החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

בית קדרות – כרך ב

מאת:
מאנגלית: אמציה פורת | הוצאה: | 2013 | 455 עמ'
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

”איזה קשר יכול להיות בין בני אדם רבים, בסיפורי החיים הרבים מספוֹר של העולם הזה, שמזה ומזה לתהום רבה קובצו אף על פיכן יחד למרבה הפליאה!“ שואל המסַפר בספר. בית קַדְרות, המוגש בזה לקורא לראשונה בעברית, נחשב בעיני רבים לפסגת יצירתו של דיקנס ולאחד מגדולי הרומנים האנגליים בכל הזמנים. בכתב אשמה חריף ומקוֹמם, סטירי וקוֹמי, על שיטה רצופה עוולות במשפט האנגלי, ועל הפוליטיקה האנגלית, ועל החברה בכלל, ממעונות הפאר של האריסטוקרטיה ועד משכנות העוני המחפיר, מראה דיקנס איזה קשר יכול להיות בין רחוקים. במרקם וירטואוזי של סבכי עלילות ועלילות משנה, הוא מכנס ומפגיש בצמתים דרמתיים שלל דמויות וטיפוסים. מתוך אלה מזדקרת דמותה של אסתר סאמרסון, שהיא גם המספרת רבים מפרקי הספר. אסתר, שהייתה חסוכת אהבה בשנות ילדותה, גדלה ונעשית אישיות מלבבת שדרכיהן של נפשות אחרות מוליכות אליה ומתכנסות סביבה. מוצאה של אסתר לא ידוע, והשאלה מי הם הוריה נעשית תעלומה מסקרנת שתוצאותיה מגיעות עד כדי מתח בלשי.

ביקורותו של דיקנס בבית קדרות על אותה שיטת משפט, בסיפור שזמן התרחשותו בשנות השלושים והארבעים של המאה התשע עשרה, פעלה להמריץ תנועה שכבר הייתה קיימת כשיצא הספר לאור (1852-1853), ותבעה רפורמה בשיטת המשפט האנגלית, וזו אכן התחוללה בשנת 1870.

מקט: 4-249-50194-1
מסת"ב: 978-965-540-389-3
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 36

צֶ'סני ווֹלד

לא לבדנו יצאנו צ'ארלי ואני במסע המשלחת אל לינקוֹלנשֶר. האפוטרופוס שלי החליט שלא לגרוע עין ממני עד שאגיע בשלום אל ביתו של מר בוֹיתוֹרן. לכן התלווה אלינו, ושני ימים עשינו בדרך. כל נשימת אוויר, כל ריח, כל פרח ועלה וּטרף עשב, וכל ענן עובר, וכל דבר בטבע, נראו לי יפים ונפלאים יותר משנראו לי מעודי. זה היה שׂכרי הראשון ממחלתי. כמה מעט הפסדתי, בזמן שהעולם הגדול צופן לי עונג רב כל כך.

מאחר שהאפוטרופוס שלי אמר לשוב מיד, קבענו בדרכנו לשם מועד לבואה של חֶמדתי. כתבתי לה מכתב, והוא לקח אותו אתו, ויצא לשוב בתוך חצי שעה מבּוֹאנוּ אל יעדנו, בערב רב עונג של ראשית קיץ.

אילו בנתה לי את הבית פֵיָה טובה בהינף מטה קסמים, ואני הייתי נסיכה ובת סנדקוּתה החביבה עליה, לא הייתי מוצאת בו מידה כה רבה של התחשבות בי. הכנות כה רבות נעשו למעני, והוּכח זיכרון מלבב כל כך של טעמיי ושל כל הדברים הקטנים השנואים והחביבים עליי, שהייתי יכולה לשבת נפעמת ונרגשת עשר פעמים עד שהייתי פוקדת שוב רק מחצית ממספר החדרים. אבל היטבתי לעשות מזה, ובמקום זה הראיתי אותם כולם לצ'ארלי. הנאתה ושמחתה של צ'ארלי הרגיעו את שמחתי שלי, ולאחר שהתהלכנו בגן, וצ'ארלי מיצתה את כל אוצר ביטויי ההתפעלות שלה, היה אושרי רגוע כמו שראוי היה לו להיות. נוח ונעים כל כך היה לי להיות מסוגלת לומר לעצמי לאחר תה של מנחה: "אסתר יקירתי, נראֶה לי שאת מיושבת ונבונה דייך לשבת עכשיו ולכתוב מכתב תודה למארח שלך." הוא השאיר לי לרגל בואי מכתב ברכה מלא נהרה כמו פניו שלו, ומסר את הציפור שלו להשגחתי, ואני ידעתי שזה סימן מובהק מאין כמוהו לביטחונו בי. לכן כתבתי מכתב קטן אליו בלונדון, וסיפרתי לו איך נראים כל הצמחים והעצים החביבים עליו, ואיך שרה לי המופלאה בציפורים את שבחי הבית במאור צלילים של הכנסת אורחים, ואיך, לאחר ששרה על כתפי, להתפעלותה העליונה של המשרתת הקטנה שלי, ישבה לישון בפינה הרגילה של הכלוב שלה, אבל אם חלמה חלומות או לא אני לא יכולה לדווח. משנשלח המכתב אל הדואר, ניגשתי ברוב עסק לפריקה וסידור, ושלחתי את צ'ארלי לישון בשעה נוחה ואמרתי לה שלא אצטרך לה עוד הלילה.

שכּן עדיין לא הסתכלתי בראי, ולא ביקשתי שיוחזר אליי הראי שלי. ידעתי שחולשה היא, ויש להתגבר עליה, אבל אמרתי לעצמי תמיד שאתחיל מחדש כשאגיע למקום שאני שרויה בו עכשיו. לכן רציתי להיות לבדי, ועכשיו שהייתי לבדי, בחדרי שלי, אמרתי: "אסתר, אם את רוצה להיות מאושרת, אם את רוצה להיות זכאית להתפלל שתהיי ישרת לב, עלייך לעמוד בדיבורך, יקירתי." מנוי וגמור היה עמי לעמוד בדיבורי, אבל תחילה ישבתי שעה קלה, להשיב אל לבי את כל הטובה והברכה שנפלו בחלקי. ואחר כך אמרתי את תפילותיי, והגיתי עוד קצת.

