"ניו יורק היא מקום טוב לאי־זוגיים. כאן אף אחד לא ישאל אותה כמה ילדים יש לה ואיך זה שבחורה בגילה עדיין בגפה. היא נכנסת לאולם הקולנוע לבד, היא יושבת לבד בבית קפה, וביום ההולדת שלה, עד כמה שזה עלול להישמע מוזר, היא מזמינה לעצמה מקום אחד במסעדה, וזה כל כך בסדר כאן להזמין Table for one.
למרות שמיום הולדת ליום הולדת היא נעשית מוטרדת.
והבדידות — הבדידות הפכה להרגל ושינתה אותה. יותר ממה שהמוות שינה אותה."
איילנד וליב הם שני ישראלים עם שמות משונים שנפגשים בניו יורק. לשניהם לב שבור, זיכרונות מרים, ושניהם מתגוררים באפר ווסט סייד. איילנד מקווה למצוא ברחובות ניו יורק אנונימיות ושִכחה, ליב מחפשת אחר הקסם והסוד של אחורי הקלעים בסצנות קולנוע המצולמות בעיר הגדולה, ושניהם, ביחד ולחוד, רודפים אחר חלום חמקמק.
הם נפגשים לגמרי במקרה בבית קפה שכונתי, כשליב מפילה סנדוויץ' רוסטביף עסיסי ישר על המכנסיים של איילנד.
זהו ספרה השני של ורד שנבל, ספרה הראשון עכשיו אפשר להתחיל ראה אור בהוצאת כנרת זמורה בשנת 2013, זכה בביקורות מצוינות והיה לרב־מכר.
״הצלילה למעמקים הופכת את הגיבורות שלה למושלמות… שנבל לא מרחמת על אף אחת מהן ובמיוחד לא על הגיבורה הראשית שלה… נדמה שהפונקציה המרכזית שהספר ממלא היא ערטול אישיותה של עמליה מכל שכבה אפשרית והצגתה במערומיה. זה מה שהופך את הרומן לסיור מודרך בנפש הנשית.״ וואלה! תרבות. אוקטובר 2013
"עכשיו אפשר להתחיל ספר חדש ומאוד מאוד מומלץ. עם הרבה תקווה והרבה רגשות והרבה אמת.״ ליאת רגב, רשת ב', יולי 2013
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת עברית
28.00 ₪
מקט: 15100540
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
“איילנד היקר”.
זה מה שהיא כתבה. בעט כדורי שחור. באותיות עשויות, מעובות בכוונה. איילנד יכול היה לראות אותה — רוכנת מעל המעטפה, מרוכזת, מעגלת אותיות, מעבה, מדגישה, חורטת כמעט.
הוא בהה במעטפה: לבנה, דקה ומלבנית, דחוסה בכיס המושב שלפניו, נשענת על המצע הקשיח של הוראות הבטיחות למטוס בואינג 747-400. הוא שיפשף את מצחו, עצם את עיניו, שלח יד ומשך את המעטפה מכיס המושב. שעות הטיסה הרבות ואצבעותיו שחזרו ונגעו בה סימנו עליה קמטים עדינים ואוזן מקופלת זעירה.
המעטפה חיכתה לו בפתח הדירה שלו. כמעט דרך עליה כשפתח את הדלת, הרצועה של הכלב בידו והמזוודות מאחוריו. חשב להשאיר אותה שם, על הארץ. חתומה. סגורה. עם רסיסי הרוק שלה על משולש החתימה.
האוויר הדחוס. המהום המנועים המונוטוני. היובש המייסר בקצות האצבעות. הסדקים בשפתיים. הצריבה בעיניים. הגרון. הלב. דואב. הראש. שלושים אלף רגל אל תוך השמים, והקרקע מחזירה אותו אליה. מושכת. גם אחרי כמעט שתים־עשרה שעות שבהן לא קם מכיסאו, מצמח זיפי זקן ליליים. זה אוחז בו ולא מרפה. המריא איתו, וגם ינחת. ציפורני העלבון הן חדות וארוכות. ומטונפות.
הגרון שלו גירד והוא השתעל. והשתעל. שיעול חזק, טורדני. המילים הכתובות על המעטפה רטטו על ברכיו. הוא ניסה להשתלט על השיעול היבש, חש במבטי הנוסעים ננעצים בו. לשווא. השיעול רק גבר.
