החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בית הזיכרונות והשכחה

מאת:
מסרבית: דינה קטן בן-ציון | הוצאה: | 2016-01 | 133 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

הרומן בית הזיכרונות והשכחה יצא בסרביה בשלהי 2014, זכה בפרס "נין" היוקרתי ובשבחי הביקורת והפך לרב מכר. מדברי ועדת השיפוט שהעניקה לו את הפרס:

בית הזיכרונות והשכחה הוא עיון סוגסטיבי בתופעת הרוע – הרוע בהיסטוריה, הרוע באדם – בהפגישו בין ארבעה סיפורי חייהם של יהודים שאיבדו את משפחותיהם, כעדות מרגשת המורכבת מיומנים, מכתבים וחלומות בהקיץ.

ברומן, הבנוי להפליא, נפגשים חלום ומציאות, סבל ותשוקה, הממשי והאפשרי, המיתי והמיסטי, המסמך והבדיון. הזיכרון מוצג הן ככורח והן כשליחות, והשפה כסגולה להישמר מפני הרוע: "צריך היה להמציא שפה חדשה כלשהי, שפה טהורה שלא טומאה, הניחנת בבהירות, בעומק, בכוח, העשויה להביע רגשות אמתיים. שפה כזאת, מדויקת ועוצמתית, עשויה להיות הגנה חזקה ביותר מפני הרוע."

פיליפ דויד, מחזאי וסופר ידוע המתגורר בבלגרד, זכה גם בעבר בפרסים חשובים על רומנים וקבצי סיפורים שפרסם, כולם סיפורת מודרנית השואבת תכנים ועולם דימויים מספרות הקבלה והחסידות.

סיפורים בודדים של פיליפ דויד פורסמו בעברית בבמות שונות. זה הרומן הראשון מפרי עטו הרואה אור בעברית.

מקט: 4-249-50351
מסת"ב: 978-965-540-539-2
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מבוא

(מיומנו של אלברט וייס)

שבו יסופר על פגישה מקרית שבמהלכה תוצג השאלה האם

גורלנו נקבע מראש.

יוסבר מהו דֶמוֹן ויוסקו מסקנות ביחס לכמה מתעתועי

החיים.

בתחילת שנת 2004 השתתפתי בכנס בינלאומי מאורגן על ידי האו"ם, שהתקיים במלון "פארק" בבלגרד בנושא "פשעים, פיוס, שכחה". הכנס, כמו רבים מסוגו, התנהל ברובו באווירה אקדמית. עיקר הזמן הוקדש לניסיונות השווא להגדיר את טבעו של הרוע ולקבוע את מהותו הפילוסופית, התיאולוגית ואף האנושית. במילה רוע אנו מכנים דברים רבים – החל מאסונות טבע ומחלות וכלה במוות כתוצאה מהפעלת אלימות, מלחמות, מעשי פשע. אך ככל שמדובר בפשע עצמו, לרוב חזר הסיפור על בנאליות הרוע, בעקבות תזה שהעלתה חנה ארנדט לאחר משפט אייכמן בירושלים. רבים מהדוברים הדגישו כי הגברת ארנדט, משהגיעה למסקנה זו, יכולה סוף סוף לישון בשקט, משוכנעת כי פשע בממדי השואה לא יישנה עוד לעולם, דבר שעלול היה לקרות אילו אותו פשע היה אירוע מטאפיזי, שמחוץ לעולם המושגים האנושי.[1] במלון "פארק", במהלך ההרצאות השונות, הבחנתי בשורה האחרונה באדם שהאזין בקשב לכל הנאמר אך לא נמנה עם חוג משתתפי הכנס.

שעות הערב לאחר ההרצאות, בחדר האוכל של בית המלון "פארק", עברו בשיחות מעניינות, מתוחות פחות ונינוחות יותר, שכן רובנו הכרנו איש את רעהו מן הימים שבהם היינו עדיין חלק ממולדת משותפת וחָלקנו זיכרונות משותפים ואף קשרי חברות. בסגנון כמעט אנקדוטי סופרו סיפורי זוועה על פושעים, רוצחים ושודדים, ששוחררו מבית הכלא ויצאו אל החזית בשדות הקרב, על שכנים ששחטו אלה את אלה מתוך שנאה דתית קנאית שנעורה בהם. את הסיבות לרוע הסבירו אם בעבר הנפשע ואם בהשתקה, בחינוך קלוקל ובחוסר השכלה נאותה, בליקויי אופי, במנטליות מסורתית, במניפולציות פוליטיות, כלומר בכל מה שהוא בגדר הטבע ואינו זר לטבע האנושי. כל הסיפורים היו חדורים במחשבה שתרמה לתפיסת הרוע כנחות, גס, כמשהו בנאלי הניתן להסבר.