שׂערי לא נגזז, אף על פי שלא אחת נשקפה לו סכנה. ארוך ועבות היה. התרתי אותו ונתתי לו לצנוח וניערתי אותו, וניגשתי אל הראי שעל שולחן האיפור. וילון קטן של מלמלה היה משוך עליו. משכתי והעליתי אותו, ועמדתי רגע והסתכלתי מבעד למסך כה עבות של שׂערי שלי, שלא יכולתי לראות שום דבר אחר. אז הסטתי את שׂערי הצדה, והסתכלתי בבבואה שבראי. התעודדתי כשראיתי בכמה שלווה היא מסתכלת בי. השתניתי מאוד – אכן מאוד מאוד. תחילה היו פניי זרות לי כל כך, שנראֶה לי שהייתי פושטת את כפות ידיי לפניהן ונרתעת לאחור, לולא אותו עידוד שהזכרתי. עד מהרה נעשו מוכרות יותר, ואז עמדתי היטב יותר מאשר בתחילה על שיעור גודלו של השינוי שחל בהן. הוא לא היה מה שציפיתי לראות, אבל לא ציפיתי לשום דבר ברור, ומן הסתם היה כל דבר ברור מפתיע אותי.

מעולם לא הייתי יפהפייה, ולא חשבתי את עצמי ליפהפייה. אבל הייתי שונה מאוד מזה. עכשיו נמוג הכול. השמַים היטיבו עמי כל כך, שיכולתי לפטור זאת בכמה דמעות לא מרירות, ויכולתי לעמוד שם ולסדר את שׂערי ללילה ברגשי תודה.

דבר אחד הטריד אותי, ואני הפכתי בו שעה ארוכה קודם שהלכתי לישון. שמרתי לי את הפרחים של מר ווּדקוֹרט. כשנבלו ייבשתי אותם, ושמתי אותם בספר חביב עליי. איש לא ידע זאת, אף לא אֵידה. היה לי ספק אם אני רשאית לשמור לי את מה ששלח למישהי שונה כל כך – אם אנהג בו נדיבות כשאעשה כן. רציתי לנהוג בו נדיבות, אפילו בסתר מַעמקי לבי, שהוא לא יֵדע אותם לעולם, שכּן יכולתי לאהוב אותו, יכולתי להיות מסורה לו. לבסוף באתי לכלל מסקנה שאני יכולה לשמור לי אותם, אם אנצור אותם בתור מזכרת בלבד של מה שעבר ואיננו ואין להשיב, ואין לראותו עוד במבט לאחור בשום אור אחר. אני מקווה שזאת לא תירָאה שטות. רצינית הייתי כולי.

הקפדתי לקום בשעת בוקר מוקדמת ולשבת לפני הראי בזמן שנכנסה צ'ארלי על בהונות.

"אוי, אוי, מיס!" קראה צ'ארלי בבהלה. "זאת את?"

"כן, צ'ארלי," אמרתי ואספתי את שׂערי כלפי מעלה בשקט. "ושלומי טוב מאוד, ואני מרוצה מאוד."

ראיתי שנגולה מעמסה מעל לבה של צ'ארלי, אבל מעמסה גדולה מזו נגולה מעל לבי שלי. הנה התוודעתי אל הרע מכול, ואני מיושבת ורגועה נכחו. אני לא יכולה להסתיר, כשאני מתנהלת הלאה, את החולשות שאני לא יכולה לכבוש אותן לגמרי, אבל הן פגות בי תמיד עד מהרה, והלוך רוח שמח יותר עומד לצדי בנאמנות.

רציתי לשקם בי כליל את כוחי ואת רוחי הטובה קודם שתבוא אֵידה, ולכן התוויתי עם צ'ארלי סדרה קטנה של תוכניות להיות שרויה באוויר הצח כל היום כולו. נצא לטייל בחוץ לפני ארוחת הבוקר, ונשב לסעודת היום בשעה מוקדמת, ונצא שוב לפני הסעודה ואחריה, ונתהלך בגן אחרי תה של מנחה, ונלך לנוח בזמן, ונעלה בכל גבעה ונסייר כל דרך וחלקת קרקע ושדה בסביבה. ואשר למטעמים מחזקים ומבריאים, סוכנת הבית הטובה של מר בוֹיתוֹרן מתרוצצת כה וכה תמיד ובידיה דבר מאכל או משקה. לא היה אפשר כלל לשמוע אותי נחה בפַּרק, אבל היא הייתה מתחקה עליי בצעד מזורז עם סל, ופניה העליזות זורחות מתוך הטפה על חשיבותה של תזונה לעתים קרובות. וגם יוּחד לי פּוֹני אחד בפירוש לרכיבתי שלי, פּוֹני רחב גו וקצר צוואר שרעמתו פזורה לו על עיניו, שהיה רוהט, כשהואיל בטובו, בשקט ובקלות כה רבה, שהיה אוצר ממש. בתוך ימים ספורים היה בא אליי בשדה העשב כשקראתי לו, ואוכל מתוך ידי, והולך אחריי. הגענו לידי הבנה מצוינת כל כך, שבזמן שהתנהל אתי בעצלתיים, ואף בעקשנות, בנתיב מוּצל כלשהו, אם טפחתי על צווארו ואמרתי: "סטאבְּס, אני מתפלאת עליך שאתה לא רוהט כשאתה יודע כמה אני אוהבת זאת, ונראה לי שראוי שתעשה את רצוני, כי אתה רק נהיה טיפש ועומד להירדם," היה מטלטל את ראשו טלטול קוֹמי או שניים, ויוצא ברהיטה מיד, וצ'ארלי הייתה עומדת תחתיה וצוחקת בהנאה רבה כל כך, שצחוקה דמה למוסיקה. אני לא יודעת מי נתן לסטאבּס את שמו, אבל דומה היה שהוא שייך לו מטבעו כמו פרוותו הזיפית.[1] פעם אחת רתמנו אותו לכרכרה קטנה, ונהגנו אותו חוגגות הצלחה בנתיבים הירוקים חמישה מילין, אבל לפתע פתאום, בזמן ששיבחנו אותו עד לב שמַים, דומה היה שלא מוצא חן בעיניו מעגל היבחושים המציקים המרחף סביב אוזניו, המתלווה אליו כל הדרך עד כאן בלי להתקדם טֶפח אחד, והוא נעצר כדי לעיין בדבר. מן הסתם בא לכלל החלטה שאין לסבול זאת, שכן עמד בסירובו לזוז, עד שמסרתי את המושכות לצ'ארלי ויצאתי מן הכרכרה והלכתי ברגל, ואז הלך אחרי מתוך כמין חוש הומור בריא, ותחב את ראשו תחת זרועי וחיכך את אוזנו בשרוולי. לשווא אמרתי: "שמע נא, סטאבּס, ממה שאני יודעת עליך אני בטוחה לגמרי שאתה תוסיף ללכת אם אסע קצת במרכבה," כי ברגע שעזבתי אותו נעמד בלי נוע שוב. לכן נאלצתי ללכת בראש שוב, ובסדר הזה שבנו הביתה, להנאתו הגדולה של הכפר.

