משאלה – ברכה או קללה? היזהרו במשאלותיכם. סופי ואגתה חזרו מבית הספר לטוב ולרע לביתן שבכפר גבלדון, אך האם זהו […]
1
סופי מביעה משאלה
אחרי שהחברה הכי טובה שלך מנסה להרוג אותך, נותרת בך הרגשה של אי נוחות.
אבל אגתה הביטה החוצה, ראתה את הפסלים המוזהבים שלה ושל סופי מתנשאים בכיכר המוצפת אור שמש, והבליעה את תחושת האי נוחות.
“אני לא מבינה למה זה צריך להיות מחזמר,” אמרה והתעטשה כתגובה לריח פרחי הציפורן שעל שמלתה הוורודה.
“שלא תזיעו בתלבושות שלכם!” נבחה סופי על נער שהתפתל בתוך מסיכת ראש מגבס של כלב אכזרי, והנערה הקשורה אליו בחבל מעדה בתוך ראש הכלב המתרפק שלה. שני נערים המסומנים בשמות צַ’אדִיק ורָוַואן, ניסו להתחלף בתלבושות. “וגם לא מחליפים בית ספר!” צעקה.
“אבל אני רוצה להיות לָעַדי!” רטן רוואן וניסה להסיר מעליו את הכותונת השחורה המזוהמת שלו.
“השערות האלה מגרדות,” יִללה מי שגילמה את בִּיאַטְרִיקְס ותלשה את הפאה הבלונדינית מראשה.
“אִמַ’שְלִי לא תכיר אותי,” יִבב נער שעל פניו מסכת הכסף הנוצצת של מנהל בית הספר.
“ולא ליילל בגלל התפקידים שקיבלתם!” שאגה סופי והדביקה את השם דוֹט על גבה של בת הנפּח לפני שדחפה לידה שני שלגוני שוקולד. “את צריכה להשמין עד השבוע הבא, לעלות לפחות עשרה קילו במשקל.”
“אמרת שזה יהיה משהו צנוע,” אמרה אגתה ונעצה מבט בנער שהתנודד על סולם וצייר על אוהל התיאטרון הענקי שתי עיניים ירוקות, מוּכּרות לה היטב. “אמרת שזה יהיה משהו מכובד לציון יום השנה.”
“מה זה, לכל הבנים בעיירה הזאת יש רק קול טנור גבוה?” סופי צווחה כשסקרה את הנערים באותן עיניים ירוקות המצוירות על האוהל. “בטח יש פה אחד שהקול שלו כבר התחלף! בטח יש פה מישהו שיכול לשחק את טֵדְרוֹס, הנסיך הכי יפה והכי מקסים בכל…”
היא הסתובבה ומצאה לידה את רָאדְלִי, בעל השיער האדום והשיניים הבולטות, לבוש במכנסיים קצרים הדוקים, מנפח את חזהו. סופי נתקפה בחילה והדביקה על גבו את השם הוֹרְט.
“זה לא נראה צנוע,” הרימה אגתה את קולה והסתכלה על שתי נערות שהסירו יריעה מביתן הכרטיסים, וחשפו לכל רוחבו את פניה של סופי שהשתקפו מעשרים סרטי משי נוצצים. “זה לא צנוע ולא מכובד…”
“אורות!” קראה סופי לעבר שני נערים שהשתלשלו מחבלים.
ראשה של אגתה הסתחרר מפיצוץ מסנוור. מבעד לאצבעות ידיה הציצה על מסך קטיפה מאחוריהם, ועליו כתובת מעוצבת מאלף נורות מלובנות:
קללות! המחזמר
מאת סופי
בכיכובה, בימויה והפקתה
“מה את אומרת, האור הזה עמום מדי בשביל תמונת הסיום?” שאלה סופי את אגתה כשהסתובבה אליה, לבושה בשמלת נשף כחולה כהה עם הדפסי עלים עדינים מוזהבים, לצווארה מחרוזת אבני אודם, וזר סחלבים כחולים על ראשה.
“וזה מזכיר לי, את יודעת לשיר בקולות?” הוסיפה.
