החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בניטו סרנו

מאת:
מאנגלית: יהונתן דיין | הוצאה: | 2019 | 122 עמ'
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

את הנובלה בֶּניטו סֶרֶנו (1855) ניתן למנות לצד בארטלבי הלבלר ובילי באד, מלח, כאחת מהמעולות שכתב הרמן מלוויל בסגנון זה.

סיפור המעשה שתחילתו במפגש מקרי בין ספינה אמריקנית לציד כלבי ים ובין ספינת עבדים ספרדית בנמל שומם, בפינה נידחת של העולם, נעטף במסווה של הרפתקה ימית, אולם מלוויל מתעתע בדמויותיו ובקוראיו כאחד, ומוליך את האירועים בעלילה כמו בלשית, המתקלפת שכבה אחר שכבה, ומגלה בהדרגה יצירה מורכבת ורבת רבדים, מלאכת מחשבת של מספר־אמן, ומופת של אדריכלות ספרותית.

נובלה אמריקנית מותחת ומסוגננת זו, שנכתבה טרם מלחמת האזרחים, משכילה לתת קול וסימן למשבריה העמוקים של האומה, בנגיעתה בסוגיות כבדות משקל כגון עבדות, גזענות, דמוקרטיה ומוסר אנושי, באופן ריאליסטי, נוקב וחסר פשרות; עם זאת, כיאה ליצירה של מלוויל במיטבו, היא אף חורגת מעבר למקומי ולזמני, ומציגה תיאורים, דמויות והתרחשויות המקנים לה מעמד של קלסיקה בספרות העולם, של יצירה נצחית.

מקט: 4-249-50680
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


בשנת 1799, רב החובל עמשׂא דֶלׇאנוֹ, יליד דוֹקסבֵּרי אשר במסצ’וסטס, מפַקדה של ציידת כלבי ים גדולה ששימשה גם אוניית סחר להובלת מטענים רבי ערך, הטיל עוגן בנמל סנטה מריה – אי קטן, נטוש ושומם השוכן בפאתי קצה־קצהו הדרומי של חוף צ’ילה הארוך. שם הצטייד במים חיים.

ביום השני, זמן קצר לאחר הזריחה, בשעה ששכב על דרגשו, ירד החובל הראשון מטה והודיע לו שמִפרשׂ משונה נצפה נכנס למפרץ. באותן שנים, ספינות בחלקו זה של הים לא היו נפוצות כבימינו. הוא קם, התלבש ועלה לסיפון.

היה זה בוקר שכיח באותם חופים. הכול היה דומם ורוגֵע, הכול אפור. הים, אף שנגול למרחקים באדווֹת אופקיות ורחבות, נדמה חסר ניע, ופנֵי שטחו חלקים היו כפני העופרת הצוננת שנקוותה בקרקעית כבשנו של צורף. השמיים דמו לאדרת אפורה. להקות רגוזות של בעלי כנף אפורים, בשר מבשרן של להקות הערפילים האפורות והדחוסות שבתוכן הסתבכו, היו צוללות מטה בחטף ומתעופפות בבהלה סמוך אל פני המים כאותם גלים שתצליף הרוח באחו טרם סְערה, כצללים יורדים המבשרים על בואם של צללים קודרים אף מהם.

להפתעתו של רב החובל דלאנו, הזרה שגילתה משקפתו לא הציגה את דגליה, אף שאות זה, אשר מקובל לסמנו בעת כניסה לנמל – יהיו חופיו שוממים ככל שיהיו ואפילו רק ספינה אחת בודדה עוגנת בו – הוא מנהג מקובל בקרב יורדי ים שוחרי שלום בני כל האומות. בהתחשב בנידחוּת של נקודה גאוגרפית זו ובסוג הסיפורים הנקשרים עד ימינו באזורים אלה של הים, אפשר להניח כי הפתעתו של רב החובל דלאנו הייתה מתגלגלת באי־נחת, אלא שמדוּבר באדם חף מחשדות ונוח מזג עד להפליא אשר לא נטה כלל – למעט במקרים נדירים של התרגשות חוזרת ונשנית, אשר בהם בלבד התענג בחשאי על הבהלה שאחזה בו – לִטפוֹל זדון ומעשים רעים על שום ברייה. אם, לאור הכרתנו את המעשים שהמין האנושי מסוגל להם, מלמדת תכונתו זו על כך שבכפיפה אחת עם לִבּו הפתוח שכנו בו גם חדוּת שׂכל ודקוּת הבחנה יוצאות מגדר הרגיל – זאת נשאיר להכרעתם של חכמים.

