החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

בסוד ברכה

מאת:
הוצאה: | 2013 | 336 עמ'
קטגוריות: עיון, שירה ומחזות
הספר זמין לקריאה במכשירים:

21.00

רכשו ספר זה:

שיריה ויצירותיה של ברכה סרי היו לסוד גלוי בתרבות הישראלית, גלוי משום שקבצי השירים והסיפורים שהוציאה בהוצאה אישית רכשו לעצמם קוראים נאמנים והם משמשים מורים, תלמידים ותנועות חברתיות. זה למעלה מארבעים שנה, וסוד משום שאף שהיא נוכחת בציבור הרחב, היא נפקדת משדה העיון והמחקר בקאנון ומגדל השן. הקובץ הנוכחי מבקש לבוא בחלל מחקרי זה ולספק לראשונה הצצה עיונית למגוון יצירתה של סרי.

מקט: 4-249-50152
שיריה ויצירותיה של ברכה סרי היו לסוד גלוי בתרבות הישראלית, גלוי משום שקבצי השירים והסיפורים שהוציאה בהוצאה אישית רכשו לעצמם […]

מבוא
יצירתה של ברכה סרי: היבטים אישיים, תרבותיים וחברתיים

הנרייט דהאן כלב

 

קובץ זה עוסק בחייה וביצירתה של המשוררת ברכה סרי. חברו בו יחדיו חוקרות וחוקרים ממדעי הרוח והחברה, והעניקו מפרי עטם טקסטים מחקריים, מסות, ראיונות וביקורת ספרות. איחודם בכרך אחד הניב ספר ראשון על היוצרת ועל תרומתה לתרבות, לספרות ולחברה הישראלית. כדרכם של קבצים, גם קובץ זה עבר שלב תחילי של התלבטויות והכרעות לגבי מה שראוי להיכלל בו. האיסוף, העיבוד והכתיבה התפרשו על פני כשלוש שנים.

ברכה סרי נולדה בצנעא, בירת תימן, למשפחה דתית. היא עלתה עם משפחתה ארצה בעליית ‘על כנפי נשרים’ בהיותה כבת עשר. אביה השתייך לזרם ‘דור דעה’ (הדרדעי־רמב”מיסטי) ואף היא הושפעה מזרם זה. סרי למדה בבתי־ספר דתיים (יסודי, תיכון וסמינר למורות בחיפה). היא סיימה תואר ראשון בלשון עברית ובלשנות באוניברסיטה העברית ותואר שני בלשון ובבלשנות שמית. היא יוצרת מאז 1977. בשנים 1989-1997 היא שהתה בברקלי בארצות הברית.

סרי היא סופרת ומשוררת לא אלמונית, אולם גדולת כתיבתה ויכולותיה כיוצרת לא זכו להכרה הולמת. תרומתה הלשונית, המשולבת עם עמדותיה החברתיות, באה לידי ביטוי ביצירתה כמו גם במסכת חייה. כתיבתה נפרשת על פני נושאים שונים, כמו קבלה ורוח, חיי נשים, נשים בתימן ובישראל והתרבות כפי שהיא פועלת, בתוך הלשון ומחוץ לה, במחאה חברתית. כל אלה משוקעים במורשת יהדות המזרח, ומשגשגים מתוכה. בעבודתה ניתן ביטוי לתרומה העשירה של יהודי תימן לשפה ולתרבות העברית והישראלית. כתיבתה של סרי דרמטית ורב־גונית ובתוך הסוגות של יצירתה נמצא שירה, סיפורת קצרה ומחזות. כמו כן שלחה ידה גם ביצירת סרטים דוקומנטריים. סגנונה מיוחד ומקורי ויש בו חידושים לשוניים עם אמירה חברתית. אולם רב־גוניות זו, המתפרשת על פני עשרות שנים של יצירה, לא זכתה עד כה ולו לפרסום בכרך הולם אחד או למחקר מסודר ומקיף, אף ששמה של היוצרת הולך לפניה בארץ ובחו”ל. מטרתו של קובץ זה לבוא בחלל הגדול הקיים אף כי מובן שלא יוכל למלאו. ספר ראשון על סרי, חייה ויצירתה, לא יהיה בכוחו לסכם ולהקיף את שפע היצירות שלה. תכליתו של פרויקט זה היא לתת אות פתיחה לכתיבה על סופרת ומשוררת, שמקומה נפקד בשדה השיח הספרותי והחברתי, תוך מתן ביטוי ראשוני להיקף תרומתה, לגווניה ולייחודה של היוצרת ברכה סרי.

