החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

במקום שהגשר עמד בו

מאת:
הוצאה: | 2019 | 74 עמ'
זמינות:

16.00

רכשו ספר זה:

לא חיפשתי בית. שנים ארוכות סירבתי לנסוע לפולין, כי מהו בית בלי האנשים שחיים בו. גם כשנקרתה לי הזדמנות באביב ההוא היססתי ובסופו של דבר נסעתי. נסעתי לפולין למצוא את שלושים ושתיים שנות חייה של אנדה, נסעתי למצוא מילים.

שנים רבות אחרי ילדותה, שנים רבות עוד יותר אחרי מותה האכזרי של דודתה אנדה בפולין, נוסעת המספרת לשם כדי להיזכר. כדי למצוא מילים. אלה מילים שלא ניתנו לה. במובן מסוים, היא נוסעת כדי לכתוב סוף סוף את הסיפור המקוטע, השבור, המכאיב של דודתה, אליה היא מרגישה קרובה ביותר אף שלא פגשה בה מעולם. אלא שהסיפור הזה מאיר חלקים עמוקים על ילדותה של המספרת ברחוב ביאליק בתל אביב, נשזר בו לכדי תמונה של כל משפחתה.

במקום שהגשר עמד בו הוא ממואר מורכב ויפהפה, עשוי תמונות, שבו ניתן לדמויות המתות והחיות גוף, שבו נפתח צוהר לקשר העמוק וההכרחי שבין זיכרון לדמיון.

בסיום תהליך כתיבת הספר נפטרה אמה של המחברת, אחותה של אנדה, כאילו חיכתה בסתר לבה שבתה תיצור את הזיקות החבויות בתוך שנות השתיקה. עתה, כשהפעולה הבשילה, יכולה המספרת סוף סוף להיפרד. המילים שגילתה בסיפור של דודתה, ובעקבותיהן, בסיפור של המשפחה כולה, הן רגעי ספרות מופלאים, מדויקים, העוצרים לרגע את הזמן וממלאים אותו במשמעות שאבדה לו.

מקט: 4-249-50674
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1
ביום אביב ורשאי

ביום אביב ורשאי אני צועדת על תלי הריסות. הגרמנים החריבו את ורשה עד היסוד, ואחרי המלחמה העיר נבנתה מחדש. לא ניתן היה לפַנות כמות כה אדירה של הרס, אז כיסו אותו ברחובות ובבתים.

“זכרתי את קמפו די־פיורי”, כתב מילוש באפריל 1943 כשראה את גטו ורשה הבוער מבעד לחשמלית שעצרה בפקק תנועה, ונזכר בכיכר ברומא, שהפילוסוף ג’ורדאנו ברוּנו הועלה בה על המוקד ובה שרפו את התלמוד.

זָכַרְתִּי אֶת קַמְפּוֹ דִּי־פְיוֹרִי

בְּוַרְשָׁה לְיַד הַסְּחַרְחֶרֶת,

בְּעֶרֶב אָבִיב שָׁלֵו,

לִצְלִילֵי הַמּוּסִיקָה הָעַלִּיזָה.

אֶת מַטְּחֵי הַיֶּרִי בַּגֶּטוֹ

עִמְעֵם הַלַּחַן הָעַלִּיז

מסע של יומיים בוורשה, מרחוב ששמו שונה לרחוב שהיה פעם רחוב אחר, מבית משוחזר לבית ששרד לבית חדש. מדי פעם גובהות אבני המרצפת לכדי תלולית. פה ושם רואים בין הבתים גבעות קטנות מכוסות דשא. ברחוב המוביל לטירה אני חולפת על פני הפסלים של מיצקייביץ’ וקופרניקוס, ספסלי שיש שמסלול טיוליו של שופן חרוט עליהם, ובכל נקודה אפשר לשמוע מנגינה שלו בלחיצת כפתור. אני הולכת במסלול המוביל מאנדרטת לוחמי הגטו ועד אומשלאג פלאץ, עוקבת אחרי אבני מרצפות המסמנות את מקום החומה של הגטו ומגיעה למקום שבו, מעל רחוב הומה, נבנה גשר העץ שחיבר את הגטו הקטן עם הגטו הגדול.

היום נמתח חוט ברזל חשוף בַּמקום שהגשר עמד בו. כאז כן עכשיו, מלא הרחוב שמתחת תקתוקי חשמליות וקולות אנשים אוחזים תיקים או סלי קניות, הממהרים לדרכם.

יומיים צעדתי בוורשה. צעדתי מבוקר עד ערב. צעדתי ברחובות בהם:

בִּדְּרָה אֶת שִׂמְלוֹת הַנְּעָרוֹת

רוּחַ זוֹ מִבָּתִּים בּוֹעֲרִים,

ברחובות בהם:

צָחֲקוּ הֲמוֹנִים עַלִּיזִים

בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְרַשַּׁאי יְפֵהפֶה.[1]

לא חיפשתי בית. לא משפחת אמי ולא משפחת אבי מוצאן מוורשה. שנים ארוכות סירבתי לנסוע לפולין, כי מהו בית בלי האנשים שחיים בו. גם כשנקרתה לי הזדמנות באביב ההוא היססתי, ובסופו של דבר נסעתי. לא חיפשתי קבר. נסעתי לפולין למצוא את שלושים ושתיים שנות חייה של אנדה; נסעתי כדי למצוא מילים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “במקום שהגשר עמד בו”