הצגה מקומית בקראלה שבהודו: הקהל במתח שיא, רק שהוא אינו יודע שהראשון לצוץ מאחורי הקלעים אינו הודי בעל עשרות שנות […]
פרק שני
קוצ’י
לפני שאני עושה משהו, אני לוקח את הלב שלי
ובועט אותו קדימה. ורק אז מתחיל ללכת.
הגעתי למדינת קֶראלה, לעיר קוצ’ין שבמחוז קוצ’י.
ברכבת פגשתי בחור מקומי שדיבר הרבה על המסיבות בגואה, ובשל הנושא המשותף נעשינו חברים. אחרי כמה דקות של שיחה שאלתי אותו מה הוא יודע על אומנות הלחימה המקומית. מאיפה הגיע לי הדחף הזה? בצבא אומנם לא הייתי חובב גדול של קרב מגע, למרות שבלוט”ר הוא חלק מהגנים שלנו. אבל ספורט באופן כללי הוא חלק מהגנים שלי. סלקליין, ג’אגלינג, עמידות ידיים ומשחקים אחרים, העיקר לזוז. התחלתי למצוא יופי רב בשימוש בגוף. אם בעבר אומנויות לחימה נראו כדרך להתקוטט, עכשיו אני מוצא את האומנות שבדבר. אבל זה יותר מזה. אומנויות לחימה במזרח הרחוק הן יותר מכלי נשק, שרירים ותזונה נכונה. הסמוראים ביפן מייצגים פילוסופיה רחבה, כמו גם לוחמי הקונג-פו בסין. כששמעתי על אומנות לחימה הודית, זאת האסוציאציה הראשונה שקפצה בראשי. האינטרנט סיפק מידע דל על האומנות והשאיר את המסתורין. ההחלטה לדלג על כל המתרחש בין גואה לקראלה (שבה נמצאת קוצ’י) משמעה ללכת על הדרך הפחות מתוירת, ללכת אל הלא נודע.
הבחור שמולי מכיר את אַפּ, בחור שמתעסק באומנות לחימה, והוא נתן לי את מספר הטלפון שלו. לא ידעתי זאת אז, אך אותו בחור שאיתו שוחחתי בטלפון יהפוך בהמשך לאחד מחבריי הטובים ביותר. אף חזרתי לקוצ’ין פעם אחת נוספת בטיסה רק כדי לפגוש אותו. אבל כל דבר בזמנו.
בינתיים ירדתי מהרכבת ועליתי על אוטובוס מקומי לאזור הנמל ושם, רעב ומותש, נתקפתי על ידי הודים שהציעו לי להתיישב במסעדה שלהם. מסביב חול ים, כאשר המים גולשים לכניסה למסעדה ועד לסירות שבכל בוקר עושות את דרכן לים ובחזרה. המטבח פשוט וצבעוני, ללא כלים רבים ואין ביכולתו לספק מנות רבות. כאשר לקוח מבקש משהו כמו שייק או כל דבר שאין במטבח הקטנטן, הם פונים במידת הצורך לחנות שכנה בידידות. העיקר שהלקוח יהיה מרוצה.
עם הזמן גיליתי שבהודו יש לפעמים בתפריט מנות שאין להם בכלל! הם סתם מדפיסים תפריט וזורמים על החיים. מנגד יכולת התמרון היא מאוד גבוהה, ולא פעם יצא לי להמציא עם המלצר מנה וגם מחיר.
הסיטואציות המצחיקות ביותר (או המתישות ביותר) הן כשאתה מזמין משהו והמלצר מתחיל לדבר בשפתו עם הטבח. הם צועקים זה לזה מהמסעדה למטבח, מנסים להבין אם יש את כל המצרכים למנה, ואם אין אז מאיפה ישיגו אותם… ואז המלצר לוקח ממך את ההזמנה, יוצא מהמסעדה, מתניע אופנוע ונעלם. בהמשך הטיול קרה שחבריי בעיר ורקאלה הזמינו אוכל וכך קרה להם. כעבור לא פחות משעתיים, המלצר פנה אליהם ואמר: “אין לנו את המנה הזאת, תרצו משהו אחר?” רק בהודו!