"להבין פירושו להצדיק, כפי שאמר פרימו לוי", נשמע קול שהביע התנגדות לנימה הכללית ששלטה בשיחתנו. "אלה דבריו של סופר גדול שהתנסה בממדים כבירים של רוע ומעשי פשע, סופר שאמר גם שכדי לדבר על הרשע צריך להמציא שפה חדשה, כי בסגנון דיבור ובצורת חשיבה כזאת אי אפשר לרדת לעומקו."

להרף עין השתררה דממה. הכרתי בדובר את האלמוני מן השורה האחרונה באולם ההרצאות. "אני מגיע לכנסים אלה בלי הזמנה, כדי לשמוע את כל ההסברים האפשריים, בניסיון לתפוס את טבעו ואת עצמת כוחו של פשע שבפניו אנו עומדים חסרי הגנה, חסרי אונים נוכח עצמת כוחו הגורלי. "

אולי במסגרת אחרת היו דבריו נשמעים מופרכים או אפילו טרגיים-קומיים, אך האיש דיבר בשלווה, בכוח שכנוע היפנוטי, מה שגרם לכך שלפחות להרף עין חדלה ההמולה והנוכחים החלו להאזין בקשב לדבריו. הוא המשיך: "הייתי רוצה שההסבר יהיה פשוט כפי ששמענו היום בכמה מההרצאות: שהרוע והפשע הם אכן רק מעשי ידיהם של פושעים מצויים, תוצריה של אידאולוגיה נפשעת ופועלם של אנשים המתומרנים על­-ידי השפעות זרות ויצרי קנאות. אילו יכולתי לשכנע את עצמי במה שהאמינה חנה ארנדט, אולי הייתי גם אני ישן בשקט, ואולם שנתי היא רק מועקה מזוויעה מתמשכת, שכן טענות אלה לא הוכחו וגם לא זכו לחיזוק כלשהו, הן רק מטעות וגורמות לנו להשלות את עצמנו שאם נעניק לפשע פנים אנושיות, תהיה לנו שליטה עליו."

אותו רגע פתח המלצר בסבב נוסף של משקאות, והקשב ההתחלתי נחלש. משתתפי הכנס חזרו להמולת הדיבורים, וכפי שקורה לעתים קרובות בחבורות מעין אלו, מישהו אף זרק בדיחה לא מוצלחת על חשבון האורח הלא קרוא, כך שלדברים שאך החל להשמיע לא נמצאה עוד אוזן קשבת. בלית בררה פנה האיש אלי, היושב לידו, כמתעקש למצוא ולו מאזין אחד ויחיד לסיפור שלו.

"בפעם הראשונה שחשבתי על עצם טבעו של מעשה הפשע עוד הייתי ילד. ניצבתי אז בפני אימת המוות הבלתי נתפס, חסר הצידוק, חסר הפשר, או איך שתרצה. אתה יודע, יש מי שחיים שלמים עוברים עליו בלי שיראה אדם מת, ויש מי שנחנק מנוכחותו הבלתי פוסקת של המוות במציאות ובחלום גם יחד. הייתי בן עשר כשפרצה מלחמת העולם השנייה. חייתי עם הורי בעיירת ספר שנכבשה על ידי הגרמנים. משפחת גרמנים אתנים[2] נכנסה לגור בביתנו. היה להם בן מעט יותר מבוגר ממני. התחלנו להתרועע. יום אחד הוא אמר לי שאבי נעצר ושאחר­-הצהריים הוא יוצא להורג על ידי כיתת יורים ביחד עם שאר בני הערובה. סיפרתי את זה לאימא והיא אמרה שאלו הן המצאות של ילדים ושאבא ישוחרר מהמעצר בקרוב. אבל חברי החדש תפס בידי. "אני אף פעם לא משקר, שמעתי את זה מאבא שלי. בוא תראה!" הוא הוביל אותי לחצר בית החרושת לשעבר. הסתתרנו מאחורי סוללת עפר. לא חיכינו זמן רב. הגרמנים הציבו בחצר שתי מכונות ירייה, ולאחר מכן הוציאו מהצריפים קבוצת אנשים שידיהם קשורות. ביניהם זיהיתי את אבא שלי. כך, לנגד עינינו הם ירו בהם. ראיתי את אבא שלי נופל. הוא היה גבר חזק, גבוה, במיטב שנותיו, מעולם לא סבל ממחלה כלשהי. מותו חסר הפשר של אבי, שהייתי עד לו, ליווה אותי לאורך כל ימי ילדותי ונעוריי והיה כרוך בהרגשה איומה: ההבנה שפשע כזה מתרחש בלי פשר ובלי סיבה ושאדם עשוי למצוא את מותו באקראי, כמי שנבחר בין אלפים וניצוד במקרה בלכתו ברחוב. מבלי שיכיר את רוצחיו ומבלי שהם יכירו אותו. זה היה מוות אבסורדי לחלוטין, נפשע, מחריד. מאותו יום ואילך נאלמתי דום, איבדתי את כושר הדיבור ונדרש לי זמן רב לשוב ולדבר, הודות למסירותה של אמי ולדאגתה ואהבתה של אחותי הצעירה."

