את ביקורו הראשון בארצות הברית לאחר בחירתו לראשות ממשלת ישראל, פתח מנחם בגין בחדרו של הרבי מלובביץ'. יצחק רבין ושמעון […]
מבוא
מוצאי שבת, 5 בנובמבר 2016, שלושה ימים לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית. בשדרות פרנסיס לואיס שבשכונת קווינס בניו יורק עצרה מכונית שחורה, בעלת חלונות כהים. מתוכה הגיחו אל הכפור ג’ארד קושנר, חתנו של דונלד טראמפ, ורעייתו איוונקה, בתו של המועמד הרפובליקאי לנשיאות. תחת מעטה סמיך של חשאיות נכנסו בני הזוג לבית מספר 226. ליווה אותם רב צעיר, עטוי זקן שחרחר. הוא גם ביקש לוודא שאיש אינו מצלם את האורחים; הביקור פרטי לחלוטין.
בני הזוג התיישבו בדממה, רשמו משאלה קצרה על שני פתקים לבנים, ויצאו אל בית העלמין על שם מונטיפיורי. אחרי צעידה בת דקה עצרו ליד מבנה אפור, לא מקורה: ציון־קברו של הרבי מלובביץ’, רבי מנחם־מנדל שניאורסון. את הישורת האחרונה במערכת הבחירות הקשה ביקשו הבת והחתן לעשות במחיצתו של המנהיג, שדמותו מאחדת יהודים וישראלים, חרדים ודתיים, מכל החצרות והזרמים, גם היום, עשרים שנה אחרי הסתלקותו.
ג’ארד ואיוונקה נקשו בדלת, אקט מקובל של יראת כבוד, וצעדו פנימה בשקט. הם לקחו לידיהם ספר תהילים, וקראו מתוכו פסוקי תפילה. הבקשה החרישית היתה אחת: לראות את דונלד טראמפ גובר על יריבתו הילארי קלינטון ונבחר לנשיא ארצות הברית. חלפו שלושה ימים. דונלד טראמפ הדהים את העולם כולו ונהפך למנהיג העולם החופשי. בתמונה הראשונה שהתפרסמה מהבית הלבן אחרי כניסתו של טראמפ לתפקידו רואים את ג׳ארד קושנר עומד מאחורי הנשיא היושב בחדר הסגלגל, עם סגן הנשיא ושני ראשי הסגל. קושנר נהפך ליועץ הקרוב של טראמפ.
ג’ארד קושנר, חתנו היהודי של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ והאיש החזק בבית הלבן, נחשף לעולמה של חסידות חב”ד בימי לימודיו באוניברסיטת הרווארד. קושנר התקרב לשמירת המצוות על ידי שליחי חב״ד בקמפוס היוקרתי, הרב הרשי ועלקי זרחי, ונעשה שותף רעיוני לפעילות היהודית בשליחותו של הרבי מלובביץ’. קרן משפחת קושנר העבירה תרומות נכבדות לבית חב”ד בהרווארד, וג’ארד עצמו הוזמן להיות נואם כבוד בערב התרמה שנערך לטובת בית חב”ד בקמפוס.
השהייה במחיצתו של הרבי מלובביץ’, מתברר, בחייו או לאחר פטירתו, הצליחה לטלטל כל אדם, גם אם בא מעולמות אחרים לגמרי, מרקע שונה ומחוסר אמונה עמוק. יצחק רבין היה איש דור הפלמ”ח, צבר ישראלי שורשי, רחוק שנות דור מההוויה הרוחנית והתרבותית של הרבי מלובביץ’. פגישה ביניהם היתה אמורה להיות קצרה ועניינית, נוגעת בנושאי שיחה מוגבלים, ובסופה אמורה לבוא ברכת שלום נימוסית והדדית, שממנה פונה כל אחד ואחד במהירות לדרכו.
זה לא מה שקרה ב־1972, כאשר מלאו לרבי 70 שנה ויצחק רבין בא לברך אותו, בשליחותו של הנשיא השלישי, זלמן שזר. רבין היה אז שגריר ישראל בארצות הברית, רמטכ”ל נערץ בעבר, שהוביל את ישראל לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, חמש שנים קודם לכן. רבין, איש קר וענייני, יצא נפעם מהפגישה עם הרבי, לפחות על פי עדותו. הרושם העז ליווה אותו עד יום מותו. בשנת 1993, עשרים שנים מאוחר יותר, כאשר שימש ראש הממשלה בקדנציה השנייה שלו — רבין עדיין שיחזר את “המבט המפוכח והפרקטי של הרבי על המציאות, לצד רגישות רבה להמשך קיומו של עם ישראל”.