אגתה התנפחה כמו קרצייה. “נפלת על הראש? אמרת שזאת תהיה מחווה לזכר הילדים שנחטפו, לא מופע סאטירי מגוחך. אני לא יודעת לשחק, אני לא יודעת לשיר, ועכשיו אנחנו בחזרה גנרלית של מופע מטופש שאין לו אפילו טקסט כתוב… מה זה?”
היא הצביעה על סרט אדום נוצץ, שהיה תלוי באלכסון על שמלתה של סופי.
images.jpg
סופי בהתה בה. “את לא מצפה שנספר את הסיפור שלנו בדיוק כמו שהוא קרה, נכון?”
אגתה הזעיפה פנים.
“אוי, אגתה, אם אנחנו לא נהלל את עצמנו, מי יעשה את זה?” סופי נאנחה והביטה לעבר אוהל התיאטרון הגדול. “אנחנו מסירות הקללה מגָבַלְדוֹן! הרגנו את מנהל בית הספר! אנחנו גדולות מהחיים! גדולות יותר מאגדות! אז איפה הארמון שלנו? איפה המשרתים שלנו? ביום השנה לחטיפה שלנו מהעיירה הדוחה הזאת, הם צריכים להעריץ אותנו! הם צריכים לסגוד לנו! הם צריכים להשתחוות לפנינו במקום להתהלך פה עם אלמנות שמנות שלא יודעות להתלבש!”
רעם קולה הִדהד על פני מושבי העץ הריקים. היא הסתובבה וראתה את חברתה נועצת בה מבט בוחן.
“מועצת הזקנים נתנה לו רשות, נכון?” אמרה אגתה.
פניה של סופי התקדרו. היא הסתובבה במהירות והתחילה לחלק דפי תווים ללהקת הנגנים.
“מתי זה?”
סופי לא ענתה.
“סופי, מתי זה?”
“למחרת ההצגה,” אמרה סופי תוך כדי רענון סידורי הפרחים על דוכן ענקי שנבנה על במת התיאטרון. “אבל זה כנראה ישתנה אחרי שהם יראו את ההדרן בסוף ההצגה.”
“למה? מה יש בהדרן?”
“זה בסדר מצִדי, אגי. השלמתי עם זה.”
“סופי, מה יש בהדרן?”
“הוא אדם מבוגר. חופשי להחליט את ההחלטות שלו.”
“ולהצגה הזאת אין שום קשר לניסיון לבטל את החתונה של אבא שלך?”
סופי הסתובבה אליה. “מאיפה קיבלת את הרעיון הזה?”
אגתה נעצה מבט במכשפה שמנה חסרת בית, עטופה בצעיף, יושבת שפופה מתחת לבמה ועל גבה מודבק השם הוֹנוֹרָה.
סופי דחפה לידיה של אגתה דף תווים. “אני במקומך הייתי לומדת לשיר.”
כשהן חזרו מהיערות האינסופיים לפני תשעה חודשים, המהומה הייתה מפחידה. במשך מאתיים שנה חטף מנהל בית הספר ילדים מגבלדון לבית הספר שלו לטוב ולרע. והנה, אחרי שכל כך הרבה ילדים אבדו לנצח, כל כך הרבה משפחות נהרסו, שתי בנות מצאו את דרכן חזרה.
אנשים רצו לנשק אותן, לגעת בהן, לפסל פסלים בדמותן, כאילו היו אלילות שנפלו מהשמים.
כדי לספק את דרישות הציבור, הציעה מועצת הזקנים שהבנות יחלקו בפיקוחה חתימות בכנסייה, אחרי תפילת יום ראשון. השאלות חזרו על עצמן שוב ושוב: “עינו אתכן?” “אתן בטוחות שהקללה הוסרה?” “ראיתן את הבן שלי?”
סופי הייתה מוכנה להתמודד עם זה בעצמה, אבל להפתעתה אגתה תמיד הופיעה. למען האמת, בחודשים הראשונים אגתה העניקה ראיונות יומיים לעלון של העיירה, הניחה לסופי להלביש אותה בבגדים מפוארים, למרוח עליה כמויות של איפור, והתייחסה בנימוס לילדים הקטנים שהחברה שלה תיעבה.
