החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ויהי בימי שאול

מאת:
הוצאה: | 2001 | 270 עמ'
קטגוריות: יהדות, סיפורת עברית
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

הסופרים והעורך של ספר שמואל השאירו אחריהם מארג מופלא של אנשים, אירועים ומקומות. הם סיפקו לנו פרטים על כל אירוע המתרחש בו ועל מקום התרחשותו, אך חסכו במידע על האנשים המשתתפים מלבד הדרוש להארת חלקם באירוע עצמו. כך פזור המידע על הדמויות על פני הספר כולו.
אם מבקש מי להתוודע אל אחת מתוך אחת-עשרה הדמויות הנזכרות בספר שמואל, שומה עליו ללקט את כל קטעי המידע מן המקומות השונים ששובצו בהם, בספר שמואל ובספרים אחרים, ועדיין, כשפירורים נטולי הקשר שכאלה בידיו, יקשה עליו לקבל דמות שלמה.
בספר זה נעשתה מלאכת הליקוט והקישור של כל האמור במקרא על הדמויות הפועלות בבית שאול המלך, ונוספו עליה דעותיהם של חשובי הפרשנים ומסקנות החוקרים שדנו באותן דמויות. על סמך כל אלה נתחברה לכל דמות מעין "ביוגרפיה", בפרק משלה.
המטרה שהציב לעצמו המחבר היתה להביא את הקורא להתוודע אל גיבורי ספר שמואל כאל דמויות שלמות וחיות.

אברהם לבנון למד מקרא, היסטוריה של עם ישראל ומשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, וספרות עברית באוניברסיטת חיפה. לימד כשנות דור בבתי-ספר תיכוניים ומכללות למורים בירושלים, חיפה ובאר-שבע.

מקט: 4-249-1800
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מעין מבוא

‘החצר’ בגבעת שאול

שלושה מלכים מלכו על כל ישראל: שאול, דוד ושלמה, ותקופת מלכותם מכונה ‘תקופת הממלכה המאוחדת’. מטבעם של דברים, מוסד המלוכה והממלכתיות שהיו חדשים בישראל, עברו שלבי התפתחות ניכרים בימיהם של כל אחד משלושת המלכים. אמנם ‘וידבר שמואל אל העם, את משפט המלכה, ויכתב בספר, וינח לפני ה’…’ (שמ’א י, 25), אך המדובר הוא בחוקת המלך עצמו זכויותיו וחובות העם כלפיו. באשר לארגון הממלכה ולכל הנובע מממלכתיות, נאלצו המלכים לקבוע נהלים וכללים, כדי לאפשר את המעבר ממשטר שבטי עצמאי עתיק יומין גם אם הוא היה בסוף התקופה מעין איגוד של השבטים לשלטון מלוכני מרכזי, הבא לדחוק את רגלי ההנהגה השבטית המסורתית. תהליך שינוי המשטר שהיה נוהג מאז ועד ימיו של שמואל, שהיה אחרון השופטים. תקופת השופטים החלה בתום תקופת ההתנחלות ונמשכה בין מאה למאה שבעים שנה. השופטים היו דמויות לאומיות של מנהיג-מושיע-איש רוח.

ידועה הרתיעה, שלא לומר ההתנגדות העקבית, של רוב שכבות החברה, לשינויים במנהגים הטבועים עמוק במסורת הלאומית, ולא רק בתחומים הדתיים והפולחניים המקודשים, אלא גם בתחומי החיים ‘החילוניים’ של יומיום. על כן קשה היה לשנות מן המקובל, נוסף לחוסר הניסיון. אם נשווה את התפתחות מבנה הנהגת הממלכה, והמציאות החומרית, אצל שלושת המלכים בממלכת המאוחדת, נבחין בהבדלים הגדולים שחלו בכל התחומים. על כן כשמדובר על ‘חצר’ אצל המלך שאול, נלאה למצוא ‘חצר’ ממש כל ימי מלכות שאול, אך כמובן שנמצא אותה כבר אצל דוד, ובימי שלמה היא הגיעה לפסגתה.

נאמר ששמואל הוא אחרון השופטים: ‘וישפט שמואל את ישראל כל ימי חייו’ (שמ’א ז, 15). אך על שאול ניתן לומר שראשית דרכו נטועה בין ‘שופטים’, אך בנקוף השנים הוא מתנער מכך. אם הממלכתיות בסוף מלכות שאול ניכרת בתחומים רבים, הרי לא נבנה בית לשאול – בית מלך ממש, כפי שבנה חירם מלך צור לדוד. כל ימיו ישב שאול בביתו אשר בגבעת שאול, ומכאן הוא ניהל את ממלכתו. נוכל ללמוד זאת מן הכתובים:

1) כאשר חנה נחש העמוני על יביש גלעד, הוא הכתיב לתושבי המקום תנאי כניעה מבישים: ‘…ויאמרו כל אנשי יביש אל נחש, כרת לנו ברית ונעבדך, ויאמר אליהם, נחש העמוני, בזאת אכרות לכם, בנקור לכם כל עין ימין…’ (שמ’א יא, 2-1). שבטי עבר הירדן ואנשי יביש גלעד בתוכם, שמעו על משיחת מלך על-ידי שמואל, ושמחתם של אנשי יביש בעת צרתם היתה גדולה שבעתיים, וזאת גם משום קרבתם לשבט בנימין – שבטו של שאול. על כן מיהרו לשלוח משלחת אל שאול שיושיע אותם מידי העמונים: ‘ויבאו המלאכים גבעת שאול, וידברו הדברים באזני העם, וישאו כל העם את קולם ויבכו. והנה שאול, בא אחרי הבקר מן השדה, ויאמר שאול, מה לעם כי יבכו, ויספרו לו, את דברי אנשי יביש’ (שם יא, 5-4). המספר מתאר כאן את ‘חצרו’ של שאול. חצר ביתו היא ‘חצרו המלכותית’, ושם יושבים הפונים אליו ומחכים עד לשובו מעבודת החריש בשדה כשהוא ‘בא אחרי הבקר’. המלך המשוח חורש את שדהו כבימים ימימה, ובחצר מחכים לו עד שיגמור את החריש ויחזור הביתה. מאחר שהמלאכים עצמם היו עובדי אדמה וידעו את הדחיפות בסיום החריש, לא נשלח שליח להזעיק את שאול מן השדה, אלא הם ישבו ובכו, וחיכו לחורש שיסיים את מלאכת יומו (האין דומה הדבר כאן, למצבו של השופט גדעון, כאשר נראה אליו מלאך ה’ ‘ויבא מלאך ה’, וישב תחת האלה אשר בעפרה, אשר ליואש אבי העזרי, וגדעון בנו, חבט חטים בגת, להניס מפני מדין’ [שופ’ ו, 11]). ובכל זאת חל, כנראה, שינוי בחצר בית שאול, משום שאנשי יביש הבאים לבקש עזרה מדברים ‘באזני העם’, משמע היו שם אנשים נוספים על בני ביתו של שאול. ‘העם’ בפי המספר הם האנשים אשר תמכו בשאול לאחר שהמליכו שמואל: ‘וגם שאול, הלך לביתו גבעתה, וילכו עמו, החיל אשר-נגע אלהים בלבם’ (שמ’א י, 26). משמע, ביתו וחצרו של שאול היו למקום התוועדות לתומכי שאול והמלוכה.

2) בעזרת אשתו מיכל נמלט דוד מביתו אשר בגבעת שאול, כדי להינצל ממלאכי שאול שהתנכלו להמיתו. מהזכרת הבית בגבעת שאול נוכל ללמוד שחתן המלך התגורר בבית המלך, משמע באחד המבנים אשר בחצר. מה היה בית המלך? כנראה, בית שאול עצמו או נחלת האבות במקום, אשר בחצרה מצויים כמה מבנים. דוד נמלט אל שמואל בניות אשר ברמה, אך גם משם ברח מאימת שאול, ‘ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נשא וכל איש מר נפש, ויהי עליהם לשר, ויהיו עמו, כארבע מאות איש (מאוחר יותר היו בגדוד ששת מאות איש)’ (שמ’א כב, 2). עתה מהווה דוד איום של ממש על השלטון המלכותי, משום שלרשותו יחידה צבאית גדולה ומשמעותית.

3) דוד הבורח מפני שאול הופך בבת אחת ממורד במלכות – בבחינת פושע נרדף – לראש גדוד המונה כארבע מאות איש, ואינו מכיר יותר בסמכות המלך ומוסדות השלטון המרכזי – לא בסמכות שר הצבא או בעלי שררה אחרים. דבר זה ‘מערער’ את מסכת היחסים שבין דוד לשאול. כאשר מתפרסם בישראל דבר דוד וגדודו מכנס שאול את מקורביו: ‘וישמע שאול, כי נודע דוד, ואנשים אשר אתו, ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה וחניתו בידו, וכל עבדיו ניצבים עליו’ (שם כב, 6). מהמשך הדברים משתמע שהפעם כלולים בביטוי ‘וכל עבדיו’: בעלי תפקידים שהם בני משפחתו, בני שבטו, ושאר בעלי התפקידים הממלכתיים.

מעמד מיוחד זה ב’חצר’ שאול ראוי לחלקו לשניים: א) מקום ההתכנסות, המעמד – בחצר הבית, וב) דברי שאול אל עבדיו:

א) מקום ההתכנסות. שאול המלך יושב ובידו החנית כסמל השלטון. מקום מושבו בחצר הבית תחת האשל (שהוא עץ גבוה ורב צל, שהיו נוהגים בו חשיבות ואף קדושה, וזאת משום שלפעמים היה סוכך על מקום פולחן. אולי הכוונה לעץ האלה: ‘ויכתב יהושע את-הדברים האלה דברי הברית, בספר תורת אלהים, ויקח אבן גדולה, ויקימה שם, תחת האלה, אשר במקדש ה’ ‘ [יהו’ כד, 26]. או, שהיו מלכתחילה מקימים את מקום הפולחן מתחת לעץ המקודש הזה. בגלל חשיבותו של העץ נהגו גם לקבור מתחתיו אנשים נכבדים). ייתכן מאוד שיחד עם ביסוס מלכותו של שאול הוא ‘סיפח לחצרו’ את המקום החשוב, המרכזי והמכובד הזה ביישוב, ומתחתיו הוא היה מכנס את ‘עבדיו’. יש להניח שמקום מושבו האישי של שאול היה מיוחד וגבוה מכל סביבתו – ‘ברמה’.

ב) דברי שאול אל עבדיו. אמנם אין זה פרוטוקול מלא כמקובל, אך הוא מועט המחזיק מרובה. פנייתו של שאול היא לכל ‘עבדיו הנצבים עליו’, אך חלקם נשארים כמשקיפים בלבד, והוא מפנה את עיקר דבריו אל בני שבטו ‘בני ימיני’. בלעג ובבוז הוא שואל אותם – את המקבלים ‘שדות וכרמים’, או את אלה שהוא שם ‘שרי אלפים ושרי מאות’ – האם ‘בן ישי’ הוא שנתן לכם נחלות וקצינות(?), הוא כה בז להם עד שהוא כורך אותם עם דוד שנוא נפשו. ובמקום להיות נאמנים לו – למלך שאול בן שבטם, על כל מה שהרעיף עליהם, הוא טוען ‘כי קשרתם כלכם עלי’. העדר שיתוף פעולה מצידם ב’מלחמתו’ בדוד, הוא בבחינת קשירת קשר נגדו – משמע, שיתוף פעולה עם דוד, שהוא כאין וכאפס לעומת שאול. הבוז שהוא רוחש לדוד ניכר היטב מכך, שהוא נמנע אף לקרוא לו בשמו הפרטי ומכנהו על-שם אביו.