הוא רצה לקפל את המעטפה לכדור קטן, כזה שידקור לו בכף היד, והוא ימעך, עד שכף ידו תנצח, והכדור יתרכך, והדיו שבפנים, או אולי העופרת — כי היא אהבה בדרך כלל לכתוב בעיפרון: פתקים, רשימות או סתם לקשקש כשדיברה, נניח, בטלפון — תימרח עד שלא יהיה אפשר לקרוא כלום מהמילים שלה.
“אדוני,” הדיילת רכנה לעברו. הוא היה יכול ממש להרגיש את החזה שלה מבעד לבד הנוקשה של השמלה הכחולה, והמטפחת הירוקה, כחולה או כתומה, או אולי לבנה שעל צווארה — הוא ראה מטושטש — דיגדגה את מצחו, “נא ליישר את גב המושב. אנחנו נוחתים.”
מה ההבדל בינה ובין רובוט, עם חיוך סתמי ועיניים מתות ואיפור מוגזם וגרביונים מיוחדים, תומכים, שעוטפים בחוזקה את העור כדי למנוע ורידים. הוא ידע. הוא הכיר. הוא הרגיש. הוא קילף בעצמו פעמים כה רבות, מעל רגליה של איילה. “סאפּוֹרט”, היא קראה לגרביונים האלה שהיתה קונה בניו יורק. וגב המושב שלו נותר מיושר מתחילת הטיסה. אפילו את חגורת הבטיחות לא התיר. לילה, לפנות בוקר, בוקר, צהריים. כאן עכשיו חמש וחצי בבוקר־כמעט שש ושם — מה אכפת לו שם. והדיילת הזאת. היא סתם. מתוכנתת. אין רגש. קופסה ריקה.
וכאילו קראה את מחשבותיו, הדיילת סבה על עקבותיה והניחה את ידה על כתפו. “והכלב, בסדר. בדקנו.”
הוא דאג לסנדי מהרגע שהכניס אותו לכלוב הפלסטיק הגדול והמסורג, שעם אחד מעובדי נמל התעופה הרים והניח על המסוע שלקח את הדוג־דה־בורדו הגדול שלו, מטושטש בכדורי הרגעה, מבטו מזוגג, פיו שמוט, לא מבין מה קורה. איילנד לא חשב שזה ישפיע עליו כך, אבל כשסנדי נעלם מאחורי השסעים של וילון הגומי השחור, חש כאילו בטנו מתרוקנת.
את השם איילנד המציאו לו לפני שנים, בתיכון. וזה נדבק. כינוי שנעשה לשם.
שערו היה מלא וגלי, הגיע עד עורפו וכיסה את קצות אוזניו. הוא נהג למשוך אותו לאחור, כשהוא מפריד באצבעות בין קווצות השיער. במצחו הגבוה נחרתו סדקים של שמש ומלח.
יותר משבועיים לא היה בים.
עיניו היו מלוכסנות מעט בחלקן הפנימי ואת כל שטחן הציף גוון כחול צלול, ששיווה להן מראה של שני פנסים בוהקים. שפתו העליונה היתה דקה וכשפיו היה סגור, נבלעה וכמעט לא נראתה. אפו היה שבור מעט וסנטרו מחודד. אין הרבה מורים־גברים בחטיבת הביניים, בני ארבעים ושלוש. לא בסביבתו, לפחות. לא כאלה שנראים כמוהו, לפחות. והוא שם לב איך התלמידות שלו הביטו בו.
זה, עד שעשה מעצמו צחוק.
כן. אפשר לומר שהוא היה חתיך. נטע זר בנוף המקומי — של חטיבת ביניים ביישוב שקיבל רק לאחרונה מעמד של עיר. אולי רק לבושו התאים למקצוע שלו, אפילו כעת, חולצת כפתורים משובצת בצבעי אפור־לבן מתחת לסווטשירט כחול עם רוכסן סגור, ומעליהם ז’קט כותנה חום שאיכשהו השתלב מצוין עם יתר הפריטים. מעין לבוש מוֹרי שכזה. ועד לפני שבועיים וקצת היה על פניו חיוך קטן, בפה סגור, שליווה אותו רוב שעות היום, הבעה קבועה ושלווה. של שלמות. של סיפוק. של ביטחון.
הוא היה מורה ללשון ולהבעה בכתב, ובשנה האחרונה גם בעל פה. הוא שיכנע את מנהלת בית הספר שפעם בשבועיים ילמד את התלמידים כיצד לדבר מול קהל. שיעורי “הבעה בעל פה”, כך קרא להם — נמנע בכוונה משימוש במילים רטוריקה ותורת הנאום, כדי לא להרתיע את תלמידיו. הוא עצמו זכר נאומים גדולים כמעט בעל פה וקיבץ במהלך השנים נאומים שונים שהותירו בו חותם. התלמידים אהבו את השיעורים האלה. מאוד. לא פעם התעלמו מן הצלצול ונותרו בכיתה גם בהפסקה ולא היה להם אכפת.
