החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

בטרם שקיעה

מאת:
הוצאה: | 2013 | 246 עמ'
קטגוריות: במבצע, סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

ספר זה הוא מקבץ של דברים שכתבתי במשך עשרות שנים, כאשר החלק המאמרי-פובליציסטי מהווה את עיקרו מבחינת הכמות, ובעייני גם מבחינת החשיבות. החלק הזה נכתב מהבטן. לולא כתבתיו הייתי מתפוצץ.

מקט: 4-249-50181
מסת"ב: 978-965-540-383-1
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


ארבעים ושתיים שנה אחרי המלחמה ההיא (2009)

אני כותב שורות אלו בעקבות רשימתו יוסי שריד ב"הארץ" מיום 19 ביוני, "כמו חמור", אשר באה בעקבות הסכמתו(?) המהוססת והמגומגמת של ראש הממשלה ביבי נתניהו לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. יוסי שריד מספר על כנס מזכירות ה"מערך" (גלגול קודם של מפלגת העבודה דהיום) שנערך בתאריך כלשהו ב-1970, ובו דנו לראשונה, שלוש שנים לאחר מלחמת ששת הימים, בהצעות לפתרון הסכסוך. יוסי כותב במאמרו כי העלה שם, בנוכחותם של כל גדולי הדור – גולדה וגלילי, דיין ופרס, את ההצעה לשתי מדינות לשני עמים, וכמובן שהנוכחים נדהמו, או בלשונו המושחזת של יוסי – "לרגע הושלך הס כמו לאחר פיגוע", ומאז היה לדבריו למוקצה מחמת מיאוס באותה מפלגה. יוסי עשה אולי מעשה נועז, אבל יש לזכור שהמלחמה נערכה שלוש שנים קודם לכן, והשאלה "מה נעשה עכשיו, כשכל ארץ ישראל בידינו" עלתה וצפה כבר ביום האחרון לקרבות. מי שעיניו היו בראשו ראה מיד עם תום הקרבות לא רק את הסיכוי העצום שנפתח לפנינו אלא גם את הסכנה הגדולה שלצדו.

אני אישית נכנסתי לחרדה. בעקבותיה כתבתי סדרת מאמרים ב"דבר", עיתונה הותיק של תנועת העבודה, שאז עדיין שלטה ביד רמה. המאמרים הופיעו בתחילת נובמבר 1967, וכותרתם "שישה ימי מלחמה – ואחריהם". ארשה לעצמי לצטט מספר משפטים מתוך הפתיחה למאמר הראשון: "הניצחון הגדול והמכריע שהשיג צה"ל במערכת ששת הימים שינה את מצבה ומעמדה של ישראל, את פני המזרח התיכון ואף את מאזן הכוחות הפוליטי הבין-לאומי… שינוי מהיר וגדול יכול לערער ולשנות לא רק מאזן כוחות צבאיים ופוליטיים, אלא אף מאזן נפשי של בני אדם ושל אומה… המסתכל על ישראל מאז יוני השנה אינו יכול שלא להרגיש כי ערעור הצד הנפשי נוטה לצד התאוות הגדולות וקוצר הראייה… במצב של היסחפות לסיסמאות ואשליות, עלולים אנו, כדבריו של ריימון ארון (פילוסוף יהודי צרפתי – א"ב) ליפול מהר מאד, וללא יכולת לחזור בנו, "במלכודת ההיסטוריה". ואכן, נפלנו גם נפלנו. ארבעים ושתיים שנה עברו מאז. כמעט שני דורות! ממשלות עלו וירדו, רוב השחקנים הוותיקים כבר שוכני עפר. הדברים היו ברורים כשמש כבר מהיום הראשון, מהם התעלמנו אז, ורובנו מתעלמים מהם עד היום.