כותבים מנוסים ותיקים, לצד כותבים צעירים, נפעמים מחוויית המפגש האינטלקטואלי עם יצירתה של סרי ומהמפגש האישי איתה, הניבו מגוון טקסטים. מתוך הגיוון עולה ומתגלה מקצת מן העושר שביצירתה של סרי. גלית חזן־רוקם, במאמר מסאי פותח של הקובץ “השירה כתפילה ביצירת ברכה סרי”, מטפלת במוטיב התפילה בשירתה של סרי. חזן־רוקם מצביעה על שלוש מגמות המלמדות על תעצומות הנפש המניעות את היוצרת בעבודתה: מגמה של שחרור פמיניסטי ובאופן ספציפי שחרור מחוויית הדיכוי של האישה המזרחית, המשכיות הקושרת בין השירה הערבית לבין השירה העברית, ומסורות השירה של הנשים בלשון התימנית. חזן־רוקם קושרת את שיח התפילה בשירתה של סרי לא רק לתפילה היהודית המסורתית אלא אף לתפילת הגוספל של הזמרת מהליה ג’קסון. קשר זה עולה וצומח מתוך אסוציאציה בין שירה המפורסם של האחרונה “כל העולם בידיו” ובין שירה של סרי “לתפוש עולם ביד” מתוך שבעים שירי שוטטות (עמ’ 9), שיר שמופנה לאל חובק הכול ומשיח על רעבונה העצור של סרי לעוצמה אדירה עד כדי הרסנות.

רונית חכם הביאה לקובץ טקסט מינימליסטי שבוחן את ברכה סרי הפועלת בשפה מאז’ורית ככותבת מינורית. גישה זו פועלת בתוך השפה על־ידי כך שהיא מגחיכה את שפתה הגבוהה של ההגמוניה, תהיה זו ההגמוניה הגברית או ההגמוניה הקאנונית.

חוקרת הספרות העברית מאיטליה, אליזה קרנדינה, תרמה לקובץ את המאמר “בחירה בין נתינה לקבלה: הבחירה הספרותית והפוליטית של ברכה סרי בין מהפכה לבין מסורת והתפקיד של האמהוּת ביצירתה”. קרנדינה מתחבטת בסוגיה המורכבת: האם יש כתיבה נשית מקורית? בחינתה של סוגיה זו חוברת אצל קרנדינה למוטיב האמהות בשירתה של סרי. סרי מבטאת באמצעות מוטיב האמהות את הרצון העז להתרחק מהמרכז, לצאת נגדו במרי. אלא שלמגינת ליבה, המרי גורם לכך שהמרכז רק מתאשר מחדש על־ידי עמידתה נגדו ודיבורה מן השוליים. קרנדינה מצביעה על מהלך זה כמהלך יסודי בספרות הנשית המגמתית שמבקשת לחתור נגד התפקידים המסורתיים של האמהות. ספרות זו מנסה לפרוץ את המעגל בו נתונה האמהות אך רק מנציחה אותו שוב ושוב על־ידי המרי ונותרת לכודה בו. מהלך זה מודגם היטב אצל סרי באמצעות אסטרטגיה שמעמידה לביקורת את המסורת (ולפני הכול, את עצם המושג ‘מסורת’). היא מערערת עליה מבלי לצאת מתוכה, וזאת על־ידי שימוש בחומרים שקיימים בה עצמה.