אולם דומה כי כל חשש לבאות שעלול היה להתעורר התנדף כהרף עין, כי די היה לכל יורד ים במבט חטוף לראות כיצד הזרה כמעט נטרפת: בנוֵוט הספינה אל תוך המפרץ סימנה שונית שקועה, שפסגתה בצבצה מתחת לחרטומה, את התקרבותה המסוכנת ליבשה. די היה בכך להעיד שאכן זרה היא, לא רק לציידת כלבי הים אלא גם לאי עצמו; ומכאן שלא הייתה זו אחת מספינות שודדי הים של שטחי אוקיינוס אלה. רב החובל דלאנו המשיך לִצפות בסקרנות הולכת וגוברת בהתקדמותה, המעוכבת בשל הערפילים אשר גילו וכיסו חליפות את גופה, שמעִמקי חרכיו קָרן עמומות אור השחר הרחוק; ודומה היה שגם השמש, שבאותה שעה הציגה חרמש דק על קו האופק, כאילו תזמנה עם הספינה הזרה את הגעתה אל המפרץ, ובדומה לה התכסתה אף היא באותם עננים נמוכים שהתגנבו חרש עד שדמתה לעינה האחת החורשת רעות של תגרנית בת לימה, הפולחת את כיכר השוק מבעד לחרך השביס המליט את פניה.

ייתכן שלא היה זה אלא תעתוע שיצרו הערפילים, אך ככל שהוסיף וצפה בספינה נדמתה לו תנועתה יוצאת דופן עד מאוד. כעבור רגעים אחדים אי אפשר היה לקבוע אם בכוונתה להיכנס פנימה אם לאו, מהם רצונותיה ולאן מועדות פניה. הרוח, שנחלשה מעט במהלך הלילה, נשבה כעת רכה מאוד ומטעה, ותרמה למראה המהוסס של תמרוניה. בין כך ובין כך סָבר לבסוף רב החובל דלאנו כי אפשר שמדובר בספינה במצוקה, והורה – בניגוד מוחלט למחאותיו הדאוגות של החובל הראשון – להנמיך את סירתו מתוך כוונה לעלות אל סיפונה, או לכל הפחות להנחותה אל המעגן. בליל אמש הוציאו מלחיו משלחת דיג אל הסלעים המרוחקים, שאינם נצפים מן הספינה, וזו שָבה כשעה או שעתיים לפני זריחה לאחר שהאיר לה המזל פנים. בהניחו כי הזרה עשתה זמן רב בלב ים, הוסיף רב החובל הטוב לסירתו מִנחה של סלסילות דגים אחדות ויצא לדרכו. כאשר ראה שהספינה ממשיכה להתקדם לעבר השונית נבהל מהסכנה הקרֵבה, האיץ במלחיו ונחפז להתריע מפניה. אך עוד לא הגיעה הסירה ליעדה והרוח, קלה ככל שהייתה, שינתה כיוון, הרחיקה את הספינה מן השונית ופיזרה את מרבית הערפילים שכיסו עליה.

במבט קרוב יותר, משנראתה בבירור, נישאת על גב גלים קודרים כעין העופרת, מתכרבלת עוד פה ושם בקרעי ערפל, נדמתה הספינה למנזר לבן ורחוץ הנצפֶּה בתום סוּפה רובץ אי שם על קצה צוק אפור בלב הרי הפירנאים. הנֵה כי כן, לא היה זה דמיון בעלמא שהוביל כעת את רב החובל דלאנו לחשוב כי לפניו ספינה טעונה בכמרים. מבט ממוקד במעקֵי הסיפון גילה בַּמרחק התקהלויות צפופות ומטושטשות של עוטי גלימות כהות; ומעת לעת היה אפשר להבחין, מבעד לחלונות הגוף העגולים והפתוחים, בדמויות קודרות ועמומות שהתנועעו בחלל הספינה כה וכה כנזירים לבושי שחורים המתהלכים באולמות כנסייתם.

אך ככל שהמשיכו להתקרב, הוסיף המראֶה ולבש צורה. כעת נראתה בבירור דמותו האמיתית של כלי השיט – ספינת סוחר ספרדית מן המעלה הראשונה, הנושאת מנמל למשנהו עבדים כושים יחד עם שאר טובין יקרי ערך. כלי שיט גדול מאוד, שבזמנו ודאי נחשב משובח, מאלה שבאותם ימים עוד היה אפשר לפגוש מעת לעת לאורך נתיבי הסחר; לעיתים היו אלה מחפשות אוצרות מחופי אקפּוּלקוֹ או אוניות מלחמה מצי המלך הספרדי שהוצאו לגמלאות, וכאותם ארמונות איטלקיים נטושים, על אף שאיבדו את אדונן משכבר עדיין נשאו בדמותן עֵדויות לתפארת עברן.

ככל שהלכה הסירה וקרבה, התברר שעל חזותה העשֵנה משהו של הזרה אחראים למעשה ההזנחה והעזובה ששררו בכל חלקיה. התרנים, מערך החבלים וחלקן הגדול של הירכתיים נראו מדובללים, כאילו זמן רב לא באו במגע עם מגרדת, זפת ומברשת. שִדריתה נדמתה שמוטה, צלעותיה הוטלאו זו לזו וכולה כמו עלתה מעמק העצמות היבשות של הנביא יחזקאל.