אני מודה, היינו שיכורי ניצחון, כולנו. גם אני הסתובבתי ברמאללה ובשכם; קניתי בשווקים בעיר העתיקה בירושלים; אהבתי אהבת נפש את יריחו על פירותיה המיוחדים והמתוקים; ידעתי את שווקי עזה; הייתי נרגש עד דמעות משילה וענתות; התפלשתי בחופי סיני המדהימים. אבל כל העת ידעתי שאנו בסכנה גדולה. ידעתי ששכרות חייבת לחלוף, צריך להתפכח, המציאות עומדת בשער, מצפה שנהיה לא רק חזקים וכובשים, אלא גם חכמים ונדיבים.

ואכן, קיוויתי, התפללתי, שנתעשת, שמנהיגינו יבינו את המצב, ינסו להוציא אותנו מן המלכודת שמובילה לאסון. זה לא קרה. כולם רצו גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה. ואז, כעבור שנה, מתוך ייאוש, פרסמתי שוב ב"דבר", בספטמבר 1968, סדרה נוספת של שלושה מאמרים שכותרתם "שנה לאחר המלחמה". בכל המאמרים האלו אני מנסה לומר דבר פשוט: הערבים הם כאן. לא יקרה כאן מעשה קורח ועדתו, האדמה לא תפצה את פיה ותבלע אותם, ואנחנו גם לא נוכל לגרש אותם מכאן כמו שעשינו חלקית במלחמות קודמות, ובעיקר במלחמת העצמאות. אפילו הניסיון לגרש את ערביי קלקיליה, שנעשה תוך כדי מלחמת ששת הימים, לא צלח. אם הערבים נשארים ואנחנו לא מפנים את השטחים, הרי שבתוקף הנתונים הדמוגרפיים תיווצר כאן בהכרח מדינה דו-לאומית, ובסופה, לאחר כמה עשרות שנים, תקום מדינה בעלת רוב ערבי, על כל המשתמע לגבי היחסים בין שני העמים ועל רצוננו כיהודים לחיות במדינה כזאת. ואם לאו, אם נרצה להחזיק את האוכלוסייה הערבית במדינה יהודית בלא שוויון זכויות, נצטרך לעשות זאת במשטר של כיבוש, שהוא בהכרח משטר של דיכוי והתעללות. ולכן, אם הערבים כאן קרובים לנו, והארץ כולה בשליטתנו, יש בידינו קלף אדיר. אנו יכולים לחלק אותה בינינו, בסיסמה הכביכול נלעגת, אך אין אמיתית ממנה, של "שטחים תמורת שלום". קלף כזה לא היה בידנו מ-1948 ואילך. יתר על כן, אם נגיע לשלום ולהסדרים עם מדינות ערב ועם הפלשתינים, ביטחונה של ישראל יהיה טוב יותר משיהיה אם נחזיק את השטחים בידנו. לכאורה פשוט, אולי פשוט מדי. אבל לא בשביל העם הזה. חבל היה לו להיפרד מ"נחלת אבותינו", מאוויר הפסגות, מהמרחבים החדשים, מהמוני אדם מדוכאים ומסכנים הזקוקים לפת לחם ועובדים בחצי חינם. זה היה ניסיון נואש לשכנע. לא שכנעתי איש. למעשה בחרה ישראל, אולי שלא במודע, בדרך הכיבוש.