*
רבין אינו היחיד. הוא גם לא הסכים עם כל האבחנות של הרבי, כפי שמתואר בספרנו. מבטו הלאומי הרחב והחד של מנהיג חב”ד, גם אם היה שנוי במחלוקת — הצליח להניע כוחות פוליטיים ומדיניים בישראל ולחרוץ כאן גורלות. בחול המועד פסח תש”נ, 1990, כך מספר לנו השופט אליקים רובינשטיין, טילפן אליו בבהלה שגריר ארצות הברית בישראל. רובינשטיין היה אז מזכיר הממשלה שבראשה עמד יצחק שמיר. השגריר, ויליאם ב’ בראון, חיפש אותו לילה שלם, בשליחותם של הנשיא ג’ורג’ בוש האב ומזכיר המדינה ג’יימס בייקר. כאשר כבר השיג בראון את רובינשטיין בשעת בוקר מוקדמת, בהיותו הרחק מביתו, לא הצליח להתאפק. “מי זה ורדיגר? מי זה מזרחי?” צעק שגריר המעצמה לתוך השפופרת.
אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי היו שני חברי כנסת אלמונים למחצה בסיעת אגודת ישראל, שהשתתפו בהפלת ממשלת שמיר בסוף חורף 1990, אבל נעלמו כאשר יו”ר העבודה שמעון פרס התייצב בכנסת כדי להציג את ממשלתו החלופית. השניים לא רצו להמרות את פיו של הרבי מלובביץ’, שחשש מתוכניותיו המדיניות של פרס. ורדיגר ומזרחי נמלטו מהכנסת והוסתרו במקומות מחבוא. פרס חיכה לשווא ובסוף הודה בכישלונו. שמיר נותר ראש הממשלה, למגינת לבם של האמריקאים, שחיפשו נואשות את מזכיר הממשלה רובינשטיין כדי לקבל הסברים. הרבי מלובביץ’ שמר ממקום מושבו בניו יורק שוב על מהלך ההיסטוריה ודאג שהיא לא תשנה כיוון, למרות שכף רגלו לא דרכה כאן מעולם.
השופט רובינשטיין נשא בתפקידי מפתח רבים לאורך הקריירה. הוא ראה מקרוב איך הרבי מלובביץ’ מפעיל את השפעתו על ראשי המדינה והצבא ומתווה מלשכתו בברוקלין את הדרך, כאילו היה מנהיג ישראלי. רובינשטיין עצמו היה אחד החוטים המחברים בין ירושלים וניו יורק, נפגש עם הרבי לקבל עצה והדרכה ושמר על קשר לאורך עשרות שנים עם אנשיו. לא תמיד עצותיו של הרבי התקבלו, מה שגרם לו אכזבה עמוקה, אבל הוא תמיד היה נוכח בשטח.
בתשרי תשע”ז, אוקטובר 2016, חווה רובינשטיין אסון משפחתי. ראשי המדינה, מפקדי הצבא, הקהילה המשפטית והאקדמית, לצד אלפי חברים ואזרחים, באו לנחם את השופט בבית בתו, בשכונת רסקו בירושלים. על כיסא קטן וצדדי בבית ישב במשך כמה שעות יוסף צ’חנובר, חברו הטוב של רובינשטיין. ד״ר צ’חנובר, מנכ”ל משרד החוץ לשעבר, מוותיקי הקהילה הביטחונית והדיפלומטית, מילא שליחויות חשאיות חשובות ועמד בראש ועדות חקירה חסויות. בעת האחרונה טווה את הסכם הפיוס עם טורקיה. צ’חנובר אינו נוהג לדבר על מעשיו. הפעם חרג ממנהגו וסיפר על עוד מהלך של הרבי מלובביץ’ — דבר שהפתיע גם פרשן פוליטי ותיק כמוני, שמסקר את המערכת הפוליטית בארץ קרוב ל־30 שנה ומכיר היטב את הנפשות הפועלות.
זה היה בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, בתשרי תשל”ד, אוקטובר 1973. צבא מצרים צלח את תעלת סואץ והתקדם לתוך סיני, מבקיע את קו המעוזים של ישראל. הטנקים הסוריים שעטו אל רמת הגולן, וכמעט לא היה מי שיעצור אותם. בקרבות נפלו מאות קצינים וחיילים. במאמצים אדירים השתנתה אט־אט מפת הקרב, והאנדרלמוסיה שנוצרה בעקבות הצלחתם של הערבים להפתיע את ישראל החלה לפנות מקום לניהול ראוי של מגננה ומתקפה. בדרום החלו דיבורים על צליחת התעלה. בצפון נהדפו הסורים לאחור ברוב הצירים. המפנה נראה באופק.
