1.
שדרות שאול המלך, תל אביב

יחסית לאירוע חסר תקדים כל כך, טעון כל כך בסיכון מוסדי, עבר הכול בשלווה מרבית. ובשקט. זה היה הדבר המפליא ביותר, הדממה התפעולית שבה נעשה העניין. היתה אמנם הכרזה דרמטית לאומה בשידור חי, הייתה ישיבת קבינט ראשונה, מסוקרת מאוד, הייתה מסיבה נוצצת בביתו של ארי שומרון על שפת הכנרת בטבריה בהשתתפות כל חבריו ושותפיו מעברו יוצא הדופן — רבי־המרגלים, הפוליטיקאים, הכמרים מהוותיקן, סוחרי האמנות מלונדון ואפילו גנב אמנות מועד אחד מפריז — שכולם באו לברך אותו. אבל מלבדן חלף הדבר כמעט בלי להכות גלים. יום אחד ישב עוזי נבות מאחורי שולחן זכוכית חלבית גדול בלשכת ראש המשרד, ולמחרת תפס גבריאל את מקומו. בלי השולחן המודרני של נבות, אגב, כי זכוכית לא היתה הסגנון של גבריאל.

הטעם שלו נטה יותר לעץ. עץ ישן מאוד. ולציורים, כמובן — עד מהרה התברר לו שלא יוכל לשהות שתים־עשרה שעות ביום בחדר נטול ציורים. הוא תלה אחד או שניים מעשה ידיו, לא חתומים, וציורים אחדים של אמו, שהיתה בשעתה אחת האמניות הישראליות הבולטות ביותר. הוא תלה אפילו ציור מופשט גדול שציירה אשתו הראשונה לאה, בימים שלמדו יחד באקדמיה לאמנות ועיצוב ‘בצלאל’ בירושלים. ובסוף היום, מי שעלה לקומת ההנהלה שמע צלילי אופרה מסתננים מבעד לדלת — ‘לה בוהם’ היתה אהובה עליו במיוחד. למוזיקה היתה רק משמעות אחת: גבריאל אלון, נסיך האש, מלאך הנקמות, בנו הנבחר של ארי שומרון, תפס סוף־סוף את מקומו הראוי כראש שירות הביון הישראלי.

קודמו בתפקיד לא התרחק יותר מדי. למעשה, עוזי נבות רק חצה את המבואה ועבר לחדר שבתכנון המקורי של הבניין שימש מקלטו הקטן והמבוצר של שומרון. עד אז שום ראש משרד שפרש לא נשאר תחת קורת גג אחת עם יורשו. זאת היתה הפרה של אחד העקרונות המקודשים ביותר של המשרד, שהורה על בירוא השטח אחת לכמה שנים, כולל חריש עמוק של הקרקע. אם כי היו כמה ראשים לשעבר שהמשיכו לבחוש בקלחת. הם קפצו מדי פעם לשדרות שאול המלך, סיפרו סיפורי גבורה, חילקו עצות שאיש לא ביקש, ובאופן כללי הציקו לכולם. והיה כמובן שומרון, הראש הנצחי, הסנה הבוער. שומרון הקים את המשרד מאפס בצלמו ובדמותו. הוא קבע את זהותו של השירות, את שפתו, וחשב שזכותו האלוהית היא להתערב בענייניו כרצונו. שומרון היה האיש שהעניק לנבות את התפקיד, ושומרון היה האיש שבבוא העת גם לקח אותו ממנו.

אבל דווקא גבריאל עמד על כך שנבות יישאר וימשיך ליהנות מכל ההטבות שנהנה מהן בגלגול הקודם. הם חלקו מזכירה אחת — אורית האימתנית, שהיתה ידועה בשדרות שאול המלך בכינוי ‘כיפת ברזל’ בשל יכולתה ליירט אורחים לא קרואים — ונבות המשיך להשתמש ברכב השרד ובסגל מלא של שומרי ראש, דבר שעורר פה ושם התמרמרות בכנסת, אבל לרוב התקבל בהבנה כתנאי הכרחי לשמירה על השלום. התואר המדויק של נבות היה מעורפל למדי, אבל דווקא הפרט הזה היה אופייני למשרד שאנשיו היו שקרנים מקצועיים. הם אמרו את האמת רק בינם לבין עצמם. בפני כל השאר — נשותיהם, ילדיהם, האזרחים שעליהם נשבעו להגן — הם הסתתרו תחת מעטה של הונאה.

