החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

בית הנוצרי

מאת:
הוצאה: | 2022 | 224 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

"וכך זה נמשך. מחוזקים בתשוקה של שני אנשים שחיו פעם, שכבנו במחסן הכלים שבפאתי מטע הרימונים ובחדר השינה של דורון, בתוך בית הנוצרי ובחסות החושך על הגג שלו, ובכל פעם היתה נוכחותם של הניה והנוצרי הולכת ומתחזקת. לא פעם חשדנו שהתשוקה שממלאת אותנו לא שלנו בכלל, אבל לא יכולנו לה."

באמצע החיים, כשהילדים גדלים ולכאורה החיים נעשים פשוטים יותר, עלמה ויריב עוברים לגור במושב.  הנחלה שעליה הם בונים את ביתם מסתירה סוד וקללה הקשורים לבית גדול ונטוש, שעומד על גבעה בקצה המושב.

הבית הזה, "בית הנוצרי" בפי בני המושב, אוצֵר סיפור על אהבה אסורה, תשוקה גדולה ופריצה של כל הגבולות כולם. עלמה נמשכת אליו ואל הסיפור שהוא מספר לה, ואט-אט מיטשטשים הגבולות בין חייהם של דייריו ההיסטוריים של הבית ובין חייה שלה.

בית הנוצרי הוא רומן שבו העבר מוצא דרכו אל ההווה – גבולות הזמן מתערערים ונפרצים ותובעים את מחירם. זהו סיפור סוחף ומרתק הכתוב בכישרון רב ומפעיל על הקוראים את הכוח המגנטי העצום שיש באהבה, ביופי ובסיפורים ישנים.

מקט: 15101328
"וכך זה נמשך. מחוזקים בתשוקה של שני אנשים שחיו פעם, שכבנו במחסן הכלים שבפאתי מטע הרימונים ובחדר השינה של דורון, […]

1.

לפני יותר משלוש שנים, בבית הישן שלנו בהרצליה, ידעתי. יש שינויים שאסור לעשות.

צינה נכנסה מהחלון הפתוח. הקיץ העקשן מפנה סוף־סוף את מקומו לסתיו ישראלי חלש שתמיד מוותר — לקיץ שמתעקש להישאר ולחורף שממהר להיכנס.

התעטפתי בשמיכה הדקה עד מעל לאוזניים, אבל לא יכולתי לחזור ולהירדם, והבנתי שלא הקור מפריע לי. פקחתי עיניים ונזכרתי.

החדר ריק. רק המיטה במרכז, ולידה, על הרצפה, היו מונחים הבגדים שהכנתי ללבוש בבוקר. כל היתר ארוז. ליד דלת הכניסה נערמו חיים שלמים בארגזים, מחכים שיפרקו אותם במקום אחר, מצפים להמשיך בדיוק באותו האופן ברגע שיצאו מהארגזים. סבלניים.

היום הזה, מאז אמרתי ליריב שאני מוכנה למעבר ושיתאם את האריזה וההובלה לחודש אוגוסט, היום הזה הגיע.

התיישבתי בקצה המיטה ובהיתי באצבעות רגליי היחפות. האצבעות תופפו על המרצפות החשופות, מבקשות ממני לקום, אבל כל יתר הגוף נותר כבד על המזרן. מועקה של פרידה מהבית המוכר הכבידה עליי את הקימה וגם חשש מוזר מפני המעבר שלא הבנתי.

אני לא יכולה להמשיך לשבת ככה. אני חייבת לקום, אבל לא יכולתי לזוז. שמעתי את יריב שורק לעצמו במטבח והבנתי שאין דרך חזרה.

‘עלמה, קמת?’ יריב עמד בדלת של חדר השינה, כוס קפה ביד וחיוך על השפתיים. ‘יופי, את ערה, הנה הקפה שלך, ההובלה תגיע בעוד חצי שעה. זהו, עוברים סוף־סוף, מה?’

אילו ידעתי את מה שעתיד לקרות, אולי הייתי עוצרת אותו. מונעת ממנו לקנות את המשק של יהודית לוסטיג. מסרבת לבנות את ביתי החדש בנחלה שלה ליד ביתה הישן. נזהרת להיכנס לבית הישן ההוא. בורחת מהסודות שהסתיר. אבל אז עוד לא ידעתי, ורק החשש הלא מובן הזה הלך ותפח בתוכי.

בשבע בבוקר הגיעה המשאית.

בצהריים עמדנו יריב, דן ואני מול דלת ביתנו החדש במושב.

על שביל הגישה עדיין היו מונחים ערמות של אריחים ודליי צבע, והבית שרץ סבלים, פועלים וקבלן אחד, דויד, שצעק על כולם, וחייך אליי.

אני חסרת בית. הבית לעולם לא יהיה מוכן, לעולם לא נישאר בו לבד. ריח צבע טרי פרץ מכל חלון. הרגשתי שאני נחנקת, ברחתי.

הקפתי את הבית. שם, מאחוריו, בין כמה עצי לימון, עמד הבית הישן, ביתה הסגור של הזקנה. הרגשתי צורך להתנצל בפניה על האופן שבו פלשנו לנחלתה והעמדנו עליה את ביתנו. אבל יהודית כבר מתה, והבית סגור כמה שנים.

ניסיתי את ידית הדלת. הידית חרקה, אבל הדלת לא זזה. התיישבתי ונשענתי על הדלת. היה שקט. הרעש מהבית הגדול הגיע עד לקו העצים ונעצר. מתוך שורת הלימונים הגיח יריב.

‘מה את עושה פה? חיפשתי אותך.’

‘רציתי קצת שקט. תגיד, יש מפתח לבית הזה?’

‘מפתח? למה את צריכה מפתח? נביא מישהו, ייכנס ויפנה הכול. אחר כך נחשוב מה לעשות עם הבית. בטח צריך שיפוץ רציני, הבנתי שמאז שהזקנה מתה אף אחד לא נכנס לפה.’

‘עוד לא. אני רוצה לבדוק קודם מה יש בפנים.’

‘מה יש לבדוק. סמרטוטים של זקנה, גועל נפש.’

יריב סיכם. ככה יריב מסכם דברים ועובר הלאה. סמרטוטים של זקנה וזהו.

שבועיים עברו. פרקנו ארגזים, סידרנו ארונות. ניסינו למַקם את חיינו במקום חדש. את הקפה של הבוקר שתיתי באותו ספל, אבל המראה שנשקף מחלון המטבח היה שונה, והאור על המיטה בחדר השינה נפל אחרת אחר הצהריים. שבועיים ועדיין הייתי זרה בביתי, לאט התחלתי לאסוף הרגלים חדשים. שוכחת את הקודמים.

שבועיים עברו, ובדלת הופיעו מזכיר המושב, נציגת הוועד המקומי ועוגת תפוזים בצלחת. ‘ברוכים הבאים! נו, התמקמתם?’ היא חייכה.

‘צריכים משהו?’ המזכיר, גבר נמוך עם פנים מרובעות, ניסה להפגין אכפתיות, אבל נראה ממהר וקצר רוח.

לעומתו, נציגת הוועד המקומי היתה סקרנית. ‘אפשר להיכנס לרגע? הבאתי משהו מתוק שיהיה בשעה טובה,’ היא אמרה והניחה את העוגה על השיש במטבח, בוחנת בדרך כל פינה.

‘תודה באמת,’ אמרתי, עוקבת אחרי מכנסי השרוואל והטוניקה הפרחונית שעברו מהמטבח אל הסלון והתיישבו על הספה.

המזכיר נשאר לעמוד והיה ענייני, ‘אם אנחנו כבר כאן, בקשר לבית של יהודית לוסטיג הזקנה. אתם כבר חשבתם מה לעשות עם התכולה שם בפנים?’

‘הבית של מי?’

‘הבית הישן של הזקנה, אני מבין שלא נגעתם בו. יש לי מפתח לבית במזכירות. אם את רוצה, אני יכול לשלוח שני תאילנדים, יפנו הכול בכמה שעות ונגמר.’

עניתי ‘לא’ מנומס. המזכיר הלך מאוכזב, אבל נציגת הוועד המקומי נשארה לשתות קפה ולסחוט מחמאה על העוגה.

היא שאלה ואני עניתי. שיתפתי פעולה וסיפרתי לה איך לפני קצת יותר משנה התאהב יריב ברעיון לבנות בית במושב. נטע, ‘הגדולה שלי’, הסברתי, בדיוק נסעה ללמוד בארצות הברית, ודן לא התנגד לסיים את השמינית בבית ספר אחר, ואני… מה אני חשבתי על כל העניין? לא ידעתי. אז המשכתי ללעוס את העוגה והצעתי עוד קפה, רק שתלך.

מחר, חשבתי, אקח את המפתח מהמזכירות של המושב ואכנס אל הבית. בזהירות רבה אגע בחפצים, אסתכל על הרהיטים והכלים שנשארו אחרי יהודית. מי יודע מה אמצא שם.

זמן יש לי. ההחלטה לעזוב את המשרד של גלזר ולעבוד מהבית השאירה לי הרבה זמן.

התעייפתי מעריכת דין. אין כמו חוזים ופסקי דין לייבש את לחלוחיות הקיום האנושי. כל מה שמרגש, אהבה ושנאה וכעס ונקמה, נדחס בסוף למלל משפטי שאין בינו ובין חייהם של אנשים שום קשר. עייפתי גם מחבריי למשרד. הסתפקתי בעבודה משפטית קלה שעשיתי מהבית. רציתי שקט. רציתי לעשות דברים אחרים. רציתי לכתוב, אבל לא ידעתי ממה להתחיל.

כשהייתי ילדה, עזרתי לספרנית של הספרייה העירונית. הייתי מפנה ספרים מהעגלה ומחזירה למקומם על המדף. לפעמים הייתי נתקלת בספר מעניין ופחדתי שאם אחזיר אותו, יאבד על המדף ויישכח, אז הייתי מתיישבת על השטיח בין המדפים ומתחילה לקרוא. עד שהספרנית היתה מוצאת אותי ונוזפת בי על העגלה המלאה, אני כבר הייתי בתוך הסיפור ונקשרתי לדמויות, כך שהספר כבר לא יוכל לחמוק ממני לעולם, והסיפור נעשה ממשי כמעט כמו הנזיפה של הספרנית.

כשלא הצלחתי לסיים ספר, הייתי מחברת לו סוף בראש שלי, ולפעמים כותבת במחברת דקה סופים אחרים לספרים שלא אהבתי את סופם.

לפני הגיוס עבדתי בחנות ספרים ודמיינתי איך יבוא יום והספרים שאפרסם ימלאו את חלון הראווה של החנות, אבל אחרי השירות הצבאי הסתפקתי בהחלטה ללמוד ספרנות. אהיה ספרנית שקטה או בעלת חנות ספרים קטנה, וכל חיי אוכל להיות מוקפת בסיפורים של אנשים זרים ודמיוניים שמישהו המציא. ככה חשבתי, וככה גם הייתי עושה לולא אמרו לי כולם שספרנות היא עניין לרווקות יבשושיות, בסוודר עם צווארון גולף ופלומת שפם, ולי הרי יש את יריב, וגם שכל טוב ויכולת אקדמית ולמה שאקבור את עצמי בין מדפי ספרים? אז נרשמתי והלכתי ללמוד משפטים וקברתי את עצמי תחת ספרי חוק, וכל הזמן התגעגעתי לספרים שהכילו תיאורים של חיים שאינם חיי. שם יכולתי למצוא מקום לפנטזיות שלי.

הכתיבה, חשבתי תמיד, תעזור לי לפנות מקום למחשבות שלי בתוך מציאות חיי. אבל לא הצלחתי להתפנות לכך. וגם לא ידעתי ממה להתחיל.

לכן הסתפקתי בביתה של יהודית לוסטיג. אראה מה יש בו, אנסה לגלות את הסיפור שלה.

מחר אלך אל הבית.

המפתח נראה שחוק וחלוד, אבל מרגע שנתפס בשקעים שבמנעול שמתאימים בדיוק לחריציו, הסתובב בקלות, מכניע את המנעול ומשחרר את הדלת.

הצירים חרקו, ואבק של שנים שהצטבר מתחת לדלת הקשה את הפתיחה.

חושך בפנים וריח של מערת קבורה מלפני אלפיים שנה.

נכנסתי בזהירות פנימה, משאירה טביעות באבק על הרצפה.

דלת הכניסה הובילה לסלון מרובע. חיפשתי את מתג האור ליד הדלת, ניסיון אחד ועוד אחד. אין חשמל. באור הקלוש שבא מהדלת, גיששתי אל החלון, מחפשת את הרצועה על הקיר שתרים את התריס.

הבית ריק, אבל אני מרגישה כאילו יש שם מישהו. מהוססת, צעדתי אל עבר החלון, מוכנה בכל רגע לברוח אל הדלת ומשם החוצה אל האור והאוויר. בדרך נתקלתי בשולחן קטן, שלוש רגליים ועליהן מגש מנחושת. הרגליים התנדנדו ונפלו, מטיסות את מגש הנחושת אל הרצפה. רעש מהגיהינום הידהד ברחבי הבית המת, מעיר לתחייה את הספות המאובקות, מכניס חיים בכלי האוכל הנעולים בארונות המטבח.

הייתי בטוחה שהבית מתעורר, שעוד מעט יצאו אנשים מהחדרים הסמוכים ויתעניינו לדעת מה אני עושה בבית שלהם. מגש הנחושת המשיך להרעיש, לא מוותר על צליל אחד בריקוד שלו על המרצפות עד שעצר. השקט חזר. הבית נרגע. הגעתי לרצועת התריס ומשכתי.

התריס השמיע קול חריקה ואחר כך נהמה, ובחוסר רצון התרומם, מאפשר לקרני השמש לחזור אל הבית לאחר שנים רבות.

הסתכלתי סביבי. הבית נראה כאילו נעזב אתמול. הכול שם. רק שכבת אבק, המטשטשת את גבולות החפצים, הטביעה באפור את תמונת הרגע שבו נעזב הכול. תמונה דהויה של היום שבו יצאה מהבית ההלוויה של יהודית לוסטיג והבית נחתם. על השולחן בסלון היו שני ספלים ושאריות של מה שהיה פעם קפה או תה, נמזג רותח לספלים ואחר כך נשתה בחופזה, ‘עוד לגימה אחרונה ונצא,’ אמר מישהו, הניח את הספל ולא חזר.

עברתי בחדרים ופתחתי לרווחה את החלונות. הצירים חרקו, הבית רטן, ‘זה לטובתך,’ אמרתי והכנסתי אוויר ואור בניגוד לרצונו.

פתחתי את דלתות ארון הבגדים של יהודית. הדלתות נהדפו כאילו הבגדים שבפנים מבקשים להתפרץ החוצה. מסודרים על הקולבים, מעילי הצמר בצד שמאל ושמלות הכותנה בצד ימין. משהו נראה לי מוזר בארון הבגדים הזה. צעדתי צעד אחורה כדי להתבונן בכל תכולתו, ואז הבנתי שאני מסתכלת בסרט שחור־לבן. כל הבגדים כולם היו בגוונים שונים של שחור, אפור וחום. העברתי מבט על החדר, אותו הדבר. אלוהים, מה קורה פה? חשבתי והסתכלתי מהר החוצה לראות דרך החלון הפתוח, מעבר לחצר, את מצעי המיטה שלי התלויים על חבל הכביסה. בורדו וכתום מאפשרים לאור, לצל ולרוח לשחק איתם.

אני לא משתגעת ולא התחלתי לראות בשחור־לבן, אני פשוט חייבת לצאת מכאן.

שבוע ימים לא חזרתי אל הבית. ככה הוא עמד פעור חלונות ותריסים, מסתיר חושך גדול בצבעים של שחור ואפור.

רוחות של סוף הקיץ נכנסו לבית ויצאו ממנו, מביאות מהרחוב עמודים ראשונים של עיתון ועלים יבשים.

ברשות החלונות הפתוחים שהשארתי טיילו בבית חתולים רעבים, מפילים חפצים מהשולחנות ומהמדפים, מרחרחים, משתינים בפינות ויוצאים.

חבל על הבית, חשבתי וחזרתי אליו. לסגור את החלונות ולהסתלק.

שוב אני בבית. על קיר הסלון נשען מזנון, שכיסה כמעט את הקיר כולו. כשהתכופפתי להרים כמה ספרים שנפלו על הרצפה, הרגשתי שמשהו מושך בשרוול שלי, מסמן לי כמו ילד לבוא ולראות. המפתח של המזנון נתפס בשרוול, לא משתחרר, מתעקש. משכתי בכוח. דלת המזנון נפתחה לרווחה, משחררת ממעמקים ריח חזק של ליקר וטחב.

מסמכים ישנים, מכתבים ואלבומים נפלטו אל הרצפה, פגרים מתפוררים, שפעם תיעדו את חייה של יהודית לוסטיג.

לרגע נבהלתי.

חפצים ישנים של זקנה, גועל נפש, שייכנסו התאילנדים ויוציאו הכול. מדורה ענקית צריך לעשות בחצר ולשרוף את הכול.

הרמתי את אחד האלבומים ופתחתי. תמונות של נופים לא מוכרים ופנים זרות עוררו בי אי־נוחות. תחושה של מציצנות לא ראויה לחיים של אישה שאיננה. נשמתי עמוק את ריח הליקר ממעמקי הארון ויצאתי עם האלבום לשבת על מדרגות הכניסה לבית.

על כריכת האלבום נוף שקיעה, ובתוכו תמונות צבעוניות שנשארו בהן רק האדומים והחומים, ויהודית לוסטיג הולכת ומשתנה, מחליפה תספורות ומתבגרת על רקע נופים של ארץ אחרת. הדבק שמצמיד את התמונות אל הדפים התייבש והצהיב והחזיק בקושי רב את התמונות במקומן.

לקחתי עוד אלבום.

תמונות בשחור־לבן תפוסות אל הדפים השחורים במשולשים קטנים, תמונות מעורפלות מאחורי נייר שקוף ומרשרש. אישה צעירה וגבר רזה וגבוה מלקקים גלידה על חוף הים של תל אביב. האישה מחייכת והגבר שלידה מחבק את כתפיה, אבל המבט שלו מופנה אל הים. מה השאיר שם? את מי הוא מחפש?

במעמקי המזנון מצאתי קופסת פח. ניסיתי לפתוח אותה, אבל המכסה החליד ונדבק. התעקשתי. חפרתי באצבעות, מנסה בכוח להפריד את המכסה מהקופסה, סובבתי את הקופסה פעם ועוד פעם, מנסה למצוא סדק שייכנע וישחרר את המכסה.

המכסה סירב, אבל אני התעקשתי. הצמדתי את הקופסה לחזה ומשכתי בכוח. בבת אחת ניתק המכסה, והקופסה על תכולתה התעופפה מידיי. קמתי מבוהלת. על הרצפה היו מפוזרות תמונות ישנות, תמונות סטודיו מתחילת המאה, חומות מוכתמות, קצותיהן מתפוררים ואת כולן גזרה יד נעלמה. נותרו בהן רק גבר וילדה ויצור חסר ראש בשמלה. ידיים וגוף ללא ראש מחבקות ילדה עם סרטים לראשה.

מראה מטריד של אישה כרותת ראש עומדת, יושבת, מחבקת. הפכתי את התמונות. על חלקן בכתב דהוי בשפה זרה היו כתובים כנראה שמות המצטלמים ואולי מילת ברכה, דרישת שלום למי שרחוק מהם. ובכל התמונות הגזורות כתם דיו גדול מכסה כנראה את שמה של האישה נטולת הפנים.

כאילו אמר לה מישהו, ‘לא תהיי. אולי היית, אבל אינך ולא תהיי.’

ניחשתי שהתמונות היו של בעלת הבית, יהודית לוסטיג, תמונות ילדותה ששמרה בקופסת פח. וכל כמה שניסיתי, לא יכולתי להבין למה נגזרה דמות האישה מהתמונות. האם יהודית גזרה אותן?

ניסיתי לדמיין אותה יושבת על המיטה שלה כאן בבית לפני שנים רבות, כשעוד היתה ילדה. בקופסת הפח שלה יש תמונות.

את הקופסה הביא לה אבא כשחזר מאוסטריה. מלאה בשוקולדים עטופים כל אחד בנייר חום דק ומרשרש. אבא הכריח אותה לחלוק את השוקולדים עם כל הילדים במושב, ככה מתנהגים, אמר לה, ערבות הדדית, אמר, והיא נפרדה בקושי מהשוקולדים. רק עטיפות הנייר נשארו לה, ספוגות בריח של שוקולד ומקומות רחוקים. את העטיפות שמרה בקופסת התכלת היפה, ואחר כך הציעה לה אמא לשמור בפנים את תמונות המשפחה. היו שם תמונות מהימים שיהודית היתה קטנה. אבא כבר היה אז בפלשתינה, ואמא נשארה איתה בבית של סבא וסבתא, הבית קבור בשלג לבן ושתיהן צוחקות אל הצלם, וגם תמונות מהבית החדש במושב. צריף שהפך לבית, ויהודית מצולמת עם אמא ביום שבו נטעו את עץ הלימון.

עכשיו אמא איננה ואבא שותק כל הזמן, אבא כועס על אמא ומסביר ליהודית שאמא שלה אשמה בכול.

אין לי אמא, אומרת לעצמה יהודית, ובנקישות פרועות של מספריים גוזרת את דמות אמה מהתמונות, תולשת אותה מחייה, מחכה שעכשיו יוקל לה. ולא.

הסתכלתי סביב מבולבלת. המראה של יהודית לוסטיג הילדה גוזרת את דמות אמה מהתמונות שהיו בקופסת הפח נשאר חזק וברור בראשי כאילו לא דמיינתי את הדברים, אלא ידעתי בבירור שכך קרו. הסתכלתי שוב בתמונות, ולא יכולתי להסיר את העיניים מדמות האישה.

מישהו החליט שאינך ולא תהיי.

הרגשתי סחרחורת. הקירות נראו לי קרובים מדי פתאום, וחשבתי שאם אשאר ככה עם התמונות, עוד רגע תבוא האישה כרותת הראש לרדוף אותי, מתחננת שאחזיר לה את פניה. אספתי מהר את התמונות והחזרתי אותן לקופסה הכחולה. את התריסים הגפתי ואת החלונות סגרתי. הבית חזר לשתיקתו ונרגע מתחת למעטה האבק האפור. לקחתי איתי את האלבומים ואת קופסת הפח, אבל לא הרגשתי טוב יותר.

חזרתי הביתה, התיישבתי בחדר השינה על הרצפה ונשענתי על דופן המיטה. כל התמונות היו מונחות לפניי. התמונות מחוץ לארץ בצד ימין והתמונות מהארץ בשמאל. על פי גיל הילדה ההולכת ומתבגרת, ניסיתי למקם את התמונות לפי רצף, מעתיקה על נייר שקוף, בזהירות רבה, את הכתוב מאחור. אני חושבת שהכתוב הוא ברוסית.

במסגרת החלון כהו השמים. במסגרת הדלת הופיעו דן ויריב. כמה זמן ישבתי ככה?

‘אמא, לא היית צריכה להחזיר אותי מהאימון היום? שעה שאני מחכה. בסוף התקשרתי לאבא.’

‘מה קורה לך, עלמה? למה את לא עונה לטלפון?’

מה באמת קרה לי? בחיים שלי לא שכחתי להחזיר את הילדים או לקחת אותם בזמן, שנים של הסעות לחוגים ולחברים ואת נטע לצבא ועכשיו זה.

התנצלתי, קמתי ורחצתי מעליי את הביקור בבית הישן, ואת התמונות השארתי על הרצפה.

בשעה מאוחרת עלינו לחדר השינה. יריב דילג מעל לתמונות בדרך למיטה. ‘אי אפשר ככה, זה מפריע, אני לא יכול להיכנס בשקט למיטה, תעשי טובה ותאספי את התמונות.’

‘עד מחר, מחר אאסוף אותן,’ הבטחתי בלי כוונה לקיים, ‘עכשיו בוא למיטה.’

ליריב יש ריח טוב וידיים חמות. ידעתי איך ייגע בי וידעתי איך הגוף שלי ייענה. בתנועה זורמת, בהכרת טובה, אני מקבלת אותו לתוכי, רק הראש איננו. הגוף שלי זז מתחתיו, והראש שלי איננו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בית הנוצרי”