צ'ארלי ואני היו לנו טעם וסיבה לקרוא לו הידידותי מכל הכפרים, כי בתוך שבוע ימים, ואף על פי שעברנו שם פעמים רבות במשך יום, שמחו התושבים כל כך לראות אותנו עוברות, שנראו פנים מסבירות בכל בקתה. לפנים כבר הכרתי רבים מן המבוגרים, וכמעט את כל הילדים, אבל עכשיו התחיל מגדל הכנסייה עצמו ללבוש פנים מוּכרות של חיבה. בין ידידיי החדשים הייתה זקנה אחת שגרה במעון קטן מסויד וסכוך כל כך, שכאשר נסגר התריס החיצוני על ציריו, היה מגיף את חזית הבית כולה. לגברת הזקנה הזאת היה נכד מַלח, ואני כתבתי בשבילה מכתב אליו, וציירתי בראשו את פינת האח שבה גידלה אותו, ואת כיסאו הישן שעודנו עומד שם במקומו מאז. זה נחשב בעיני הכפר כולו לפועַל מופלא מאין כמוהו בעולם. אבל כשבאה תשובה כל הדרך מפּלימוּת, ובו אמר שהוא עומד לקחת את התמונה כל הדרך לאמריקה, ומאמריקה יכתוב שוב, נפל בחלקי כל השבח שהיה ראוי לחלוק למשרד הדואר, ויוחסו לי מעלותיה של המערכת כולה.

וכך, משום שהייתי הרבה כל כך באוויר הצח, ושיחקתי עם ילדים רבים כל כך, ושוחחתי עם בני אדם רבים כל כך, והוזמנתי לשבת בבקתות רבות כל כך, והוספתי ללמד את צ'ארלי, וכתבתי יום יום מכתבים ארוכים לאֵידה, כמעט לא היה לי זמן לחשוב על הפסדי הקטן, וכמעט תמיד הייתה רוחי טובה עליי. אם נזכרתי בו בכל זאת מפעם לפעם, לא היה לי אלא להיות עסוקה, והייתי שוכחת אותו. הרגשתי בו יותר ממה שראיתי לראוי לי, פעם אחת, כשאמר ילד אחד: "אימא, למה הגברת לא גברת יפה עכשיו כמו שהיא הייתה פעם?" אבל כשנוכחתי שחיבתו של הילד לי לא פחתה, והוא מעביר על פניי בידו הרכה, ויש במגעה מעין הגנה רחמנית, התאוששתי עד מהרה. ממקרים קטנים רבים שאבתי נחמה גדולה ולמדתי מהם כמה טבעי ללבבות טובים לנהוג התחשבות וטַקט בכל נחיתוּת. אחד מאלה נגע ללבי במיוחד. אגב טיול נכנסתי פעם אחת לכנסייה הקטנה בו בזמן שנגמר טקס נישואין, והזוג הצעיר עמד לחתום בפנקס רישום הנישואים. החתן, שהעט הוּשט לו תחילה, עשה סימן של צלב גס בתור חתימה; הכלה, שניגשה אחריו, עשתה כמוהו. הכרתי את הכלה כשהייתי שם בפעם שעברה, לא רק בתור היפה בבנות המקום, אלא גם בתור תלמידה מצטיינת בבית הספר, ולא יכולתי שלא להסתכל בה במידה של פליאה. היא ניגשה הצדה ולחשה לי ודמעות של אהבה כנה והתפעלות בעיניה המאירות: "הוא בחור טוב ויקר, מיס, אבל הוא עדיין לא יודע לכתוב – הוא ילמד אצלי – ואני לא אבייש אותו בעד כל הון שבעולם!" אז מה יש לי לחשוש, אמרתי בלבי, כשיש אצילות כזאת בנפש בתו של איש עמל!

האוויר נשב עליי רענן ומחַיה ככל שנשב מעודו, והצבע הבריא עלה בפניי החדשות כמו שעלה בפניי הישנות. צ'ארלי הייתה נפלאה למראה, כל כך נהרו פניה ועטו ורדוּת, ושתינו התענגנו על כל היום כולו, וישַנוּ שנת ישרים כל הלילה.

במקום חביב עליי בחורשי הפַּרק של צֶ'סני ווֹלד היה בנוי ספסל שחולש על מראה נחמד. חלקת חורש בוֹראה ונפתחה, לשפר את התצפית משם, והנוף שטוף אור השמש משם והלאה היה יפה כל כך, שאני ישבתי לנוח שם לפחות פעם אחת בכל יום. חלק ציורי של בית האחוזה, שנקרא "נתיב רוח הרפאים", נראה ביתר בהירות ממקום התצפית הגבוה יותר, והשם המפתיע, והאגדה הקדומה המסבירה אותו, הנמסרת במשפחת דֶדלוֹק, ששמעתי אותה מפי מר בוֹיתוֹרן, התמזגה במראה ושיוותה לו משהו מן התעלומה, לבד מקסמיו הממשיים. היה במקום גם תל שנודע בסיגליות שעליו, ומאחר שהנאה יומית הייתה לצ'ארלי ללקט פרחי בר, התחבב עליה המקום לא פחות משהתחבב עליי.