חרף עיסוקה בעת הזו, ניכר היה כי לא נערך כל שינוי בזיווּדה ובמערך חבליה של הספינה, שמלכתחילה יועדה למלחמה ולאכיפת חוק, אם כי תותחים לא נראו בה.

המפרשים העיליים היו רחבים ומכוסים רשתות חיבֵּל מתומנות, ומצבם של אלה גם אלה היה עגום ומרושל. היריעות נתלו בַּמרום כשלושה כלובי ציפורים חרֵבים, ועל החבל האופקי של אחת מהן נצפה נוֹדי לבן נוצות, עוף מוזר שזכה לשמו על שום אופיו המנומנם והסהרורי שהובילוֹ פעמים רבות להילכד בידי מַלחים. הסיפון הקדמי המבוצר, חבוט ומעופש, דמה לצריח טירה שנכבשה לפני עידנים והוזנחה לרקב הפושה. בקצה הירכתיים, מכאן ומכאן, התרוממו במות גבוהות – מעקיהן התכסו פה ושם באצות ים כה יבשות עד שיכלו לשמש להסקה – ונפתחו אל מגורי החובלים הריקים, שעל אף מזג האוויר הנאה היו כַּווֹתיהם החשוכות אטומות, סגורות ומסוגרות; מרפסות לא מיושבות אלה השקיפו על הים שתחתן כמו היה התעלה הגדולה של ונציה. אולם העדות החריפה מכל להדר קמל הייתה עיטור החזית הקמור דמוי המגן העמוס בקישוטים, שעל פני שטחו גִלפו ידי בני קסטיליה ולֶאון מעשה מרכבה של עיטורים מיתולוגיים וקבוצות סמלים, שהבולט והמרכזי שבהם היה סָטיר קודר עוטה מסכה הדורך ברגלו על צווארה המובס של דמות שרועה, עוטה מסכה גם היא.

קשה היה לקבוע אם חרטום הספינה מציג דמות מגולפת או זוקף קורה פשוטה בתכלית, בשל יריעת הקנבוס שנכרכה סביב חלק זה של הספינה, אם כדי להגן על עבודת שיקום שנעשתה בו לאחרונה ואם על מנת להצניע את ריקבונו. בצד הגלוי, על קורה כלשהי שנמתחה מתחת ליריעה, נכתב בגסות בגיר או בצבע, כמעשה משובה של מלחים, המשפט “Seguid vuestro jefe” (“לכו בעקבות מנהיגכם”); בסמוך, על קורות הקדמה המרוטות הופיע שם הספינה באותיות גדולות מוזהבות, ‘סאן דומיניק’, וכל אות ואות חשפה את גון הנחושת של החלודה המכרסמת בה לאיטה; וכערבות בוכיות התערסלו אנה ואנה לרוחב השֵם מחרוזות קודרות ונוטפות של אזוב ים אשר ליוו כל תנודה של גופה. ספינה שמראהּ מראה קרון לוויות.

חרטום הסירה חובר סוף סוף באנקול לכבש העלייה שבמרכז כלִי השיט, אך למרות שהקפידה לשמור על מרחק מה מגוף הספינה, זכתה שדרית הסירה למריטה איומה, כמו התחככה בשונית אלמוגים שׂקועה. היה זה, כך מסתבר, גוש אצות שצמח כיבלת על קוער הספינה שמתחת לפני המים; אות ועדות לרוחות הפכפכות ולפרקי דממה ארוכים שבהם לא תנשב כל רוח, אשר עברו עליה במרחבים אלה.

לאחר שטיפס ועלה אל סיפונה, הוקף האורח בִּן רגע בערב רב הומה ומהמה של לבנים ושחורים, אלא שהאחרונים עלו במספרם על הראשונים יותר משהיה אפשר לצפות, הגם שאותה זרה הייתה ספינת סחר בכושים. אבל בשפה אחת, וכמו בקול אחד, פתחו כולם בסיפור משותף שכל כולו ייסורים; ובזה הכושיות, שמהן היו לא מעטות, עלו על כל היתר בלהט מכאובן. הצפדינה, יחד עם הקדחת, דיללה רבות במספרם וגבתה קורבנות בעיקר בקרב הספרדים. בכֵף הורן ניצלו בעור שיניהם מטביעה; אחר כך, במשך ימים על גבי ימים היו מוטלים במקום, בלא משב רוח; מלאי השימורים שלהם הידלדל; המים כמעט כלו; שפתיהם יבשו כמו נאפו בתנור.

ובעוד רב החובל עמשא דלאנו הופך מטרה לשלל לשונות צמאות, גמע הוא בצמא במבטו את כל הפרצופים והפריטים השונים שהקיפו אותו.