לבחירה זו חברוּ קבוצות שונות. החל מאלו הטוענים שהארץ כולה שלי, ויש לי קושאן עליה מימי קדם, מהתנ"ך, מאלוהים, ואין לי שום רצון, ואפילו שום זכות להתחלק בה עם מישהו אחר. הא יש כאן ערבים, והרבה, והם מתרבים – יגיע יום ונזרוק אותם מכאן. זה חלומם הרטוב של רבים וגם טובים. יבוא היום, הם אומרים. אליהם הצטרפו אלו שגם אחרי השואה עדיין מאמינים שהקב"ה אכן ידאג לנו, יפתור את בעיותינו, ולא חשוב אילו שטויות נעשה. ולכך יש להם פסקי הלכה, מדאורייתא ומדרבנן, שהכול שלנו, תמיד, ובכל מצב. וכדי שגם סתם יהודים שאין להם דעה, דתיים וחילוניים ושמאלנים יוכלו להצטרף לחגיגה, הומצא הדבר שנקרא "כיבוש נאור". לא סתם כיבוש שמשמעו התעללות וסבל, אלא כיבוש שהנכבשים אומרים בו כל בוקר לכובשיהם – תודה לכם שכבשתם אותנו! ואכן, רובנו התבשמנו לרגע מהיותנו "כובשים נאורים". הבה ניזכר איך לכל ישראלי גאה היה אחמד אחד לפחות אם לא כמה. היה טוב. או כמו שרבים וכן טובים אמרו אז, בימים הטובים שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור – "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר". ולא השכלנו להבין, להפנים, לאיזה שפל מוסרי, תרבותי, ואף מדיני, אנו יורדים.

לאחר המאמר השני קיבלתי בוקר אחד טלפון מפתיע מידידי אהרן כידן, ששימש באותם הימים עוזרו של ראש הממשלה מר לוי אשכול, בזו הלשון: "יונגרמן (איש צעיר), בעל הבית רוצה לראות אותך". זה היה סגנונו של אשכול. וכי למה, שאלתי, אף שידעתי את הסיבה. "הוא קרא את מאמריך וחושב שיש לך רעיונות יפים כיצד לצאת מהפלונטר". "חכה, כשיקרא את המאמר השלישי, שיופיע מחר, לא ירצה לראות אותי", השבתי. ואכן כך היה. איש חכם היה אשכול. גם הוא ידע מה שאני ידעתי, אבל בתוך החינגא אולי חשב שבכל זאת יש פתרון קסם כלשהו שישביע את רצון כולם. לא היה וגם לא יהיה פתרון כזה.

מאז עברו ארבעים ושתיים שנים! הפכנו מאומה שכל העולם הריע לה ושמח בניצחונה בסוף המלחמה ההיא, לאומה מוקצה מחמת מיאוס אצל חלק נכבד מהעולם, בדרך כלל אצל בני אדם הגונים, אנשי מוסר ורוח. האם רובם של מנהיגינו מאז ועד היום היו טיפשים, או שקרנים, או פחדנים? ואולי היו חלשים, פוליטית ונפשית? האם לא ראו ואינם רואים היום לאיזה תהום הם מובילים אותנו, את בנינו, את עתידנו? אני בטוח שאשכול ידע את האמת, אבל אז, באווירת הניצחון, באווירת האופוריה והמשיחיות, כאשר חשבנו שאנו מעצמת-על, אין עלינו, הוא פחד לפצות את פיו. בצדו האחד עמד המיישב הגדול גלילי, יוזם ההתיישבות בחבל עזה; מצדו השני יגאל אלון עם תכניתו; מלפניו עמדו בגין ומחנהו שהחזיקו בידיהם את הקושאן ההיסטורי והתנ"כי; ומאחוריו המפד"ל שהפך בין יום מחתול בית לזאב טורף. משהגיעו למנהיגות לאומית פחדו המנהיגים לומר אמת ולפעול נכון, מה עוד שתמיד יכלו להישען על הסירוב הערבי, על הצהרת חרטום ודומיה. ואז מתחילים לפעול בשיטת החַפּ, הבינתיים – בינתיים נתמוך, או נעלים עין מההתנחלויות. ואם בבוא היום הדבר יפריע למשא ומתן, נדאג אז. בינתיים נשמור על שקט פנימי ושלום בית, נשמור על השלטון. וכאשר בגין עלה לשלטון, עניין שתי המדינות ירד בכלל משולחן הדיונים הפוליטי והציבורי. נכון, דיין בזמנו, לאחר מלחמת יום כיפור והסכם השלום עם מצרים, כאשר היה שר חוץ, התחיל להבין שאכן, שילה וענתות בידנו זה נורא יפה, אבל אין בררה, וחייבים לנהל משא ומתן על הגדה והרצועה. אבל בגין שהיה ראש הממשלה דחק את דיין הצדה, ומינה את השר יוסף בורג דווקא כאחראי על המשא ומתן, מתוך כוונה ברורה שהמשא ומתן ייכשל. רבין הבין את זה, אמנם קצת מאוחר מדי, ועל כן נרצח. ואחרון אחרון, אריק שרון, שהיה המיישב והחסיד הגדול של ארץ ישראל השלמה, בסופו של יום גם הוא כנראה הבין את זה. אולי טעה בדרך שבה החל, דרך התנתקות מרצועת עזה בלא הסכם ובלא תמורה, אבל יש מקום להניח שאם לא היה מסתלק מהזירה היה עושה בתכניתו את התיקונים הדרושים. זאת לא נדע. והבה לא נשכח: מי לנו גדול מבן גוריון, אשר מיד עם תום הקרבות אמר: להחזיר הכול, חוץ מהגולן וירושלים. ואני מניח שגם הוא, שלא היסס לסגת מכל סיני לאחר מלחמת סיני, היה מוסיף גם את הגולן ואת ירושלים הערבית לרשימה אילו האריך ימים. בן גוריון היה איש שראה למרחוק, הוא לא היה פוליטיקאי קטן הנאחז בכיסאו, ומעל לכול הוא לא היה פחדן.