יתרונה של אסטרטגיה זו הוא בכך שהיא ממקמת את הכתיבה בין המשכיות לבין מהפכה. בדרך זו, כפי שמדגימה, למשל, עבודתה של הפמיניסטית הצרפתייה Hélène Cixous, ניתן לצקת תכנים חדשים לתבניות ישנות באופן שמשפיע גם על התבניות עצמן. קרנדינה לוקחת את יצירתה של סרי למחוז החתרנות ועומדת על האמהי. קרנדינה מצביעה על חתרנות זו כגילוי של מצב in limine אשר משמעותו היא גילוי של נתינה והכלה מתמידות אך גם עמידה על הסף במאמץ לשמור גם על העצמיות ולא לאבדה במהלך הנתינה וההכלה. כך הבחנות אלה מייצרות מתח בין ההוויה האמהית, שפירושה יציאה אל האחר, ובין מצבה הקיומי כאדם לעצמו. זהו מתח שההוויה האמהית מייצרת בין ממדי ההכלה המקבלת אל תוך עצמה לנתינה הטרודה בהתמדה ביציאה מעצמה והתמסרות לאחר, המיוחסות תדיר לאמהות.

סרי מתגלה כמי שמגלמת בתוכה דילמות ומצבי קיום בלתי־אפשריים, כפי שעולה מהמאמר הבא בקובץ, מאמרה של רקפת אפרת־לבקוביץ, “תשוקה של אישה: על מיניות ואהבה בשירתה של ברכה סרי”. האם תמצא לה אהבת אמת, “…אידיאל שזועק מדפי ספרה של סרי, שיהיה גם דגם של יחסים שוויוניים הדדיים בין גברים ונשים”? עיקר העניין הוא אהבה לגבר, אהבה רומנטית! על אלה מסרבת סרי להתפשר והיא חוזרת ותובעת אותן מתוך עולם הפנטזיות שהיא בונה לעצמה. שהרי “רק הספק ודאי לה כאור היום”, כפי שמעלה השיר “מחפשת לי משענות” המופיע בכרך קידושין (עמ’67). עוד מוסיפה אפרת־לבקוביץ ומטעימה את כוח שירתה של סרי בכך שהיא מאפשרת לנו לגעת בעצמנו – ברגעי גדולתנו כמו גם ברגעי קטנותנו. סרי עושה זאת דרך כתיבה על מיניות, אהבה, רעב, עוני ותשוקה. החושפנות שבכתיבה, הכפייתית כמעט, מתפרצת. סרי מתבטאת בשפה שלוחת רסן המאפשרת לחוש את כל אלה דרך מַבּעיה בעוצמה רבה.

המשאלה העולה בהתמדה מיצירתה של סרי היא להיות נאהבת ומוערכת. אליה מתלוות חרדה מפני בדידות ותקווה לחום ולחברות. משאלה זו אפשר שתיראה טריוויאלית, אנושית במובן העמוק של החוויה הקיומית, אולם מה שהופך אותה ליחידה במינה הוא ההקשר. שהרי שירה אינה נכתבת בחלל ריק. ההקשר החברתי־תרבותי שבו ממוקמת סרי מעניק למשאלה זו את הצבעים והטונים המיוחדים הנחווים באופנים שונים על־פני מנעדים מקומיים ותרבותיים חובקי עולם. סרי, שנדדה מתימן עד ישראל ומישראל עד ארצות הברית ובחזרה, טווה קורים של שתי וערב בין מחוזות תרבותיים אלה. היא חושפת חיבורים שנמתחים על פני מרחבים שבין מערב ארצות הברית לבין תימן, בין מסתורין קבלי לבין פוליטיקה ופרגמטיות קיומית ורציונליות, בין תשוקה מינית ומאבק פוליטי חברתי, בין יהדות כעולם אוניברסלי לבין יהדות כדת פרטית אינטימית. אלו הן הזירות שבתוכן פועל כוח יצירתה של סרי, יצירה רוויה בנשיות ובחושניות שהופכת אותה לדמות שהיא בעת ובעונה אחת גם האישה וגם האחרת של עצמה. בדרך זו היא תובעת את חלקה בעיצובן של זירות אלה ובו בזמן קוראה עליהן תיגר. היא פורצת לתוך הזירות עם שירה על אהבה וגם על מוסר כלפי האחר. כל אלה נובעים כמעיין מתגבר במפלים של צחוק, בכי, קריאות מצוקה וחסך, בלשון שופעת דימויים ופנטזיות.