בעלייה ראשונה אל ספינה גדולה וטעונה המונים בלב ים, על אחת כמה וכמה אם נוכרייה היא וצוותה, המורכב מאסייתים, לסקרים ובני מנילה אינו נבדל במראהו במאומה מכלל אנשיה, מתקבל תמיד רושם שאינו שונה במיוחד מזה הניטע בנו בהיכנסנו בארץ זרה לבית זר שדייריו זרים לנו. הן הבית והן הספינה, זה בקירותיו ובווילאותיו וזאת בדופנותיה הגבוהות כסוללות ביצורים, מסתירים מעינינו את חללם הפנימי עד לרגע האחרון. אלא שלספינה מתלווה דבר מה נוסף: במחזה החי בקרבה, המתגלה פתע במלואו מתוך ניגוד גמור לאוקיינוס השומם המקיף אותו, יש משהו מן המופלא. דומה כי הספינה אינה אלא תעתוע; שכל אותם מלבושים, מחוות ופרצופים הם ציור צללים שעלה והגיח מן המצולות, שמייד ישובו ויתבעו את אשר נתנו.

אפשר שהייתה זו השפעת התופעה שניסינו לתאר למעלה, שהִקצינה בעיני רב החובל דלאנו כל פרט שבבחינה שקולה עשוי היה להיראות חריג אך במעט; במיוחד דמויותיהם החשודות של ארבעה כושים זקנים, שנדו בראשיהם מכוסי השיבה כקָנים שחורים ברוח, ובהתבדלות אומרת כבוד מהמהומה שהתחוללה תחתם כרעו כאותו ספינקס, אחד על קורת החרטום הימנית, אחר בשמאלית, וצמד נוסף – זה לעומת זה – משני עברי הדופנות, לצד הגלגלות. כולם מוללו בידיהם קרעי חבלים ישנים, ובמעין שלווה סטואית תלשו מהם סיבים לאוֹקוּם,[1] ואת אלה השליכו לערימת גדילים קטנה שנחה לצידם. את מלאכתם ליוו במזמור שקט, מתמשך וקבוע; מזמזמים ומזמזמים להם, כנגני חמת חלילים מאפירים המלווים בנעימה תהלוכות לוויה.

הסיפון העליון התרומם לסיפון אחרה גדול וגבוה, ובקצהו, כשְמונה רגליים מעל למהומה הכללית, בדומה למנפצי החבלים, ישבו בשורה, במרווחים שווים זו מזו, דמויותיהם שלובות הרגליים של שישה שחורים נוספים; כל אחד מהם אחז בידו קרדום חלוד, ובעזרת סחבה או לבֵנה יגע על צחצוחו והשחזתו; בין כל צמד נח מערום קטן של קרדומים שלהביהם החלודים פנו לאחור, ככלי ניתוח הממתינים לשימוש. לעומת ארבעת קוטפי האוקום, שמפעם לפעם פנו קצרות לאדם מסוים או לקבוצת אנשים מבין הקהל שהתאסף תחתם, ששת מצחצחי הקרדומים לא דיברו עם אחרים ואף לא לחשו ולוּ מילה זה לזה אלא ישבו ועבדו מתוך כוונה רבה; להוציא אותן הפעמים שבהן, מתוך חיבתו של הכושי לזיווג עבודה ועונג, פנו, זוגות זוגות, זה לעומת זה והשיקו קרדומים כמצלתיים בקול נקישה פראי. כל השישה, בשונה מן היתר, הציגו חזות גסה של אפריקנים נבערים.

אך המבט החטוף, הראשוני, שנזרק בעשר הדמויות הללו ובלע עוד עשרות פחות חשודות, לא התעכב עליהן אלא להרף עין, וּכטָרוד ממהומת הקולות פנה האורח לבקש את מפקד הספינה, יהיה אשר יהיה.

והנֵהו, כמו מניח לטבע להציג לראווה את כוחו בקרב עדתו המתייסרת, או שמא נואש לשעה קלה מלרסן את האחרונה, רב החובל הספרדי, אדם נכבד ומסויג למראה וצעיר למדי לעיני זר, לבוש בעושר שנשמר לו לבדו, מציג סימנים טריים של צרוֹת ודאגות מַדירות שינה, ניצב לו בסמוך, חסר מעש, שעוּן על התורן הראשי, רגע ישלח מבט ריקני וחסר חיים בפני אנשיו הנרגשים ובמשנהו ילַכסן עיניים אומללות באורחו. לצידו ניצב שחור קטן מידות, אשר בפנים העזות שנשא לפרקים באלם אל פני הספרדי – כשם שיתבונן הכלב ברועה – שימשוּ בערבוביה צער וחיבה.

