכונות ולציוד חקלאי בכל האזור במסגרת ‘הקוּפּה לביטוח חקלאי הדדי’ שהיה בין מקימיה, אשר דרשה לעתים לילות ללא שינה. אז, בטרם היות המחשב, קיבלנו מדי פעם דפים אחדים לקריאה, מודפסים במכונת הכתיבה שלו ואחר כך במחשב. כך ליוו היומנים והזיכרונות של סבי את חיינו. רק בגיל מבוגר יותר התפנה אבא מעט יותר, ואף כי המשיך לעבוד במקצועו, הצליח לסיים את מלאכת התרגום העצומה. תחילה היומנים מן השנים 1941-1933 ואחר כך היומנים מנעוריו של וילי כהן ועד 1933.

הקריאה ביומנים ובספר הזיכרונות הובילה אותי, יותר מאוחר, אל המחקר על אודות הקהילה היהודית בברסלאו בשנים 1941-1933, שנעשה בהדרכת פרופ’ יפעת וייס. כדי להרחיב את היריעה בדקתי את מסמכי הקהילה בארכיון היהודי בוורשה (ZIH), את המסמכים שבארכיון הממלכתי בוורוצלב, בארכיון יד ושם, בבּונדֶס ארכיב (Bundesarchiv) בברלין ובארכיונים נוספים. בדקתי את עיתונות הקהילה בארכיון הספרים הלאומי בלייפציג (Deutsche Bücherei). שם גם יכולתי לאתר חלק נכבד מן המאמרים הרבים שכתב וילי כהן בכתבי עת שונים. כל אלה סיפקו זוויות נוספות ועומק למתואר ביומנים, לעתים באופן תמציתי וברמז. כך נפרסה והלכה לנגד עיני תמונה רחבה יותר של החיים בקהילת ברסלאו בשנים אלה. היומנים היו הפתח שזיכה אותי בהכרות עם קהילת ברסלאו, שידעה במצב משברי כה קשה להמשיך לקיים מינהל ציבורי תקין והשכילה לרתום את כל שכבות הציבור בתוכה לדאגה לזקוקים לסיוע, ובעיקר לקשישים הרבים שנותרו בקהילה מכיוון שלא היה שום מקום בעולם שניאות לקבלם. קהילה זו היא מופת לניהול ביושרה, בהגינות ובפתיחוּת לטובת הציבור שאותו היא שרתה ככל שיכלה בנסיבות אלה.

אני חשה הוקרה עמוקה לאֶלזֶה ולפאול צייץ על שנפגשו עם סבי, ניאותו לקבל ממנו את היומנים בשעה שעמד על סִפּו של כיליון, ולאחר מכן סיכנו את נפשם בשמירה עליהם בתנאים כה קשים.

הוקרה ותודה לאין קץ לאבי, אברהם־ארנסט כהן, שביצע עבודה עצומה של תרגום אלפי דפי הזיכרונות והיומנים כדי שאנו, בני הדור שגדל בארץ, נוכל לקרוא אותם. לימים, כשלמדתי גרמנית לצורך המחקר, יכולתי להעריך את התרגום עוד יותר. למרות השנים הרבות שעברו מאז עזב את גרמניה, הוא זכר היטב אירועים, מקומות, ודמויות בחיי הקהילה שהופיעו במסמכים. הידע הרב שהיה בידו להוסיף על אודותם לא יסולא בפז. תרומתו למחקר הייתה גדולה לעין שיעור. לצערי, הוא לא זכה לראות בפרסום ספר היומנים בעברית שכה ייחל לו, וכן בפרסום הספר הזה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.