ובינתיים אני במסעדה אוכל דג טרי ונהנה משיח עם העובדים. חמים ונעים, האוכל טוב ועובדי המסעדה משוטטים סביבך. אנחנו רגילים לשבת בנחת בעוד המלצרים מתוחים במקום או מתרוצצים במרץ. הכוס הריקה מתמלאת בחן על ידי המלצר ששואל בנימוס על המנה שלך ולא חודר לפרטיותך.
אבל כאן אני יושב עם ספר מונח על השולחן כשלפתע הוא נלקח על ידי נישאד, עובד המסעדה. “זה השפה שלכם?” הוא שואל בסקרנות וללא כל חרטה. “כן, זה עברית”, אני עונה בקול מרוחק. “אממ, תראה, אנחנו כותבים מימין לשמאל”, אני מנסה להיות נחמד. “וואו, זה יפה”. “ומה אתה קורא?” הוא היה נחוש ליצור שיחה, לקח כיסא והתיישב איתי. “זה פירוש החלום של פרויד. שמעת עליו?” בחנתי מחדש את זה שמולי, והוא מצידו הפתיע אותי עם ידע על תרבות המערב. “בטח, למדתי עליו באוניברסיטה. מאז אני מתעסק בתחום אופנת משקפיים, 20 שנה בעסק. מדי פעם עובד פה עם החברים בעונה, נהנה מהחיים הפשוטים”, הוא אמר ואני בחנתי מחדש את חברי השחום. גבר רזה ונמוך קומה, לבוש בג’ינס בהיר, בחולצה חלקה וחובש כובע מצחייה. “אתה יודע, כאן בקראלה אנחנו אנשים מאוד פשוטים. רוב האנשים שאני מכיר רכשו השכלה ורבים כמדומני גם עבדו במדינות שונות כמו ערב הסעודית, אינדונזיה, תאילנד ומלזיה. אבל הכי אנחנו נהנים לעבוד כאן בתיירות, לחיות חיים פשוטים”.
“בואו, חברה, תשבו באיזה שולחן שרק תרצו ולכל דבר, אני כאן”, הוא אמר לזוג מבוגר ואפילו לא קם לקראתם. הוא וחבריו למסעדה ועוד אנשים רבים שפגשתי בהודו בהמשך, לא ניסו להיות נחמדים ולהרשים אותנו עם הלכי רוח מכובדים. הם היו טבעיים וכנים וכאן טמון היופי ההודי, בתמימות. הוא לא צריך לקום וללבוש חיוך כדי להראות שהוא נוכח לכל בקשה, הוא ישב וייהנה עד שהעבודה תקרא לו והוא יתמסר אליה.
“אני צריך הוסטל, ואני רוצה ללמוד קלארי-פיאטו, אומנות הלחימה שלכם”, אמרתי בציפייה לעזרה מחברי החדש. “בוודאי. תן לי לדאוג לכול”, הוא אמר בקלילות וקם לקחת הזמנות מהלקוחות.
נישאד הכווין אותי להוסטל הראשון של אפ ושי, ובמקריות נפגשתי עם אפ שאיתו דיברתי בטלפון מוקדם יותר. משם הזדרזתי לתיאטרון המקומי, שבו מדי יום בשעה 16:00 עולים לוחמי הקלארי-פיאטו (בית ספר ללחימה בתרגום חופשי).
הגעתי לאולם בדיוק בזמן והתיישבתי מקדימה בציפייה.
לוחמי הקלארי-פיאטו מציגים מה שנראה בין יוגה ללחימה של ממש. האומנות הומצאה לפני אלפי שנים ושימשה את המקומיים ללחימה אמיתית. תנועות רבות לקוחות מחיות והשימוש בנשקים הוא רב. מהצד השני של הספקטרום יש תרגילי אקרובטיקה, תרגילי ריכוז ומדיטציה, שמוסיפים ממד של חיבור לנפש.
שני לוחמים בסך הכול עלו והתחילו עם התפילות המסורתיות והאקרובטיות, המשיכו לדו קרב בידיים חשופות, משם עברו לשימוש במקלות, בחרבות אמיתיות ובמגנים מברזל, וסיימו בתצוגת גמישות ובתרגילי אקרובטיקה. בין קטע לקטע עלה בעל המקום, בחור נמוך, שמן ושחום, ושפך על הקהל מידע על אודות הקלארי-פיאטו.