האמריקני פילס דרכו בדוחק ההמון לעבר הספרדי, הבטיחו כי אהדתו נתונה לו והציע את כל העזרה שיש בכוחו להושיט. על אלה השיב הספרדי באותו מעמד בלא יותר מאשר הכרת תודה קודרת וטקסית; על הודה והדרה של אומתו האפילה תוגת הגוף החולה.

אך מבלי לבזבז זמן על גינונים סתמיים ניגש רב החובל דלאנו אל כבש העלייה ופקד להעלות אליו את סלי הדגים שהביא עמו; ומאחר והרוח שנשבה עדיין הייתה חלשה מדי, ועוד שעות אחדות תידרשנה טרם יהיה אפשר להכניס את הספינה למעגן, הורה לאנשיו לשוב לספינתם ולחזור ולהביא עימם כמה מים שרק אפשר לדחוס לסירה, את הלחם הרך שמחזיק האפסנאי, את הדלועים שנותרו על הסיפון, פח סוכר ותריסר בקבוקים מִמלאי הסיידר האישי שלו.

דקות מעטות לאחר שרחקה הסירה, למגינת לִבּם של כולם, גוועה הרוח לגמרי, והגאות הנסוגה החלה מושכת את הספינה חסרת האונים חזרה אל הים הפתוח. אבל בהיותו סמוך ובטוח שמזג האוויר ישתנה בקרוב, ביקש רב החובל דלאנו רואה הטובות לעודד את הזרים, והתהדר לא מעט בעובדה שעם אנשים אלה – הודות למסעות הרבים שערך לאורך נתיב הסחר הספרדי – ביכולתו לנהל שיחה נוחה למדי בלשונם הם.

משנותר עימם לבדו, הבחין תוך זמן קצר בפרטים שתרמו להעצמת רשמיו הראשוניים; אלא שהפתעתו נבלעה בחמלה שחש, הן כלפי הספרדים והן כלפי השחורים, כי בשניהם כאחד ניכר המחסור במזון ובמים; כשם שמאופיים של הכושים הוציא הסבל הממושך את הצדדים הפחות ראויים, במקביל אף פגם בכוחם של הספרדים למשול בהם. אולם, בהתחשב בנסיבות, היה זה בדיוק המצב שציפה לו. בצבאות, בחילות הים, בערים או במשפחות – בטבע עצמו – אין כייסורים להביא להתרופפות הסדר הטוב. אף על פי כן, רב החובל דלאנו לא ביטל את המחשבה כי לוּ היה בניטו סרנו אדם נחוש יותר, לא היה מידרדר שלטונו למצב אומלל שכזה. אך לֵאוּתו – בין שהייתה מוּלדת ובין שהייתה תולדת קשיים – הגופנית והנפשית של רב החובל הספרדי זעקה לעין, ומן הנמנע היה להתעלם ממנה. הוא נפל טרף לייאוש שאחז בו, כאילו זמן רב מדי נכזבו תקוותיו עד שכעת לא היה בכוחן להביא לו שמחה, אף שהתגשמותן לא הייתה כזב; ודומה שהציפייה לאותה השעה בהמשך היום, או לכל היותר לעת ערב, שבה יזכה להטיל עוגן, להרוות את אנשיו מים, ולאח רב חובל שיהיה לו יועץ וידיד, לא הביאה כל נחמה לנפשו. נראה היה כאדם שאבדו עשתונותיו, ואולי התערער בנפשו. כלוא בין חומות עץ, כבול לקצֶהָ של שרשרת פיקוד עלובה, סוחב את כל כובד משקלה, התנועע אט כה וכה ככומר חולני, לפרקים קופא באחת, בוהה או מתחלחל, נושך את שפתיו, נוגס בציפורניו, מאדים, מחוויר, לש את זקנו ומציג שאר תסמינים של אובדן דעת או מרה שחורה. נשמה מרוטה זו נתונה הייתה, כפי שנרמז קודם לכן, בתבנית מרוטה. הוא היה גבוה למדי אך דומה שמעולם לא ידע חוסן, ועתה, שֶפע עצבונות ומכאובים צימקו אותו כמעט לכדי שלד. עוד דומה היה שנטייה מוּלדת לקוצר נשימה התלקחה בו לאחרונה. קולו נשמע כקול אדם שאיבד אחת מריאותיו, לחישת מחנק צרודה וצורמת. אין פלא אפוא שבמצבו זה היה מדדה אנה ואנה, ומשרתו האישי עוקב אחריו בדאגה. לעיתים הגיש הכושי לאדונו את ידו, או שלף למענו את ממחטתו מכיסו. מטלות כאלה ואחרות, שלא היו אלא שליחויות נחותות, עשה בדבקות ובנכונות שגילו משהו מדאגתם של אם או בן; אותה איכות שהוציאה לכושי מוניטין של המשרת הטוב ביותר בעולם – משרת שאדונו אינו נאלץ לנהוג בו ביד קשה אלא רשאי להתהלך עימו מתוך אמון וקִרבה. אין זה משרת אלא זהו בן לוויה מסור.