שר הביטחון משה דיין שקע בימי המלחמה בפסימיות גדולה. הפרשן הצבאי האלוף (במילואים) חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה, טען כי התחושה הקשה אף “העכירה את שיקוליו והערכותיו”. לא קשה לתאר את דיין, איש ישיר ותקיף, בעל מצבי רוח הפכפכים, חוזר משדות הקרב אל לשכתו במשרד הביטחון בתל אביב בימי המלחמה. לא היה רצוי להפריע לו ברגעים הללו.
יוסף צ’חנובר היה באותם ימים קשים היועץ המשפטי למשרד הביטחון. צ’חנובר היה גם אחד האנשים הקרובים לחצר הרבי מלובביץ’, עד שנעשה כמעט בן בית שם. זמן קצר לפני שנכנס דיין ללשכתו קיבל צ’חנובר שיחת טלפון מניו יורק. הרבי מלובביץ’ הטיל עליו שליחות. “הרבי אומר לי, ‘לך לדיין ותגיד לו לכבוש את דמשק ולעשות ממנה כעפרא דארעא,’ כעפר הארץ,” סיפר לנו צ’חנובר.
צ’חנובר היסס. “מה, אני אלך לדיין? דיין? מה הוא יודע על הרבי. הוא בא מהחזית. אני אגיד לו, הרבי מלובביץ’ אמר שתכבוש את דמשק? הוא לא יבין מה אני רוצה ממנו. אבל היתה לי שליחות. יש לך שליחות — אתה צריך לבצע.
“דיין חזר מהחזית, ואני אומר לו: ‘אתה יכול לזרוק אותי מהחדר. יש לי שליחות. אני חייב לומר לך. אחרי זה תעשה איתי מה שאתה רוצה ואני אבין. ואז אני אומר לו מה שהרבי מלובביץ’ אמר.”
לתדהמתו של צ’חנובר, דיין התייחס לדברים בכובד ראש. “הוא לקח את זה ברצינות ואמר לי, ‘חזור לרבי מלובביץ’ ואמור לו שאני לא יכול לבצע את זה, ותסביר לו גם למה. אנחנו עוד במלחמה בחזיתות אחרות. בשביל לכבוש את דמשק אני לא צריך רק לכבוש. לכבוש אולי יעלה בידי. אני צריך להחזיק צבא כדי להשגיח על הסדר. הרי יש שם מיליון, שלושה מיליון, ארבעה מיליון תושבים סורים. אני צריך את הצבא הזה בחזיתות אחרות. אני לא יכול.
“‘דבר שני,’ הוא אומר לי, ‘בבוקר אני צריך להאכיל מיליוני ערבים באמצע המלחמה. איך נעשה את זה?'”
סוגיית כיבוש דמשק במלחמת יום הכיפורים הוסיפה להעסיק את הצמרת המדינית־ביטחונית, כפי שמעידים הפרוטוקולים המאוחרים מישיבות הקבינט. הדיונים נמשכו, השרים גררו רגליים והרעיון נדחה. הרבי מלובביץ’, שקיבל דיווחים מהישיבות האלה בזמן אמת, חש אכזבה קשה. הוא האמין כי כיבוש, אפילו זמני, של דמשק ישבור את רוחם ואת כוחם של הסורים, יוציא אותם מן המערכה ויאפשר לצה”ל לרכז את מלוא עוצמתו בחזית המצרית המכרעת. לדעתו, המהלך האסטרטגי שהציע יציג תמונת ניצחון ברורה, שתסב לישראל יתרון ניכר בחזית המדינית ובשיחות שלאחר המלחמה. הרבי היה משוכנע כי סוריה שבירתה נכבשה בידי ישראל — היתה נאלצת לקבל הסכם שלום בתנאים הנוחים לישראל.
אחרי השיחה עם דיין טילפן צ’חנובר לרבי בניו יורק. “הרבי שמע והגיב, ‘אַ גרויסע טעות.’ טעות גדולה.” ארבעים ושלוש שנים אחרי השיחה הזו נאלץ צ’חנובר להסכים עם הרבי. “אנחנו רואים היום. תאר לך שהיו מחסלים את דמשק. תאר לעצמך. אפילו כיבוש טקטי, ל־48 שעות. הלא כתוב ‘מצפון תיפתח הרעה’,” סיכם צ’חנובר, והניח את ראשו על כף ידו.
אז מי היה הרבי מלובביץ’? איך חדר במשך שנים למרכז העצבים של הפוליטיקה והצבא במדינת ישראל והשפיע כל כך על סדר היום? מה מצאו מייסדי המדינה, ראשי הממשלה, שריה הבכירים, אנשי דור הפלמ”ח ושדרת הפיקוד של צה”ל וגופי הביטחון החשאיים, אצל הרבי מניו יורק, שבא מעולם אחר, מרקע שונה כל כך?