וואו. מעל כל דבר שיכולתי לעלות בדעתי. האינסטינקטים שלהם, הגמישות והאקרובטיות, המהירות והשליטה בנשקים השונים! בתום ההופעה ניגשתי לאחד האומנים ואמרתי לו בביטחון, “למד אותי”.
“As soon as the devotee is willing to go even to the ends of the earth for spiritual enlightenment, his guru appears nearby.”
כך החלה תקופה שבה הייתי תייר קבע במדינה שמיום ליום הרגשתי שהיא פחות ופחות זרה. הייתי קם בבוקר והולך לתיאטרון להתאמן לבדי על הגג המוצל של המקום, משם חוזר להתקלח ויוצא לטייל ולחקור. מדי יום התיישבתי במסעדה שליד הרשתות הסיניות, זאת שישבתי בה ביומי הראשון. בכל ערב לאחר המופע איצ’ו היה מאמן אותי כשעה ולאחר מכן הייתי נשאר עוד ומוסיף תרגולים לאימון. הערב היה נגמר בבר המקומי או על גג הגסט-האוס עם עוד אנשים סביבי. לפעמים הייתי עובר במסעדה ומבלה עם נישאד והשאר, מספר על תרבותי והם מצידם על תרבותם; לפעמים נישאד היה מגיע אלינו להוסטל והיינו שותים יחד בירה ושומעים סיפורים. פעם מגרמני שבדיוק הגיע מהפיליפינים, פעם מאיטלקייה שנמצאת בדרכים כבר כמה שנים ופעם מהודי שהגיע מהצפון עם רצון לחקור את מדינתו שלו. נכנסתי לשגרה, וברחובות התחילו להכיר את הבלונדיני הגדול שהופך ללוחם מקומי.
ההשקעה שלי הייתה עצומה. קראתי ספר על ההיסטוריה של השיטה, שאלתי שאלות ללא הרף והתאמנתי הרבה. מכל המחקר העצמי הזה גיליתי שהשיטה משלבת את דרך היוגה, הרפואה ההודית העתיקה הנקראת איורוודה, כתבי עת עתיקים ושימור מסורות בנות אלפי שנים. יותר מכול החל לעניין אותי מפגש עם המאסטר.
“יש לך מאסטר?” שאלתי את איצ’ו יום אחד, אחרי סט תרגילים מהירים שהעלו לי את הדופק. “כן”, הוא אמר בקלילות ונעמד מולי, מוכן להכות לכיווני כשעליי להגן עם ידיי. “רגע רגע. המאסטר, הוא כמו בספרים?” שאלתי בגמגום. לא ידעתי מה לשאול, לא ידעתי מה לחשוב אפילו. בדמיוני המאסטר הוא אדם רזה ומלומד, בעל זקן ארוך ולבן כמו בסרט “קיל ביל”, אחד שיכול לתפוס זבוב באצבעותיו, ושיכולותיו עוברות את גבול הדמיון שלי.
“כילד, המאסטר היה מכין שמני עיסוי מצמחי מרפא ומטפל בנו”, איצ’ו סוף כל סוף חשף מידע על מורו. “הוא יודע הכול. הוא למד מהמאסטר הקודם וכן הלאה. הידע שלהם לא כתוב באף ספר”, אמר עם נקודה ברורה, אבל אני רק בהיתי בו, מחכה לעוד מידע. “הוא כבר מבוגר. עכשיו הבוגרים האחרים מעבירים תוכן לילדים והוא נשאר בבית”, הוסיף וכפה עליי לחזור להתאמן.
עברו פחות משבועיים אבל הכול קורה מהר. אני מתאמן טוב ואוכל בריא. יותר מכול אני חי ונושם את אומנות הלחימה. אחרי אימון הבוקר אני מגיע למסעדה הרגילה והם סקרנים לראות מה למדתי. בערב אני מגיע מוכן ללמוד משהו חדש ולתרגלו שוב למוחרת בבוקר.