בשפה שהיא אוקיאנוס של מילים סרי בוררת את הביטויים, ההקשרים והמשמעויות, מבארת מחדש ומעצבת מילים משלה. התפילה שעליה עמדה חזן־רוקם היא בבחינת מעשה בריאה של מציאות במילים בעבור סרי – אך גם בריאת המילה גופה, הבאה לידי ביטוי בשיר אחר שלה, “אני אברא מילה” בשבעים שירי שוטטות (עמ’ 57-58), מכוחה נברא עולם ומלואו. באמצעות המילה והשפה, בכלים שהם למעשה כליו של הגבר, היא כותבת כדי לומר דברים מעולמן של נשים, נשים תימניות, כמו שעולה מ”אשת ארצות התבלינים”. בשיריה “אני אברא מילה שהיא ראשית אוני” (שבעים שירי שוטטות עמ’ 58) ו”לקום אני לא אני” חוברת סרי אל העוצמה והחולשה הסימולטניות שבעצם היכולת להיאחז במילים: “מזל שיש לי מילים/ והרי חוץ מזה אין לי כלום” (“לקום אני לא אני”, עדנה, עמ’ 19). כאן נמזגת דמות האם המצויה על הגבול שבין שני דחפים מנוגדים זה לזה, בין הדחף להכיל את כל העולם בנדיבותה לבין הדחף להרוס את העולם כדי לברוא אותו מחדש. את אלה חילצה קרנדינה משירתה של סרי. לצד דמותה של סרי האם מצויה דמות נוספת, של ברכה סרי האישה, זו שנלחמת למצוא את מקומה כמשוררת בעולם בלי לוותר על שירה נשית “מקורית”, שירה במשמעות של ספרות כ־inventio, של דרכי שימוש באמצעים המקובלים כערך, גם כשהם מופנים כנגד אותה תרבות גברית שיצרה אותם.

גיל אשד, במאמרו “פנים אל פנים עם ברכה סרי”, מעמיד במרכזו שיר אחד לדיון: “לקום אני לא אני” (עדנה, עמ 15-25). הוא בוחן באמצעותו את סוגיית הקריאה האתית, הקריאה האחראית כלפי היצירה החושפת את עולמה האינטימי של המשוררת בטקסט חושפני עד כאב. אשד פונה לפילוסופיה של עמנואל לוינס בבקשו לדון בסוגיה זו. כתיבת שירה אישית מאוד היא מביכה, מחוללת קרבה יתירה בין השיר לקורא: “…שאין לך בית משלך/ וכסף משלך וחשבון בנק/ ושליטה בעניינים”, ומולם יש לך הכול, ה’הכול’ הזה זורם ומתנקז מחדש במילים ובכתיבה. “האם ניתן לראות במפגש עם שירה ייצוג למפגש פנים אל פנים?” שואל אשד ברוח המפגש האנושי העולה מהגותו של לוינס. יסוד החשיפה האנושית המרכזי כל־כך בהגותו של לוינס עולה בכל עוז גם אצל סרי. אשד מקשה: מהו האופן בו עלינו לקרוא טקסט בידיעה שמאחוריו עומד אדם? רוח המפגש עם האחר ללוינס היא סוג של מפגש עם ייצוג האחר שהוא רק ביטוי לאינסופי שבאדם ולא גילויו של האנושי האינסופי בעצמו. האנושי כמבוע אינסופי הנמזג לתוך היצירה הוא היסוד שאותו מזהה אשד בטקסט של סרי. מאמרו מלווה בריאיון שקיים עם המשוררת ובו מהדהד רעיון המפגש עם האחר האינסופי. “צרכיו החומריים של זולתי הם צרכי הרוחניים”, כך לוינס בעקבות ר’ ישראל סלנטר מתוך תשע קריאות תלמודיות. את שירתה של סרי מזהה אשד כסוג של זולת, של אחרות אינסופית – “אני איני אני והדעת והמשקפיים אובדים יחדיו” – כשהיחס בין שירתה לבין הקורא מקים, לדבריו, את המפגש האתי.