כנראה שעקב הכינוס הזה של ‘עבדי שאול’, נודע לשאול לראשונה על הברית שכרתו ביניהם יהונתן ודוד, על הכרת יהונתן באפשרות שדוד יהיה המלך אחרי שאול אביו (ייתכן שיהונתן ויתר על זכותו לרשת את אביו, לאחר שנודע לו על משיחת דוד בידי שמואל). בין כך ובין כך טוען שאול, בצדק, שמעשהו זה של יהונתן הוא בבחינת ‘…כי הקים בני את-עבדי עלי לארב כיום הזה’ (שמ’א כב, 8). מצורת אמירת הדברים של שאול ניתן להניח בוודאות, שיהונתן אינו נוכח במעמד זה. לא ברור אם ההיעדרות היא מקרית, חד-פעמית, או שבעקבות מערכת היחסים המורכבת הזו, נוצר נתק מוחלט בין שאול ליהונתן בנו. באותו מעמד נודע לשאול על העזרה שקיבל דוד מאחימלך כהן נוב, דבר שגרר בעקבותיו את המתת כל תושבי העיר – במצוות שאול – בידי דואג האדומי.

מכל מקום, העדר ‘חצר’ בממלכת שאול, במשמעות שהיא נתפסה מאוחר יותר, במשך כל תקופת המלוכה, אינה מונעת את התהוות ‘המציאות החצרית’, אם ניתן לכנות כך את הנעשה סביב המלך, ביתו ומשפחתו.

 

שמואל הנביא

פרק הזמן שבין חורבן שילה בידי הפלשתים, שהיה בימי השופט עלי, ועד ראשית המלחמה נגד הפלשתים בהנהגת שאול המלך, הוא תקופת פעילותו רבת השנים של שמואל הרואה, הנביא והשופט. מהכתובים מופיע שמואל כפעיל בתחומים שונים, הוא הרואה-נביא מגיד עתידות; מקריב קורבנות במקומות פולחן מרכזיים כמי שנתחנך על ברכי כהן מקדש ה’, שהיה בשילה עד לחורבנו; ומנהיג את העם בעיתות משבר ויוצא בראשם במלחמתם נגד פלשתים מלחמת אבן העזר. אך עיקר חשיבותו ומעמדו היה בגלל: ‘וידע כל-ישראל, מדן ועד באר שבע, כי נאמן שמואל, לנביא לה’. ויסף ה’ להראה בשלה, כי נגלה ה’ אל שמואל בשלו בדבר ה” (שמ’א ג, 21-20), ועם חורבן שילה עבר למצפה.

‘וישפט שמואל את ישראל, כל ימי חייו. והלך, מדי שנה בשנה, וסבב בית אל, והגלגל והמצפה, ושפט את ישראל, את כל המקומות האלה. ותשבתו הרמתה כי שם ביתו, ושם שפט את ישראל, ויבן שם מזבח לה” (שם ז, 17-15). שמואל שגדל והתחנך בשילה, בהנהגתו של עלי, הוא עצמו החל לשפוט את ישראל אחר מות עלי וחורבן שילה, כל ימי חייו: ‘ויהי כאשר זקן שמואל, וישם את בניו שפטים לישראל. ויהי שם בנו הבכור יואל, ושם משנהו אביה, שפטים בבאר שבע. ולא הלכו בניו בדרכיו, ויטו אחרי הבצע, ויקחו שחד ויטו משפט’ (שמ’א ח, 3-1). ראוי לשים לב שנתקבל העיקרון, שתפקיד או משרת השופט עוברים מאב לבן (נזכר לראשונה בספר שופטים ח, 23-22). אך בניו לא הלכו בדרכיו של שמואל, וזו היתה אחת הסיבות שזקני ישראל פנו אל שמואל וביקשו שישים עליהם מלך.

שמואל, השופט האחרון, ממלא תפקיד מרכזי בתקופה של ערב כינון המלוכה. תחום פעולתו העיקרי היה בארץ בנימין ואפרים – בתחום ההר המרכזי, מאחר שרוב האזורים האחרים היו נתונים ללחץ פלשתי. כאמור, לא הלכו בניו השופטים בדרכיו ולכן באה הפנייה למלך. אך בבקשה של זקני ישראל נאמר גם: ‘…עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים’ (שמ’א ח, 5), כנראה שהערה זו מתייחסת למצב המדיני-צבאי החמור שבו היו נתונים שבטי ישראל: התגברותם של הפלשתים והתפשטות שלטונם גם על גב ההר המרכזי, דבר שסיכן את שלטון ישראל גם בהר, נוסף על השפלה שבה שולטים הפלשתים בכוח מרכבות הברזל שלהם. זאת ועוד, כנראה שבתקופה זו התגברה גם התוקפנות העמונית שהתבטאה בסופה בהתקפה על יביש גלעד (שם יא, 11-1). שלושה גורמים אלה חברו יחדיו והביאו את הדרישה הדחופה להנהגה צבאית מרכזית וארגון ממלכתי חברתי הכולל גם מערכת משפטית.

‘וירע הדבר בעיני שמואל, כאשר אמרו, תנה לנו מלך לשפטנו, ויתפלל שמואל אל ה’. … ועתה שמע בקולם, אך, כי העד תעיד בהם, והגדת להם, משפט המלך, אשר ימלך עליהם’ (שם ח, 6, 9). בתגובתו, וכן במעשיו של שמואל, משתקף המאבק המדיני-חברתי הכפול שהיה בעקבות הבקשה למלך: א) המשטר השבטי-פטריארכלי, שנחלש עם ההתנחלות וישיבת הקבע בארץ, עומד שוב להיחלש אם לא לקרוס לגמרי. ב) הבקשה למלך משמואל היא כמו הבעת אי-אמון בהנהגתו ופגיעה אישית, דבר שניכר לא רק בדיבוריו. כאמור, ציווה האל על שמואל למלא את בקשת ישראל, ולשים עליהם מלך. הוא גם נתן לפניהם את ‘משפט המלך’ (שם ח, 17-11).