האימון היום היה מפרך במיוחד. כאילו המאמן בוחן אותי. זינוק משכיבה לעמידה, קפיצה ובעיטה באוויר, כמה תנועות הגנה ועוד תנועות קשות של התייצבות וגמישות שנראות כמו יוגה בהילוך מהיר. חוזרים על הרצף שוב ללא מנוחה, ואז חוזרים שוב, הפעם לצד ההופכי. איצ’ו מציע הפסקה והפעם אני מראה רצון ונשאר להתאמן.
סיימתי רצף נוסף, אולי העשירי באותו אימון, ואז פתחתי בקבוק מים והשתררה דממה של כמה דקות. “היום ניסע למאסטר”, איצ’ו אמר בנינוחות, כאילו כבדרך אגב. עיניי נפקחו לרווחה.
עליתי עם המורה על האופנוע והתחלנו לנסוע. הרחובות הנקיים של העיר התחלפו בריח ביוב ובשריפת אשפה של הפרברים, הרחובות נהיו צרים יותר וחשוכים. נכנסנו לסמטה ברוחב של פחות משלושה מטרים ובה ילדים קטנים שיחקו כדורגל יחפים. המבנים לא היו צבועים ושער הכניסה ישן וחלוד.
“חכה בצד”, אמר מורי ודפק בדלת. המאסטר פתח לו את הדלת ובירך אותו. לא ראיתי אותו ולא ידעתי על מה הם מדברים ביניהם אבל הייתי במתח שיא. “תחלוץ נעליים ותתיישב איפה שאגיד לך”, אמר איצ’ו.
נכנסתי פנימה והתיישבתי על כיסא עץ כמצוּוה עליי. המאסטר כבר לא היה בחדר והייתה לי הזדמנות לסרוק את סביבתי. מדליות רבות של הצטיינות תלמידיו בתחרויות שונות וספרים עבים עם ידע איורוודי בן אלפי שנים.
מולי הייתה ספה שחורה, ישנה ובלויה, ומצידי התיישב איצ’ו. כשהמאסטר נכנס איצ’ו קם ואני חיקיתי אותו. שחום כשאר הקוצ’ינים, מקריח ובעל זקן ארוך, אפור ופרוע. הוא לבש חולצה אפורה כהה שהסתירה כרס רחבה וקשיחה. חיכינו בדממה עד שהמאסטר יהיה הראשון שיפתח בשיחה. הוא סימן לנו להתיישב וכך עשינו, אבל נשארנו מתוחים על כיסאותינו עד שהזקן פתח בשיחה “…”.
אכזבה.
למה הוא פונה אליי במליאלאם שפתו? הרי ברור שאיני מבין אותה. “אני מצטער, רק אנגלית. בלי מליאלאם”.
הוא הנהן בחיוב ופתח שוב בשיחה בשפה המקומית.
הייתי מאוכזב ממראהו ומרמת פיקחותו של הבחור הזקן. הוא לא דיבר אנגלית ובכל זאת המשיך לפנות אליי בשפתו, לא מבין שאיני מבין. גם כשדיבר עם מורי הרגשתי באופן ודאי שהוא אינו ברור ואינו אומר דברי ערך. הרגש הראשון שתפס אותי היה אכזבה, אין בכך ספק. זהו המפגש הראשון שלי עם הודו, וכך זה נראה? אולי הודו אינה מלאה בחוכמה, אלא רק במסתורין שמחביא מאחוריו שקר שמטשטש את זה שהם לא כל כך שונים מאיתנו. נשארתי להקשיב לדו שיח ביניהם ולנסות לקלוט מסרים. איצ’ו הנהן לכל מילה של מורו, חייך והתרגש.
“הוא שאל מה שלום התלמידים הצעירים, וסיפרתי לו על ההתקדמות של כל אחד. הוא מבקש עכשיו שתקום ותעשה את התנועה הראשונה”.
המאסטר קם כדי לתת לי אגרוף מדומה ועשיתי את תנועת ההגנה: אצבעות מתוחות וחזקות, מרפק צמוד לגוף ותנועה סיבובית של היד מבפנים החוצה.