אין טעם לשאול עכשיו מפני מה לא התקרבתי אל הבית, ולא נכנסתי אליו. המשפחה לא הייתה בו, כך שמעתי עם בואי, וגם אין מצפים לשובה. לא שלא הייתי סקרנית ולא היה לי עניין בבניין; להפך, פעמים רבות ישבתי במקום הזה ושאלתי את עצמי מהו היקף החדרים, והאם הד כלשהו שדומה לקול צעדים אכן מהדהד לפעמים, כדברי הסיפור, על נתיב רוח הרפאים השרוי לבדד. ההרגשה שאין להגדירה שנטעה בי לֵידי דדלוק, אולי השפיעה עליי מעט להוקיר את רגלי מן הבית אפילו בהיעדרה. אני לא יודעת אל נכון. פניה וגזרתה יש להן קשר לזה, כמובן, אבל אני לא יכולה לומר שהרתיעו אותי ממנו, אם כי משהו אכן הרתיע אותי. יהיו הסיבה או חסרון הסיבה מה שיהיו, לא קרבתי אליו אפילו פעם אחת, עד אותו היום שסיפורי מגיע אליו עכשיו.

אני יושבת ונחה במקום החביב עליי, לאחר שוטטות ארוכה, וצ'ארלי מלקטת סיגליות במרחק קטן ממני. זה זמן מה אני מסתכלת בנתיב רוח הרפאים השרוי בצל עמוק של מלאכת אבן מסותתת, הרחק שם, ומציירת לי את דמות האישה שאומרים עליה שהיא פוקדת אותו, והנה השגחתי בדמות מתקרבת ביער. המחזה נראה מרוחק ומואפל בעלים כל כך, ובשל צללי הענפים שעל הקרקע נראה לא ברור לעין במידה יתֵרה כל כך, שבתחילה לא הבחנתי מהי הדמות הזאת. קמעה קמעה התגלה שדמות אישה היא – דמות גברת – דמותה של לַידי דֶדלוֹק. לבדה הייתה, והיא ניגשה אל מקום מושבי בצעד מהיר הרבה יותר, כך ראיתי לפליאתי, מצעדה הרגיל.

נחרדתי מקרבתה הפתאומית (כמעט במרחק דיבור הייתה עד שהכרתי אותה), ואמרתי לקום ולהמשיך את הטיול. אבל לא יכולתי להניע אבר. ולא כל כך בגלל תנועת ההפצרה החפוזה שעשתה, ולא כל כך בגלל התקרבותה המהירה בידיים פשוטות אליי, ולא כל כך בגלל השינוי הגדול במנהגה, שנעדרו ממנו היהירות וההבלגה המאופקת, אלא בעיקר בגלל משהו בפניה שערגתי אליו וחלמתי עליו כשהייתי ילדה קטנה, משהו שלא ראיתי מעולם בפנים כלשהן, משהו שלא ראיתי בפניה שלה עד כה.

חרדה וחלשוּת נפלו עליי, ואני קראתי לצ'ארלי. לֵידי דֶדלוֹק נעמדה תחתיה מיד, ושבה ושונתה כמעט לצורתה המוכרת לי.

"מיס סאמֶרסוֹן, אני חוששת שהבהלתי אותך," אמרה והתקרבה לאט עכשיו. "בוודאי עדיין אינך חזקה דייך. היית חולה מאוד, אני יודעת. דאגתי לך מאוד."

לא יכולתי עוד לגרוע את עיניי מפניה החיוורות, כשם שלא יכולתי לזוע מעל הספסל שישבתי עליו. היא הושיטה לי את ידה, וצינתה המצמיתה של היד, השונה כל כך מן השלווה המאולצת של תווי פניה, העמיקה את הקסם המרתק המכריע אותי. אני לא יודעת מה היה במחשבותיי המתערבלות.

"את שבה ומתאוששת?" שאלה באדיבות.

"שלומי היה טוב מאוד רק לפני רגע, לֵידי דֶדלוֹק."

"זאת המשרתת הצעירה שלך?"

"כן."

"התואילי לשלוח אותה לפנייך, וללכת לעבר ביתך אתי?"

"צ'ארלי," אמרתי, "קחי את הפרחים שלך הביתה, ואני אבוא אחרייך מיד."

"צ'ארלי, במיטב קידתה, הסמיקה וקשרה את כובעה, והלכה לדרכה. כשנעלמה מן העין, התיישבה לידי דדלוק על הספסל על ידי.

אני לא מסוגלת למצוא מילים לספר מה התרחש ברוחי כשראיתי בידה את המטפחת שכיסיתי בה את התינוק המת.

הסתכלתי בה, אך לא יכולתי לראות אותה, לא יכולתי לשמוע אותה, לא יכולתי לשאוף אוויר. הלמות לבי הייתה חזקה ופרועה כל כך, שהרגשתי כאילו חיי פורצים מתוכי. אבל כשאחזה בי ואימצה אותי אל חזהּ, נשקה לי, בכתה עליי, חמלה עליי, וקראה אליי לחזור אל עצמי; כשנפלה על ברכיה וקראה אליי: "אוי ילדתי, ילדתי, אני אמך הרשעה והאומללה! אנא, נסי לסלוח לי!" כשראיתי אותה לרגליי על האדמה החשופה שרויה בייסורי נפש קשים, הרגשתי, מבעד לכל המהומה שברגשותיי, פרץ של הכרת טובה להשגחה העליונה על ששוּניתי עד כדי שלא אוכל לעולם להעטות עליה חרפה על ידי שמץ של דמיון אליה; עד כדי שלא יוכל איש עוד עכשיו להסתכל בי, ולהסתכל בה, ולהעלות על דעתו קשר קרוב כלשהו בינינו.

הקמתי את אמי על רגליה, וביקשתי והפצרתי בה שלא תשתוחח לפניי ככה ברוב התייסרות ושפלות רוח. דיבורי היה במילים מקוטעות ומבולבלות, כי, לבד מן הצרה שהייתי שרויה בה, נבהלתי למראיה לרגליי שלי. אמרתי לה, או ניסיתי לומר לה, שאילו לי ועליי, ילדתה, לקבל עליי במצב כלשהו לסלוח לה, סלחתי לה, וכבר סלחתי לה שנים רבות רבות. אמרתי לה שלבי מוצף אהבה לה, ואהבה טבעית היא ששום דבר מן העבר לא שינה אותה ולא יוכל לשנותה; שלא לי ולא עליי, שאני נחה עכשיו בפעם הראשונה על חזה של אמי, לדרוש ממנה מתן דין וחשבון על שנתנה לי חיים, אלא חובתי היא לקבל אותה בברכה, אפילו הפנה לה העולם כולו עורף, ואיני מבקשת ממנה אלא להניח לי לעשות זאת. אימצתי אליי את אמי בחיבוק, והיא אימצה אותי אליה בחיבוקה. ובין החורשים הדמומים בדממת יום הקיץ, לא נעדרה השלווה, כמדומה, אלא משתי נפשותינו המטוֹרדות שלנו לבדן.