מה גרם לנשיאים שזר והרצוג, לראשי הממשלה משה שרת, מנחם בגין, יצחק שמיר, יצחק רבין, אריאל שרון ובנימין נתניהו, לפני או במהלך כהונתם, להקשיב לדברי הרבי ולסמוך עליהם גם בימי הכרעה ומצוקה. מדוע הניחו את הראש על כף היד להרהור נוסף ואת היד על הראש אחרי השיחות איתו? מדוע ראש הממשלה נתניהו שוכנע לעצב את המדיניות שלו ברוח המשנה המדינית של הרבי מלובביץ’? מה ההסבר למופע הקשר החד־פעמי הזה, שאין לו תקדים וספק אם יחזור להיראות בעתיד?
לשם כך עלינו לחזור אל תחילתו של הסיפור.
*
הרבי מלובביץ’, רבי מנחם־מנדל שניאורסון, נולד בניסן תרס”ב, אפריל 1902, בעיר ניקולייב שבאוקראינה, לאביו הרב לוי יצחק ולאמו הרבנית חנה. מצד אביו השתייך לאחד מענפיה של משפחת מייסד חסידות חב”ד, רבי שניאור זלמן מלאדי (תק”ה־תקע”ג, 1812-1745). משפחתו היתה ממשפחות האצולה החב”דית.
תנועת חב”ד הִכתה אז שורשים בכל רחבי האימפריה הרוסית. חב”ד (חכמה, בינה, דעת) היתה ממובילות המהפכה החסידית שחולל רבי ישראל בעל שם טוב בעולם היהודי. התנועה ביטלה את הבדלי המעמדות הישנים בעם והעמידה במרכז המודעות וההוויה החברתית את כוחו של היחיד באשר הוא, ואת הקשר בין האדם לאלוהיו. אדמו”רי התנועה הדריכו את הקהילה החב”דית, אבל נהפכו גם למנהיגים של הציבור היהודי כולו, ייצגו את הקהילות מול השלטונות ודאגו לשיפור מצבן החומרי והרוחני מתוך דאגה כלל ישראלית מחייבת.
בשנת תרס”ט, 1909, נקרא אביו של הרבי, רבי לוי יצחק שניאורסון, לשמש רבה הראשי של העיר הגדולה דנייפרופטרובסק (אז יקטרינוסלב). הבן, מנחם־מנדל, גדל בימי הכאוס הדרמטי של ערב מלחמת העולם הראשונה, התנהל בתוך רחוב יהודי תוסס ופעיל בתנועות חלוציות ורוחניות, והיה עד גם לעלילות דם שנפוצו נגד היהודים, ביניהן עלילת בייליס הנוראה. בצעירותו שימש יד ימינו של אביו, סייע לו בהנהגת הקהילה על כל גווניה ועזר לו, על אף גילו הצעיר, לייצג את היהודים מול השלטונות.
הרבי גם סייע במיטב יכולתו לכל נזקק. יונה כסה היה נער גלמוד בן 12 בעיר יקטרינוסלב. שני הוריו נספו במשבר הרעב הגדול בתחילת המאה שעברה. יונה היתום החל לבקר בבית הכנסת המרכזי בעיר בחיפושיו אחרי חברה יהודית ומזון לפיו. מנחם־מנדל, שהיה כמעט בן גילו, אסף אותו אל ביתו. “תישאר פה, עד שתמצא דרך לעלות לישראל,” אימצה אותו האם, הרבנית חנה, שהיתה אישה שופעת חום ונדיבות. יונה שהה בבית חמש שנים, התיידד עם הרבי והעריץ אותו. לימים נהפך יונה כסה לאחד מראשי מפא”י בארץ וחבר כנסת מטעמה.
“ראיתי את שקידתו העצומה בתורה,” סיפר כסה על הרבי. “תמיד למד ותמיד בעמידה. הבית היה בית חסידי מובהק, אבל הרבי התפרסם גם בזכות ידיעתו הרחבה בפיזיקה ובמתמטיקה. סטודנטים רבים, ואפילו פרופסורים מן השורה, היו באים לבית הרב לוי יצחק כדי לבקר את בנו ולהיוועץ בו.”1
ההשכלה הרחבה שרכש הרבי מלובביץ’ היתה מכשיר חשוב וסוד כוח. כך הכיר מנהיגים ואנשי רוח בולטים בכל העולם וגם פתח צוהר ובנה קשרים עם המנהיגות הציונית ועם אנשי הספר בארץ, שהיו ברובם חילונים. בני דודיו של הרבי היו אברהם שלונסקי וזלדה מישקובסקי־שניאורסון (“המשוררת זלדה”), שניים מענקי השירה הישראלית החדשה. “בדורנו, מעטים הם האנשים החובקים באישיותם זרועות עולם. והרבי מלובביץ’ הוא אחד המעטים האלה,” הצהיר ראש הממשלה השני, משה שרת.2 ראש השב”כ לשעבר, יעקב פרי, אמר אחרי פגישתו עם הרבי: “חשבתי שעולמנו רחב ועולמו של הרבי צר. גיליתי שעולמי צר, ועולמו רחב הרבה יותר.”