שמואל המליך את שאול (שמ’א ט-י) ואף ליווה אותו בתחילת דרכו. אך לא ארכו הימים ושמואל הסתכסך עם המלך, ופרש מפעילותו המדינית השוטפת. אולם בשלב מסוים הוא משח את דוד למלך, וזאת כאשר מלך משוח מולך (שמ’א טז, 13-1). את שארית ימיו בילה שמואל ברמה, במרכז הדתי ובמרכז הנבואי הגדול אשר בניות הסמוכה. סביר להניח, שעורך ספר שמואל א’ שערך סיפורים אלה ברוח עוינת מעט את שאול וברוממו את דוד, ביקש בתיאור דמותו של שמואל ליצור רציפות בין אחרון השופטים לבין דוד, מייסד בית המלוכה לעולם.

 

מלכות שאול קווים לדמותה

כמה גורמים חברו יחדיו והם שהניעו את ההתעוררות הלאומית שהביאה להקמת המלוכה בישראל:

א) כידוע, עם תחילת התנחלות שבטי ישראל בארץ, החל המשטר השבטי-הפטריארכלי להתפורר ולשקוע. תהליך זה, שנמשך למעלה מארבעה דורות, החל להשפיע על ההנהגה השבטית-המסורתית וזו הגיעה למעין ‘הבשלה’ וגם להשלמה שיש למצוא לטובת האיחוד השבטי, העם והארץ, תחליף לצורת המשטר הישנה. כמובן שהשפעת הנהגת הזקנים היתה רבה ומשמעותית אך זו לא הקיפה את כל התחומים שהיו בידם.

ב) השופט האחרון – שמואל, היה השני בין השופטים אשר שפטו את כל ישראל כל ימי חייהם, ומקום מושבם היה בשילה, במקדש או במרכז פולחני אשר בו היה ארון ה’ (עם חורבן שילה בידי הפלשתים, הועבר ארון ה’ אל גבעת יערים, שהיא כנראה גבעת האלהים). שינוי זה בתפקיד השופט היה גורם שזירז את תחילת ריכוז הפולחן. כן יש לזקוף לזכותו של שמואל הנביא את הקמת המרכז הנבואי בניות שברמה שהוא עמד בראשו, ושהיה בימים ההם מוסד דתי חברתי פעיל, שחשיבותו היתה מכרעת בחברה ישראלית, ובו פעלו הנביאים ובני הנביאים. חוגים אלה היוו משענת ואמצעי ביצוע לפעולותיו של שמואל.

ג) כמעט בעת ובעונה אחת חלה התפתחות מדינית, צבאית וחברתית בארץ ישראל, כאשר מן המזרח הגיעו שבטי ישראל, ובה בעת הגיעו ‘גויי הים’, ובעיקר הקבוצה הגדולה שבהם הפלשתים, לרוב מן המערב, אך גם מן הדרום ומן הצפון לאורך חופי הארץ. שתי תנועות פלישה אלה, לאחר תקופה מסוימת של התנחלות וביסוס יישובי הקבע, החלו בתהליך של כיבוש הארץ כדי להשיג הגמוניה על השטח ועל האוכלוסייה.

ד)  כנראה, הלחץ הפלשתי על שבטי ישראל הגיע באותה עת לשיאו, ובעיקר ביסוס שליטתם על מרכז ההר. בערך באותו הזמן, החלו העמונים לפלוש צפונה בגלעד, והגיעו עד יביש גלעד ויחנו עליה לכובשה. סיבות אלה ואחרות, כשהן חוברות יחד הן מחייבות את ההנהגה של ישראל להסיק את המסקנות הדרושות, כדי להתמודד עם מציאות המסכנת את עצם קיומה של ישות ישראלית בארץ.

ההתעוררות הלאומית הביאה לפעילות בין-שבטית והתוצאה היתה: ‘ויתקבצו, כל זקני ישראל, ויבאו אל שמואל הרמתה. ויאמרו אליו, הנה אתה זקנת, ובניך לא הלכו בדרכיך, עתה, שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים. וירע הדבר בעיני שמואל, כאשר אמרו, תנה לנו מלך לשפטנו, ויתפלל שמואל אל ה’. ויאמר ה’ אל שמואל, שמע בקול העם, לכל אשר יאמרו אליך, כי לא אתך מאסו, כי אתי מאסו ממלך עליהם. … ועתה שמע בקולם, אך, כי העד תעיד בהם, והגדת להם, משפט המלך, אשר ימלך עליהם.’ (שמ’א ח, 7-4, 9). ראוי לשים לב שאין שמואל שלם בלבו – בלשון המעטה – עם בקשת זקני ישראל למלך, אך מצוות ה’ חזקה עליו. כמובן שישנן השלכות ליחסו זה של שמואל למוסד המלוכה ואל שאול כל ימיו.

את ימי מלכותו של שאול (1004-1025 לפסה’נ) פותחת המלחמה על עמון על יביש גלעד: ‘ויקח (שאול) צמד בקר וינתחהו, וישלח בכל גבול ישראל ביד המלאכים לאמר, אשר איננו יצא אחרי שאול ואחר שמואל, כה יעשה לבקרו, ויפל פחד ה’ על העם, ויצאו כאיש אחד.’ (שם יא, 7). פעולתו הראשונה כמלך היתה הזעקת העם, מעידה על ההבדל בסמכויות שבין מלך לשופט. כמו כן יש לשים לב שתחילה בא שאול ואחר-כך בא שמואל. אולם רוב ימי מלכות שאול היתה מלחמה, בעיקר עם הפלשתים, והיא גם חותמת את מלכות שאול. ראשית הניצחון על הפלשתים היתה בתכסיס ובהתקפת-פתע על חיל העונשים הפלשתי שחנה בין גבע למכמש. ניצחון זה שימש פתח למלחמת חורמה נגד הפלשתים בכל חבל ההר, בארץ בנימין ובהר אפרים. על סופה של מלחמה ראשונה זו ועל המלחמות שאחריהן נגד הפלשתים נאמר: ‘ויעל שאול, מאחרי פלשתים, ופלשתים הלכו למקומם.’ (שם יד, 46), ולסיכום: ‘ותהי המלחמה חזקה על פלשתים כל ימי שאול…’ (שם שם, 52).