האמת היא שהרבה אנשים ראו מיד ש"תפסת מרובה לא תפסת", וכי אם נישאר עם השטחים, ניחנק אתם. הם ראו שמנהיגי ישראל קטנים וחלשים, שחלק נכבד מהעם איבד את יכולת החשיבה הרציונלית ונסחף למשיחיות כוזבת, שאין סיכוי שאנחנו לבדנו נצליח לתפוס בשערות ראשנו ונוציא את עצמנו מהבור או מהבוץ ששקענו בו. ונורא נורא קיווינו, אני ושכמותי, שהאמריקנים (כן, כבר אז ציפינו שהם ילחצו) יעשו את העבודה. אבל אני זוכר שיחה ב-1969, שנתיים אחרי המלחמה, שנוכח בה גם יעקב (ג'קי) הרצוג, שהיה אז מנכ"ל משרד החוץ, והכיר היטב את אופי המשטר האמריקני, והוא, לאחר ששמע את הנוכחים, הגיב: אם אתם סומכים על האמריקנים, תשכחו מזה. חד וחלק. אכן אלו שיכלו להושיענו מעצמנו לא עשו זאת.

מי שהקל עלינו את ההתעלמות, את הבריחה לחלומות גדלות, היו המנהיגים הערבים. תמיד יכולנו לסמוך על כך שהם ידחו, שהם יחרימו, שחלקם יתמכו בטרור. תמיד יכולנו לומר: אנחנו ניסינו, היינו נכונים לפשרה, ואילו הם אינם אלא חבורת חבלנים, טרוריסטים שואפי נקם. נכון, הם לא רוצים אותנו כאן. הם רואים בנו זרים שפלשו לאדמתם. ויותר מכך, השפלנו אותם, אנחנו ניצחנו והם הובסו. אבל ההיסטוריה מוכיחה שלפחות לגבי הארצות הערביות מסביב יש אפשרות של פשרה, קבלה וחיים משותפים. ראו מצרים וירדן. אבל בלא קשר להשקפתם או התנהגותם של הפלשתינים, ההיפרדות מהם היא הכרח עבורנו בתור יהודים הרוצים לחיות במדינה יהודית, נאורה, חלק ממשפחת העמים. אבל יותר מכך: כולנו מכירים את האמרה, הפשטנית קמעה – מי שמחייך אל העולם, העולם מחייך אליו. אנחנו לא חייכנו אל הפלשתינים, ולוּ גם בקריצת עין קטנה, הוגנת. היו קריצות פה ושם, ערמומיות, איך לא לתת ולהיראות טוב. פרט אולי להסכם אוסלו, ושיחות הסמויות מן העין עליהן לא דוּוח לנו, מעולם לא נכנסנו לדיונים עם ידיים נקיות, בתום לב. אחרת אין להבין איך קורה ש-300 אלף יהודים יושבים בגדה. יכול בהחלט להיות שאילו היינו גם ניגשים למשא ומתן בתום לב, וגם מביאים על גבנו או על גב האמריקנים והאירופים, שק מלא מטבעות כסף, זהב ושטרות ירוקים כדי לפתור את בעיית הפליטים, היינו היום במקום אחר, טוב הרבה יותר. לא מצאתי הרבה אנשים ואפילו עמים שמטבעות זהב אינן משפיעות עליהם, ולפעמים אפילו משנות את השקפת עולמם. בסך הכול, מה רוצים רובנו ככולנו אם לא חיים טובים, שקטים ושלווים. בזה הערבים, והפלשתינים בתוכם, דומים לנו.