המאסטר עשה קולות של מרוצה וצחק בקול. הוא פנה אליי בשפתו וחיכה לתשובה. הסתכלתי על איצ’ו כמתחנן שיציל אותי והוא בסבלנות עבר ממליאלאם לאנגלית. “הוא רוצה שתכווץ יותר את היד, יותר נוקשה. גם אמר שתמיד תהיה מוכן גם עם היד השנייה”. חייכתי והתיישבנו בשנית.
את התנועה הזאת למדתי בדקות הראשונות של האימון הראשון עם איצ’ו. מאז היא משמשת כחלק מהחימום שלו ולא הרבה יותר מזה. אבל הוא גם הסביר לי שעל המקומיים לתרגל את התנועה הזאת בלבד במשך חודש ימים ואם יש לקויות, אז יותר. רק אחר כך ממשיכים לתנועה הבאה. כך הוא למד, וכך גם למד כל אחת מתנועות הבסיס של הקלארי-פיאטו.
המאסטר המשיך לדבר בשמחה ואיצ’ו המשיך להקשיב בסבלנות מופתית. למדתי לגלות שהוא חולק למאסטר כבוד גדול, ועם ההבנה הזו נגלתה אליי גם ההילה החיובית האדירה שסבבה את החדר הפשוט הזה.
חייו של מאסטר אינם כה מזהירים. עוד מקומי עם כרס, חיוך של זקן בעת ביקור נדיר, ובית של מעמד הפועלים. מה כן מזהיר? הכבוד הרב שהוא מקבל מתלמידיו. האנרגיות שזרמו בחדר היו שונות מכל מה שאני מכיר. זאת לא הערצה, זה כבוד. אני חושב שמעודי לא ראיתי את המסר הזה מועבר במלואו. איצ’ו נראה חזק מאי פעם אחרי שביקרנו את המורה שלו. אלו לא מילים שמעצימות זה את זה, אלו האנרגיות בין המאסטר לתלמיד. מדהים.
המפגש עם המאסטר רק העלה את כמות ההשקעה שלי ואיצ’ו הבחין בזה. עברו עוד יומיים והוא לקח אותי למבנה שבו המקומיים מתאמנים מדי יום. סוף יום עבודה/לימודים, והשעה שמונה בערב כשאיצ’ו ואני הראשונים להגיע ל”אולם”. מדובר בחדר גדול ומאובק. הקירות לא צבועים והרצפה מבטון. יש להם רק כמה מזרנים דקים בשביל התרגילים המסוכנים כמו סלטות וגלגולים למיניהם, ובנוסף לכך הם מחזיקים שם נשקים מסוימים לשם תרגול. בחדר נדחסים כ-20 עד 30 תלמידים כאשר רובם נערים וחלקם בשנות ה-20 וגם ה-40. כולם לבושים בטרינינגים, בחולצות פסים פשוטות או חולצות כדורגל מזויפות. אין חוג לבוגרים וחוג לילדים, יש שעה אחת שבה כולם יחד, עוזרים זה לזה להשתפר. אחד מהסיניורים מעביר את האימון, כאשר השאר עוזרים במתן דגשים ומלמדים בצד. למרות האנגלית הלקויה של רובם, כולם נותנים לי הרגשה של בן בית ונהנים ללמד אותי וללמוד ממני. מהקטן ביותר ועד הגדול ביותר, כולם קשובים אליי וגם סבלניים.
“אתה חייב לבוא לבית הספר שלנו מחר ולשחק איתנו כדורגל”, אמרו הילדים בהתלהבות. המפגש עם אדם לבן היה מרתק בעיניהם והם ניצלו כל רגע ממנו בשביל לצחוק ולשאול, וגם ניסו לשמור אותי כמה שיותר בסביבה.
כבר שבועיים של רוטינה מתישה והגוף נותן את אותותיו. הוספתי מדי פעם הגעה לאימון של המקומיים ואני מתקדם בקצב גבוה ממה שכל אחד מאיתנו יכול היה לצפות מראש. אבל צריך לנוח. חייב.
