הייתה זו דרכו של אלוהים להשכיח את צערו של האדם בצער חדש. אנאל בת החמש עשרה, נואשת, מוכת רעב וצמא, […]
“בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם. וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.” (בראשית א, א-ב)
1
ראשית הסוף
דגל מחנה יהודה היטשטש בתוך מערבולת החול, ואתו גם פניהם של אנשי השבט המוּכּרים לאָנָאֵל. לראשונה בחמש-עשרה שנות חייה, לא הייתה בטוחה שתצליח להגיע לכנען. היא ישבה מכווצת על האדמה הסדוקה, מתעלמת מהחול הלוהט שצרב את פניה. בטנה שהתרוקנה כמעט לגמרי, התהפכה עדיין באכזריות בהתקפי זעם של מיצי קיבה שהתעקשו לפרוץ החוצה.
היא בלעה במהירות קצת אוויר, ומיד סגרה את הפה. כבר התרגלה לחול ששרט את העיניים והאוזניים, חדר אל מתחת לגלימה ארוכת השרוולים וגירה את העור, אבל לא יכלה לשאת את קול גריסת גרגרי החול בין השיניים. אלוהים, יהיה לזה פעם סוף?
קודם התפללה לסוג אחר של רוח, כזאת שמביאה אתה משבים מרעננים. עכשיו הצטערה שביקשה בכלל משהו מאלוהים. במקום לצנן את המדבר הרותח, אלוהים שוב מעניש אותם. היא הכירה היטב את חרון אפו של אלוהים, כל העם התנסה בו על בשרו. אבל הפעם הייתה לה הרגשה שאם הרוחות הסוערות יוסיפו להצליף ככה על פניה, אין ספק שהיא תמות במדבר הנתעב הזה.
אנאל גלגלה את גופה המכווץ על האדמה הלוהטת, התרוממה על הברכיים והתנשפה קלות. מבעד למסך החול המסתחרר, לא הצליחה כמעט להבחין בדמויות האנשים הכפופים או בעדרים הפועים, אבל ראתה בבירור את עמוד החול שהתערבל, התרומם, הפך למעין ענן, וצנח על הקרקע. בדבר אחד הייתה בטוחה; איש לא שם לב כלל לנערה העלולה למות במדבר.
ברגע שפרצה בריצה מבין שורות אנשי השבט הצועדים, שמעה את קול אמה נישא מעל שאגות הרוח הרועמת. היא לא הביטה לאחור, רצה כאילו מרכבות פרעה רודפות אחריה, והתמוטטה מאחורי מערכת תלוליות חדשה של חולות נודדים. ובדיוק כשחשבה שבטנה החלולה כבר התרוקנה לגמרי, פרץ גל חדש של נוזל מר מבין לסתותיה היבשות. הדמעות שהתאמצה כל כך לעצור, החליקו על לחייה, והותירו עליהן שני פסי בוץ אפורים.
אלוהים. הם נענשים כי אכזבו שוב את אלוהים, אבל הפעם שטף את גופה השברירי דחף משתק להיכנע לטבע. הנדודים חסרי התוחלת האלה במדבר. אסור היה להם להתלונן על משה. היא ידעה. אבל כשהתענתה ברעב ובצמא, איך יכלה שלא להצטרף לאספסוף הזועם, גם אם התרסתה נותרה בלבה בלבד? התעייה במדבר בחיפושי שווא אחר מקור חדש של מים הגיעה כבר ליומה הרביעי. אלמלא הבאר של מרים, שבאורח פלא נדדה לכל מקום עם אחותו של משה, היה כל העם גווע בצמא, כל גבר, כל אישה, כל ילד.
היו זמנים שבהם ספרה את אלה שמצאו את מותם במדבר. שעות ארוכות הייתה מתבוננת בגוויות המצומקות המונחות ללא רוח חיים לרגלי תלוליות החול. ילדים זכו להוקרה רבה במדבר, בייחוד משום שמלאך המוות נמשך אליהם יותר מלאחרים כשיצא לארוב לקורבנות חלשים. ילדים ששרדו היו בני מזל. למרבה הצער, היא כבר לא הייתה ילדה.
למרות החום הלוהט קרע ברק את השמים. אנאל הרימה את ראשה. כמה התגעגעה לתחושה של טיפות גשם על פניה המלוכלכות, לריח הרטיבות כשחול יבש מתערבב במים, או למגע של בוץ העוטף את כפות רגליה היחפות.
היא פקחה את עיניה, ניגבה את המצח בשרוול הגלימה ונאנחה. חודשי הקיץ, כשהמדבר חשף את שיא כיעורו על פני הגבעות השוממות, נמשכו לנצח. כמי שנולדה במדבר היא הכירה אותו על כל תהפוכותיו. אבל שום דבר לא היה נורא יותר מנדודים במרחבי השממה בעיצומו של הקיץ.
אט-אט זקפה אנאל את גבה, וידעה שבכל מקרה היא לא תמות היום. מאוכזבת כמעט, התמתחה כדי לחדור במבטה דרך מסך האבק החום שחסם את שדה ראייתה, והפריד בינה לבין שאר העולם. אבל לא היה טעם להביט אל המרחבים שמעבר לסופת החול. גלים אינסופיים של חולות נודדים שהשתרעו עד קו האופק, השחיתו במשך חודשים רבים את עולמו הארצי של הבורא.