בהיותו נער בבית אביו סייע לקלוט את עשרות אלפי הפליטים היהודים שנפוצו לכל עבר בראשית מלחמת העולם הראשונה. הוא עזר לאביו לארגן פלוגות ששמרו על הקהילה בתקופת הפרעות ומלחמת האזרחים. אחרי המלחמה הם טיפחו את מוסדות הדת והחינוך היהודי תחת מכבש הממשל הקומוניסטי ורדיפות תנועת היבסקצייה. לימים סיפר הרבי: “הורגלתי מאותם זמנים שאין להמתין לתואר של כבוד ולהזמנה. איני דוגל בכך, ולא על כך חינכו אותי. כאשר מדובר בעניין הקשור עם פיקוח נפש, צועקים ופועלים.”3
*
בשנת תרפ”ט, 1928, נשא רבי מנחם־מנדל שניאורסון את בתו של רבי יוסף יצחק שניאורסון, האדמו”ר מלובביץ’ השישי. רבי יוסף יצחק, שהנהיג את תנועת חב”ד ואת יהדות רוסיה הסובייטית כולה בתקופה שבין מלחמות העולם, צלח מאסרים קשים תחת המשטר הסובייטי, ועבר תלאות ונדודים. הוא הקים את חצר חב”ד מחדש בפולין בשנות השלושים. זמן קצר אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה הצליח להיחלץ מאירופה ולהגר לארצות הברית. שם ייסד מחדש, בפעם השנייה, את חצרו ואת מרכזה של תנועת חב”ד, והפך אותה מקור השראה והתחדשות בעבור היהדות המסורתית כולה.
החתן הצעיר עשה את שנות השלושים של המאה העשרים, עם זוגתו בת הרבי, בברלין ובפריז. הוא למד בפקולטות למדעים מדויקים ומדעי הטבע באוניברסיטאות המובילות. את רוב ימיו ולילותיו הקדיש ללימוד תורה ולהרחבת הידע הכללי. בימי הכיבוש הגרמני את צרפת מצא את עצמו תחת שלטון וישי, ששיתף פעולה עם הנאצים. בסיוון תש”א, יוני 1941, אחרי מאמצים אדירים ונסים גדולים, ניצלו הרבי ורעייתו מן השואה האיומה שהתרגשה על יהודי צרפת והגיעו לניו יורק. הוא קיבל מידי חותנו את ההנהגה של מוסדות התנועה המרכזיים, והחל לנווט את ספינת חב”ד הלכה למעשה. בימים האלה, כאשר הרבי החל להשמיע את המאסות החסידיות והקבליות שלו, עם חיבורים תורניים ופרשנויות ייחודיות לסוגיות בתורה, הבינו תלמידי חכמים בכל העולם שמדובר בגאון.
בשנת תש”י, 1950, נפטר החותן, והחסידים ראו בחתנו רבי מנחם־מנדל את המועמד הראוי להמשיך את ההנהגה, אך הוא סירב לקבל את התפקיד. רק שנה לאחר מכן, אחרי מסכת ארוכה של לחצים ושכנועים ניאות לקבל עליו את מנהיגות תנועת חב”ד. הרבי נשאר באותו משרד שבו ישב במטה הראשי של חב”ד, שנמצא עד היום ב־770 איסטרן פארקוויי בברוקלין שבניו יורק. תוך זמן קצר קיבלו מוסדותיה ופעילויותיה של חב”ד ממדים חדשים. מדיניות הפצת המסורת לכל יהודי שאפיינה את חב”ד תורגמה למעשים, ומרכזי חב”ד ובתי חב”ד נפתחו במאות ערים ובקמפוסים של אוניברסיטאות ברחבי העולם.