איצ’ו לקח את המוצ’ילה שלי לביתו, ועם תיק קטן נסעתי לכיוון אלפי. בגדול זהו אגם שסביבו בנו עיר שנמצאת עדיין בתוך המדינה קוצ’ין, מרחק כמה שעות נסיעה ממני. התיירות שם חוגגת ובמיוחד של מבוגרים אירופאים ועל כן, הרמאות מורגשת בעיניים של המקומיים. אני אומנם נלחם עם נוכלים על כל רופי, אבל לבריטי בן 50 לא ממש אכפת לשלם עוד כמה עשרות יורו במצטבר ביממה. רק ירדתי מהאוטובוס ולא מפסיקים להתנפל עליי בעלי גסט-האוסים ובעלי סירות. בשלב מסוים נמאס לי. נמאס לי ממקומיים שלא משחררים ממני כבר שעה, נמאס מהשוטטות שלי ומהחיפוש אחר תיירים אחרים בני גילי. לא ראיתי ברחוב דבר מלבד הודים עקשנים עם תאוות בצע בעיניים. שאלתי איפה אפגוש תיירים נוספים. איפה הישראלים?! “קח משם אוטובוס לחוף”, אמר לי אחד מאלה שלא שחררו ממני. הלכתי לפינת הרחוב וחיכיתי לאוטובוס שיגיע. אני פחות מחודש בטיול אבל התרגלתי להיות לבד. אבל עדיין, כשדברים לא מסתדרים כמו שאני רוצה, אני מרגיש גם בודד. הגעתי ליעד תיירותי כמו ארמבול והיו סביבי שלטים בעברית, אוכל מוכר, ואנשים שאני יכול לבטוח בהם להתייעצות. אומנם הרגשתי שם כאילו לא חציתי את גבולות הארץ אבל גם הרגשתי בטוח. הייתה לי ציפייה שבאלפי אמצא בשנית את חבריי הישראלים. לא באותה כמות, אבל מספיק כדי לחלוק חוויות, לשתף…
עליתי על האוטובוס הבא ועליו היו מקומיים ועוד חבורת תיירים הודים בני גילי. הם היו סטודנטים במכללה לא רחוקה וצחקנו יחד. כל אחד בתורו הציג עצמו והנהן בחיבה. כשירדנו מהאוטובוס רדף אחריי הכרטיסן והביא לי את הטלפון שלי שנפל. האוטובוס המשיך בלעדיו והוא חיכה לבא אחריו. אנשים מדהימים יש פה בקראלה.
בינתיים חבריי החדשים ואני הגענו לחוף בתולי ומרוחק. במרחקים של עשרות מטרים רבים זה מזה היו משפחות של הודים. כמובן שהם היו לבושים ג’ינסים ארוכים ושמלות, וכמובן שזה לא הפריע להם לרחוץ במים. אבל עם כל אהבתי להודים, איפה כל התיירים? אז מסתבר שלכאן מגיעים כל התיירים ההודים ובעצם הוטעיתי אי שם באלפי. העברתי קצת זמן עם הסטודנטים אך נמאס לי להיות הצעצוע הלבן שלהם. הם רצו שנעשה סלפי כולם יחד ואז כל אחד בנפרד. יש גבול לכמה תמונות אפשר לסבול. נפרדתי מהם וחזרתי לרחוב בחיפוש אחר אנשים שיוכלו להזדהות איתי. על הכביש חיכו רק נהגי טוקטוק ואיתם ניהלתי שיחה ארוכה על המקום שאליו מועדות פניי, המקום הלא נודע הזה. “יהיו שם הרבה ישראלים ואירופאים? כן? אתה מבטיח? יש שם הרבה ישראלים? אתה לוקח אותם לשם? בחוף ההוא יש רק הודים? בטוח שלא? בטוח שיש שם צעירים אירופאים?” חיפשתי לצאת מהבועה ההודית שנכנסתי אליה, רק ללילה אחד של שיתוף חוויות. הקיבעון שלי והכישלון עד כה הובילו אותי לעצבים ולתסכול. התעצבנתי על המחירים הגבוהים כאן שנובעים מתיירות של מבוגרים אירופאים והודים עשירים, ונובעת מחוסר ערכיות שאליה אני לא רגיל במדינת קראלה הקסומה. ובכל זאת עליתי בסופו של דבר עם הנהג הזה, ידיי קשורות.