אולם שאול לא הסתפק בשבירת כוחם של הפלשתים, הוא נלחם גם בשכנים אחרים של ישראל: ‘ושאול לכד המלוכה על ישראל, וילחם סביב בכל איביו במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה ובפלשתים, ובכל אשר יפנה ירשיע’ (שמ’א שם, 47). אין הכתובים מביאים כל פרט על שאר מלחמותיו של שאול, מחוץ למלחמה בעמלק (שם טו, 9-1), שאף היא הובאה לצורך סיפור מגמתי – שלילת המלוכה מבית שאול – על אשר לא שמע בקולו של שמואל. ראוי לציין שהתחום הגיאוגרפי שבו מצויים העמים שבהם נלחם שאול משתרע, החל במזרח – מואב, ממזרח לים המלח – מנחל זרד בדרום עד לנחל ארנון בצפון; בני עמון – בעבר הירדן המרכזי מזרחית לירדן. בדרום – אדום, ממזרח לנחל הערבה צפונית-מזרחית למפרץ אילת. בצפון – צובא, עיר בארם, צפונה מדמשק באיזור מול – הלבנון. במערב, ובדרום-מערב פלשתים בחוף הים התיכון ובשפלה. ניתן לומר, שמלחמות שאול בשכנים האויבים התקיימו החל מסוריה המרכזית בצפון ועד ארץ אדום במפרץ אילת – בדרום, ובתווך כל ארץ ישראל משתי גדות הירדן, ועליהם נוספו גם הפלשתים.

שאול איחד את רוב שבטי ישראל, כשמרכז שלטונו היה בעיר מולדתו גבעה, היא גבעת שאול. מקום מושבו זה של שאול היה במרכז הארץ, דבר שסייע והקל על פעילות השלטון המרכזי, שהיה גם קרוב לרוב השבטים (לא בחינם העביר דוד את הבירה מחברון לירושלים, כחמישה ק’מ מהגבעה).

ימי מלכותו של שאול היו תקופת מעבר מבחינה חברתית ומדינית, כפי שמלכות שאול היתה שלטון ראשון של מלך החסר מסגרת ארגונית ממלכתית מסורתית. למשטר השבטי-פטריארכלי החולף היו דרושים ימי המלכות של שאול ודוד כדי לאפשר לתופעות, ומסגרות ממלכתיות חדשות להופיע. סגולותיו האישיות של שאול – לוחם אמיץ, קרבתו לתנועה הנבואית, ריחוקו מגינוני מלכות, פשטות חצרו, לעומת חצרות מלכי כנען וארצות שכנות, השפיעו על אופן הנהגתו. אך על הכול גברה דמותו המיוחדת, כמי שנבחר על-ידי ה’ ונמשח על-ידי נביאו, ואשר רוח ה’ מפעמת בו, ועם נביאים הוא נחשב. תכונות אלה כמו באו לציין שהמלך הראשון הוא עדיין היה עצם מעצמותיה של החברה הישראלית, החווה את התהליך המתבקש במעבר מתקופת השופטים לתקופת המלוכה. עוד רווחים בתקופה זו אורח חיים ומושגים המעוגנים בימי השופטים, יחד עם אפיונים השייכים למלוכה בלבד. אפשר לומר על שאול במידה רבה של הסתייגות וזהירות, שהיה אחרון השופטים וראשון למלכים.

‘…וראה שאול כל איש גבור וכל בן חיל, ויאספהו אליו’ (שמ’א יד, 52). התחום שבו הנהיג שאול חידושים היה התחום הצבאי. המשימות הצבאיות הממלכתיות, שנטל על עצמו, לא אפשרו להמשיך במסגרת הצבאית שקדמה למלוכה, להסתפק בגדודי לוחמים מתנדבים המתגייסים לפי קריאת המנהיג, השופט-המושיע בשעת חירום, ושבים אל שבטם ואל נחלתם בתום המלחמה. צורך השעה היה, בעיקר בגלל האויב הפלשתי, בצבא קבע ממלכתי. כאמור: מיד לאחר הבחירה במצפה כאשר היו לו סמכויות של מלך: ‘וגם שאול, הלך לביתו גבעתה, וילכו עמו, החיל אשר נגע אלהים בלבם’. (שם י’, 26) כשהוא מעודד על ידי אותו ‘חיל’ אשר הצטרף אליו בלכתו לביתו, הוא החליט כמלך להקים צבא קבע, וכנראה שהוא היווה את הגרעין לצבא זה. יש להניח שרוב אנשי חיל אלה, ‘המייסדים’, היו בני משפחתו ושבטו בנימין. אליהם הוא הוסיף ‘כל איש גבור וכל בן חיל’. אנו מוצאים כבר בצבא שאול ‘שרי אלף’, וסביר להניח שהיו גם בעלי דרגות נמוכות מזו, אך עדיין היה זה ארגון צבאי חדש אשר לפחות בתחילתו, היה מבוסס על המבנה המסורתי השבטי-הטריטוריאלי.

תמורה בתחום אחר, שנתחוללה בימי שאול, היתה בתחום החברה: עליית מעמד חדש בחברה בישראלית, הוא מעמד מקורבי המלך – אנשי ‘החצר’ והמנגנון המלכותי. מטבע הדברים שהיו אלה בני משפחתו של שאול – שבט בנימין. שאול העניק להם תפקידים ומשרות וכן נחלות מן האדמות שנכבשו מיד פלשתים, כנענים ואף מהגבעונים. עד ימי שאול שמרו הגבעונים על המעמד המיוחד שהיה להם מימי יהושע: ‘… כי נשבעו להם נשיאי העדה בה’ אלהי ישראל’ (על הפרשה ראה יהושע ט), ואולם שאול החרים אותם ביד קשה. הענקת קרקע היתה אמנם חידוש בישראל, אך נוהג מקובל למדי בממלכות באזור.