ההמולה סביב השולחן גברה ככל שהגיעו בקבוקי יין נוספים. הכול שכחו את האורח הבלתי קרוא, מלבדי, שאם מתוך סקרנות אם מחמת הנימוס הוספתי להקשיב לווידויו.

"כיום, כשאני דן בכך לאחר מעשה, ברור לי שהאירוע הטרגי הזה הטביע את חותמו באופן גורלי על המשך חיי, בדומה לאופן שבו הטביע מכתב השָׁני את חותמו ברומן המפורסם.[3] אתה יודע, זה מה שאני מנסה להוכיח לכם, העוסקים באופן תיאורטי בשאלת החטא ועונשו, הקרבן והתליין – שלא הכול אפשר לתפוס בשכלנו אף לא ברגשותינו, שקיים כוח שהוא מעל לכל אלה. היוונים הקדמונים תיארו את הכוח הזה כמדריך הפוסע לצדנו וזוכר את יעודנו וכינו אותו בשם 'דֶמוֹן'."

לרגע עצר האיש בדבריו.

"בכל מקרה, באדם שוכן יצור טמיר, לא מודע, בלתי­-אנושי ועל­- חומרי, המופקד על גורלו. אמי נלקחה אל אחד המחנות ושם מצא אותה מותה מבלי שתראה את פניהם של רוצחיה. גם מותה, כמו זה של אבי, היה חסר שחר. כך גם מותה האכזרי של אחותי ביום השחרור מידו של לוחם שנתקף טירוף והתחיל להרוג כל מי שנמצא בקרבתו. לא מזמן שכלתי את בתי. היא נרצחה בירי צלף בסראייבו. לא, אי אפשר לדבר כאן על בנאליות הרוע, אדוני, כי אם על דֶמוֹן המשמש ביחס לאחד מלאך שומר, וביחס לחברו כשופט וכתליין. מדובר בהשפעתו של משהו כביר ובלתי נגיש, שאיננו מסוגלים להסביר. אני משוכנע שמעל לכל יחיד, כל משפחה, כל עם ועם, מרחף אותו כוח טמיר הקרוי דֶמוֹן. הוא המנהיג אותם, הוא אשר מציל או מכחיד אותם. כלום אפשר להתדיין על בנאליות הרוע, כשכל מקרי המוות האלה, מותם של יקיריי, אך גם מותם של רבים אחרים, אף שנגרמו ביד אדם, הם לאמתו של דבר מעשה ידיהם של רוצחים חסרי פנים, תליינים חסרי שמות שכלל לא הכירו את קרבנותיהם. לכן בניגוד להשקפתה של גברת חנה ארנדט, שתפיסתה ביחס לבנאליות הרוע מתקבלת כאן על הלב, אני משוכנע כי הרוע הוא קוסמי, אירציונאלי, ולא ניתן לחסום בעדו. החטא, העונש, הסליחה, הנחמה – כל הדיונים על כך הם חסרי טעם ושקריים."

ראיתי את הדמעות שנקוו בזווית עיניו של האיש. הוא מחה אותן בידו. רציתי להגיד לו משהו, לבטא את השתתפותי בצערו, אך לא הוצאתי הגה מפי. ואילו הוא, כאילו נכלם לאחר כל מה שאמר, קם ממקומו ויצא ללא ברכת שלום. לא הספקתי לשאול לשמו. בעצם, כלל לא התוודענו זה לזה.

יתכן שהייתי שוכח עם הזמן מפגש זה ואת הווידוי הבלתי רגיל ששמעתי אלמלא קרה דבר­­-מה שהעלה בי את זכרו. לפני כמה ימים בחדשות הטלוויזיה הודיעו על פיגוע התאבדות באוטובוס מלא נוסעים. הציגו את תמונות הקרבנות. באחת מהן זיהיתי את האיש שבערב ההוא דיבר אתי על הדֶמוֹן האכזרי, האלים, היצור המיתי המקשר בינינו לבין מה שמעבר לנו.

האם ייוודע לנו אי פעם בוודאות כלשהי מה טיבו של מבשרם החשאי והטמיר של החיים והמוות, מלאך הגאולה ומלאך ההשמדה שמתוך הצל העמוק גוזר את גורלנו?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בית הזיכרונות והשכחה”