לאחר שהבחין בַּקולניות ובחוסר הצייתנות הכללית שאחזה בשחורים, ובה בעת במה שנראה כייאוש וחוסר יעילות מצד הלבנים, בחן רב החובל דלאנו בעין אוהדת ושבעת רצון את התנהלותו היאה והבוטחת של בָּאבּוֹ.

ואומנם, דומה כי התנהלותו היאה של באבו, גם אם בלטה בעיקר על רקע התנהלותם הגסה של כל האחרים, חילצה את דון בניטו המטורף למחצה מנרפותו המעורפלת, אם כי לא זה היה הרושם המדויק שהותיר הספרדי באורחו. האי־שקט של הספרדי נרשם לעת עתה כפרט מרכזי במכלול ייסורי הספינה, ורב החובל דלאנו דאג לא מעט שמא באדישותו העוינת כלפיו ידחה דון בניטו את היד שהושיט. אף שפת גופו של הספרדי קרנה מעין בוז מר ועגמומי, שנראה כי לא טרח כלל להסתיר. אך האמריקני, מתוך מידת החסד, ייחס זאת להשפעתם הטורדת של הייסורים, שכן כבר ראה בעבר כיצד מכאובים גופניים מתמשכים מוחים באנשים חלשי אופי את כישוריהם החברתיים ואדיבותם; מָשל מאחר שנדחקו להסתפק בלחם צר, נדמה להם ראוי כי כל אדם הבא בקרבתם – גם אם לרגע, בתנועה מגונה או מילה מבזה – יחלוק עימם את גורלם.

ותוך זמן קצר חשב לעצמו רב החובל דלאנו, שסלחן ככל שהיה בבואו לשפוט את הספרדי בראשונה, אפשר שאף על פי כן לא נטה לו די חסד. בסופו של דבר הייתה זאת הסתייגותו של דון בניטו ממנו שלא הניחה את דעתו; אלא שאת אותו היחס המסויג הפגין כלפי כל אדם, להוציא משרתו האישי. אפילו לדיווחים השוטפים אשר נמסרו לו בזמנים קבועים, בהתאם לנהלים הימיים, על ידי ימאי נחות דרג כלשהו (ויהא זה לבן, מולטי או שחור), כמעט לא הייתה לו סבלנות להקשיב מבלי להסגיר בוז וסלידה. מנהגו במקרים אלה לא היה שונה במיוחד מזה שיוחס לבן ארצו המלכותי, קרל החמישי, טרם ויתר על כס שלטונו לטובת חיי הנזירות.

אותה סלידה מרוגזת ניכרה כמעט בכל פעולה שפעל. גאוותו לא נפלה מעוגמתו, והוא לא מחל על כבודו לטובת שררתו. כל אימת שעלה הצורך בפקודה מיוחדת כלשהי העבירה למשרתו האישי, וזה, בתורו, העבירה ליעדה הסופי באמצעות רצים, נערים ספרדים דרוכים שעמדו במרחק קריאה קצר, כשליחים או כאותם הדגים המגששים לטרף שמקיפים כריש אימתני, וריחפו תדיר סביב דון בניטו. לו היה איש יבשה חוזה בהליכותיו הנרפות וחסרות האונים, האטומות והאילמות, לא היה מעלה בדעתו כי מקננת בו אותה רודנות הקמה לתחייה בים, שאין דומה לה על פני האדמה.

וכך, משנבחן דרך נסיגתו פנימה, לתוך עצמו, התגלה הספרדי כקורבנה האומלל של הפרעה נפשית. אולם למעשה אפשר שהתכנסותו בעצמו הייתה, במידת מה, מחושבת מראש. אם כך הדבר, הרי שדון בניטו הציג את קוטבו השלילי של אותו נוהג מנוכר אך מונחה מצפוּן שאוּמץ בידי כמעט כל מפקדי הספינות הגדולות: אלה, למעט במצבי חירום בודדים, מסלקים מאורחותיהם כל תנודת רגש או שריד לתחושת רֵעוּת; ודמות האדם אשר להם מתגלגלת בנציב אבן, או שמא תותח טעון, שלא יֹאמר דבר עד לא ייקרא לרעום.

משֶבחנוֺ באור זה, דומה היה כי אך טבעי מצד הספרדי לדבוק באותו הרגל מוזר, שאינו אלא תולדה של תקופה ממושכת שתבעה ממנו ריסון עצמי עד אשר, על אף מצבה הנוכחי של ספינתו, לא ירפה ממנהגו, גם אם בלתי מזיק – ואפשר אף יאה לכלי שיט הדור, כשם שוודאי הייתה ה’סאן דומיניק’ בתחילת מסעה – ויוסיף לדבוק בו, גם אם אין בכך כל צידוק. ייתכן שהספרדי סבר שעל רבי חובלים, כעל אלי מרום, לשמור על איפוק תחת כל הנסיבות האפשריות; בזאת הם נמדדים. אבל סביר יותר להניח כי ריבונות מנומנמת זו הייתה בעצם ניסיון להסתיר טמטום חושים – לא הייתה זאת מדיניות מחושבת אלא תכסיס פשוט. אך יהיה אשר יהיה, בין שהיה מנהגו של דון בניטו מחושב ובין שלא, ככל שהוסיף רב החובל דלאנו לבחון את הצינה היוצאת ממנו ומתפשטת, הלכה ופחתה האי־נחת שחש בנוגע לכל גילוי קרירות שהופנה כלפיו.