אבל שוב הוטעיתי. בלי תיירים רבים וכמעט בלי מוצ’ילרים, הופתעתי לגלות חופים בתוליים מדהימים, ואיתם מחירים מופקעים. הלינה באזור הייתה בעיקר במלונות פאר והמחירים היו לפחות פי 20 ממה שהתרגלתי. כבר לא אתרוצץ היום חזרה בין נהגי אוטובוס וריקשה. אז החלטתי למתוח ערסל בין שני עצים, וככה העברתי את הלילה הבא. שתיתי מי קוקוס, השתזפתי, אפילו בין כל האוליגרכים הרוסים מצאתי בסוף חברה של כמה אירופאיות שמצאו גסט-האוס לא רחוק מהחוף. בסוף החופשה הייתה מוצלחת ומרגיעה. אכלתי טוב וביקרתי במקומות יפים.
נסיעת טוקטוק, אוטובוס וטוקטוק נוסף ואני בחזרה בעיר ביתי קוצ’י, בהוסטל המוכר. הלכתי לישון מוקדם ולמוחרת חזרו הרצון והדחף להתאמן ומשכו אותי איתם.
שיח קצר על הטיול שלי ואיצ’ו עבר לדבר תכלס. “את אפ אתה מכיר, נכון? הוא מנהל את ההוסטל שלך. עכשיו הוא בונה עוד אחד במונאר”, הוא אמר ואני ניסיתי לעקוב אחרי דבריו למרות שאני לא יודע לאן הוא חותר. “ועוד בחור אחד שמופיע איתנו, הוא שבר את היד באחת ההופעות. עשינו תרגיל מסוכן שלא צלח”, הוסיף ולאחר שהייה ארוכה המשיך, “אצ’יר ואני מופיעים לבד מדי ערב למרות הקושי הפיזי הרב. בעל המקום רוצה שתעלה איתנו להופיע. אתה מתקדם מהר וללא ספק יכול להציג כמה מהלכים”. ההתרגשות מילאה כל חלל בגופי. באותו אימון לא התפשרתי על כלום ולא נחנו לרגע. המשכתי לחשוב על המופע כל אותו ערב. בלי היסוסים ופחדים, רק שמחה ממה שהודו עד כה מציעה. חברים טובים שאני נפגש איתם מדי יום. אוכל נהדר ותרבות מרתקת. כל הסובבים מאירים את פניי בחיוך, ואומנות הלחימה היא החוויה האותנטית ביותר שיכולתי לבקש מהודו. קראתי פעם: “מזל הוא רק שידוך בין הכנה להזדמנות”. כך הרגשתי היום יותר מאי פעם.
התאריך 23.2.19. עולה להופיע היום מול 50 אנשים. אך דבר אחד מעסיק את ראשי בשעות הראשונות של היום.
החיילים שלי ליוו אותי לאורך כל הלילה בחלומותיי.
מתקופת הפיקוד שלי יש דבר שלקחתי לתשומת ליבי יותר מכל דבר אחר: יש להגיע לסגירת מעגל. זה חשוב לנפש ובאמת חשוב יותר מזמננו היקר כל כך. סיימתי את תקופת הפיקוד שלי בלי הזדמנות להיפרד כראוי מהחיילים וחזרתי במהירות לשגרה של מדריך לוט”ר. תוך כדי גם נפרדתי מהחברה שלי וכך הראש הפך לעסוק יותר מהרגליים. והרגליים היו עסוקות… חודשים מאוד מתישים נפשית עברו עליי, ואני יודע שמנוחה של שבוע, שיחות ארוכות עם החיילים וזמן לסיכומים, היו משנים לגבי את הסיפור.
והינה הם אצלי בחלום. שוהים בו בכולו. אני לא זוכר את התוכן, אך השחקנים בהצגה העלו בי שוב את הקעקוע הזה שחרוט לי מבפנים, את הצורך בסגירה ראויה.
אז הציעו לי להשתתף במופע קלארי-פיאטו והסכמתי בעיניים נוצצות ובמהירות תגובה שלא תבייש שום לוחם. למרות שלמדתי כה מעט מהדבר האין-סופי הזה, ואולי אף בגלל זה, זאת ההזדמנות לסגירת מעגל, לסיום.