"להתקבל בברכה ככה," גנחה אמי, "לזה איחרתי הרבה מן המועד. עליי ללכת בדרכי החשוכה לבדי, ותוליך אותי לאשר תוליך. מיום ליום, לפעמים משעה לשעה, אני לא רואה את הדרך לפני רגליי האשמות. זה העונש הארצי שהבאתי עליי. אני נושאת אותו, ואני מסתירה אותו."

אפילו מתוך מחשבתה על כוח הסבל שבה, משכה עליה את החזוּת המורגלת של האדישות הגאה כמו רעלה, אבל עד מהרה השליכה אותה מעליה שוב.

"עליי לשמור זאת בסוד, אם אפשר לשמור אותו בכל דרך שהיא, ולא אך ורק למען עצמי. יש לי בעל, ברייה עלובה מַעטה חרפה שכמותי!"

את המילים האלה ביטאה מתוך זעקה כבושה של ייאוש, נוראה בנעימתה יותר מכל צווחה. בפנים מכוסות בידיה התכווצה בזרועותיי המחבקות כאילו היא נרתעת ממגעי; גם לא הצלחתי, בכל לשון של שידול, או של חיבובים וליבובים, שיכולתי להעלות על שפתיי, להניע אותה לקום על רגליה. היא אמרה לא, לא, לא, רק כך היא יכולה לדבר אליי; עליה להיות גאה ורוחשת בוז בכל מקום אחר; אבל פה, ברגעים הטבעיים היחידים בחייה, תהיה שפלת רוח ובוֹשה ונכלמת.

אמי האומללה סיפרה לי שבזמן מחלתי הייתה קרובה להשתגע. רק אז נודע לה שילדתהּ חיה. עד כה לא יכלה לחשוד בי שאני היא הילדה הזאת. עכשיו הלכה אחריי אל המקום הזה כדי לדבר אליי רק הפעם האחת הזאת בכל ימי חייה. לעולם לא נוכל להתרועע, לא נוכל להידבר, לא נוכל קרוב לוודאי מכאן ואילך להחליף מילה אחת זו עם זו עלי אדמות. היא נתנה לתוך ידי מכתב שכתבה לקריאתי שלי בלבד, ואמרה שלאחר שאקרא אותו, ואשמיד אותו – ולא למענה דווקא, אלא בעיקר למען בעלה ולמעני שלי – מכאן ואילך ולעולם ועד עליי לחשוב אותה למתה. אם אוכל להאמין שהיא אוהבת אותי, בייסורים אלה שראיתי אותה שרויה בהם, הריהי מבקשת ממני, באהבת אֵם, לעשות כן; כי אז אולי אהגה בה ביתר רחמנות, כשאשער לי את גודל סבלה. כבר ראתה את עצמה חשׂוּכת תקווה, ומנועה מכל עזרה. אם תשמור את סודה עד מותה, או אם יתגלה, והיא תביא השפלה וחרפה לַשֵם שנטלה לעצמה, הרי זה מאבקה שלה בבדידותה תמיד; ולא תוכל כל חיבה להתקרב אליה, ולא יוכל שום אדם להגיש לה עזרה כלשהי.

"אבל האם הסוד שמור בבטחה עד כה?" שאלתי. "האם הוא שמור עכשיו, אימא יקרה שלי?"

"לא," השיבה אמי. "הוא היה קרוב מאוד להתגלוֹת. הוא ניצל בתאונה מקרית. הוא עלול להתגלות בתאונה מקרית אחרת – מחר, בכל יום."

"את מפחדת מאדם מסוים?"

"ששש! אל תרעדי ואל תבכי ככה עליי. אני לא ראויה לדמעות האלה," אמרה אמי ונישקה את ידיי. "מאדם אחד אני מפחדת מאוד."

"אויב?"

"לא ידיד. אדם חסר רגש מכדי להיות זה או זה. הוא העורך דין של סֶר לֶסטֶר דֶדלוֹק; נאמן מוּכנית בלי כל דבקוּת של חיבה, וקנאי מאוד לרווח, לזכוּת היתֵרה, ולמוניטין שבהיותו אדון התעלומות של בתי הגדולים."

"יש לו חשדות כלשהם?"

"הרבה."

"לא בך?" אמרתי בבהלה.

"כן! הוא דרוך על המשמר תמיד, ובקִרבתי תמיד. אני יכולה לשמור אותו דמוּם, אבל לא לנער אותו מעליי."

"כל כך מעטים בו הרחמים או נקיפות הלב?"

"אין בו כלום מאלה, וגם לא כעס. הוא אדיש לכל דבר חוץ ממקצועו. ומקצועו הוא קניית סודות, והחֲזָקה על הכוח והשׂררה שהם מקנים לו, ובזה אין דומה לו ואין לו יריב."

"את יכולה לבטוח בו?"

"לעולם לא אנסה. הדרך החשוכה שאני צועדת בה שנים רבות כל כך, סופה יהיה באשר יהיה. אני הולכת בה יחידית אל סופה, ויהיה מה שיהיה. אולי הוא קרוב, אולי הוא רחוק. כל זמן שהדרך נמשכת, שום דבר לא יסיר אותי ממנה."

"אימא יקרה, כל כך את נחושה בהחלטתך?"

"אכן אני נחושה. זמן רב אני ממירה שיגיון בשיגיון גדול יותר, גאווה ביֶתר גאווה, בוז ביֶתר בוז, חוצפה ביֶתר חוצפה, ורהבים רבים אני מבַלה ומחליפה ברבים אחרים. אם אוּכל, אבַלה את הסכנה הזאת, ומותהּ יבַלה את מותי. היא סוגרת עליי, סגירה נוראה כמעט כמו סגירתו של יער צֶ'סני ווֹלד זה על הבית. אבל דרכי העוברת בה אחת היא. אין לי אלא דרך אחת: לא תוכל להיות לי אלא אחת."