מה גם שלא רב החובל לבדו לכד את מחשבותיו. בהיותו מורגל בסדר השקט שבו התנהל צוות ציידת כלבי הים המנוסֶה שלו, משכה תדיר את מבטו תכונתו הרועשת של ההמון הסובל ב’סאן דומיניק’. הפרות שונות ומשונות, לא רק של כללי משמעת אלא גם של ההגינות, זעקו לעין. את מרביתן לא יכול היה רב החובל דלאנו לייחס אלא להעדֵרם של חובלי סיפון זוטרים, אשר בספינות מאוכלסות המוני אדם, בין יתר תפקידיהם היותר ראויים, נדרשים למלא גם משימות שיטור. אמת, קוטפי האוקום נהגו לעיתים כשוטרים המפקחים על התנהגות אנשיהם, השחורים; אך על אף שמפעם לפעם עלה בידיהם לדכא התפרצויות ומריבות קלות שבין אדם לחברו, מה מעט תָרמו, אם בכלל, להשקטת הרוחות. מצבה של ה’סאן דומיניק’ היה כמצבה של ספינת מהגרים טרנס־אטלנטית, שבקרב מטענה החי והגועש ישנם גם אנשים שקטים ונעימים כצרורות וארגזים; אלא שהחמצת הפנים הרפה שיעניקו אנשים אלה לשותפיהם הגסים למסע אינה יעילה כזרועו הנוקשה של חובל. הפתרון לצורכי ה’סאן דומיניק’ נמצא במנהגי ספינות מהגרים: קציני משמעת חמורי סבר. אך על סיפונה אפילו חובל רביעי לא נראה.

סקרנותו של האורח התעוררה והוא ביקש ללמוד את הפרטים שהובילו להיעדרם של אלה, ולתוצאות היעדרם; כי אף על פי שעלה בידו לחלץ רמזים אחדים על אודות ההפלגה מתוך היללות שקיבלו את פניו ברגע שדרך על הסיפון, עדיין לא זכה להבנה בהירה של הפרטים. את העדות הטובה ביותר יספק, בלא כל ספק, רב החובל. ואולם, בתחילה נרתע האורח לְבקשהּ, מפני שנשמר שלא לעורר את מכאוביו. אך הוא אזר אומץ, ולבסוף פנה אל דון בניטו ובהבעת עניין אדיבה הוסיף שאילו ידע (רב החובל דלאנו) את פרטי האסונות שפקדו את הספינה, אפשר שהיה מיטיב לסייע במציאת פתרונות. שמא יואיל בטובו דון בניטו לכבדו ולספר לו את הסיפור במלואו?

דון בניטו נרעד; ואז, כמוכה ירח שטולטל לפתע משנתו, בהה באורחו במבט ריק, שצנח אט אט אל הסיפון שתחתיו. כך נותר זמן רב כל כך עד שרב החובל דלאנו, מרוט עצבים כמעט באותה מידה, ושלא ברצונו זועף כמעט באותה מידה, סר ממנו בפתאומיות וניגש היישר אל אחד המלחים הספרדים על מנת להשיג ממנו את המידע הנכסף. אך לא התקדם חמישה צעדים, ובלהיטות כלשהי הזמינו דון בניטו לשוב אליו, התנצל על אובדן העשתונות הרגעי והביע נכונות למלא את רצונו.

בשעה שגולל את סיפורו עמדו שני רבי החובלים בחלקו האחורי של הסיפון הראשי, בנקודה שנשמרה לרמי מעלה, ואיש לא בא בקרבתם מלבד המשרת.