“דחלילים מפיצי מחלות,” רטנה סופי, ומרחה את נחיריה בתמצית בריח איקליפטוס לפני שחתמה על עוד ספר אגדות. היא ראתה את אגתה מחייכת כשחתמה לאחד הילדים על ספר בשם המלך ארתור.
“ממתי את אוהבת ילדים?” קראה סופי.
“מאז שהם מתחננים לקבל תור אצל אמא שלי כשהם חולים,” אמרה אגתה, שיניה המוכתמות משפתון נוצצות. “אף פעם, כל החיים שלה, לא היו לאמא שלי כל כך הרבה מטופלים.”
אבל כשהגיע הקיץ, הקהל נעשה דליל. היה זה הרעיון של סופי לתלות כרזות.
images.jpg
אגתה פערה פה למראה הכרזה שהודבקה על דלת הכנסייה. “נשיקה חינם!”
“על ספר האגדות,” אמרה סופי, מכווצת שפתיים צבועות באדום צעקני מול ראי קטן.
“זה לא נשמע ככה,” אמרה אגתה ומשכה ברצועות השמלה הצמודה הירוקה שחברתה השאילה לה. הצבע הוורוד נעלם באופן מוחלט מארון הבגדים של סופי אחרי שהן חזרו. הוורוד הזכיר לה כנראה את הזמן שבו הפכה למכשפה קירחת חסרת שיניים.
“תראי, אנחנו כבר חדשות ישנות,” אמרה אגתה. ומשכה שוב ברצועות שמלתה. “הגיע הזמן לחזור לחיים נורמליים, כמו כולם.”
“אולי כדאי שרק אני אופיע השבוע,” עיניה של סופי הבזיקו מהראי. “אולי הם מרגישים שאת כבר לא מתלהבת.”
אבל אף אחד חוץ מרָאדְלִי המסריח לא הגיע למופע ביום ראשון, או בשבוע שלאחר מכן, כשהכרזות של סופי הציעו “מתנה אינטימית” עם כל חתימה, או בשבוע שלאחריו, כשהיא הציעה גם “ארוחה פרטית”.
בסתיו כבר נעלמו מהכיכר תמונות החטופים הנעדרים, ילדי הכפר דחפו את ספרי האגדות שלהם לארונות, ומר דוֹבִיל תלה שלט בחלון הראווה של חנות הספרים שלו: “ימים אחרונים לפני חיסול”, כי כבר לא הגיעו אליו ספרי אגדות חדשים מהיערות. עכשיו הפכו שתי הבנות לסתם שרידים מתקופת הקללה הנשכחת. אפילו אביה של סופי חדל ללכת על קצות האצבעות סביבה. בחג ליל כל הקדושים, הוא הודיע לבתו שקיבל רשות ממועצת הזקנים לשאת את הונורה לאישה. מבתו לא ביקש כלל רשות.
כשמיהרה הביתה מהחזרה בגשם כבד וגועלי, נעצה סופי מבט זועף בפסל של דמותה שפעם הבהיק, ועכשיו היה כולו מוכתם, מכוסה בלשלשת ציפורים. היא עבדה קשה למען הפסל הזה. שבוע שלם של מסכות פנים מביצי חלזונות ודיאטה של מיץ מלפפונים, כדי שהפַּסָל יתפוס נכון את דמותה. ועכשיו תראו את הפֶּסל ־ מחראה ליונים.
היא שלחה מבט לאחור אל ציור פניה הצבעוני הזוהר שעל אוהל התיאטרון הרחוק, וחרקה שיניים. ההצגה תזכיר לאבא שלה את מי הוא צריך להעדיף. ההצגה תזכיר לכולם.
כשעזבה את הכיכר בשכשוך רגליים במי הגשם, והלכה לעבר הדרכים שבצִדן שכנו בקתות בעלות גגות עשב, נישאו באוויר ריחות מהארובות, וגילו לסופי מה אוכלת כל משפחה לארוחת הערב: בשר חזיר מטוגן מצופה בפירורי לחם וטבול ברוטב פטריות אצל משפחת וִוילֶמְס; אצל בֶּל אוכלים בשר בקר ומרק תפוחי אדמה מוקרם; קותלי חזיר, עדשים ובטטה כבושה במשפחה של סברינה… מאכלים מהסוג שאבא שלה אוהב, אבל לא מקבל אף פעם.