"מר ג'ארנדייס – " פתחתי, אבל אמי מיהרה לשאול:

"הוא חושד?"

"לא," אמרתי. "לא ולא! תהיי סמוכה ובטוחה שהוא לא חושד!" ואני סיפרתי לה מה סיפר לי על מה שידוע לו על סיפור חיי. "אבל הוא טוב ורגיש כל כך," אמרתי, "שאולי אילו ידע – "

אמי, שעד כה לא שינתה את ישיבתה, הרימה יד אל שפתיי והיסתה אותי.

"התוודי לפניו וספרי לו הכול," אמרה לאחר שעה קלה. "בהסכמתי שלי מרצון – מתנה קטנה מאֵם שכזאת לילדתהּ הפגועה! אבל אל תספרי לי על כך. קצת גאווה עדיין יש בי, בכל זאת."

הסברתי לה ככל שיכולתי באותה שעה, או ככל שאני מסוגלת לזכור עכשיו – שכן סערת רוחי ומצוקתי כל אותה שעה היו עזות כל כך, שכמעט לא הבנתי את עצמי, אבל כל מילה שנהגתה בקולה של אמי, הלא מוּכר כל כך והעגום כל כך באוזניי שלי, שבילדותי לא למדתי לאהוב אותו ולהכירו, ומעולם לא הוּשר לי להרדים אותי, ולא נשמעה ממנו ברכה, ולא עורר ולא הִשרה תקווה, כל מילה כזאת הטביעה רושם קיים ועומד בזיכרוני – הסברתי לה אני אומרת, או ניסיתי להסביר, שאני רק מקווה שמר ג'ארנדייס, שהיה לי הטוב שבאבות, אולי יוכל לתת לה עצה ותמיכה. אבל אמי אמרה לא, אי אפשר בשום פנים, איש לא יוכל לעזור לה. במדבר המשתרע לפניה עליה ללכת לבדה.

"ילדתי, ילדה שלי!" אמרה. "בפעם האחרונה! הנשיקות האלה בפעם האחרונה! הזרועות האלה על צווארי בפעם האחרונה! לא ניפגש עוד. כדי לקוות לעשות מה שאני מבקשת לעשות, עליי להיות מה שאני זה זמן רב כל כך. זה שׂכרי וגורלי הנחרץ. אם תשמעי על לֵידי דֶדלוֹק, המזהירה, העשירה, המוּחנפת, זכרי את אמך האומללה, מיוסרת מצפּוּנה, שמתחת למסכה הזאת! זכרי שהמציאות שוכנת בסבלה, בחרטה חסרת התועלת שבה, ברציחה שהיא רוצחת בחזהּ את האהבה ואת האמת היחידות שהיא מסוגלת להן! ואז תסלחי לה, אם תוכלי, ותקראי אל השמַים שיסלחו לה, מה שלא יוכלו לעשות לעולם!"

התחבקנו עוד כברת דרך קטנה, אבל היא הייתה תקיפה בדעתה כל כך, שהסירה את ידיי מעליה והחזירה אותן אל חזי, ומתוך נשיקה אחרונה אגב החזקתן שם, הרפתה מהן והלכה ממני אל תוך היער. לבדי הייתי. ושָלֵו ושקט בשמש ובצל שם למטה עמד הבית העתיק, על מרפסותיו וצריחיו, זה שנראה שרוי במרגוע מושלם כל כך בפעם הראשונה שראיתי אותו, ועכשיו דמה לצופה אטום לב לא רחוּם בייסוריה של אמי.

אף על פי שהייתי המומה ככל שהייתי, וחלשה וחסרת ישע בתחילה ככל שהייתי מעודי בחדר חוליִי, הרי הצורך להישמר מכל סכנה של גילוי, ואפילו של חשד קל שבקלים, היטיב עמי. אחזתי בכל אמצעי הזהירות המזומנים לי להסתיר מצ'ארלי כל סימן שבכיתי, ואכפתי את עצמי לזכור שכל חובה מקודשת מוטלת עליי להיות זהירה ושקולה ומיושבת בדעתי. זמן לא מעט עבר עד שהצלחתי לנהוג כך, או אפילו לכבוש פרצי צער, אבל כעבור כשעה הוטב לי, והרגשתי שאני יכולה לשוב. הלכתי הביתה לאט לאט, ולצ'ארלי, שמצאתי אותה צופה על יד השער לראות אותי, אמרתי שנמשכתי להאריך את טיולי לאחר שהלכה לה לֵידי דֶדלוֹק, ואני מיוגעת כולי, ואני רוצה לשכב לנוח. במִבטחֵי חדרי שלי קראתי את המכתב. היטב התברר לי ממנו שאמי לא נטשה אותי. אחותה הבכירה, אחותה האחת, הסנדקית של ילדותי, כיוון שגילתה בי סימני חיים כשנחשבתי למתה והונחתי בצד, פעלה מתוך רגש החובה המחמיר שלה, ולא מתוך רצון או הסכמה שאני אשאר בחיים, וגידלה אותי בסודיות קפדנית קשוחה, ומלאחר שעות אחדות מלידתי לא ראתה את פניה של אמי עוד. באופן מוזר כל כך תפסתי את מקומי בעולם הזה, אני, שעל פי מה שידעה אמי עד לפני זמן קצר, לא נשמתי מעודי, לא ניתנו לי חיים, לא קוֹרָא לי שֵם, וכך נקברתי. כשראתה אותי בפעם הראשונה בכנסייה, נחרדה, ועלה על דעתה מי שהייתה יכולה להיות כמוני, אילו חיה מעודה, ואילו הוסיפה לחיות. אבל זה היה הכול, אז.

הדברים שסיפר לי המכתב עוד, אינם עניין לכאן. יש להם זמניהם ומקומותיהם שלהם בסיפורי.