 

שהרי מהי הכתיבה בעבור סרי? הוא משיב: שני סוגי קריאה בשירתה, האחד – היאספות לחיק השיר, והשני – תגובה לו. היאספות ותגובה משפיעות על עיצוב הדמויות כאני או כאחר בשירה של סרי אך גם קושר ביניהם. החלפה בין האני לאחר, האחר מחליף/ ממשיך את האני. כפרדוכס טבעת מביוס[1], לא ניתן לשים את האצבע על נקודת המעבר מן האני לאחר, גורס אשד. בכך הוא מציע ניסוח מתודה לגישה אל טקסט ספרותי. מתודה זו מפגישה את הקורא עם כותב שהוא בעת ובעונה אחת תובעני וחשוף עד אינסוף. באמצעות מתודה זו מתגלה הכוח הטמון בשיריה של סרי כפורצים מחסומי קריאה ופרשנות, מציבים לפני הקוראים לא שירה, לא מילים, כי אם אדם. השיר, לפיכך, אינו אלא הישארות אנושית במערומים לנגד עינינו.

אל מול החשפנות התובענית, שמפגינה סרי, יש בשיריה גם הומור שופע. לאה ברץ, במאמרה, עומדת על ההומור הזה דרך השיר “מלאתי הומור ולא מיין – ההומור בקובץ בת יין” ומזהה בו כוח. ההומור מצוי בשפע בשיריה. הוא שנון ונוכח במיוחד בקובץ בת יין. ברץ פותחת בטיפולוגיה של ההומור, ועל־פיה היא ממפה את יסודות ההומור בכתיבתה של המשוררת. היא מזהה את הטיפוסים השונים של הומור המופיעים בשירים כמו “הומור של מצב” או “הומור של לשון” וטוענת שהם ממלאים בהם פונקציה חתרנית.

באמצעות ההומור סרי נוגעת באסור, בטאבויים החברתיים, בשולי התחומים של מין ואמונה ומצליחה לחמוק מעונש. ללא הומור היו דבריה מתפרשים כמתקפה חזיתית, שלא ניתן לעבור עליה בשתיקה. כך קרה עם פרסום יצירתה “קריעה” שזעזעה את אמות הסיפים וגזרה עליה חרמות ונידויים מהקהילה שבתוכה צמחה. ברץ מפרקת את המרכיבים המכוננים את יסודות ההומור ביצירתה של סרי כדי להבין את האופנים והשימושים שבאמצעותם פועל ההומור ככוח חתרני. ההומור מופיע אצל סרי בעיקר בהקשר היהודי. הוא מבקש לשחרר מכבלי דיכוי על־ידי טשטוש גבולות וחצייתם, מן הרציני להומוריסטי בעת השיטוט והמפגש עם נשים בטקסטים דתיים תימניים. סרי מכניסה את עצמה לשירים ולפואמות שלה כגיבורה שמחליפה תפקידים ומפעילה הומור עצמי אגב העברת ביקורת על מסרים מוסרניים. לפעמים היא נוקטת לשון בוטה וישירה כדרך זמרי הראפ, שאינם נענים לגינוני לשון כשפרץ זעם עולה ומציף אותם. עוצמת הרגשות המובעת בהם מטלטלת.

המאמר הבא הוא מאמרו של מתי שמואלוף. שמואלוף, שהוא עצמו משורר ופעיל חברתי, בוחן כפילות זו גם בחייה של סרי. סרי מתגלה במאמר כפעילה חברתית, שיוצאת נגד עוולות בחברה הישראלית. שמואלוף בוחן את האופן שבו שזורים זה בזה חייה של סרי כמורדת חברתית וכיוצרת. במאמר זה יצירתה מתגלה כביקורת חברתית ותרבותית נוקבת. מן הדברים עולה תמונה של סדר יום עמוס מאבקים ומחאות של אישה פמיניסטית, אישה מזרחית, אישה. זוהי בעצם תנועה של אישה אחת שנאבקת נגד דיכוי נשים, דיכוי מזרחים, דיכוי באשר הוא.

בעקבות פעילותה הפוליטית אותה פרשׂ שמואלוף, יעל חזן תרמה לקובץ עיון ממוקד יותר בתרומתה של סרי למאבק על השלום כפי שהוא בא לידי ביטוי בשיריה כשירים על מלחמה נגד המלחמה. חזן עומדת על מלחמות קונקרטיות כמו מלחמת לבנון, כפי שהן באות לידי ביטוי בשירת ההתנגדות של סרי בשפה, במילים ובמחאה.