יופי. מצִדה שיגווע ברעב. כשהתקדמה לעבר הסמטה שבה עמד הבית שלה, שאפה סופי אוויר כדי לחוש בריח של מטבח קר וריק, ריח שיזכיר לאבא שלה מה הוא מפסיד.
אבל עכשיו הריח לא היה כלל של מטבח ריק. סופי שאפה שוב: ריח של בשר ושמנת. לפתע החלה לרוץ לעבר הדלת, פתחה אותה בסערה…
הונורה קיצצה צלעות חזיר טריות. “סופי,” התנשמה, וניגבה ידיים שמנות. “המשמרת שלי במאפייה של ברטלבי התארכה. לא תזיק לי קצת עזרה…”
סופי נעצה בה עיניים בוחנות. “איפה אבא שלי?”
הונורה ניסתה להחליק את שערה הסבוך הזרוע קמח. “המממ, מקים את האוהל עם הבנים. הוא חשב שזה יהיה נחמד אם כולנו נאכל יחד ארוחת…”
“אוהל?” סופי הסתערה על הדלת האחורית. “עכשיו?”
היא התפרצה לגינה. בגשם הסוחף עמדו שני הבנים של האלמנה, כל אחד ליד מוט שנקשר בחבלים לאוהל מתנפנף, וסטפן ניסה להשחיל חבל על מוט שלישי. אבל ברגע שהצליח, האוהל השתחרר מהקישורים וקבר תחתיו אותו ואת שני הבנים. סופי שמעה את צחקוקיהם לפני שראשו של אביה הציץ מתחת ליריעה. “בדיוק מה שאנחנו צריכים. עוד זוג ידיים!”
“למה אתם מקימים את האוהל?” שאלה סופי בקול קר כקרח. “החתונה בשבוע הבא.”
סטפן הזדקף וכִחכח בגרונו. “היא תיערך מחר.”
“מחר?” סופי החווירה. “מחר מחר? המחר שאחרי היום?”
“הונורה אמרה שאנחנו צריכים להתחתן לפני המופע שלך,” אמר סטפן וסרק באצבעותיו את הזקן החדש שגידל. “אנחנו רוצים ששום דבר לא יסיח את דעתנו מהמופע.”
סופי נתקפה בחילה. “אבל… איך אתם יכולים…”
“אל תדאגי לנו. הודענו בכנסייה על השינוי בתאריך, וג’ייקוב ואדם יקימו את האוהל כאן צ’יק צ’ק. איך הייתה החזרה?” הוא הצמיד את ג’ייקוב בן השש אל המותן השרירי שלו. “ג’ייקוב אמר שהוא ראה את האורות ממרפסת הכניסה.”
“אני גם!” אמר אדם בן השמונה, וחיבק את המותן השני של סטפן.
אביה נישק את ראשי הבנים. “מי היה מעלה על דעתו שיהיו לי שני נסיכים?” לחש.
סופי בהתה באביה, נחנקת, כאילו נתקעה לה עצם בגרון.
“קדימה, ספרי לנו מה יש במופע שלך,” סטפן הרים את ראשו וחייך אליה.
אבל לפתע לא עניין אותה המופע כלל.
ארוחת הערב כללה צלי משובח עם תבשיל ברוקולי מושלם, סלט מלפפונים ועוגת אוכמניות ללא קמח. סופי לא נגעה באוכל. היא ישבה מאובנת, בוהה בהונורה היושבת מולה ליד השולחן העמוס, ובמזלגות הננעצים ומקרקשים.
“תאכלי,” האיץ בה סטפן.
לידו ניגבה הונורה את צווארה המידלדל, מתעלמת ממבטיה של סופי. “אם האוכל לא מוצא חן בעיניה…”
“בישלת את מה שהיא אוהבת,” אמר סטפן ועיניו נעוצות בסופי. “תאכלי!”