בישראל רווחה התנגדות בחוגים מסוימים לכל החידושים שמביאה אתה הקמת המלוכה. עיקר ההתנגדות כלול ב’משפט המלך’ ו’משפט המלוכה’, שכתב שמואל בספרו ובו סקירה מפורטת של מעשי המלכים, החוזרת ומדגישה כי הלקיחה האלימה והשרירותית של אנשי המלך, ניצול היחיד ועושק רכושו בידי השליט, הם מסימניה המובהקים של המלוכה. והסקירה מסיימת, שלאחר שיקום מוסד המלוכה – שוב לא יהיה מושיע מעריצותו. זאת עשה, כמובן, שמואל בגלל התנגדותו למלוכה וגם בעקבות הפגיעה האישית שפגעו בו. וכנגד העושק המלכותי הזה, מציג הסופר המקראי את צניעותו וחסדו של מנהיג מסוגו של שמואל (ראה שמ’א יב, 6-1). עליית המעמד של מקורבי המלך, בעלי הנחלות החדשים, שהיתה זרה לרוח השופטים והנהגתם המסורתית – הזקנים, וראשי המשפחות בעלי היחש, החריפה את הניגודים בתוך מלכות שאול. בסוף ימי שאול גובר המאבק בין המלך שעריצותו גדלה, לבין ראשי המשפחות האמונים על ההנהגה הקודמת. הניגוד החריף הזה מופיע בסיפור המקראי ביחסים האישיים בין שאול לבין שמואל. ייתכן שהריגת כהני נוב (שמ’א כב, 19-9) בידי שאול, היא תולדה של פרי הניגודים בין שני היסודות החברתיים. ואכן, יריבו הצעיר של שאול, דוד בן ישי מבית לחם יהודה, השכיל לנצל היטב ניגודים אלה ונבנה מהם.

חלק מסיפורי ספר שמואל מוקדש לתיאור עלייתו של דוד בחצרו של שאול. אף-על-פי שהסיפורים ערוכים, כאמור, ברוח העוינת את שאול, לעומת התיאורים של דוד ובהם שבחים על גדולה, עוצמה ולימוד זכות; בכל זאת עולה דמותו של שאול בסוף ימיו, כדמות טראגית, שסועה. ניתן להניח, שסיפורים אלה משקפים את המאבק הפנימי על השלטון בממלכה הישראלית הצעירה. ואפשר שמאבק זה, והרפיון שבא בעקבותיו, טיפחו את ההרגשה בקרב הפלשתים, שהגיעה העת לפגוע פגיעה מכרעת במלכות שאול. אין ספק שתחושה זו של הפלשתים התחזקה, עם הצטרפותו של דוד ואנשיו אל אכיש מלך גת הפלשתי.

מלחמת שאול האחרונה בגלבוע זכתה לתיאור עקיף בכתובים. מסתבר שהפלשתים נקטו תמרון חדש מעיקרו: הם הפנו את כל צבאם לנקודת התורפה של מלכות שאול – אל הערים הכנעניות, שנשארו אוטונומיות למחצה, בעמק יזרעאל ובעמק בית שאן. אולי התכוונו בדרך זו לבתר את מלכותו לשניים, או להכריחו לרדת מן ההרים לעמק, שם ניתן לפלשתים להסתייע ברכב הברזל שהיה יתרונם הצבאי. שאול נאלץ לקבל את תכתיב הפלשתים למערכה לרגלי הר הגלבוע. צבאו ניגף במלחמה ושאול ושלושת בניו מתו מות גיבורים. תוצאת המפלה היתה, שמלכות שאול נתפלגה לשניים: חלקה שבעבר הירדן ובהר – נשאר נאמן לאשבעל (איש בשת) בן שאול, ואילו בדרומה הומלך עתה דוד למלך על יהודה.

 

הפלשתים קווים לדמותם

מאז תקופת ההתנחלות ועד ימי דוד, נמשך המאבק בין ישראל ובין פלשת על העליונות בארץ ישראל המערבית (ארץ כנען), מאבק שבמידה רבה היה הגורם הראשי ללידת הממלכה הישראלית ולהתגבשות הלאומית בישראל. תוך המאבק, או ליתר דיוק, תוך מלחמת ההשתחררות מעול פלשת, קמה מלכותו של שאול, תוך ביסוס הצבא הממלכתי והארגון המדיני. תהליך זה נמשך גם בחלקה הראשון של מלכות דוד אשר השלים את הכנעת הפלשתים, שתחילתה בימי שאול: ‘ותהי המלחמה חזקה על פלשתים כל ימי שאול…’ (שמ’א יד, 52). אך בכך לא נסתיימה הפרשה, כי המאבק נמשך גם בדורות הבאים. מהמקרא מצטיירת תמונה של איבה נצחית בין שני העמים שנלחמו על השליטה בארץ ישראל, אף שהיו גם תקופות קצרות של הפוגה, של יחסים תקינים דברים אלה מוצאים את ביטוים בספרות ההיסטורית, בסיפורים עממיים, באגדות-עם, בשירה לאומית ובדברי הנביאים.

הופעתם של הפלשתים כרוכה בתקופה של נדידת העמים הגדולה, שהתקיימה בסוף המאה ה12- לפסה’נ, שהביאה את הנחשול של גויי-הים, לפני שהמצרים בלמו אותו. נחשול זה הביא עמו חורבן על ממלכת החיתים באנטוליה, ובאותו הזמן חרבה גם אוגרית (שבצפון סוריה), ומרכזים גדולים אחרים של תרבות הפכו לעיי חורבות. רעמסס השלישי מלך מצרים הצליח להדוף את ההתפרצות של גויי-הים לדלתה של הנילוס. באותה עת הגיעה מצרים לשיא יכולתה הצבאית, המדינית והכלכלית. אך מכאן ואילך לא עצרה עוד כוח להחזיק באימפריה גדולה, שכללה גם חלקים מכנען. אחד מסימני תחילת ההתנוונות המצרית היה הצורך בחיל שכירים, שבאו מגויי-הים ובהם גם הפלשתים (מעין ‘הכרתי והפלתי’ של ימי דוד).