כשדלתות חדריהם של גבריאל ונבות היו פתוחות, וכך היה בדרך כלל, הם ראו זה את זה משני עברי המבואה. בתחילת כל בוקר דיברו ביניהם בטלפון המאובטח, בצהריים אכלו יחד — לפעמים בחדר האוכל הכללי ולפעמים לבדם בחדרו של גבריאל — ובכל ערב בילו כמה דקות שקטות כשברקע מתנגנת האופרה של גבריאל, שנבות, על אף ייחוסו הווינאי המתוחכם, תיעב. נבות לא התלהב ממוזיקה והשתעמם מאמנות חזותית, אבל מלבד שני התחומים האלה שררה בינו לגבריאל הסכמה מוחלטת, לפחות בכל הקשור לענייני המשרד ולביטחון מדינת ישראל. נבות דרש וקיבל גישה ישירה לגבריאל בכל רגע נתון, ותבע להשתתף בכל פגישה חשובה של הסגל הבכיר. בדרך כלל הוא היה יושב כשזרועותיו העבות שלובות על חזה המתאבק שלו וארשת חתומה על פניו, ושומר על שתיקה של ספינקס. אבל מדי פעם היה משלים משפט שגבריאל התחיל, כאילו כדי להבהיר לנוכחים שהוא וגבריאל חד הם. הם היו כמו יכין ובועז — העמודים הזהים שניצבו בפתח בית המקדש הראשון — ומי שחשב אפילו לסכסך ביניהם, שילם מחיר כבד. גבריאל היה אמנם ראש משרד נגיש ואהוד, אבל בכל זאת היה ראש המשרד, והוא סירב להשלים עם תככים בחצרו.

לא שהיה חשש לתככים — חברי הסגל הבכיר שלו היו חברים בלב ובנפש. כולם היו יוצאי ‘ברק’, יחידת העילית האחראית לכמה מהמבצעים המהוללים ביותר בתולדות השירות המהולל. שנים ארוכות הם ישבו בחדרים תת־קרקעיים קטנים ששימשו בעבר כמזבלה לציוד ולרהיטים ישנים. עכשיו איישו שרשרת משרדים שהשתרעה מחדרו של גבריאל. אפילו אלי לבון, אחד הארכיאולוגים המקראיים המובילים בישראל, הסכים לנטוש את משרתו כמרצה באוניברסיטה העברית ולחזור למשרה מלאה ב’משרד’. להלכה פיקח לבון על אנשי המעקב, על הכייסים ועל שותלי המצלמות הנסתרות ומכשירי ההאזנה. למעשה, השתמש בו גבריאל לכל משימה שמצא לנכון. לבון, אמן המעקבים המשובח ביותר שהמשרד הפיק מימיו, השגיח על גבריאל עוד מאז מבצע ‘זעם האל’. ביתו הקטן, המלא שברי כדים, מטבעות וכלים עתיקים, היה המקום שבו מצא גבריאל לעתים קרובות כמה דקות של שקט. אלי לבון לא היה פטפטן גדול. כמו גבריאל, הוא היטיב לעבוד בחשכה ובלי להשמיע קול.

כמה שועלים ותיקים חשבו שגבריאל אולי טועה כשהוא מאכלס את קומת ההנהלה בשרידים ובנאמנים רבים כל כך מעברו המפואר. אבל בדרך כלל הם שמרו את דעתם לעצמם. אף אחד מקודמיו בתפקיד — חוץ משומרון, כמובן — לא קיבל פיקוד על המשרד כשהוא חמוש בניסיון רב כל כך ולא התקבל ביתר רצון. גבריאל שיחק במשחק זמן רב מכולם, ואסף בדרך מגוון יוצא דופן של חברים ועוזרים. ראש הממשלה הבריטי, למשל, חב לו את הקריירה שלו. האפיפיור — את חייו. אלא שהוא לא היה מהטיפוסים שידרשו בעזות מצח שישיבו להם טובה תחת טובה. החזקים באמת, אמר שומרון, לא צריכים לבקש טובות.

אלא שהיו לו גם אויבים. אויבים שפגעו קשות באשתו הראשונה וניסו לפגוע גם בשנייה. אויבים במוסקבה ובטהרן, שחשבו שרק הוא מונע מהם להגשים את שאיפותיהם. לעת עתה הם נעצרו, אבל אין ספק שהם יחזרו. וכמוהם גם האדם האחרון שבו נלחם. לא בכדי תפס האיש הזה את המקום הראשון ברשימת המשימות של ראש המשרד החדש. מחשבי הארגון העניקו לו שם קוד אקראי. אבל בשדרות שאול המלך, מאחורי דלתות נעולות במנעול אלקטרוני, כינו אותו גבריאל וצוות המנהיגים החדש של המשרד בשם היומרני שהעניק לעצמו. צלאח א־דין… הם דיברו עליו בכבוד, ואפילו בשמץ של חשש. הוא ינסה לפגוע בהם. זה רק עניין של זמן.