סופי לא אכלה. קרקוש המזלגות גווע.
“אני יכול לקבל את המנה שלה?” שאל אדם.
“את ואמא שלי הייתן חברות, לא?” אמרה סופי להונורה.
האלמנה כמעט נחנקה מהבשר שבפיה. סטפן הביט בסופי בזעם ופתח את פיו לענות לה, אבל הונורה תפסה אותו במפרק כף היד. היא ניגבה קלות את שפתיה היבשות במפית מלוכלכת.
“חברות הכי טובות,” אמרה בקול צורם, חייכה ובלעה את הבשר. “תקופה ארוכה מאוד.”
סופי קפאה. “מעניין מה קרה ביניכן.”
הונורה השפילה את עיניה לצלחת וחיוכה נעלם. מבטה של סופי ננעל עליה.
סטפן הקיש במזלג על השולחן. “ומה לגבי העזרה להונורה במאפייה של ברטלבי אחרי הלימודים?”
סופי חיכתה שאדם יענה לו, ואז ראתה שאביה עדיין מביט בה.
“דיברת אלי?” סופי החווירה. “לעזור… לה?”
“ברטלבי אמר שאשתי זקוקה לעזרה במאפייה,” ענה סטפן בתוקף.
אשתי. זה כל מה שסופי שמעה. לא גנבת. לא מופקרת. אשתי.
“אחרי החתונה והמופע שלך,” הוסיף, “אני מצפה שתחזרי לחיים נורמליים.”
סופי הסתובבה אל הונורה, בטוחה שהיא תהיה המומה כמוה. אבל הונורה רק דחסה מלפפונים אל בין שפתיה היבשות ולעסה אותם בקול.
“אבא, אתה רוצה שאני… שאני…” סופי לא הייתה מסוגלת לבטא את המילים. “שאני אחבוץ ח…ח…חמאה?”
“זה יפַתח קצת כוח בזרועות הגפרוריות שלך,” אמר אביה בין לעיסה ללעיסה. ג’ייקוב ואדם השוו ביניהם את שרירי זרועותיהם.
“אבל אני מפורסמת!” צרחה סופי. “יש לי מעריצים… יש לי פסל! אני לא יכולה לעבוד! לא אִתה!”
“אז אולי תמצאי לך מקום אחר לגור בו.” סטפן ניקה בשיניו את כל הבשר מצלע החזיר. “כל עוד את חלק מהמשפחה הזאת, את תתרמי. או שהבנים ישמחו לקבל את החדר שלך.”
סופי השתנקה.
“עכשיו תאכלי,” פקד בחריפות כזאת, שלא הייתה לה ברֵרה אלא לציית.
כשראה את אגתה מחליקה אל תוך השמלה השחורה הישנה והמרופטת, גִרגר ריפֶּר החתול בחשדנות, וכִרסם עצמות דג בצד המרוחק של החדר הדולף.
“רואה? אותה אגתה הישנה.” היא הטיחה בכוח את מכסה המזוודה הגדולה עם השמלות שלקחה בהשאלה מסופי, דחפה אותה לעבר הדלת, והתכופפה ללטף את החתול הקירח והמקומט שלה. “אז עכשיו אתה צריך להיות נחמד אלי שוב.”
ריפר חשף את שיניו בנשיפה שרקנית.
“זאת אני,” אמרה וניסתה שוב ללטף אותו. “לא השתניתי בכלל.”
ריפר שרט את כף ידה והתרחק ממנה בכבדות.
אגתה שִפשפה את השריטה הטרייה, אחת משריטות רבות אחרות שבקושי הגלידו, וצנחה על המיטה. ריפר הצטנף בפינה ירוקה מטחב, רחוק ממנה ככל האפשר.
אגתה התגלגלה על המיטה וחיבקה את הכרית שלה.
אני מאושרת.
היא הקשיבה למטחי הגשם על גג הקש, והביטה בטיפות שדלפו דרך חור בתקרה לתוך הקדירה השחורה של אִמהּ.
אין כמו בבית.
טח–טח… ניטחו טיפות הגשם.
סופי ואני.