 

לפני חתימת הקובץ מובא ריאיון שקיימו מרים פרנקל ומנשה עאנזי עם סרי במהלך הכנתו של הקובץ. הריאיון מורכב משני חלקים. בחלק הראשון השתתפו השניים והוא עוסק ביסודות הביוגרפיים של סרי הקשורים בילדותה בתימן. החלק השני, שבו השתתפה מרים פרנקל בלבד, עוסק בפרוזה של סרי. המפגשים הללו מעלים גילויים שלא היו צצים אלמלא ההקשר האינטימי של השיחות. הריאיון משלים את קווי המתאר של אישיותה של סרי באמצעות נרטיב ביוגרפי אישי. הזרימה החופשית של דברי המשוררת בריאיון זה מציעה נגיעה כנה בחומרים שמהם עשויה רקמת יצירתה. שאלות הריאיון מובילות אותה למחוזות היסטוריים ותרבותיים, מקראיים ואישיים. הם המקורות שמהם המשוררת יונקת את השפה, התימות, הדימויים והרעיונות. הם העולם ומלואו המחבר בין המילים, הלשון והחלב ומעניק להם כוח זרימה ייחודי. הם יותר משפה אישית, הוא הגות מתנגנת, זורמת, שסרי מזמינה אותנו להאזין לה, לחוש אותה.

עאנזי עומד על המתח ביצירתה של סרי שבין עמדה קבלית עממית לבין תפיסה רציונלית דרדעית, ועל מקום הנשים במחלוקת זו. למאמרו מצורף מכתב משפחתי שנשלח בשנת 1944 מצנעא על־ידי מוסי סרי, אביה של ברכה, אל חמיו, יהודה סרי, בארץ־ישראל. המכתב כתוב בעברית ובערבית בכתב רש”י, שהיה שגור כאמצעי תקשורת בכתב, בחול ובקודש.

הקובץ נחתם בשתי סקירות ספרות שהוצגו בערבים לרגל הוצאת ספריה של סרי, עדנה בשנת 2005 ובת יין בשנת 2007. שני הערבים התקיימו בתיאטרון “ענבל” במרכז סוזן דלאל בתל אביב. את הדברים נשאתי אנוכי, הנרייט דהאן כלב. הקריאה שלי את סרי הינה מגוונת ואני שבה ומעיינת שוב ושוב ביצירתה ממניעים שונים ולמטרות שונות, שבה קודמת לכול חוויית הקריאה של שירתה של סרי כשלעצמה. קריאה אחרת אני קוראה אותה בעת שאני מבקשת להביא מיצירתה לתלמידותי ולתלמידי בתוכנית מגדר ובלימודי התרבות והמחאה בישראל. בחרתי להביא את הסקירות ללא עריכה נוספת. זאת מפני שאני מאמינה שהן משקפות את אותה התלהבות שהציפה אותי בעת הקריאה הראשונה. שמירה זו על אופייה המקורי של הכתיבה ליוותה גם את כל מלאכת העריכה. המאמרים, הראיונות והמסות נכתבו על־ידי מומחים שהיו בקשר עם היוצרת. התרגשותם ורגישותם, לא רק לטקסטים אלא גם לאישה היוצרת, ניכרות בכתיבתם. אשר על כן ביקשתי לשמור איכות זו על־מנת להעבירה, ככל הניתן, גם לקוראים ולקוראות של קובץ זה.

מי שעיין ביצירותיה מראשיתן יכול להיווכח בהתפתחות שהתחוללה בשירתה וביצירתה של סרי – המקום שממנו היא כותבת היום שונה לגמרי מן המקום שבו כתבה ופעלה בשנות השבעים. היא מנתבת דרכה בין עולמות תרבותיים, יהודיים ואוניברסליים וממשיכה ללקט מתוכם את החומרים החיוניים שמפרים אותה.

כאמור, לא ניתן לבוא בחלל הגדול הקיים ביחס לשירתה של סרי בתוך השיח הספרותי. אפשר שחלל זה קיים משום שאין דרך למדר אותה באמצעות שיוך לז’אנר כלשהו בשדה הספרות הישראלית וטוב שכך. מטרתו של קובץ זה היא לפתוח בפני הקוראים את טרקליני יצירתה של יוצרת פורייה ומיוחדת זו.

 

הנרייט דהאן כלב

באר שבע, 2013

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.