תחילה הקפדתי לשרוף את הדברים שכתבה אמי ולכלות אפילו את אפרם. אני מקווה שלא יירָאה רע מאוד ולא טבעי כלל עצם הדבר שעצבות כבדה ירדה עליי למחשבה שאני גוּדלתי בכלל; שהרגשתי כאילו אני יודעת שמוטב ונוח היה לבני אדם רבים אילו אכן לא נשמתי כלל; שאני אחוזה אֵימה מעצמי, שמא אסכן את אמי שלי ואולי אמיט קלון עליה ועל שמה של משפחה מפוארת; שאני מבולבלת ומזועזעת עד כדי שתכפֶּה אותי אמונה שטוב וראוי היה לי, ולכך נועדתי, למות בלידתי; ורע ולא ראוי לי, ולא לכך נועדתי, להישאר בחיים מאז.

אלה הרגשות האמתיים שהיו בלבי. נרדמתי תשושה ומיוגעת. וכשהתעוררתי בכיתי שוב למחשבה שהנה חזרתי אל העולם, עם מטען הצרה הגלומה בי לאחרים. יותר מאשר בכל זמן הייתי מפוחדת מעצמי, וחשבתי שוב עליה, שנגדה אני עֵדה; על גבִרתה של צֶ'סני ווֹלד; על המשמעות החדשה האיומה של המילים הקדומות ההן, הנאנקות באוזני כמו דכי גיבוע הגל על חוף ים: "אמך, אסתר, הייתה חרפתך, ואַת חרפתה שלה. יום יבוא, והוא לא יִרחק, ואת תיטיבי להבין זאת, וגם תרגישי בזה באופן שאישה בלבד מסוגלת להרגיש." עם אלה חזרו גם המילים האחרות: "התפללי יום יום שעווֹנם של אחרים לא ייפָּקד על ראשך." לא יכולתי להתיר את סבַך כל הסובב אותי, והרגשתי כאילו האשמה והחרפה בי הן כולן, וכבר נפקד עליי העווֹן.

היום דהה והיה לערב עגמומי, מעונן ועצוב, ועדיין התמודדתי עם אותה מצוקה. יצאתי לבדי, ולאחר שהלכתי שעה קלה בפַּרק, וראיתי את הצללים האפלים הנופלים על העצים, ואת המעוף הטָרוּף של העטלפים, שלפעמים כמעט נגעו בי, נמשכתי אל הבית בפעם הראשונה. אולי לא הייתי מתקרבת אליו אילו הייתה רוחי בי חזקה יותר. אבל באותה שעה פניתי בדרך המוליכה אליו.

לא נועזתי להשתהות או להיכנס לביקור, אבל עברתי לפני גן הטרסות וניחוחותיו הערֵבים, ונתיביו הרחבים, וערוגותיו המטופחות ועִשׂבּתו השטוחה, וראיתי כמה יפה ונכבד הוא, ואיך סיתתו הזמן ומזג האוויר את המַעקים ואת עמודי האבן המעוטרים שלהם, ואת הגרמים הרחבים של המדרגות הנמוכות; ואת האזוב והקיסוס הגדלים סביבם וסביב בסיס האבן העתיק של שעון השמש; ושמעתי את נפילת מי המזרקה. אחר כך עברה הדרך על פני שורות ארוכות של חלונות חשוכים, מגוּונים בצריחים ובמרפסות שצורתם מתמיהה, מקום שארָיות אבן עתיקים ומפלצות גרוטסקיות סומרים בפתחי מאורות של צל ונוהמים על קדרוּת הערב מעל לשלטי משפחה לפותים בכפותיהם. משם התפתל הנתיב תחת שער ודרך חצר שהייתה בה הכניסה הראשית (ואני נחפזתי לעבור הלאה), ועל יד האורוות שדומה היה שאין בהם אלא קולות עמוקים, אם של מלמול הרוח מבעד לשכבה העבה של הקיסוס הנאחז בקיר אדום גבוה, או של התלונה החרישית של השבשבת, או של נבחת הכלבים, או של צלצול אטי של אורלוגין. ומשנקלעתי עד מהרה לתוך ריח עָרב של טיליות, שאוושתן עלתה באוזניי, פניתי עם פניית הנתיב אל החזית הדרומית. ושם, מעליי, הִנה הם המעקים המעוטרים של נתיב רוח הרפאים, וחלון מואר אחד שאולי הוא של אמי.

הדרך הייתה מרוצפת פה, כמו הטרסה שממעל, וצעדיי שהיו חרישיים עד כה השמיעו שאון מתהדהד על אבני המרצפת. לא נעמדתי להביט במשהו, את כל מה שראיתי ראיתי בתוך כדי הליכה, וחיש מהר עברתי הלאה, ובתוך רגעים אחדים עמדתי לעבור על פני החלון המואר, והִנה, למשמע צעדיי המתהדהדים, עלה על דעתי פתאום שיש אמת איומה באגדת נתיב רוח הרפאים; שאני היא העתידה להביא אסון על הבית המפואר, וכפות רגליי המתריעות פוקדות ומטרידות אותו בעצם הרגע הזה. אחוזה אֵימה חשֵכה מעצמי עד שקפא בי דמי, אצתי לברוח מעצמי ומהכול, חזרתי בדרך שבאתי בה, ולא נעצרתי עד שהגעתי אל שער מעון השומר, והפַּרק השתרע זעוּף וחשוך בגבי.

רק לאחר שהייתי לבדי בחדרי שלי לשנת הלילה, והייתי שוב מדוכאה ואומללה שם, התחלתי להבין כמה לא נכון וכפוי טובה המצב הזה. אבל מחֶמדתי העתידה לבוא בבוקר מצאתי מכתב של שׂשׂון ושמחה, מלא ציפייה ואהבה כל כך, שבוודאי הייתי עשויה שיִש אילו לא נגע ללבי. ועוד מצאתי מכתב מן האפוטרופוס שלי, ובו הוא מבקש ממני להגיד לדֵים דֶרדֶן, אם אראה במקום כלשהו את האישה הקטנה הזאת, שהם יושבים משמימים ומעוררים רחמים בלעדיה, שניהול משק הבית נהרס כליל, שום אדם אחר לא מסתדר עם המפתחות, וכל אדם בבית ומסביב לו מכריז שלא אותו הבית הוא, ודורש במֶרי את שוּבה. שני מכתבים כאלה יחד הניעו אותי לחשוב כמה הרבה יותר מן הראוי לי אני אהובה, וכמה מאושרת ראוי לי להיות. זה הניע אותי לחשוב על כל חיי בעבר, וזה פעל, כמו שראוי היה לו להקדים לעשות, לשפר את מצבי.

