החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

בית הצעצועים השבורים

מאת:
הוצאה: | 2017-01 | 320 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

"את השטר האחרון שמרתי מקופל לארבע ותחוב בכיס קטן וסודי בארנק שלי. שנים עברו מאז הלילה שנשבענו לשתוק, מאז שהצלחנו לברוח מתוך האפלה ההיא, מאחיזת רגלי העכביש. כולנו פחות אחד. וזה היה המחיר. התשלום."
יום רע עובר על נתי, עובד משמרת לילה בפיצוצייה קטנה באשדוד. היתקלות מקרית בפרט מעבָרו מהדהדת עמוק בבאר הזיכרונות; רגשות שנקברו לפני שנים מתעוררים לתחייה וגוררים אותו אחורה בזמן אל שנת 1993, אל הבחירות המסוכנות שבחר כנער ושכעת באות לגבות את חובן מהגבר שהפך להיות. 
לאורך לילה מצמרר נשאב נתי מחדש אל שנת לימודיו האחרונה בבאר שבע, בכיתה ח׳; אל שכונת הבלוקים המתפוררת, אל הרחובות שגידלו אותו, אל גשר הבטון המתקלף ואל האכזריות ששררה בין קומץ חבריו, ובייחוד אל הבית ההוא, בקצה הפארק, עם החלון השחור הפעור תמיד אל שביל שאיש לא הולך בו, בית הצעצועים של דורמר הזקן. 
עכשיו הכול חוזר אליו והוא צריך לפעול בזהירות רבה כדי לשכוח.
ולברוח בכל הכוח. 
מהעבר שלו. 
ומעצמו.
בית הצעצועים השבורים הוא רומן מתח פסיכולוגי מרתק
ולופת שבו פחדנות ובוגדנות נמהלות בחברוּת ובנאמנות עד שלרגעים קשה מאוד להבחין ביניהן. ושם, בדיוק שם, מתחילה האימה האמיתית. 

יונתן יוגב, 36, גר בבאר שבע מעל גשר בטון גדול ומתחת לשדֵרת עצים עתיקים
שמאווששים ולוחשים כשהרוח נושבת, ולפעמים גם כשלא. יש לו שני כלבים, דוקטורט בלימודי מקרא ומזרח קדום וחיבה לריצות ארוכות. מזה כעשור הוא מלמד ומחנך בבית ספר תיכון ובחטיבת ביניים ומאוהב כמעט בכל רגע בעבודתו.
בית הצעצועים השבורים הוא ספרו הראשון.

מקט: 15100674
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"את השטר האחרון שמרתי מקופל לארבע ותחוב בכיס קטן וסודי בארנק שלי. שנים עברו מאז הלילה שנשבענו לשתוק, מאז שהצלחנו […]

1.

שטר של חמישים שקלים מונח על השידה בחדר השינה שלי.

אומרים שלפעמים לחפצים יש זיכרון משל עצמם, זיכרון שאנחנו מעניקים להם. זה השטר האחרון. את כל שאר הכסף ביזבזתי כבר לפני שנים, פיזרתי אותו על דברים מתכלים, סיגריות ואוכל ושתייה, שום רהיטים או בגדים, שום דבר שישרוד ויזכיר לי, אבל בשטר הזה לא נגעתי.

את השטר האחרון שמרתי מקופל לארבע ותחוב בכיס קטן וסודי בארנק שלי. שנים עברו מאז הלילה שנשבענו לשתוק, מאז שהצלחנו לברוח מתוך האפלה ההיא, מאחיזת רגלי העכביש. כולנו פחות אחד. וזה היה המחיר. התשלום.

העניין הוא שלפעמים ברגעים הכי לא צפויים אדם מגדל מצפון. הוא מופיע כמו נבט ירוק במקום שלא חשבת שמשהו יכול לצמוח. לא ברור מאיפה הוא מגיע, או למה, וכשהוא מופיע הוא מתחיל לסרוק את החיים שלך לאחור כמו תוכנת אנטי־וירוס, למצוא לך מקומות להרגיש בהם אשמה ולצבוע לך באדום־כלנית את כל פינות החרטה שהדחקת.

המצפון שלי נבט בדיוק כשעמדתי לשלם על שתי קופסאות מרלבורו לייט. עמדתי כשהשטר האחרון תלוי באוויר מהיד שלי, ואז אמרתי למוכר שיחכה שנייה — והחלפתי את השטר באחר. כשעישנתי המצפון שלי העלה הילוך והתחיל ללחוש לי דברים שחשבתי ששכחתי. הוא הזכיר לי שאין לי באמת אפשרות לברוח; שהדבר שממנו ברחתי כבר השיג אותי והוא נמצא עלי, ממש עלי, צמוד־צמוד. הוא הזכיר לי שכל הזמן הזה הייתי בתחתית של באר, או לפחות חלק ממני היה שם, כלוא בחשכה ובלי דרך לצאת, מקשיב לגניחות עמומות ולרחשי השריטות על הקירות. שריטות שנחרתו בציפורניים של מישהו אחר.