הוא נהג להראות לתלמידים סרטונים של נואמים וניתח את שפת הגוף שלהם, מקפיא את התנועה. מצביע על הפה. על כף היד. על המבט. הוא ציטט באוזניהם את בנג’מין פרנקלין שאמר שנואם טוב הוא אדם בעל שטף של מילים ומעט היגיון, וטען והזכיר להם שוב ושוב שנואם צריך גם גוף אמין. כי שפת הגוף חשובה לא פחות.
לעולם לא יוכל לעמוד שוב מול תלמידיו.
גוף המתכת הענקי הנמיך. שקיות אשפה עצומות המתינו, מאובטחות בארונות המטבח המוארך. “הייתי הראשונה מהקורס שקיבלה גאלי אחורי,” איילה התגאתה באוזניו. והרי ידוע שגאלי אחורי זה התפקיד הכי אחראי. להאכיל מטוס מלא בנוסעים, לחתום ולקבל על עצמך את האחריות על המספר הנכון של המגשים, מנות האוכל והציוד, לארגן, לתקתק, כדי שצ’יק־צ’ק יוכלו להוריד תריסים ולהרדים את הנוסעים.
הוא ישאיר את המכתב כאן.
איילנד קיפל את המעטפה לחצי, אבל כעבור רגע פרש אותה. תנועה אחת נוספת, קדימה, ממנו והלאה, והוא קורע את משולש המעטפה, תנועה פחות נחושה וחסרת מזל והוא פוצע את האצבע. חותך אותה עם הנייר. הוא ליטף את חוד הנייר.
הוא הביט שוב במעטפה. “איילנד היקר”.
לא הפליא אותו שהתחילה את המכתב על המעטפה. זה התאים לה. הפליא אותו שלא העתיקה איזשהו ציטוט מאוסף הציטוטים שלה. היא לא היתה סופרת או משוררת או משהו כזה. דיילת אוויר. רק דיילת אוויר. אישה בת שלושים ושבע שרצתה להמשיך לדייל. לא רובוטית כמו ההיא שאמרה לו שסנדי בסדר. אישה נעימה. יפה וחכמה. באמת חכמה.
תמיד, מכל טיסה, איילה היתה חוזרת רעננה וזוהרת, פותחת את המזוודה הכחולה־קשיחה והכבר שרוטה שלה, ומוציאה קודם כול את נעלי הריצה ובגדי ההתעמלות. היא תמיד רצה, בכל מקום שהגיעה אליו. אספה זיכרונות דרך כפות הרגליים והקילומטרים שגמאה.
ככה, אגב, פגש אותה. בעצם, נתקל בה. הוא יצא מהים, חושב על הנאום של דה גול שהתכוון להקריא לתלמידיו. כששחה החליט היכן יעשה זאת. יֵצאו מהכיתה — דרך החלונות — אל רחבת הדשא של בית הספר. הוא יעמוד מולם ויקריא את הנאום הזה של דה גול מ־1940 אחרי שנמלט ללונדון, הנאום ששודר ברדיו ולא נישא מול קהל.
הוא לא חשב שגם הוא יימלט.
בכל אופן, יצא מהמים וחשב על המשפט, “האם נאמרה המילה האחרונה? האם עלינו לזנוח כל תקווה? לא! צרפת אינה אבודה.”
ובדיוק כשחשב שוב על “צרפת אינה אבודה”, בום. היתקלות. הוא חטף ישר בסרעפת. כאב משתק, ולרגע התקשה לנשום ולא הבין מה פגע בו. וכשראה אותה, הופתע. לגמרי הופתע. כי היא היתה קלילה כל כך. עדינה. ויפה. הבחורה הכי יפה שראה. והיא אחזה בו כאילו הכירו מזמן והתנצלה. ועזרה לו להזדקף. והוא עוד התקשה לנשום. וכשהתרומם בקושי, היא חייכה, ועיניה אמרו בהלה, אבל רק לרגע, ובמקום לדבר היא הסירה את האוזניות מעל אוזניה ותקעה אותן באוזניו, העבירה מאוזן לאוזן, כאילו הם משפחה וזה מותר ככה, מפה לפה, והוא הופתע כי הוא שמע את תיסלם שרים “חצבים פורחים” ולא איזה מוזיקת ריצה קלאסית יותר, באוזניו לפחות, שהוא היה מעדיף לוּ הספורט שבחר היה אחר משחייה יומיומית בים.