*
מטען הידע, מארג התכונות ומגוון הפעולות של הרבי מלובביץ’ סימנו אותו עד מהרה כאחד המנהיגים החשובים של העולם היהודי. דאגתו לכל יהודי, כאילו היה הנער הבודד יונה כסה, שאותו אימצו הוריו ואספוהו לביתם ביקטרינוסלב; החרדה הגדולה לארץ ישראל ולמדינת ישראל, שבהן קשר את מרב תשומת לבו; העמדות הנחרצות, גם אם היו שנויות במחלוקת פוליטית גדולה; הראייה האופטימית, היציבות האמונית והאישיות המיוחדת — כל אלה הפכו את הרבי לכתובת היהודית המשמעותית ביותר שמצאו ראשי המדינה מחוץ לגבולותיה. המורשת הזו שוכנת היום במאות מטות חב”ד ברחבי העולם, שבהם מוצאים בית רבבות ישראלים בימי חג ומועד, וגם ברגעים של מצוקה וחרדה.
הרבי מלובביץ’ לא החמיץ הזדמנות לסייע לישראל בכל דרך, כמעט מיום הקמתה. סיפורו של אפרים אילין, איש האצ”ל, תעשיין ישראלי ודמות צבעונית ומעוררת מחלוקת — שופך אור ייחודי על המעורבות העצומה של הרבי כמעט בכל תחום בחיי הארץ. אילין עשה חיל בעסקאות מזון, תרופות, טקסטיל ונשק באירופה שלאחר תום מלחמת העולם השנייה, וצבר הון רב. עם הקמת המדינה ביקש אילין להקים בה מפעלי תעשייה גדולים. הוא יצר קשר עם יצרנית הרכב קייזר פרייזר, ונכנס עם בעלי החברה למשא מתן על הקמת מפעלי ייצור רכב בישראל.4
הסכום שנדרש להקמת המיזם היה שני מיליון דולר וחצי (מקביל לסכום של 250 מיליון דולר בערכי ימינו). לבסוף סוכמה עסקה: חברת קייזר פרייזר תשקיע בפרויקט השאפתני חצי מיליון דולר, ואילין ימצא את היזמים שישקיעו עוד שני מיליון דולר. ככל שהתקרב המועד הלכו העניינים והסתבכו. אילין לא מצא את האנשים השפויים שיסכימו להשקיע סכומי עתק כאלה במדינה חדשה ושברירית. בהנהלת חברת קייזר פרייזר העולמית קיבלו פיק ברכיים בעקבות החרם הערבי וביטול של מיזם דומה בידי יצרנית הרכב פורד. החברה דרשה בתוקף לפתוח את ההסכם ולהעביר את הקמת מפעל הייצור החדש ליוון.
אפרים אילין עמד במצב קשה ומסובך במיוחד. האם להשקיע את כל הונו במיזם מסוכן שלא התנסה בו? אילין פנה לרבי מלובביץ’. התשובה שקיבל היתה נחרצת. הרבי ציין שזה מפעל בעל חשיבות עצומה, שיכול לפתח את התעשייה במדינה שקמה ולהעניק תעסוקה לאלפי עולים חדשים. “הקדוש ברוך הוא יהיה תמיד מאחוריך. ואם חס וחלילה יקרה משהו — הלא תהיה בין יהודים; תמיד תמצאו את הדרך להתקיים,” אמר הרבי לאילין.5 המפעל קם לבסוף בעיירה נשר, העסיק אלפי עובדים והגיע לרמה של 28 אחוזים מכלל היצוא בישראל שרק נוסדה.
*
הרבי מלובביץ’ שיגר קבוצות חסידים להקים יישובים ושכונות בישראל. הפילוסופיה החב”דית, שמקבלת כל יהודי, קירבה את הציבור אל הרבי והתנועה. כאן גם החלה הנהירה הישראלית אל הרבי בניו יורק, שלא פסקה עד יום פטירתו, בג’ בתמוז תשנ”ד, 12 ביוני 1994. מנהיגים פוליטיים מכל הזרמים, אלופי צה”ל, ראשי קהילת המודיעין, אנשי רוח ואקדמיה ואנשי עסקים לא החמיצו הזדמנות להיוועד עם הרבי. הרשימה מאותה תקופה ארוכה: משה שרת, מנחם בגין, יצחק רבין, שמעון פרס, אהרון יריב, אריאל שרון, מאיר עמית, אברהם שלונסקי, אלי ויזל, אריה (לובה) אליאב, אורי צבי גרינברג ורבים אחרים.
הרבי מלובביץ’ תמך בישראל ללא סייג, אבל ידע גם לבקר מהלכים מדיניים וביטחוניים, שקבעו את גורלה של המדינה. במהלך המלחמות עם מדינות ערב ביקש הכרעה, ואחרי הקרבות תבע לממש את הניצחונות ולהפוך את חבלי הארץ שנכבשו לחלק בלתי נפרד מישראל. הוא התנגד לנסיגות ולוויתורים על שטחים, וסבר שמדיניות ותרנית תרחיק את השלום ותגביר את הלחצים על ישראל. אך כשנוכח שממשלות ישראל אינן נחושות להחזיק בשטחים, מיאן לשלוח את חסידי חב”ד להתיישב ביהודה ושומרון, והביע דאגה רבה מעמדת הממשלה הצפויה במקרה שיפרצו עימותים בין המתנחלים לשכניהם הערבים.