השטר הזה היה מוסתר בארנק שלי שנים, עמוק בתוך פינה של שִכחה, מוצפן בנקודה שבה אתה לא רוצה להביט שוב במשהו אבל גם לא יכול להביא את עצמך לזרוק אותו. הוא היה שם עד הרגע ששלפתי את כרטיס האשראי שלי כדי לשלם את חשבון החשמל במענה הטלפוני — והעור הזול של הארנק נקרע והשטר צנח לרצפה, קל כמו עלה וכבד כמו כספת. הרמתי אותו והבטתי בו אחרי כל השנים שחלפו, והסכר שבתוכי נסדק. מים שחורים פיעפעו מהצד האחר בזרם חמים ורציף והציפו אל פני השטח את מה שהיה שם.

סוף יום הלימודים, אחד בספטמבר, בית הספר היסודי ע”ש יוסף טרומפלדור, באר שבע, 1993.

רצתי.

עקפתי את הברזלים האדומים־לבנים ביציאה האחורית של בית הספר. האטתי קצת כדי שליאור יוכל לעמוד בקצב, ויחד רצנו על המדרכה הלוהטת ואחר כך על הכביש. התנשפנו כמו זוג כלבי בר. בשנה ההיא ספטמבר רתח ונראה שהסתיו לא יגיע לעולם.

“בוא הנה, יא בנזונה, בוא,” ליאור צעק לעבר המטרה שלנו.

תמיר הקטן, שעדיין היה כמה מטרים לפנינו, הלך ונחלש. הוא היה מאלה שהאימא שלהם מכניסה להם את כל המערכת לתיק עוד ביום הראשון ללימודים, על כל מקרה שלא יהיה, והתיק הכבד שלו היטלטל מצד לצד והוציא אותו מאיזון. חשבתי ששמעתי אותו בוכה בדיוק לפני שפנה שמאלה לתוך חניה קטנה. אולי הוא חשב שככה יוכל להגיע הביתה מהר יותר, לפתוח את השער, לטרוק אותו בפנינו, לנעול אותו ולהינצל. אבל הוא טעה. טעה מאוד. ישי, עם סיגריה ביד, הגיח מולו בהפתעה מאחורי טרנזיט ג’י־אם־סי לבן, ותמיר קפא לרגע מול עיני הנמר שלו ואז עשה צעד אחד לאחור, ישר לתוך הידיים שלנו. מילא אנחנו, איתנו הוא עוד היה יכול להתמודד, אבל עם ישי מולו הוא ידע שהעסק גמור. שאין לאן לברוח וגם אסור לנסות. ישי לא שכח שום דבר, אף פעם.

“ישי, ישי,” הוא התנשף וחירחר, “לא עשיתי לך כלום… בבקשה, לא עשיתי לך כלום… בבקשה, בבקשה, בסדר? סליחה, טוב? סליחה…” היד שלו היתה מושטת קדימה, כמו אדם נואש שמנסה לעצור בגופו משאית שועטת. ישי לא דיבר, רק שאף מהסיגריה וחייך והסתכל על תמיר שרטט מרוב פחד. החיוך הזה של ישי הפחיד גם אותי; העונג שלו למראה הדג המפרפר על הקרס וההבנה שבתוך עוד כמה ניסיונות לנשום הכול ייגמר.

“די, בבקשה… אני לא סיפרתי, לא סיפרתי… באלוהים, בסבתא שלי…” תמיר הקטן הסתובב אל ליאור, שעמד לידי והתנשף. “די. ליאור, סליחה. סליחה. אני אתן לך את הכסף שלי… יש לי חמש שקל שאימא שלי נתנה לי היום, תיקח אותם, תיקחו אותם!” הוא חיטט בכיס והוציא מטבע שהחליק מהיד המזיעה שלו וצנח למדרכה בקול מצלצל. “בבקשה, די, אימא שלי תהרוג אותי אם אני יסתבך.” דמעות עלו לו בעיניים וכתמי זיעה לחים התפשטו על החולצה הלבנה שלו. “בסדר? בסדר? קח את הכסף, אני מצטער, נשבע לך… מצטער, טוב? סליחה?”

בעוד המבט של תמיר הקטן נאחז בליאור ובי, ישי התקדם מהצד ובעט בעיטה מדויקת מאחורי הברך הימנית שלו. הרגל של תמיר התקפלה כמו גפרור שנשבר, והברכיים החשופות שלו פגעו חזק באספלט של החניה. עמדנו מעליו שלושתנו והבטנו בו מייבב, ואז ליאור הרים את המטבע והכניס לכיס שלו.

“הרמת עלי כיסא בכיתה, יא מזדיין,” ליאור לחש בזעם עצור.

“לא, סליחה, ליאור. סליחה. לא התכוונתי, ליאור. אני מצטער, סליחה, ליאור.” תמיר נשאר על הברכיים, כף ידו הימנית שטוחה על האספלט הלוהט והשנייה מושטת להגן על הראש.

“הא, יא זבל, ככה? תפסת אומץ בקיץ, יא מזדיין.” עכשיו היה תורו של ליאור לשגר בעיטה, והיא היתה מדויקת, ישר לצלעות של תמיר. תמיר תפס שם עם היד והגביר את היבבות שלו, יבבות ארוכות של חתול נטוש. הרגשנו שזה מספיק. הרגשנו שהוא למד את הלקח. היתה לנו שנה שלמה להעביר איתו, לא רצינו להגזים כבר ביום הראשון. וחוץ מזה, הרווחנו חמישה שקלים.

אבל אז ישי אמר, “תחזיקו לו את הראש.” בקול הזה שלו.

“איך להחזיק?”

“ככה, תרימו לו את הראש, אני רוצה לראות את הצוואר שלו.”

ליאור ואני צייתנו. החזקתי את הידיים של תמיר מלפנים, וליאור תפס לו את הצוואר בנעילת חנק מאחור, ותמיר התפתל ונאנק והפנים שלו נהיו אדומות. ישי התקרב אליו עם הסיגריה בין האצבע לאגודל.

“אתה זוכר מה קרה? זוכר מה עשיתי לך?” הוא אמר את זה בשקט, קרוב לאוזן של תמיר, זאת שהיתה עליה נקודת חן שחורה שנראתה כמו קרצייה. הוא הרים לתמיר את החולצה וחשף את הבטן הרזה והשקופה שלו. הצלקות הקטנות שמתחת לטבור עדיין נראו בבירור. כולנו זכרנו את היום ההוא. היום של המסמרים.

תמיר הינהן ובכה.

“עוד פעם אתה מרים כיסא על החבר שלי — ואני מזיין אותך, אתה מבין? אותך ואת האימא השמנה שלך ואת אח שלך ואת אחותך הקטנה גם. מבין?”

תמיר הינהן במרחב הקטן שנשאר לו בנעילת המרפק של ליאור, וראיתי על ליאור שהספיק לו, שהוא לא נהנה מכל זה, אבל מישהו אחר נהג עכשיו ולא היה סיכוי לעצור.

“ליאור, תרים לו את הראש גבוה.”

“איך, ככה?” ליאור משך לתמיר בשיער והראש של תמיר התכופף לאחור, ואז ישי נעץ לו את הסיגריה בעור הלבן שמתחת לסנטר. תמיר צווח והתפתל וניסה להשתחרר מהאחיזה, וראינו את הראש הבוער של הסיגריה דבוק לו לעור והרחנו את הריח השרוף, אבל אז איזה שכנה הוציאה את הראש מהחלון כדי לראות מאיפה הצרחות, ועזבנו אותו, ותמיר תפס את הסנטר שלו עם יד אחת וברח הביתה. הוא אפילו לא לקח את התיק שלו.

“הלו!” השכנה צעקה, “תעופו מכאן או שאני קוראת למשטרה!”

“סתמי את הפה, יא זקנה מכוערת,” ישי צעק לה בחזרה ולקח את התיק של תמיר והפך אותו, וכל הספרים של תמיר נשפכו על הכביש. אחרי שחיטט בו והחליט שאין שם משהו מעניין הוא זרק את התיק הריק לחצר של הבית של השכנה, שעדיין הסתכלה עלינו, וחיבק את ליאור בזרוע חונקת.

“תראה מה אני מוכן לעשות בשביל אח שלי, הא?”

ליאור הינהן בהערכה אילמת ובהה בספרים המפוזרים על האספלט.

“עכשיו תביא לי את החמש שקל.”

אני מחנה את הרכב בחניה של המרכז המסחרי והולך משם שתי דקות עד לפיצוצייה. חם, והרוח שמגיעה מחוף הים האשדודי מוסיפה עוד לעומס הלחות. השעה תשע וחצי בערב. אני לוחץ לאמנון יד מעל הדלפק והוא מצביע על ארגזי החטיפים שהמשווק הביא לפני שעה ושבגלל המשחק הוא עדיין לא הספיק לסדר. היד של אמנון מזיעה, היא תמיד מזיעה. פעם הוא אמר לי שהוא חשב לעבור ניתוח כזה, שחותכים בו את הבלוטות ישר מהבית־שחי, אבל כל עוד לחגית לא אכפת שהוא משאיר לה טביעות אצבעות לחות על התחת אז גם לו לא ממש אכפת. אולי כשהיא תעזוב אותו הוא יעשה את זה, הוא אמר. ולמרות שזה נשמע שהוא מקווה שהיום הזה יגיע, אני יודע שהוא מפחד להיות לבד כמו שילד מפחד מהחושך.

אני מנגב את היד מהזיעה שלו בצד של הג’ינס והוא קולט את התנועה ומחייך. מול הטלוויזיה התלויה שלו מקובצים כמה גברים על כיסאות לבנים שהוא סידר בשבילם, פרלמנט של אנשים משומשים. התוצאה עכשיו 2־0, והם מקללים את המסך אבל מחייכים אחד אל השני. הם יושבים בכפכפים עם בירות ביד ויורקים הצידה קליפות של גרעינים שחורים שאני אצטרך לנקות אחר כך. לפחות הם מרגישים בחיים.

אני מתחיל לפתוח את ארגזי החטיפים ולסדר אותם על המדפים. בעוד חצי שעה המשחק ייגמר וכל החבורה הזאת תתפזר, כל אחד מהם יחזור אל המאורה שלו איפשהו כאן בסביבה, ואז גם אמנון יחזור הביתה לחגית והלילה שלי יתחיל.

הפלורסנט מעל המקרר מהבהב. אמנון אמר שיסדר אותו, כמו שאמר שיסדר את הנזילה בשירותים הקטנים מאחור. אמנון אומר הרבה דברים. האור מהבהב לי לתוך העיניים ואני רואה השתקפות בדלת הזכוכית: רגליים של מישהו, בין בקבוקי המים המינרליים שאנחנו מוכרים במחיר מופקע. כשאני מסתובב אני מבין שאלה רק העמודים של מתקני הממתקים שליד הדלפק. אמנון מעיף אלי מבט מוטרד, אבל רק לרגע, וחוזר להביט במסך ולקלל את הדמויות שרצות על הדשא. בינתיים נכנס פנימה ילד, עוקף את הגברים שבוהים בטלוויזיה, נעמד מול הקופה ומבקש קופסת מרלבורו וכוס ברד, חצי־חצי. אני נעמד עם הגב לשלט שאוסר עלי למכור לו סיגריות וממלא לו כוס ברד גדולה, חצי כחול וחצי אדום. את הקופסה שאני מושיט לו הוא תוחב לכיס הקדמי של הג’ינס תוך כדי הצצה לאחור. יש ילדים שמדמיינים את ההורים שלהם בכל מקום. הוא מתרחק משם ואני חוזר אל ארגזי החטיפים ואל המחשבות שלי, שנעות כמו ענן סערה אל הבוקר ההוא. היום הראשון בכיתה ח’.

כשנכנסנו לכיתה השרת כבר סידר את הכיסאות במעגל וכל השולחנות נדחפו לאחור. כמו בכל תחילת שנה, הכיתה היתה מקושטת, וכמו תמיד חשבתי על זה שפעולות הקישוט והטיפוח של בית הספר שלנו הן בניגוד מושלם לטבע של התלמידים בו. אם זה תליש — זה ייתלש; אם אפשר להשחית את זה — זה יושחת. מלחמה נצחית של כוונות טובות מול אפס כוונות, הבונים מול ההורסים.

על קירות הכיתה נתלו שלטים של חודשי השנה העברית, תמונות של הנשיא ויצמן, הרמטכ”ל ברק וראש הממשלה רבין, בריסטול לבן שעליו נכתב “לוח אקטואליה” והודקו אליו אטבים יתומים שחיכו לכתבות מעניינות שנאסוף, וגם לוח ימי ההולדת שלנו, עם ציורי בלונים וליצן שמחזיק אותם. דביר, שבמהלך החופש החליט כנראה לעבור משיער ארוך אסוף בקוקו לשיער ארוך פזור, התלונן לרבקה המורה שהיא שכחה לרשום שם את היומולדת שלו, ורבקה הבטיחה בחיוך שתוסיף אותו בסוף היום. חודשיים אחר כך, כשהלוח נתלש סופית, היומולדת של דביר עדיין לא הופיע בו.

נעלתי נייקי חדשות, את זה אני זוכר טוב. אימא אמרה שביום הראשון ללימודים אני צריך לבוא עם נעליים חדשות, כי זאת התחלה חדשה בשבילי. היא אהבה התחלות חדשות ואהבה לסמל אותן, בייחוד בנעליים, כי “לדרך חדשה יוצאים בנעליים חדשות”, או משהו כזה שסבא היה אומר לה פעם. ליאור היה הראשון שדרך לי עליהן, ככה חנכו אצלנו נעליים, ומיד אחריו זינקו עליהן גם האחרים ומילאו אותן בבוץ.

גם רבקה השקיעה ביום הראשון. היא היתה המחנכת שלנו מכיתה ו’, וביום ההוא היא הגיעה חגיגית בחצאית כחולה ובחולצה לבנה עם רקמה של פרחים אדומים בכתפיים, הכול חדש. ידענו טוב מאוד שזה חדש, כי אחרי שנתיים כבר הכרנו את כל הבגדים בארון שלה. בתחילת הבוקר ההוא עוד היה לה חיוך ענקי מרוח על הפנים, וכמה מהילדים זכו לקבל ממנה נשיקות וחיבוקים — תלמידים שהיא אהבה, לא אנחנו.

צלצול. רעש בכיתה. עשרות תלמידים גוררים כיסאות ותיקים, צוהלים וצועקים. עוד קודם, ברגע שהגענו לכיתה, ליאור ואני הנחנו את התיקים שלנו על כיסאות צמודים כדי לשמור לנו מקום יחד, ועכשיו רבקה ביקשה מכולנו לשבת ושיקרה שהתגעגעה אלינו מאוד ואמרה שעכשיו כשאנחנו בכיתה ח’ היא מצפה שנהיה בוגרים כמו שאנחנו נראים. ואז היא אמרה את מה שכבר ידענו, כי היא חזרה על זה בכל הזדמנות: שאנחנו המחזור האחרון שלה כמחנכת, וכמו תמיד נראה שהיא מצפה שנשאל אותה מה היא מתכוונת לעשות אחר כך, הרי היא רק בת ארבעים וקצת, וכמו תמיד נראה שיש לה תשובה שהיא נורא רוצה לחלוק, אבל אנחנו אף פעם לא שאלנו. לרובנו בית הספר היה מין תחנת אוטובוס, מקום שמחכים בו שהזמן יעבור עד שיום אחד נמשיך ממנו הלאה, אל העתיד שדמיינו לעצמנו שיהיה לנו, ובלי להביט לאחור. כי בגיל שלוש־עשרה העתיד היה הבטחה למשהו טוב שיקרה, וכל מה שהיינו צריכים לעשות זה לחכות.

רבקה ניגשה ללוח וכתבה שלושה משפטים, זה מעל זה:

“משהו מרגש שקרה לי בקיץ”.

“משהו שאני מבטיח לעצמי לשנה הקרובה”.

“משהו שאני רוצה לאחל לכיתה”.

היא אמרה שכל אחד מאיתנו צריך לבחור משפט אחד ולהרחיב לגביו. הסבב התחיל משמאל לימין, והתלמיד הראשון, זה שתמיד בחר לשבת ליד הדלת, היה תמיר הקטן. קראנו לו ככה כי היה לנו בשכבה עוד תמיר, גבוה ממנו.

לכבוד תחילת הלימודים אימא של תמיר הקטן הלבישה אותו בחולצה לבנה, ועל הבוקר נמרח לו עליה כתם אדום של ריבה, כי כרגיל הוא אכל סנדוויץ’ אחד עוד לפני תחילת הלימודים, על הספסל שמחוץ לכיתה.

“נו, תמיר, קדימה.” רבקה הניחה יד עמוסה צמידים זהובים מרשרשים על הכתף שלו. “לא קרה לך משהו מרגש ומעניין בקיץ?”

“לא יודע,” הוא אמר והשפיל עיניים לרצפה.

“אז אתה רוצה לאחל משהו לכיתה?”

“לא יודע.”

“אני יכול? המורה, אני יכול? בבקשה?” יוסי חררה התפרץ.

“לא, אתה לא,” רבקה אמרה ונעצה בו מבט של אפילו־את־השיעור־הראשון־של־השנה־אתה־לא־נותן־לי־להעביר־כמו־שצריך, “אתה תחכה כמו כולם.”

“לא, המורה,” יוסי אמר וחייך אליה עם הרווח הזה שהיה לו בין השיניים, “אני יודע על משהו מרגש שקרה לתמיר בקיץ, באלוהים… הוא סתם ביישן, המורה, הוא לא יספר על זה…”

תמיר האדים והעיניים שלו כמעט קדחו חור ברצפה.

“אה…” רבקה התלבטה, “רק אם תמיר מסכים… תמיר, אתה מסכים שיוסי ידבר בשמך?”

“לא יודע.” אבל הוא ידע. הוא ידע טוב מאוד.

“טוב,” רבקה נאנחה, “יוסי, תספר, אבל בקצרה.”

“אז ככה,” יוסי גיחך והכיתה התחילה לצחקק והפנים של רבקה התחילו להיראות מיוסרות, “המורה, ראית את הפועל זבל השמן שמנקה מול הבית של תמיר?”

“יוסי! מספיק עם…”

“…אז הוא האבא החדש של תמיר כי הוא מזיין את אימא שלו.”

“זה לא נכון, יא בנזונה!” תמיר הקטן נעמד בזעם, ורוב הילדים צווחו עכשיו בקולי קולות, צווחות שכולן אמרו דבר אחד: תודה לאל שהקורבן הראשון של השנה הוא לא אני.

רבקה זינקה על רגליה והשולחן שלה כמעט נפל לאחור. “יוסי… עוף מהכיתה… עכשיו! צא החוצה ולך לסגנית… עכשיו!”

הפנים של תמיר הפכו לתערובת של כתמים אדומים — אדום של מבוכה ואדום של זעם — והעיניים שלו כבר נראו רטובות. כמה מהתלמידים היו על הרצפה מרוב צחוק חצי־מאולץ.

“אבל, המורה,” יוסי חררה נעמד והרים את היד במחאה, “זה באמת! נשבע לך באימא שלי! תספר לה, תמיר. תספר לה איך הוא בא בבוקר ומנקה לה בחדר… מנקה לה טוב־טוב שמה… גם ככה אין לו אבא, המורה, מה אכפת לו?”

ידענו שתמיר מתפוצץ כשלוחצים, ושאימא שלו והאבא המת שלו הם הכפתורים הכי גדולים אצלו. לחצנו בכל הזדמנות, כי תמיד קרה משהו מעניין כשלחצנו, משהו שהיה חוזר איכשהו ופוגע בתמיר עצמו. ובאמת, גם הפעם תמיר הקטן הפעיל שיקול דעת מוטעה: הוא הסתובב, הרים את הכיסא שעליו ישב והניף אותו מעל הראש באיום מלווה בסימן שאלה. הוא לא התכוון לזרוק אותו באמת, וידענו את זה; הוא רק רצה להראות שעכשיו כשהוא בכיתה ח’ הוא כבר לא ייתן לאף אחד להתעסק איתו.

“תמיר, תוריד את הכיסא מיד!” רבקה צרחה בקול הצרחות המיוחד שלה, “ויוסי, עוף מהכיתה, עכ־שיו!”

“למה שאני יעוף?” יוסי הצביע על תמיר. “תראי איזה ילד אלים הוא, המורה. שהוא יעוף, אני לא יוצא מכאן.”

הכיסא התחיל להכביד על תמיר הקטן, שהוריד אותו לגובה החזה, וליאור, שהיה זה שטרח להפריד בריבים בדרך כלל, התרומם מול תמיר. “תוריד את הכיסא,” הוא פקד עליו.

העיניים של תמיר התרוצצו, ואז הוא עשה כלפי ליאור תנועה מאיימת עם הכיסא ושיפשף לו את הכתף. וזאת היתה טעות.

בשלב הזה תמיר היה צריך לבחור: אפשרות אחת היתה לזרוק את הכיסא על יוסי או על ליאור. אבל ידענו כבר שנים איך הראש שלו עובד. ידענו שהוא מדמיין את הכיסא פוגע בראש של יוסי ומפצח אותו, מדמיין את הדם והצרחות, מדמיין את רבקה צועקת, את המשטרה, את בית החולים וההשעיה מבית הספר, מדמיין את האימא המאוכזבת שלו ואז אותנו רודפים אותו לנצח. ככה זה עם אנשים שחושבים יותר מדי — הם פועלים פחות מדי. ובכל מקרה, זה לא עובד כמו בסרטים, שבהם אם אחד כמוהו מפגין מספיק התנגדות אז אחרים כמונו מניחים לו. לא היינו מניחים לו אף פעם, והוא ידע את זה. האפשרות השנייה שלו היתה להתחיל לבכות ולצאת מהכיתה. תמיר הניח את הכיסא בחבטה, יצא מהכיתה וטרק אחריו את הדלת בדרמטיות.

“הנה, המורה,” יוסי התיישב בחזרה, “אפשר להמשיך.”

“כן? באמת? אתה מרשה לי? כי אני לא ממשיכה את השיעור אם אתה לא יוצא מכאן ברגע זה. וכל החברים שלך מפסידים בגלל זה.” בשעות האלה כבר היה חם מאוד בכיתה, מה שלא עזר בכלל לאיפור של רבקה. “ליאור, צא גם אתה.”

“אני?” ליאור התפלא. “מה עשיתי? ניסיתי להפריד, המורה.”

“לא מעניין אותי. צאו החוצה, שניכם.”

יוסי נאנח בקול ונגע לי ברגל. “בסדר, בסדר. נתי, תביא לי.”

“לא עכשיו, יא מפגר,” אמרתי ורמזתי לו עם העיניים שיעזוב אותי.

“נו, תביא לי, אני שילמתי חצי.”

“יוסי, צא החוצה!”

“רגע, נו.” יוסי נעץ בי מבט כועס. “המורה, אם נתי יביא לי אני יצא. תביא לי את זה כבר.”

רבקה התקרבה אלי ככה שיכולתי להריח את קרם הגוף שלה, זה שכל המורות משתמשות בו. “נתי, תן לו כבר את מה שהוא רוצה, רק שיֵצא מהכיתה, בבקשה.”

מול כולם הוצאתי מהתיק שלי קופסה של מרלבורו לייט ונתתי לו, ויוסי לקח אותה ויצא. ליאור יצא אחריו בכעס מופגן, ורבקה התיישבה בכבדות בכיסא שלה ונעצה בי עיניים מוכיחות. לא שהיא לא ידעה שאנחנו מעשנים, אלא שהיתה בה תקווה קלושה שמשהו השתנה בנו השנה, שמשהו השתפר. עוד קצת מהאופטימיות העצובה שיש לכל מי שעוסק בחינוך.

היא ביקשה משלומי השמן לסגור את הדלת והתעקשה להמשיך את הסבב, והפעם מאיה החנפנית התנדבה להתחיל. “אני מאחלת לכל הכיתה שתהיה לנו שנה טובה של לימודים טובים וחברות טובה.” מאיה היתה האחראית הראשית לכל חרם שאי־פעם עשו על מישהו בכיתה שלנו, אבל זה לא שינה לאף אחד באותו רגע. העיקר היה שרבקה תהיה מרוצה, ושכל הבאים אחרי מאיה יוכלו להמשיך בסבב של “אין לי מה להוסיף, אני מאחל את מה שמאיה אמרה”.

בדקות שנשארו עד לסיום השיעור רבקה פנתה ללוח והתחילה לכתוב עליו. היא ביקשה שנוציא דפים ונעתיק את מערכת השעות של כיתה ח’, אבל בדיוק כשהתחלנו להעתיק מישהו בעט בידית של הדלת והיא נהדפה פנימה והעיפה את הפח שעמד מאחוריה. ישי עמד בפתח, ולרגע חשבתי שהוא ממש מתכוון להיכנס לכיתה, שהוא סתם איחר ליום הראשון, אבל כשרבקה ניגשה אליו בכעס ואמרה, “הגיע הזמן באמת,” הוא התעלם ממנה כאילו היא שקית ניילון שבמקרה עפה מולו ברוח וחיפש אותי עם העיניים, עד שמצא.

“נתי,” הוא צעק, “יא הומו, אני לוקח לך את הסיגריות מיוסי על הקולה שהבאתי לך שלשום.” והוא יצא וטרק את הדלת מול הפרצוף של רבקה, שחזרה אל הלוח והמשיכה לכתוב, כאילו כלום לא קרה.

צלצול. הפסקה ראשונה, עשר דקות. תמיר נשען על המשקוף בכניסה לכיתה, רגל אחת בתוך הכיתה ורגל שנייה בחוץ, וזרק לעברנו מבטים מפוחדים. בצדק. הוא פגע לליאור בכתף עם הכיסא, מה שגרם לליאור לקחת את כל הבוקר הזה באופן די אישי. עכשיו ישבנו מאחורי אולם הספורט, באחת הפינות שאימצנו לעצמנו ושקראנו לה בשם המקורי ״המחששה״, ותיכננו איך להכאיב לו אחרי הלימודים.

גם ישי הגיע למחששה והציע לעזור, כמו שתמיד הציע במקרים כאלה. ישי לא באמת נתן לי קולה כמה ימים קודם לכן, ולא היתה לו סיבה טובה לקחת לי את הקופסה, אבל זה לא שהיה אפשר באמת להעיר לו. להיות חבר של ישי היה כמו לגדל עכברוש בתוך התחתונים — היה צריך לנהוג בו מאוד־מאוד בזהירות, וגם אז שום דבר לא היה מובטח. בכל מקרה, בגלל שהוא לקח לי את הסיגריות, ליאור נתן לי אחת משלו.

אבא ניסה ללמד אותי פעם על אלימות. הייתי בכיתה ו’ וחטפתי מכות בבית הספר. ביום ההוא ליאור היה חולה ולא היה יכול לשמור עלי, וילדים מכיתה ח’ תפסו אותי והחטיפו לי. אימא היתה תקועה עם סבתא בבית החולים אחרי איזה ניתוח שעשו לה, ויצא שאבא הוא זה שהגיע לאסוף אותי מבית הספר. הוא לקח אותי אליו וישבנו בחצר של הבית שלו, שהיה בכפר דרום ליד העיר העתיקה. הכנתי לו קפה שחור, כמו שהוא לימד אותי כשהייתי קטן, וידעתי שאם הוא לוקח לגימה מהקפה ומחייך אז הצלחתי, כי ככה בנאדם נותן לך להרגיש גאווה על זה שאתה משרת אותו.

“תראה… נתי…” אבא אמר לי, “אנשים חושבים כשהם הולכים מכות, אתה מבין? ככה זה. אנשים… הם מפחדים מכאב. הם מפחדים שיקרה להם משהו רע, וזה טבעי. ואז, אם הם הולכים מכות, הם מוכנים לתת מכה, אבל לא יותר חזקה מזאת שהם מוכנים לקבל… אף פעם לא יותר חזקה מזאת שהם מוכנים לקבל. וזאת בעיה. זאת בעיה לתת מכה למישהו כשאתה מפחד שהוא יחזיר לך, כשאתה עסוק במה שיקרה לך אחר כך, אתה מבין?”

הינהנתי, למרות שלא לגמרי הבנתי.

“אפשר?” אבא אמר. “אני יכול להראות לך?”

“מה זאת אומרת?” חייכתי בחשש. אבא היה גדול והיו לו ידיים חזקות.

“אני אראה לך, אבל אסור לך לספר לאימא.”

“טוב.”

“בוא, קום.” הוא הניח את הסיגריה שלו במאפרה ונעמד. “בוא, תעמוד מולי.”

נעמדתי מול אבא, שנראה לי רחב וגבוה ממני כפליים. “אם אתה מסכים לי, אני רוצה לתת לך מכה.”

צחקתי. אבא אף פעם לא הרביץ לי. אצלנו אימא היתה זאת שמרביצה, וגם זה רק כשהייתי ממש קטן.

“לא, אל תצחק. אני רק רוצה שתרגיש מה זה. אני לא רוצה שתפחד יותר מכאב. אני רוצה שתתרגל להרגיש כאב, אתה מבין? רק אם לא תפחד מכאב — תפסיק לפחד ממכות. אני לא אעשה לך נזק. אל תדאג.”

“טוב,” אמרתי בשקט.

“אני גם לא ארביץ לך בפנים,” הוא הוסיף בעידוד ושיגר לי אגרוף קטן לכתף. הרגשתי שבקלות אוכל להתחיל לבכות. רק שעתיים קודם לכן חטפתי מכות משלושה ילדים גדולים כי הכדור שלהם עף לכיוון שלי וכשניסיתי להחזיר להם אותו בעטתי אותו לא נכון, ועכשיו זה. עוד אגרוף, חזק ומכאיב יותר, פגע לי בזרוע וטילטל אותי. השיניים שלי נקשו מהזעזוע.