“יצאו מאה ותשעים יום,” פתח הספרדי בלחישתו הצרודה, “מאז שספינה זו, על קציניה ואנשיה המעולים, ועימם אף נוסעים אחדים – בסך הכול מאה וחמישים ספרדים – הפליגה מבואנוס איירס בדרכה ללימה, טעונה בכושים, תה מפרגוואי ושאר סחורות – והנֵה,” הצביע לפנים, “חבורת הכושים הזאת, שמספרה אינו עולה כעת על מאה וחמישים, כפי שאתה רואה, מנתה אז יותר משלוש מאות נפש. בכף הורן פקדו אותנו סופות קשות. באחד הלילות אבדו בִּן רגע שלושה מחובליי הטובים ביותר ביחד עם חמישה עשר מלחים, ועימם התורן הראשי. הקורה התנפצה מתחת לרגליהם האחוזות בלולאות החיבֵּל בזמן שניסו בכל כוחם לקפל את המפרש הקפוא. כדי להקל על משקל הספינה הושלכו הכבדים שבשקי המאטה אל הים, ומשאבות המים שעל הסיפון פורקו בחיפזון. ופעולה הכרחית זו, יחד עם פרקי הדממה הארוכים שחווינו לאחר מכן, הביאה לאסוננו. כאשר –”

כאן כָּשׁל עקב מתקפת שיעול פתאומית, ללא ספק תולדה של מצוקה נפשית. משרתו תמך בו, שלף מכיסו בקבוק מִשרת פירות והגישו לשפתיו. זה הֶחיה אותו מעט. אך מכיוון שלא היה מוכן לעוזבו בלא תמיכה כל עוד לא שב לעצמו, המשיך השחור לחבוק את אדונו בזרועו, וכל אותה עת לא גרע עין מפניו, כמו מחכה לאות שיבשר על התאוששות מלאה או החמרה נוספת, אחת מן השתיים.

הספרדי המשיך לספר, אך דבריו היו רצוצים ועמומים, כמו היה חולם.

“הו, אלוהים! הייתי מקדם בשמחה את פני הנוראות שבסערות הים, במקום לעבור את אשר עברתי; אבל –”

שיעולו חזר ופרץ, והפעם חמור הרבה יותר; לאחר ששכך, בשפתיים אדומות ועיניים עצומות, צנח בכבדות על מושיעו.

“דעתו נדדה. הוא חשב על המגפה שהגיעה בעקבות הסופות,” נאנח המשרת בצער; “אדוני האומלל, האומלל!” אימץ את ידו האחת ובאחרת קינח את פיו. “אבל הֱיה סבלני, סניור,” שב ופנה אל רב החובל דלאנו, “ההתקפים האלה אינם ארוכים; האדון יחזור לעצמו במהרה.”

דון בניטו התעורר והמשיך; אך מאחר וחלק זה של סיפורו נמסר במקוטע, נביא להלן את עיקריו.

מסתבר כי בתום ימים רבים שבהם טלטלו סערות את הספינה באזור הכף, פרצה בה הצפדינה וקטפה עשרות לבנים ושחורים. כאשר נחלצו סוף סוף אל חיק האוקיינוס השקט היו תורניהם ומפרשיהם כה פגומים, והופעלו ברשלנות שכזאת על ידי המלחים השורדים – רובם חדלי אישים – עד שאי אפשר היה להנחות את הספינה צפונה, הרוח החזקה מנעה זאת. במשך ימים ולילות נהדפה הספינה חסרת הידיים צפון־מערבה, ואז נטשה אותה פתאום הרוח והותירה אותה לדממות החורכות בְּימים לא ממוּפּים. היעדרן של משאבות המים התגלה כהרה גורל לחיי הנוסעים, כשם שלפנים העמידם קיומן בסכנה. בשל מכסת המים הדלה והמצטמצמת, או לכל הפחות בהשפעתה, הגיעה בעקבות הצפדינה הקדחת הממארת; ובשילוב עם החום המעיק של פרקי הדממה הארוכים עשתה את שלה בסחף מהיר כהדף נחשולים וגבתה את חייהן של משפחות שלמות של אפריקנים, ובנוסף, בהתערבותו של מזל ביש, גם ספרדים, ולא הותירה אף חובל על הסיפון. בהמשך, מול רוחות המערב החריפות שפרצו לבסוף, בתום הדממות, נאלצו פשוט לשמוט את המפרשים, המרוטים ממילא, כי לא יכלו לקפלם בהתאם לצורכיהם, וכך הצטמקו בהדרגה לאותן יריעות עלובות שנראות כעת. על מנת למלא את מקום מלחיו האבודים, וכדי לחדש את מלאי המים ולהשיג מפרשים חדשים, כיוון רב החובל את החרטום בהזדמנות הראשונה לעבר בַּלֽדִיבִיָה, הנמל המתורבת הדרומי ביותר בצ’ילה ודרום־אמריקה; אך בהתקרבם לחוף מנעו ממנו המים הקוצפים אף לחזות במעגן. מאז, כמעט בלא צוות וכמעט בלא מפרשים וכמעט בלא מים, מעת לעת מפקידה לים את מתיה, נסחפה ה’סאן דומיניק’ המוכה בידי רוחות נגדיות, נמשכה על פני זרמים, או ניטעה במקומה וצימחה עשבים בפרקי דממה. כאדם אובד ביער, לא אחת חזרה על עקבותיה.
[1] יריעה לסתימת חורים בכלי השיט. [ההערות מאת המתרגם]. [חזרה]

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בניטו סרנו”