הרבי התנגד גם להסכמי הפסקת אש שקשרו את ידיה של ישראל, לא האמין בהסכמי שלום פריכים עם עריצים ערבים, ותבע עמדה יהודית תקיפה, שנשענת על המקורות. לדעתו, מדיניות כזאת תשנה את היחס לישראל ותסובב לטובתה את המפה המדינית העולמית. עמדותיו המדיניות והביטחוניות של הרבי לא היו מקובלות על כולם, ולעתים יצרו ויכוחים וחיכוכים. אך היו גם מנהיגים שאימצו את דעותיו. בנימין נתניהו זוקף לשיחותיו עם הרבי את העמדות הלאומיות הקשוחות שבהן הוא נוקט לאחרונה. הריאיון עם ראש הממשלה המובא בספר הוא גם פרק מרתק באימוץ ממלכתי של הדימויים והרטוריקה שיצאו מבית מדרשו של הרבי מלובביץ’.
הרבי קיים עם הבכירים בישראל לא רק שיחות עידוד והשראה. הדיונים והתכתובות שניהל, כפי שהם נחשפים בספר, היו אופרטיביים במידה רבה, ונסמכו על מידע מסוּוג שהחזיק בזמן אמת. בספר אנחנו מנסים להתחקות על מקורותיו של המידע שזרם אליו. התכתובת שניהל לאורך שנים עם האלוף אהרון יריב, שהיה ראש אמ”ן ושר בממשלה, מדהימה בכל קנה מידה. שפת הקודים של השניים עסקה בפעולות חשאיות של צה”ל מעבר לקווים בזמן אמת, במאמצי המודיעין בארצות ערב, בקשרים עם המורדים הכורדים בעיראק, בתעמולה באמצעות סוכנים, ובנושאים אחרים מתחום הדמדומים שבין הגלוי והנסתר.
הקשר של הרבי מלובביץ’ עם מנהיגי המדינה סייע לעבודה החינוכית גם בעולם היהודי. אריה (לובה) אליאב היה אחד האנשים שפעלו למען יהודי ברית המועצות בתקופה הקומוניסטית. בשנים תשי”ח־תש”כ, 1960-1958, שימש מזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקווה, ובעצם נציג “המוסד לעלייה”. “פגשתי את אנשי המחתרת של חב”ד ברחבי ברית המועצות. הכרתי אותם, שיתפתי עמם פעולה,” סיפר אליאב.
אחרי שחזר ארצה שלח אותו ראש המוסד, איסר הראל, לפגישה עם הרבי מלובביץ’. “שוחחנו במשך לילה שלם,” סיפר אליאב. “ידעתי על מעורבותו של הרבי, אבל נדהמתי מהבקיאות העצומה שלו בכל מקום ומקום שבו מתקיימת פעילות יהודית ברוסיה. הוא כאילו ערך לי על־פה מסע בערים ובעיירות של רוסיה. יצאתי מהפגישה אחרי שבע שעות, עם התרגשות והערכה עצומה לאיש הנושא על שכמו את כל האחריות לשמירת הגחלת היהודית מאחורי מסך הברזל.”
בשנת תש”נ, 1990, עם ראשית העלייה הגדולה, נשמע אליאב מצהיר בכנסת: “אם יוצאים יהודים מרוסיה ומכריזים ‘יַא יִיבְרֵיי’ [אני יהודי] — הרי זה בזכות הרבי מלובביץ’.”
*
אחרי מלחמת העולם השנייה קיבל הרבי תנועה חבולה ומוכה, שמנתה רק כמה מאות משפחות ומקורבים. הרבי שיקם אותה במו ידיו והפך את חב”ד לתנועת המונים. הוא פרץ אל מעבר לעולם החסידי והשפיע על העולם היהודי כולו. הפעילות מעבר למסך הברזל הקומוניסטי מוּכרת. פחות ידועה עבודתם של הרבי ושליחי חב”ד במדינות ערב, שבהן הקים וטיפח רשת מוסדות חינוך, תרבות ודת,6 וסייע לעשרות אלפי יהודים שחיו בהן בתנאים קשים. במרוקו ובתוניס התגוררו שליחיו של הרבי דרך קבע, אף בתקופות הקשות ביותר.