מבחינה גיאוגרפית היתה פלשת בגבול הדרום-מערבי של ארץ ישראל, בין ישראל למצרים. אלה הם גלילות הפלשתים בחוף הדרומי – מן הירקון דרומה עד המדבר בואכה סיני. יש לציין שגודל השטח בו ישבו הפלשתים, היה שונה מהשטח עליו הם שלטו, ואשר גודלו היה שונה גם בהתאם למציאות המדינית. ביסודה, התהוות היישוב הפלשתי חלה בעידוד השלטון המצרי ותחתיו. לא בכדי אומר המקרא, כי פלשת היא הגבול הדרומי: ‘מן הנהר (פרת שבצפון) ועד ארץ פלשתים (בדרום)’. חבל ים זה הוא בגבול הארץ, והמסילה הראשית העוברת בה דרומה למצרים, היא ‘דרך הים’ הנקרא ‘דרך ארץ פלשתים’.

במקרא חוזר ונשנה הרמז על מוצאם של הפלשתים: ‘ואת פתרסים ואת כסלחים, אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתרים’ (בר’ י, 14). ‘הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל נאם ה’, הלוא את ישראל, העליתי מארץ מצרים ופלשתיים מכפתור וארם מקיר’ (עמ’ י’, 7). השם כפתור נזכר הרבה בתעודות מסחריות בארצות המזרח הקרוב במאות הי’ח-הי’ג, והוא חלק מהתרבות שמקורה בכרתים. כנראה שהשם כפתור הוא ארכאי, והחדש יותר הוא כרתים, ועל כך: ‘הוי, ישבי חבל הים גוי כרתים, דבר ה’ עליכם, כנען ארץ פלשתים…’ (צפ’ ב, 5). הפלשתים נמנים איפוא עם הכרתים שהם חלק מכלל גויי-הים. גם ציורי הספינות המופיעות בתבליטים המפורטים על ההתרחשויות ההיסטוריות בימיו של רעמסס השלישי, טיפוסיות הן לארצות הים האיגאי.

חשיבותם של אותם תיאורים בתבליטים, הוא בכך שהם מראים את גויי-הים כאנשים גבוהי קומה, חטובי גזרה , נטולי זקן, דומים בכל הופעתם לגבורי הומרוס (בניגוד לכל התבליטים והפסלים ששרדו מארצות המזרח, שרובם שמיים, אשר בהם האנשים עטורי זקן), והדמיון מפתיע מכל הבחינות. מציין אותם כובע-נוצות, חרב ארוכה ומגן עגול, וחגורות למתניהם. דומה מאוד הופעתם לתיאור של גלית הפלשתי במקרא, אף-על-פי שתיאורים אלה קדומים יותר ושונים בכמה פרטים. הוא – גלית, מחזיק את החנית הכבדה בידו ולו רומח קל, החרב היא כנראה מברזל. על כל פנים אין לגויי-הים שום דמיון, בהופעתם ובנשקם – לכנענים, לחיתים, ולשאר יושבי אנטוליה או ארץ אחרת במזרח.

הדבר האופייני ביותר לתרבות הפלשתים בארץ ישראל הם כלי החרס המצוירים. אותו סוג מיוחד של כלי חרס, שמתחיל להתגלות בייחוד באזורי החוף ובערים הפלשתיות ובערים הכבושות על-ידי פלשתים ולהם אופי בולט במיוחד, לעומת כל מה שאנו מכירים בארץ ישראל. אלה הם כלי חרס מצוירים ואין להם שום תקדים בארץ, זה אלמנט זר לחלוטין. זאת ועוד: בחפירות שנערכו בקברים המכילים חומר פלשתי החל מהמאה הי’ב לפסה’נ, נתגלו ארונות מתים עשויים חרס, שעל מכסיהם מכוירות דמויות של אנשים (אלה הם ארונות חרס אנתרופואידיים). אלה שנתגלו עד היום הזה בבית שאן, בתל שרוחן, בלכיש, וגם בתחום מצרים – כל המקומות שבהם נמצאו ארונות כאלה בארץ ישראל ובמצרים, היו יישובים פלשתיים, או מבצרים מצריים, שבהם היו חילות מצב של גויי-הים.

הפלשתים חדרו לארץ כקבוצות של פולשים, קבוצות צבאיות ובראשן שכבת-אצולה צבאית, השולטת בנשק חדיש ומכריע במלחמה. ארגונם הצבאי היה מוצק ביותר בהנהגת הסרנים והשרים. הם נאחזו כשכירים וכמתיישבים, בתחילה בחסות המצרים, בנקודות אסטרטגיות חשובות, ובייחוד באזורי החוף, והניחו ידם על עורקי התנועה הראשיים בים וביבשה.

במרוצת הזמן, עם קץ השלטון המצרי בכנען, יוצרים הפלשתים את המלכויות הקטנות שלהם, שבהן שרר משטר צבאי אריסטוקרטי, השולט באוכלוסייה המשועבדת, שהיא בעיקר כנענית. המרכזים הראשונים היו: עזה, אשקלון, אשדוד ועוד מקומות פחות מרכזיים. מצד אחד מתחילה עתה התאקלמותם בארץ, ההתערות בחיי הארץ, ומצד שני הם מקימים כוח תנופה גדול היוצא לכיבושים. ההתערות בארץ מתבטאת בהיעלמות הדרגתית של הקרמיקה הפלשתית המיוחדת, ופיתוח תעשיית המתכת, ראשונה נחושת, אחר-כך, בהדרגה, תעשיית ברזל. אין שום הוכחה שהפלשתים הביאו את הברזל לארץ, אדרבה: יש הוכחות שבארץ השתמשו בברזל מוקדם הרבה לתקופה הפלשתית, אם כי לא בשימוש יום-יומי נפוץ. אך ניתן לומר, כי במרוצת התקופה הפלשתית נעשה הברזל נפוץ יותר והשימוש בו התרחב.