הגעתי למרכז התיאטרון והפעם לא נכנסתי מהכניסה הראשית וגם לא המשכתי במדרגות לגג, אלא נכנסתי לכניסת האומנים שמאחורי הבמה. תרגלתי כל הבוקר ואפילו עליתי על הבמה ותרגלתי. כרגע אני מוכן ורגוע, נהנה מהמעמד ומהנוכחות של איצ’ו לידי.
השעה 16:00. הולבשתי לפי המסורת במה שנראה כמו חיתול אדום ואלסטי. הקהל כבר מוכן ובעל המקום הולך להציג את האומנות במילים. הוא מדבר על המסורות ועל היכולות המופלאות של האומנים שלנו, על הדרכים שעברו הלוחמים המיתולוגיים והדרך שבה התנהגו ונראו בפועל.
הקהל במתח שיא, רק שהם אינם יודעים שהראשון לצוץ מאחורי הקלעים אינו הודי בעל עשרות שנות ניסיון, אלא בחור לבן ובלונדיני! אני עומד לעלות כדי להציג את הקידה שאיתה אנחנו פותחים כל אימון ואז בעל הבית עוצר אותי. הוא מדבר ברוגע ובסבלנות, למרות הקהל שממתין: “לפני שאתה עולה, עליך להחזיק את המדרגה ולשאת תפילה. היא לא חייבת להיות לאל מסוים, תבחר אתה מה אתה אומר לעצמך, ורק אז אתה יכול לעלות לבמה. זאת מסורת שלנו, וכך עושים בפעם הראשונה שעולים על במה”. חשבתי על המסירות שלי לתהליך. הוצפתי הכרת תודה וגם הוספתי תודה, אפילו לא יודע למה. פקחתי עיניי והתחלתי להסתער על הבמה.
הוא עצר אותי שוב. “מה הכי אהבת בהכשרתך עד כה?” הוא שאל במסירות וללא כל מחשבה על הקהל שמאחורי הווילון. עצמתי עיניים לרגע וחזרתי לעיניו הרכות: “המפגש עם המאסטר. הדרך שבה איצ’ו מסתכל עליו ומכבד אותו. לא הרגשתי דבר כזה מימיי ושמחתי כל כך להכיר את הקסם הזה”. בעל הבית, עדיין סבלני ורגוע, תפס את ידי ואמר לי: “בהודו, קודם כל אימא, ואז אבא, מורה, גורו או מאסטר, ורק אז אלוהים”, ודחף אותי לכיוון הבמה בגאווה.
Action speaks louder than words.
דרך העשייה למדתי את המסורת ההודית. לא מדריך ולא ספר. לא חבר ולא מקומי סיפרו לי את המסורת הזאת כמו שהדרך שעברתי סיפרה לי. יש בהודו מושג: Ishwar. משמעותו היא שהאדם הוא שבוחר את האל שינחה אותו, ובעצם האל מקבל את כוחו מהאדם ולא להפך. כשלמדתי את המושג הזה בהמשך המסע, בקורס מדריכי יוגה, הבנתי אותו בן רגע.
איצ’ו לקח אותי בשנית למאסטר והפעם כדי להכתיר אותי לתלמיד של הדרך. חציתי גבול שלא חצו לפניי. בדרך קנינו עלה בננה ואפרסק וכמיטב המסורת הגשתי אותם עם מטבע למאסטר. באותו חדר קטן בבית קטן וישן, צעק המורה שלי את שמי ואז גם מורו האגדי, ומשם הוא השביע אותי להשתמש בידע שלי לטובה ובתבונה. בספרים קראתי שהאבירים היו לוקחים את תלמידיהם למלך ופועלים בדיוק ככה, לפני יותר מ-3,000 שנים. והינה אני כאן ממשיך את המסורת על צדדיה היפים ביותר.
המופע היה מהנה, ואת כל החוויה הזאת לעולם לא אשכח. עכשיו הגיע הזמן לחזור להיות מטייל. מוצ’ילה על הגב, חיוך על הפנים, וראש פתוח וסקרן.
אין עדיין תגובות