שכן היטב ראיתי שלא ייתכן שיוּעדתי למות, שאם לא כן לא הייתי חיה, ואין צריך לומר לא הייתי שמוּרה לחיי אושר כאלה. היטב ראיתי כמה דברים פעלו יחד למען שלומי ורווחתי. ואם עווֹנות אבות נפקדים לפעמים על בניהם, אין פירוש הנאמר הפירוש המפחיד שנראָה לי בבוקר. ידעתי שאני חפּה מלידתי לא פחות משמלכּה חפּה מלידתה שלה, ובעיני אבי שבשמַים איני ראויה להיענש על לֵידה, ומלכה אינה ראויה לקבל פרס עליה. בזעזוע של עצם היום הזה לימד אותי ניסיוני שאני יכולה, אפילו עד מהרה, למצוא פיוסים ונחמות בשינוי שחל בי. חידשתי את החלטותיי, והתפללתי שאתחזק בהן, שפכתי את לבי בתפילה עליי ועל אמי האומללה, והרגשתי שחשכת הבוקר חולפת. זו לא טרדה את שנתי, וכשהעיר אותי אורו של יום המחרת, נעלמה ואיננה.

חֶמדתי עמדה להגיע בשעה חמש אחרי הצהריים. וברווח הזמן הזה לא ידעתי דרך טובה לעזור לעצמי יותר מלצאת לטיול ארוך ברגל בדרך שהיא עומדת לבוא בה. צ'ארלי ואני וסטאבּס – סטאבּס חבוּש באוּכף, כי לא רתמנו אותו לעגלה עוד לאחר ההתרחשות המופלאה ההיא – יצאנו לדרך אפוא במסע משלחת ארוך, וחזרנו. בשובנו סקרנו סקירה מקיפה את הבית ואת הגן, וראינו שהכול עומד בכל יופיו, והוצאנו את הציפור להיות מזומנת למלא את חלקה החשוב בבית.

יותר משתי שעות תמימות היו עוד עד בואה, וברווח זמן זה, שנראה ארוך, הייתי, אני מודה ומתוודה, עצבנית וחרדה בגלל השינוי במראה פניי. כל כך אהבתי את חֶמדתי, שהייתי מודאגת מפעולת המראה עליה יותר מאשר על כל אחר. לא מחמת תרעומת ואי נחת כלשהי בי הייתי שרויה במצוקה הקלה הזאת, אני בטוחה לגמרי שלא היו בי רגשות כאלה ביום ההוא, אבל שאלתי את עצמי, האם תהיה היא מוכנה כולה לזה? כשתראה אותי בפעם הראשונה, האם לא תהיה מזועזעת ומאוכזבת מעט? האם לא יימָצא המראה גרוע במקצת ממה שציפתה? האם לא תבקש את אסתר הקודמת שלה, ולא תמצא אותה? האם לא יהיה עליה להתרגל אליי, ולהתחיל הכול מחדש?

היטב כל כך הכרתי את הבעות פניה של המתוקה שלי למיניהן, פנים כנות וגלויות כל כך בחמדתן, שהייתי בטוחה מראש שהיא לא תוכל להסתיר את המבט הראשון הזה ממני. ושקלתי בדעתי, אם אבחין בהבעה כלשהי מן ההבעות האלה, מה שהדעת נותנת גם נותנת, האם אוכל לערוב לתגובתי שלי?

נראה לי שאוּכל. לאחר ליל אמש נראה לי שאוּכל. אבל לחכות ולחכות, ולצַפות ולצפות, ולחשוב ולחשוב, בכל אלה הייתה משום הכנה רעה כל כך, שהחלטתי ללכת בדרך שוב, ולפגוש אותה.

לכן אמרתי לצ'ארלי: "צ'ארלי, אני אצא לבדי ואלך בדרך עד שהיא תבוא." מאחר שצ'ארלי הסכימה לגמרי לכל דבר שהוא לרצון לי, יצאתי לדרך והשארתי אותה בבית.

אבל קודם שהגעתי לאבן המיל השנייה התפעם ופרפר בי לבי כל כך למראה אבק מרחוק (אף על פי שידעתי שעדיין לא המרכבה היא, לא ייתכן), שהחלטתי להפוך את פניי ולשוב הביתה. ובדרך לשוב הייתי שרויה בפחד כה גדול שהנה המרכבה מתקרבת בגבי (אף על פי שעדיין ידעתי שלא תעשה ולא תוכל לעשות כזאת), שרצתי רוב הדרך כדי שלא ידביקו אותי.

וכשחזרתי בשלום שוב, אמרתי בלבי, איזה יופי של דבר מטופש לעשותו! עכשיו חם לי, ואני את הרע מכול עשיתי, ולא את הטוב.

לבסוף, כשנראה לי שיש עוד רבע שעה לפחות, ואני רעדתי בגן, קראה אליי צ'ארלי לפתע פתאום: "הנה היא באה, מיס! הנה היא!"

לא התכוונתי לעשות זאת, אבל עליתי בריצה אל חדרי, והתחבאתי מאחורי הדלת. עמדתי רועדת שם, גם כששמעתי את חמדתי עולה במדרגות וקוראת: "אסתר, יקירתי, אהובה שלי, איפה את? אישה קטנה, דֵים דֶרדֶן היקרה!"

היא נכנסה דחופה, ונסבה לצאת דחופה שוב, והִנה ראתה אותי. אָה, ילדתי המלאכית! הפנים היקרות ההן, שכולן אהבה, כולן חיבה, כולן רגש. אין בהן כל הבעה אחרת – לא, אין, אין!

הוֹ כמה מאושרת הייתי, על הרצפה, והמתוקה היפה שלי על הרצפה גם היא, והיא מסמיכה את פניי המצולקות ללֶחייהּ הנחמדה, ומכסה אותן בדמעות ובנשיקות, ומערסלת אותי כאילו הייתי ילדה, וקוראת לי כל שֵם וכינוי ענוג שהיא זוכרת, ומאמצת אותי אל לבה הנאמן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בית קדרות – כרך ב”