כשהייתה ילדה קטנה התפעלה מתלוליות החול הזהובות הנצחיות שצבעו את ההרים בכתום בשעת השקיעה. אבל הבוקר, כשהשמים הכחולים נצבעו בחוּם מלוכלך, היא הרגישה איך האדמה מסתחררת עוד לפני שגם בטנה התהפכה. ובכל זאת, רק כשישבה למרגלות התלולית שנוצרה זה עתה, הבחינה בערימות החול העצומות, הנישאות אל על כמו מגדל בבל.
“מה את עושה? קומי!” קולו המבוהל של איתמר גבר על שריקת הרוח.
היא לא הבחינה בו עד שכרע על ברכיו לצדה והעיר אותה מהייאוש שהשתלט בראשה על השכל הישר. קולו העמוק החדש חימם את לבה, אם כי לפעמים התגעגעה לילד הצעיר שרדף אחריה, וצייץ בקול צפצפני כצליל משרוקית עץ. איתמר לא היה מבוגר ממנה בהרבה, אבל לא דמה כבר לילד שהיא הכירה מאז ילדותה. ואף על פי כן, אילו לא התענתה בכאבים חזקים כל כך, הייתה רועדת מהתרגשות לשמע קולו הגברי החדש.
“אסור לך להישאר כאן! את מוכרחה לקום ולהתחיל ללכת.” הוורידים על צווארו התנפחו מהמאמץ להתגבר על שריקת הרוח הרועמת. אבל גופה בגד בה, בטנה המתהפכת ורגליה המתנודדות סירבו להניח לה לנוע קדימה.
“קומי! אנחנו מוכרחים למצוא את אימא שלך. אני אפילו לא יכול לראות באופק את הדגל של שבט יהודה.”
אנאל ירקה חול מפיה ונשענה על איתמר. קולו התקיף והמשיכה הבלתי פוסקת בזרועה העניקו לה כוח חדש. היא נעמדה, מתנודדת על רגליה, וכיסתה את עיניה בכף ידה. מה קורה? אלוהים החליט לוותר סופסוף על העם שלו? או אולי היה זה עונש אישי שהוטל עליה כי הסכימה ברצון שיקרה מה שקרה?
החול הוסיף להצליף על פניה והיא לא הצליחה להישיר מבט אל עיניו של איתמר. כובד השתלט על גרונה, כזה שמעודה לא הרגישה. ימים רבים השתוקקה לספר לו. אילו רק יכלה לחלוק אתו את המועקה שרובצת על לבה, לפני שאלוהים יכה את שניהם למוות! אבל לא היה לה די אומץ. עדיין לא. האיסור להתראות אתו גם הוא לא עזר.
בשמחה לקחה מידו המושטת של איתמר את נאד המים והגישה אותו אל שפתיה הסדוקות. עיניה ביטאו את המילים שסירבו לצאת מפיה. רק טיפות מועטות הרטיבו את לשונה, בקושי ירדו לגרונה הניחר, אבל היא בלעה אותן בשקיקה וליקקה את שפת מכסה העור הישן. הכמות הזאת לא הרוותה את צמאונה האינסופי, ובכל זאת, טעם מיצי הקיבה לא היה עכשיו מר כל כך על לשונה.
לפני שהצליחה להתייצב על הרגליים, משך אותה איתמר בזרועה, ודחף אותה קדימה בכוח אל תוך ההמון הצועד בכבדות. ברגע שהחלה לנוע שוב, הידקה אנאל את הגלימה ארוכת השרוולים סביב גופה, בניסיון להגן על עורה מפני הרוח ההולכת וגוברת. רק עכשיו הבינה עד כמה התרחקה מהשבט שלה. רעד זחל לאורך עמוד שדרתה.
איתמר משך אותה בתקיפות כזאת שממש לא התאימה ליחס הנהוג כלפי עלמה צעירה, ואף על פי כן המשיך לגרור אותה אחריו כאילו הייתה שייכת לו. אבל היא הרי רצתה כל כך להיות שלו! בפראות הבקיע להם דרך בין ההמונים הצועדים, וכששניהם נדחפו קדימה לתוך שיירת הצועדים, היא כבר לא הצליחה לעקוב אחר מספר השבטים שהם עברו דרכם. כל הראשים היו מורכנים, עטופים בגלימות, או מוסתרים בידיים צפודות. חמור זקן, עמוס חבילות מלבושים ונאדות מים שהיטלטלו משני צדיו, פינה להם דרך אחרי שאיתמר בעט באחוריו.
היא יכלה למות בקלות, ואיש מלבד אימא שלה ומלבד איתמר לא היה מרגיש בחסרונה. עכשיו נלחמה בדחף שהשתלט עליה להיכנע לאיתני הטבע, והגבירה את קצב הליכתה. היא גם לא רצתה לתעות בתוך הקהל הגדול של בני ישראל, אם כי לא הייתה יוצאת דופן אילו תעתה. קל היה לתעות בקרב ההמונים, לכן ידע כל ילד לאיזה שבט השתייך. ואף על פי כן, ילדים בוכים שהלכו לאיבוד היו תופעה שכיחה יתר על המידה. ומאחר שיותר מדי אנשים נקראו בשמות זהים, עברו לפעמים שבועות עד שקרובי משפחה מצאו את יקיריהם שאבדו. אסור לה להניח לאימא שלה לדאוג זמן רב מדי. היא מוכרחה למצוא אותה. ואולי הפעם תוכל לאזור אומץ ולספר לה.
אין עדיין תגובות