הערים הפלשתיות היו מאוגדות בברית קבועה, בין אם ההתאגדות מקורה היה בקיום גוף משותף שאליו נשלחו חמשת נציגי פלשתים, ובין אם היה זה איגוד של חמשת הסרנים בלבד. במקרא באה המילה סרנים או הצירוף סרני פלשתים ככינוי לכלל המושלים הפלשתיים, ולעולם אין המילה באה בצורת יחיד. כאמור, הגיעו הפלשתים מעבר לים לארץ חדשה, והם הבינו מיד עם בואם, שאם כל עיר ועיר תעמוד ברשות עצמה, לא תהא להם תקומה מול אויביהם. לכן הסרנים התאגדו בברית קבועה שעיקרה ללכד את שלטונם המשותף במשטר מדיני וצבאי אחיד. מקורות המקרא המזכירים את סרני פלשתים, מכוונים לתקופה שבה היתה קיימת בדרום מערב ארץ-ישראל, ברית מלוכדת של סרני חמש הערים המחוזיות המרכזיות: עזה, אשקלון, אשדוד, גת ועקרון.

ברית זו של הסרנים הוקמה לאחר התפשטות ההתיישבות של הפלשתים, מן החוף אל אזור השפלה ופנים הארץ והתבססותם בו, היינו: במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה לפסה’נ. סביר להניח שהמספר חמישה – חמשת סרני פלישתים, יסודו במסורת קדומה שתחילתה בארץ מוצאם של הפלשתים, ומקורו בארגון לאומי-שבטי קדום.

במקרא מופיעים סרני פלשתים לראשונה בסיפור שמשון ודלילה (שופ’ טז). כן הם מופיעים בסיפורים על נדידת ארון ה’ בארץ פלשתים (שמ’א ה-ו). אך כנראה שחל שינוי במשטר בפלשת בימי שאול, אז נשא שליט גת את התואר מלך, ומסתבר שהוא היה ראש הארגון של הפלשתים ומנהיגם במסעותיהם הצבאיים נגד ישראל. לפני המערכה על הגלבוע, נזכרים לסירוגין סרני פלשתים ושרי פלשתים. אפשר להסיק מכאן, שבימי שאול כבר נתבטל המעמד המיוחד של הסרנים באיחודן של חמש ערי פלשתים, ובמקומו בא משטר מלוכני.

יש לשים לב לתופעה שחוזרת אצל הפלשתים, וקיימת אצל שכנותיה של ישראל: אדום, מואב ועמון – ישנו תחום התיישבות קבע, ותחום ההתפשטות ה’אימפריאלית’. לכן אפשר למצוא את בני העמים האלה בשני תחומים גיאוגרפיים, שהראשון בהם – תחום ההתיישבות – הוא הקבוע; והתחום האחר – תחום ההתפשטות – הוא תולדת מציאות מדינית וצבאית זמנית שנוצלה לצורך התפשטות על-ידי מלחמות וכיבושים. מצב זה דומה ושונה אצל הפלשתים, כי הם הגיעו לארץ ישראל מהדרום ומהים, כאשר שבטי ישראל הגיעו בעיקר מהמזרח. כמובן שבתקופה הראשונה נעשתה פעולת ההתיישבות אצל כל אחד מהעמים בבחינת ‘תפוש כפי יכולתך’. במשך כמה דורות לאחר מכן ניסה כל אחד מהם להגיע להגמוניה בארץ ישראל. אך גם אצל הפלשתים ניתן להבחין בין תחום ההתיישבות – הכולל את האזור שבין הירקון בצפון ועד לעזה בדרום – לבין האזורים שהם בבחינת אזור ההתפשטות. מציאותם של הפלשתים באזור יהודה, השפלה הפנימית, ההר המרכזי ושפלת החוף לאורך ‘דרך הים’ בואכה בית שאן – כל אלה ברובם התחילו כתחום התפשטות. אך בחלקים מסוימים ישבו הפלשתים ברציפות תקופה ארוכה.

התפשטות הפלשתים בארץ החלה באטיות, אבל בתוקף רב. קודם כול בכיוון לשפלת יהודה ולאזור נחל שורק. לאחר מכן, בימי שאול ודוד, עלתה העיר גת כמרכז החשוב ביותר של הפלשתים, וצפונית-מזרחית יותר עלתה העיר עקרון. בתקופה זו (ימי שמשון) נאמר בכתובים: ‘…ובעת ההיא, פלשתים משלים בישראל’ (שופ’ יד, 4). ובני יהודה אומרים לשמשון: ‘…הלא ידעת כי משלים בנו פלשתים, ומה זאת עשית לנו…’ (שם טו, 11).

מאוחר יותר מופיעה מעין ‘אימפריה פלשתית בזעיר אנפין’, זוהי תקופה העומדת בסימן ההגמוניה הפלשתית בארץ ישראל המערבית בכלל, ואינה דומה לכל מציאות שקדמה לה. מדובר החל מאמצע המאה ה11- ומסתיימת בימי דוד, בערך בין 990-1050. על תקופה זו יש לנו את מקורות המקרא אך גם ממצא ארכיאולוגי מרשים. המלחמה של אבן העזר-אפק (שמ’א ד-ה), פתחה לפני הפלשתים את הדרך לארץ אפרים ולצפון. זאת ועוד, התבוסה באבן העזר נסתיימה בחורבן המקדש שהיה בשילה, בהקמת המצודה הפלשתית בגבעת בנימין ובהשתלטות הפלשתית על השרון והעמקים. לאחר כל זאת אפשר לומר שכל עבר-הירדן המערבי הפך לתחום של שלטון פלשתי. לאור מצב זה, כמו דעך הרצון הלאומי העצמי הישראלי, זוהי תקופה של התפרדות, ירידה וחולשה, אשר ממנה צמחה ההתמרדות וקמה ממלכת ישראל. במאבק בין ממלכת ישראל לפלשתים, נחלו הפלשתים מפלה גמורה, ופלשת נצטמצמה לגבולות הצרים של חבל החוף, ובא הקץ ל’אימפריה הפלשתית’.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ויהי בימי שאול”