היא הסתכלה בקיר החשוף והסדוק. טח–טח… כמו חרב בנדן המקישה על אבזם החגורה. טח–טח… לִבה הלם, דמה להט כמו לָבָה רותחת, והיא ידעה שזה קורה שוב. טח–טח… הצבע השחור של הקדירה הפך לשחור של מגפיו, הקש בתקרה הפך לשערו הזהוב. השמים שנשקפו מהחלון הפכו לכחול של עיניו. הכרית שבזרועותיה ־ לגופו השרירי…
“תעזרי לי, מותק,” נשמע קול מבחוץ.
אגתה התעוררה בקפיצה, כשהיא חובקת את הכרית המוכתמת מזיעה, קמה מהמיטה והתנודדה אל הדלת, פתחה אותה וראתה את אִמהּ עמוסה בשני סלים, אחד מלא שורשים ועלים מסריחים, ובשֵני ראשנים, מקקים ולטאות.
“מה לכל הרוחות…”
“כדי שתוכלי ללמד אותי סוף–סוף משהו על השיקויים של בית הספר!” צִלצל קולה של קַאליס, עיניה בלטו, והיא השליכה סל אחד לידיה של אגתה. “אין לי הרבה מטופלים היום. יש לנו זמן לבישולים!”
“אמרתי לך שאני כבר לא מסוגלת לעשות כשפים,” פלטה אגתה בכעס וסגרה מאחוריהן את הדלת. “האצבעות שלנו לא זוהרות כאן.”
“למה שלא תספרי לי משהו ממה שקרה לכן שם?” אִמהּ אספה לפקעת את שערותיה השחורות השמנוניות. “לפחות תראי לי איך מכינים תרופת פלא ליבלות.”
“תראי, אמא, אני כבר סיימתי עם זה.”
“לטאות יעילות יותר כשהן טריות, מותק. מה אפשר לעשות עם אלה?”
“כבר שכחתי את כל השטויות האלו…”
“הן יתקלקלו.”
“תפסיקי!”
אִמהּ קפאה.
“בבקשה, אמא,” התחננה אגתה. “אני לא רוצה לדבר על בית הספר.”
קאליס לקחה ממנה בעדינות את הסל. “כשחזרת הביתה, הייתי מאושרת. אף פעם לא הייתי מאושרת כל כך.” היא הביטה לתוך עיניה של בתה. “אבל חלק ממני מודאג ממה שוויתרת עליו.”
כשאִמהּ גררה את הסלים למטבח השפילה אגתה את עיניה אל נעליה השחורות הכבדות. “את יודעת מה דעתי על בזבוז,” נאנחה קאליס. “נקווה שמערכת העיכול שלנו תדע להתמודד עם מרק לטאות.”
אגתה קיצצה בצל לאור העששית, והקשיבה לאִמהּ שזייפה בזמזום איזו מנגינה, כמו בכל ערב. היו זמנים שבהם אהבה את המקלט הבטוח שלהן בבית הקברות, את שגרת החיים שלהן לבדן.
היא הניחה את הסכין. “אמא, איך אפשר לדעת שמצאת את הבאושר לעד שלך?”
“המממ?” אמרה קאליס וידיה הגרומות ריסקו מקקים אל תוך הקדירה.
“זאת אומרת, איך האנשים באגדות יודעים.”
“זה צריך להיות כתוב,” אִמהּ הנידה את ראשה לעבר ספר פתוח שהציץ מתחת למיטה של אגתה.
אגתה הסתכלה בעמוד האחרון, נסיך בלונדיני ונסיכה ששערה שחור כעורב מתנשקים בחתונתם, על רקע טירה קסומה.
סוף.
“אבל מה אם שני האנשים לא יכולים לראות את ספר האגדה שלהם?” היא הביטה בנסיכה החבוקה בזרועות הנסיך שלה. “איך הם יודעים אם הם מאושרים?”
“אם הם צריכים לשאול, אז סימן שהם כנראה לא מאושרים,” אמרה אִמהּ וחבטה במקק שלא רצה לשקוע בקדירה.
מבטה של אגתה השתהה עוד רגע על הנסיך. היא סגרה את הספר בחבטה והשליכה אותו לאש שבערה מתחת לקדירה. “הגיע הזמן שכמו כולם גם אנחנו ניפטר מכל הספרים האלה.”
היא חזרה לקצץ בפינה, מהר יותר.
“את בסדר, מותק?” שאלה קאליס כששמעה משיכות אף.
אגתה ניגבה את עיניה. “בצלים.”
הגשם פסק, אבל רוח סתווית אכזרית השתוללה בבית הקברות. אור מהבהב בקע משני לפידים שניצבו משני צִדי השער. כשהתקרבה לקבר, השרירים בשוקיה התכווצו ובאוזניה הלמו פעימות לִבה, שהתחנן בפניה להסתלק משם. זיעה ניגרה על גבה כשכרעה על העשבים בבוץ בעיניים עצומות. היא מעולם לא הסתכלה. מעולם לא.
באנחה עמוקה פקחה סופי את עיניה. בקושי הצליחה להבחין על המצבה בפרפר שחוּק מעל הכתובת:
אישה ואם אוהבת
שתי מצבות קטנות יותר, שתיהן ללא כיתוב, היו צמודות לקבר של אִמהּ משני צִדיו, כמו כנפיים. באצבעותיה הנתונות בכפפות לבנות, תלשה סופי מהסדקים של אחת המצבות אזוב שגדל פרא במשך שנים של הזנחה. כשעקרה אותו, גילו כפפותיה המכוסות בוץ חריצים עמוקים יותר, חלקים, שנחרטו באבן במכוון. משהו נחקק שם בלוח האבן. סופי הביטה מקרוב.
“סופי?”
היא הסתובבה וראתה את אגתה מתקרבת, עטופה במעיל שחור מרופט, מנסה לייצב בידיה צלוחית שעליה נר דולק נוטף חֵלב.
“אמא שלי ראתה אותך מהחלון.”
אגתה השתופפה לידה והניחה את הנר הדולק לפני הקברים. סופי שתקה.
“הוא חשב שזאת הייתה אשמתה,” אמרה לבסוף כשעיניה נעוצות בשתי המצבות שלא נכתב עליהן דבר. “שני בנים. שניהם נולדו מתים. איזה הסבר אחר יכול היה לתת לזה?” היא עקבה במבטה אחרי פרפר כחול שרִפרף מתוך החשכה ונחת על הכתובת החרוטה על המצבה המתפוררת של אִמהּ.
“כל הרופאים אמרו שאסור לה ללדת עוד ילדים. אפילו אמא שלך.” סופי השתתקה ושלחה חיוך קלוש אל הפרפר הכחול. “יום אחד זה קרה. היא הייתה חולה כל כך, שאף אחד לא חשב שההיריון יחזיק מעמד, אבל הבטן שלה עדיין גדלה. ‘ילד פלא’ אמרו הזקנים. אבא אמר שהוא יקרא לו פיליפ.”
סופי הסתובבה אל אגתה. “אבל הרי אי אפשר לקרוא לבת פיליפ.”
היא השתתקה, עצמות לחייה התקשחו. “היא אהבה אותי, לא משנה שנחלשה כל כך בגללי. לא משנה כמה פעמים ראתה אותו הולך לבית של החברה שלה ונעלם שם.” סופי נאבקה בדמעות ככל יכולתה. “החברה שלה, אגתה. החברה הכי טובה שלה. איך הוא היה יכול לעשות לה את זה?” סופי בכתה בקול אל תוך כפפותיה המלוכלכות.
אגתה השפילה את עיניה ולא אמרה דבר.
“ראיתי איך היא מתה, אגתה. שבורה ונבגדת,” סופי הפנתה את מבטה מן הקבר, פניה אדומות. “עכשיו יהיה לו כל מה שהוא רצה.”
“את לא יכולה למנוע ממנו לעשות את זה,” אמרה אגתה ונגעה בה.
סופי נרתעה. “ולתת לו לצאת מזה בשלום?”
“איזו ברֵרה יש לך?”
“את חושבת שהחתונה הזאת תתקיים?” סופי ירקה. “את עוד תראי!”