תצלום מסוים הופץ לכל שירותי הביון הרואים עין בעין. צילם אותו מקור של הסי־איי־אֵי בסיוּדָד דֶל אֶסטֶה שבפרגוואי, עיר השוכנת במשולש הגבולות הידוע לשמצה של דרום אמריקה, המכונה גם ‘החזית המשולשת’. בתצלום נראה גבר גדול, מוצק, בעל חזות ערבית, יושב בבית קפה תחת כיפת השמים עם סוחר לבנוני אחד שלפי החשד, קשור לתנועת הג’יהאד העולמי. תוכנת זיהוי הפנים לא הועילה בגלל זווית הצילום, אבל גבריאל, שניחן באחד מזוגות העיניים החדות ביותר בענף, היה משוכנע שהאיש הוא צלאח א־דין. הוא ראה אותו במו עיניו בלובי של מלון ‘ארבע העונות’ בוושינגטון, יומיים לפני פיגוע הטרור האיום ביותר שבוצע על אדמת ארצות הברית מאז מגדלי התאומים. גבריאל ידע איך צלאח א־דין נראה, הכיר את הריח שלו, ידע איך נע האוויר כשהוא נכנס לחדר או יוצא ממנו. והוא הכיר את ההליכה שלו. כמו האיש שאת שמו נשא, סבל צלאח א־דין מצליעה בולטת — הוא נפגע מרסיס, והפצע טופל באמצעים דלים בבית מרובה חדרים וחצרות ליד מוסול שבצפון עיראק. הצליעה היתה עכשיו כרטיס הביקור שלו. אדם יכול לשנות את הופעתו בדרכים רבות. הוא יכול להסתפר או לצבוע את שערו, לשנות את תווי פניו בניתוח פלסטי. אבל צליעה כמו של צלאח א־דין לא נעלמת לעולם.

השאלה איך הצליח להימלט מארצות הברית עוררה דיונים סוערים, וכל המאמצים לעלות על עקבותיו עלו בתוהו. לפי דיווחים שונים, ראו אותו באסונסיון, בסנטיאגו ובבואנוס איירס. היתה אפילו שמועה שהוא מצא מקלט בבָּארילוֹצֶ’ה, עיירת הסקי הארגנטינית החביבה כל כך על פושעי מלחמה נאצים שמצאו בה מסתור. גבריאל פסל את השמועה על הסף, אם כי היה מוכן לשקול את הרעיון שצלאח א־דין חי בגלוי ולא ירד למחתרת. בכל מקרה, בלי קשר למקום הימצאו, הוא מתכנן את צעדו הבא — בכך לא היה לגבריאל ספק.

הפיגועים האחרונים בוושינגטון, עם המבנים והמונומנטים ההרוסים ומספר הקורבנות המחריד, ביססו את מעמדו של צלאח א־דין בתור הפנים החדשות של הטרור האסלאמי. אבל מה הוא יעשה כהדרן? באחד הראיונות האחרונים של הנשיא האמריקאי לפני תום כהונתו, הוא הכריז שצלאח א־דין לא מסוגל לערוך מבצע נוסף בקנה מידה גדול, שהצבא האמריקאי חיסל את הרשת המפחידה שלו לשעבר. בתגובה שלח צלאח א־דין מחבל מתאבד שהתפוצץ מחוץ לשגרירות האמריקאית בקהיר. עניין זניח, טען הבית הלבן. מספר הנפגעים היה מוגבל, ולא היו אמריקאים בין הקורבנות. פעולה נואשת של אדם שעבר זמנו.

אולי, אלא שהיו עוד פיגועים. צלאח א־דין הכה בטורקיה כאוות נפשו — חתונות, אוטובוסים, כיכרות, נמל התעופה העמוס של איסטנבול — וחסידיו במערב אירופה, אלה שהגו את שמו בחרדת קודש כמעט דתית, ביצעו סדרה של פיגועי יחידים והותירו אחריהם שובל של מוות בצרפת, בבלגיה ובגרמניה. אבל משהו גדול עמד בפתח, משהו מתואם, מופע ראווה של טרור שיתחרה באסון שנחת על וושינגטון.

השאלה היתה איפה. מתקפה נוספת על אדמת ארצות הברית נראתה בלתי סבירה. הברק לא יכה פעמיים באותו מקום, טענו המומחים. בסופו של דבר, העיר שבה בחר צלאח א־דין לקוד לקהל קידה אחרונה לא הפתיעה איש, במיוחד לא את אלה שהמאבק בטרור היה לחם חוקם. למרות נטייתו לחשאיות, הוא אהב את אורות הבמה. ואיפה קל יותר למצוא במה מאשר בווסט אנד של לונדון.