עברו ארבעים ושתיים שנים. עניין שתי מדינות הפך להיות מאפשרות סבירה, נכונה וטובה, למשהו שכמעט אינו ניתן לביצוע. עכשיו כמעט הרגע האחרון שאולי-אולי עדיין אפשר לחלק את הארץ הזאת. אין ספק שחלוקה זו תהיה כרוכה בסבל רב, בהרבה כאב, וּודאי וּודאי בסכומים אדירים. רבים, המפקפקים באפשרות כזאת, טוענים שאיחרנו את המועד. הדיבורים על מדינה אחת לשני העמים הולכים ומתרבים לא משום שמישהו מייחל לכך אלא מתוך הבנת המציאות שאנשי ארץ ישראל השלמה יצרו כאן. והפלשתינים גם הם בהמתנה; לא רצים למשא ומתן; הם מבינים שהזמן יעשה את שלו, ולטובתם. ותמיד כדאי לזכור, שהיום, שישים ואחת שנים לאחר קום המדינה, בחלקים נרחבים של מדינת ישראל בגבולות 67' יש רוב ערבי.

את מנהיגינו בעשרות השנים האחרונות תיאר ביאליק כבר לפני למעלה משמונים שנה, כשכתב: "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם, ולבבי סף דמעה. איכה דלותם פתאום, איכה חדלתם ישע". ואכן, לא נראית באופק ההנהגה שתובילנו בדרך הנכונה, בדרך האמיצה, שאולי יש בה סיכוי לקיומה של מדינה יהודית לטווח רחוק. לכן, הסיכוי הוא לחץ חיצוני אמיתי, חזק, אפילו ברוטלי, עלינו ועל שכנינו לדירה. נכון, תמיד עדיף הסכם מרצון על הסכם כפוי, אבל עדיף הסדר כפוי על מלחמות סרק ועל הפיכתנו למדינה דו-לאומית. ולא שעתידנו מובטח גם אם ניצור כאן שתי מדינות, גם אם נחלק את ארצנו האהובה. הסכנות הן אדירות, ביטחוניות, פוליטיות וחברתיות, מבחוץ ומבפנים. אבל אז לפחות יש סיכוי. שאם לא כן איני רואה סיכוי, אלא אם יש למישהו אינפורמציה שאינה ידועה לי. והעצוב הוא שנראה כי מה שנקרא "העולם", שאהדתו חיונית לקיומנו, לא יצטער יותר מדי אם מדינת ישראל כמדינה יהודית תיעלם מן המפה בדרך זו או אחרת. אנו מטרידים אותו יותר מדי במלחמותינו ובצרותינו; אנחנו מתסיסים אזור שלם. העולם, אף שהוא מלא קטטות ומלחמות, רוצה בסך הכול שקט, חיים טובים, ואנחנו מפריעים, ושלא לצורך. חבל.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בטרם שקיעה”