“סופי…”
“הוא זה שצריך למות!” פניה של סופי הוצפו דם. “הוא ושני הנסיכים הקטנים שלו! ואז אהיה מאושרת בבית הסוהר הזה!”
פניה נראו איומות כל כך, שאגתה קפאה. בפעם הראשונה מאז חזרתן הבחינה במכשפה הרצחנית המסתתרת בתוך חברתה, ומשתוקקת לפרוץ החוצה.
סופי ראתה את הפחד בעיניה של אגתה. “אני מ…מ…מצטערת…” גִמגמה והפנתה את ראשה. “אני… אני לא יודעת מה קרה…” פניה התרככו והוצפו בושה. המכשפה נעלמה.
“אני מתגעגעת אליה, אגי,” לחשה סופי, רועדת כולה. “אני יודעת שלשתינו יש כבר סוף טוב. אבל אני עדיין מתגעגעת לאמא שלי.”
אגתה היססה, ואחר כך נגעה בכתף של חברתה. סופי התרפקה עליה, פרצה בבכי בזרועותיה, ומפיה נפלטה משאלה. “הלוואי שהייתי יכולה לראות אותה שוב,” בכתה. “הייתי עושה הכול, הכול…”
שעון המגדל העקום צִלצל לרגלי הגבעה עשר פעמים, אבל בין צלצול לצלצול נשמעו חריקות רמות עצובות. שתי הבנות, חבוקות זו בזרועותיה של זו, עקבו בעיניהן אחר צלליתו הכפופה של מר דוביל הזקן שעבר מתחת לשעון, דוחף עגלת יד עמוסה בשארית הרכוש של חנותו הסגורה. מדי פעם נעצר, תשוש מכוֹבד ספרי האגדות השכוחים, עד שצלליתו נעלמה מעבר לפינה, והחריקות גוועו.
“אני פשוט לא רוצה לסיים את החיים שלי כמוה, בודדה ו… נשכחת.” לחשה סופי.
היא פנתה אל אגתה, מנסה לחייך. “אבל לאמא שלי לא הייתה חברה כמוך, נכון? את ויתרת על נסיך בשביל שנוכל להישאר יחד. לחשוב שגם אני הייתי יכולה לגרום ככה אושר למישהו…” עיניה התערפלו. “לא מגיעה לי חברה כמוך, אגתה. באמת לא. אחרי כל מה שעשיתי.”
אגתה עדיין שתקה.
“מישהי טובה הייתה נותנת לחתונה הזאת להתקיים, נכון?” סופי נלחצה אליה קלות. “מישהי טובה כמוך.”
“כבר מאוחר,” אגתה נעמדה והושיטה לסופי יד.
סופי אחזה ביד ברפיון. “ואני אצטרך למצוא שמלה לחתונה.”
אגתה הצליחה להעלות חיוך על פניה. “רואה? את בכל זאת טובה.”
“מה שאני יכולה לעשות זה לכל הפחות להיראות טוב יותר מהכלה,” סופי פרצה קדימה.
אגתה גנחה וחטפה את אחד הלפידים הבוערים מעל השער. “חכי… אלווה אותך הביתה.”
“יופי,” אמרה סופי בלי להיעצר, “כך אוכל להריח שוב את מרק הבצלים שאכלת בארוחת הערב.”
“מרק לטאות ובצלים, בעצם.”
“אני באמת לא מבינה איך אנחנו חברות.”
דרך השער החורק חמקו שתיהן זו לצד זו, ואור הלפידים הטיל את צִלו המתארך על העשבים הגבוהים. כשירדו בכבדות מהגבעה הירוקה ונעלמו מהעין, עבר משב רוח סוער על פני בית הקברות, והדליק את הנר הנוטף חֵלב שעל הצלוחית שהתמלאה בוץ. הלהבה האירה פרפר כחול שנחת בסקרנות על הקבר. אחר כך התלהטה האש שוב וחשפה דמויות חרוטות על שני הקברים החשופים שלא נחקקו עליהם שמות. ברבור על כל אחד מהם. אחד לבן.
האחר שחור.
בשאגה הסתערה הרוח על הקברים, וכיבתה את הנר.
אין עדיין תגובות