“יש לי קטע כזה. אני לפעמים פשוט עוצמת עיניים. נו. עניין של אומץ. לא יודעת. אולי שיגעון. מעדיפה לעשות את זה בריצה ולא, נניח, בנהיגה,” היא אמרה לו כמה רגעים אחרי, כשהם ישבו על החוף.
הוא הביט בה, הדי המכה עוד פועמים בו, והאמין שהבחורה הזאת מסוגלת לנהוג בעיניים עצומות.
היא הושיטה לו יד. “אני איילה שֶלוֹ. כן. ככה. כמו המילה ‘שלו’, למשל — התפוח שלו, אבל במלעיל ולא כמו שכל מי שקורא את השם שלי מהכתב אומר: ‘שלו’, במשמעות של רגוע. בילבלתי אותך?” היא שאלה וצחקה. היד שלה קצת רעדה והיא חייכה ואמרה, “סליחה. קצת נבהלתי מעצמי. ואני מצטערת.”
איילה שֶלוֹ. השם חדר למקום שקודם היו בו נאומים של דה גול וצרפת וקצת מצ’רצ’יל — “לפנינו חודשים רבים, רבים ביותר, של מאבק וסבל.” איילה שלו.
איילנד הרחיק את אצבעו מן הרווח שבשולי המעטפה, הידק את המשולש והצמיד בין אצבעותיו, התכופף מעט ושלף מתחת למושב שלפניו תיק גב, קיפל את המעטפה בזהירות והכניס אותה לתא הקטן בחזית.
אחר כך, התיק עדיין על ברכיו, הגביה מעט את האגן, התאמץ להתרומם במושבו הצפוף כשחגורת הבטיחות מגבילה את תנועתו, ומשך מהכיס האחורי של מכנסי הקורדרוי שלו נייר מקופל — כרטיס הטיסה. הוא פרש את הנייר לפניו ונעץ מבטים בשמה המודפס. AYALA SHELO.
הוא מוכרח להפסיק לאהוב אותה.
איילנד הביט בנייר רגע אחד נוסף ומחשבה מטורפת (נוספת) עלתה בראשו. הוא יאכל את הנייר. ילעס ויבלע. ויגמור עם העלבון הזה. הוא קימט ומעך את הנייר לכדי כדור עגול וקירב אל פיו. הוא התנשף. השפה העליונה שלו התכסתה בטיפות זיעה. הנייר כבר ליטף את העור המבוקע של שפתיו כשהבחין בנער שישב ליד המעבר ונעץ בו זוג אישונים רחבים. איילנד הרפה מכדור הנייר, והוא התגלגל אל מתחת למושב שלפניו. הנער מיהר להסיט את מבטו.
המטוס הנמיך וחתך את העננים. איילנד נשען לאחור ושילב את ידיו כנגד חזהו — כפי שנהג לעשות כשעמד במרכז הכיתה והיה מרוכז בתלמיד שדיבר מולו — כפות ידיו תחובות מתחת לבתי השחי ואגודליו זקורים מעלה. הוא היה דרוך. לְמה. הוא לא ידע. חיכה. כמו אז. כשהדקות הצטברו. והוא המתין. ונדרך.
היא צדקה. המראה היה פנטסטי. גשר העץ נראה כמרחף באוויר, והפנסים, שהונחו במרווחים מדודים זה מזה על המעקה בשני צדדיו, נראו כמו גחליליות גדולות שמחזיקות את החבלים. ובקצה השני של הגשר ראה שטיח של ראשים ועיניים נוצצות. וממול, מרחוק, באופק, בד החופה הלבן מתנועע בעדינות עם רוח קרירה של תחילת האביב, ממתין לשניהם.
איילנד העדיף משהו צנוע. הוא היה מבוגר מדי ויתום מדי בשביל הפקה גדולה. מבחינתו טוב הפשוט — הוא, והיא, מתחתנים. רבנות. משרד. חדר. עירייה. לא משנה היכן. אבל הוא לא אמר כלום. מרגע שביקש שתתחתן איתו, נתן לה להחליט. לקבוע. והיא, חמודה כזאת, רצה, בדקה, אירגנה, הכינה וסגרה. הכול בטוב. אבל משהו בחתונה שינה אותה. הוא ניסה לגלגל לאחור את האירועים. להבין איך הופתע כל כך והתרסק ככה.