“רואה?” אבא נראה מרוצה. “אם תסכים לי אני אלמד אותך לא לפחד יותר מכאב. אתה רואה איזה קל זה? עכשיו תורך.”

“מה?”

“תרביץ לי.”

“אני לא רוצה.”

“קדימה, נו.” הוא הבליט את הכרס הגדולה שלו. “תן אגרוף כמו שאתה יודע, ישר בבלון.”

נתתי אגרוף באזור הפופיק. לא בכל הכוח. נתתי רק כי הוא ביקש.

“לא, לא, נו. תן כמו שצריך, נתי.”

נתתי אגרוף חזק יותר. רציתי להרשים אותו וקיוויתי מאוד שזה מספיק.

“אתה עדיין מפחד,” הוא התעצבן ונראה מאוכזב כאילו הכנתי לו קפה מחורבן. “תן אגרוף רציני, מהסוג שהיית מפחד לקבל. כזה שאתה יודע שלא תקבל בחזרה… אני לא אחזיר לך.”

לרגע הראש שלי היה חלול. הסתכלתי על החצר השקטה. חוץ מהנשימות הכבדות של אבא שמעתי רק ציפורים. הרמתי אגרוף, לקחתי תנופה וחבטתי בו הכי חזק שיכולתי. בחיים לא הייתי יכול להרביץ ככה לילד. אבא לקח צעד אחורה ושיפשף את הבטן. “אוף,” הוא התנשף, והיה ברור שכאב לו. “יפה… יש לך ידיים טובות.” הוא הביט בידיים שלי במין הערצה גלויה. “נו, היה כזה קשה? ביום שתפסיק לפחד לחטוף, אתה תראה שאף אחד לא יציק לך.”

התיישבתי על הכיסא ונגעתי במקום שהוא החטיף לי. ידעתי שזה ישאיר סימן, ושבחיים לא אספר על זה לאימא. זה היה מין רגע כזה, של שנינו, ולא הייתי מוותר עליו גם במחיר של עוד כמה סימנים כחולים. חוץ מזה, אבא תמיד אמר שהוא חבר שלי, שהוא לא סתם אבא. וחברים לא מלשינים.

בצלצול של תחילת השיעור השני קלטנו את תמיר תופס את רבקה המורה בכניסה לכיתה ואומר לה משהו. תיארנו לנו שסיפר לה שאנחנו מתכננים עליו נקמה בשם ליאור ויוסי, וזה אפילו מצא חן בעינינו. זה היה היתרון בחברים — הדבר הזה שהרגיש כמו נאמנות הדדית. כולם בשביל אחד. האשליה שאתה לא לבד, שיש לך גב, שאתה מוגן. רבקה יצאה מהכיתה והביטה בנו מתקדמים לאט מכיוון החורשה. ישי אפילו לא טרח לכבות את הסיגריה. הוא נשף לעברה עשן בכוונה וירה את הבדל עם האצבעות בכיוון אחד העציצים.

“המורה, את לא נותנת לנו להיכנס?” הוא שאל.

“ישי, ליאור, נתי,” רבקה הרימה אצבע באוויר, “התחלנו שנה חדשה. זאת השנה האחרונה שלכם בטרומפלדור. אני מבקשת שתנסו להתאפק השנה כמה שאפשר ולסיים יפה כדי להגיע לתיכון עם ציונים יפים, בסדר? רק עוד שנה אחת. אל תסתבכו, או־קיי?” והיא הביטה עמוק לתוך העיניים של ישי והוסיפה: “ותעזבו את תמיר, בסדר?”

המשפט הזה הדליק את ישי. “מה, ההומו הזה אמר שעשינו לו משהו?”

“לא, ואל תדבר ככה, ישי.”

“איך ככה?”

“אל תגיד את המילה הזאת.”

“איזה מילה?”

“זאת.”

“הומו?”

“כן.”

“אבל הוא הומו, המורה. הומו שקרן מזדיין. לא נגענו בו. נשבע לך בסבתא שלי.”

רבקה זזה קצת ופינתה לנו את המעבר. “נתי, ליאור, תיכנסו. אבל אני מבקשת שלא תשבו ביחד השנה. תמצאו מקום בנפרד. ישי, אתה חכה איתי רגע.”

נכנסנו לכיתה והתיישבנו יחד בשולחן האחרון מימין. הדבר הבא ששמענו היה צעקות של ישי ואחריהן חבטה. ידענו שישי בעט במשהו, אולי בקיר, ושמענו את רבקה צועקת בחזרה, וכולם השתתקו כדי להקשיב. המילה משטרה הוזכרה פעמיים, ואחריה הגיע מטר של קללות מצד ישי.

“לא רוצה… על הזין שלי… בית ספר של מזדיינים בתחת…” הקול של ישי הלך והתרחק, וידענו שהוא יחכה לתפוס את תמיר בסוף היום. ידענו שעכשיו מבחינתו זה נהיה אישי. ישי לא שוכח כלום, אף פעם. בייחוד לא מלשנים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בית הצעצועים השבורים”