הרבי סיפק את צורכי הדת וסייע לקהילה היהודית המצטמצמת בסוריה בשנות השבעים והשמונים. שליחיו חילצו כ־3,000 ילדים ובני משפחותיהם מאירן, עם פרוץ המהפכה החומייניסטית בתשל”ט, 1979. הוא לא הזניח גם את שרידי הקהילה במצרים ובלבנון, ואנשיו דאגו לשמר את התפילות והחגים בבתי הכנסת. במקביל פיתח הרבי את רשת בתי חב”ד העולמית, המונה כיום קרוב ל־4,000 סניפים ומוּכרת לכל יהודי כ”מקדונלד’ס של היהדות” מבחינת התפוצה וכ”אוקספורד של היהדות” — מבחינת העומק ועושר הרוח.
הרבי השפיע רבות על הקהילה הענקית בארצות הברית, הריכוז היהודי הגדול בעולם, רַב התנועות והזרמים. בשנות השישים והשבעים ידעה חב”ד להכיל ולקבל את תנועת ה”היפיס”, ולקרב רבים מהם אל מסורת היהדות. חב”ד פתחה נציגויות בכל האוניברסיטאות המובילות והקימה מאות קהילות במקומות שבהם לא דרכה קודם לכן רגלו של רב יהודי.
הממשל האמריקני ראה והכיר מקרוב לאורך השנים את תופעת חב”ד וידע להעריך אותה. שני בתי המחוקקים, בהחלטה משותפת משנת תשל”ח, 1978, קבעו את יום הולדתו של הרבי ליום חינוך לאומי ברחבי ארצות הברית. מדי שנה, בי”א בניסן (יום הולדתו), מתקיים טקס חגיגי שמאשרר את ההחלטה. בטקס משתתפים נשיא ארצות הברית עם רבני חב”ד. להערכה הזאת היו שותפים נשיאים משתי המפלגות בארצות הברית.
*
הרבי מלובביץ’ שינה את פניה של יהדות העולם. ובכל זאת, השאלה המנסרת תדיר בחלל האוויר היא “מדוע הרבי לא עלה לארץ?” פעמים רבות אף ספג הרבי ביקורת על שהוא מתערב בחיינו ומשיא לנו את עצותיו מרחוק. לאריאל שרון, ששאלוֹ ישירות על כך, השיב כי קברניט בספינה טובעת יורד אחרון לסירת ההצלה, אחרי שהבטיח כי כל הנוסעים ניצלו.7 הדימוי הזה מאפשר לנו להבין איך תפס את תפקידו בתוך מערכת ההתמודדויות של היהדות העולמית. ישראל היא סירת ההצלה, ואילו היהדות בתפוצות היא הספינה הטובעת. זו הסיבה הבסיסית לפיתוחו של מרכז חב”ד העולמי בניו יורק דווקא, כדי שממנה יוכל להפעיל את העבודה היהודית החינוכית של חב”ד ברחבי העולם, ובעיקר בקרב הקהילות בארצות ערב.8
הרב ניסן פינסון נשלח בשנת תש”ך, 1960, על ידי הרבי מלובביץ’ לקהילה היהודית בתוניס. במשך כ־50 שנה, עד מותו בשנת תשס”ח, 2007, שימש הרב פינסון מנהיג ורב במקום שליחותו, ורק בזכותו הקהילה החשובה בתוניס ובאי ג’רבה שרדה ושיגשגה. לשליח של הרבי לא היה קל להשתקע ולפעול בתוניס. הוא נחשד באורח קבע בידי השלטונות בסיוע ובריגול לאויב הציוני. הרב פינסון היה נתון למעקב, צותת ונבדק לאורך שנים. הרב לא יכול היה אפילו להעלות על דעתו אפשרות של ביקור בישראל.
“פעמים רבות נשאלתי על ידי בני הקהילה שלי ‘מדוע הרבי אינו עולה לארץ’,” סיפר הרב פינסון. “אמרתי להם שאם הרבי ומטה לובביץ’ היו בישראל, לא היה אפשר לפתוח סניף של חב”ד בתוניס, למען הקהילה היהודית כאן.”
תת אלוף (במילואים) רן פקר, מפקד הטייסת המהולל, שהלך לעולמו בשלהי 2016, שאל בשעתו את הרבי מדוע הוא נשאר באמריקה. “ראה, אפילו את שיחתנו הנוכחית לא היינו יכולים לנהל בחופשיות אילו ישבנו בתל אביב,” ענה לו הרבי. “אי־אפשר ליצור קשר טלפוני מישראל למוסקווה (בתקופת השלטון הקומוניסטי). בניו יורק עומדים לרשותי כל האמצעים לסייע ולהשפיע על כל יהודי התפוצות.”
והספר שלפנינו מלמד עד כמה השפעתו של הרבי היתה רבה, מרתקת ומהותית.
שלום ירושלמי
אין עדיין תגובות