כל הדרך לגן האירועים היא חייכה אליו ואחזה בידו. עוטפת בכף ידה את האצבע והאמה שלו. היא שאלה אותו פעמיים אם השמלה שלה לא מתקמטת ואם האיפור מעל העפעף השמאלי בסדר, כי היא כבר שמה לב שיש לה שם חור קטן, חשוף, איכשהו הצללית התפספסה שם. את מתרגשת, הוא חשב, וליטף בעדינות את לחייה.
והם צעדו פנימה באור כתמתם של שקיעה וקריאת התפעלות נשמעה מסביב, וכשראה את המדשאה הרחבה והצמחייה המוריקה והאגם ברקע, הוא חש שלבו מתרחב. התחשק לו לדפוק על איזה קיר מרוב שמחה.
היא צדקה. הגן היה יפהפה. טוב שנתן לה לעשות מה שרצתה. טוב שנתן לה להחליט.
ואז היא נעצרה במקומה, ולשבריר רגע הוא לא שם לב שהיא לא לצדו והמשיך קדימה, וכשראה שהיא עומדת הסתובב אליה וראה שהאף שלה האדים ושהעיניים מבריקות, אבל אפילו לא הספיק להתקרב אליה, לבדוק, והיא כבר מיהרה להדביק את צעדיו. משהו גס היה בצעדיה — הם לא התאימו למראה שלה, הענוג. הכלתי. אבל כמעט מיד היא כבר ניצבה מולו והניחה את שתי כפות ידיה על חזהו, על הוורוד הבהיר־בהיר של חולצתו המגוהצת, והוא בלע את רוקו ואת בליל החרדה שאחז בו לרגע והעביר בגבו צמרמורת מכאיבה.
והרגע שלא מצא אותה, שלא מצאו אותה בכל הגן־אירועים־הנוצץ. וכולם חיכו. החזיקו נרות עם מגן מהשעווה הרותחת. והוא עמד בפתח הגשר לחייהם המשותפים רשמית — מרחוק הכסות המתנפנפת — ממתין לה.
והדי־ג’יי שאל מה קורה. הוא רצה ללחוץ על פליי. ושיתנגנו המילים: “הבחורה שלי”. כי זה היה הסיכום ביניהם שהוא הבהיר לה בפשטות: אני לא רוקד ואת השיר לחופה — אני בוחר. הפתעה לך. ואת פניה שטף חיוך ענקי והוא היה מבסוט. וידע שזה יצחיק אותה. הוא אהב להצחיק אותה. והדי־ג’יי לחץ על הפליי ויזהר אשדות שר עם ה־ש’ החורקת שליטפה את המילים “עם הבחורה שלי”. והוא הביט סביבו, עדיין עם החיוך הזה, הכמעט מסופק, וחשב עוד רגע היא תצוץ לידו ותבקש סליחה — שנעלמה ככה — ותלחש לו, “הייתי חייבת פיפי.”
ולפתע נדרך. כמו עכשיו כמעט. ובהלה ענקית שטפה אותו. מישהו חטף אותה. חדר פנימה אל גן העדן שלהם, שהיא בחרה, וגרר אותה בכוח. סתם לה את הפה, הרים אותה בידיים שחורות, מזהם את שמלתה ואת עורה. לוקח לו את איילה שלו.
האפשרות שבחרה לא להיות שם אפילו לא עלתה על דעתו.
אמא שלה התיישבה על הדשא ואבא שלה רץ מהאגם אל החדרים האחוריים ואל המטבח. ורק איילנד ניצב קפוא. לא הצליח לזוז. ובתוך המהומה שהחלה להתגבר, הוא התקשר למשטרה. חטפו לי את הכלה. ותוך כמה רגעים הגיעה למקום ניידת משטרה. וגם אמבולנס. שניהם היו כמובן מיותרים.
הגלגלים נגעו בקרקע בתנועת גלישה רכה, ומלבד רעידת התאים הקלה מעל ראשי הנוסעים, לא הורגשה שום חבטה. מישהו צחק ליד, “נו, א־מחייע, הפעם לא נתנו את ההגה בידיים של המתלמד.” והוא שמע המהומים מגחכים מסביב. שוב גיחוכים. עם מבטים מתלכסנים ואנשים צוחקים. הוא מרגיש כבר את הגירוד מתחיל. בפנים. לא. הוא לא שומע כלום. זהו זה. רק בליל של מילים עוטף אותו. החדות מתפוגגת. מתרחקת. הוא לא מבין כלום. האוזניים מעורפלות. טוב מאוד. הוא לא מנסה לשחרר את הלחץ. אפילו שהוא רוצה מאוד לפהק עכשיו, הוא יתאפק. שיישאר. הערפל. זה מצוין לו. ערפל.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בית הקפה של נורה אפרון”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות