החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בית העלמין של פראג

מאת:
מאיטלקית: אריה אוריאל | הוצאה: | 2012 | 496 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

בית העלמין של פראג לוקח את תיאוריית הקונספירציה, המוכרת היטב מטובי ספרי המתח, והופך אותה ליצירה מזהירה. עם צאתו לאור באיטליה הפך הספר לרב־מכר מידי (מיליון וחצי עותקים עד כה) ועורר פולמוס נרחב. המאה ה־19 גדושה אירועים מסתוריים זוועתיים: "הפרוטוקולים של זקני ציון", הזיוף הנודע לשמצה שלימים עורר השראה בהיטלר; פרשת דרייפוס; וכמה קנוניות שבהן היו מעורבים שירותים חשאיים שונים, כמו גם אפיזודות אחרות אשר קשה להאמין שאכן קרו. אבל מה אם מאחורי כל הקנוניות והתככים הללו מסתתר אדם אחד בלבד? מה אם אותו גאון מרושע יצר את המסמך המתועב מכול?
"תמציתו של בית העלמין של פראג היא לא רק שיעור ברוע שבאנטישמיות, אלא הדרך שבה כל בני האדם יכולים בקלות להפוך לשטניים ולנרדפים. הרומן הזה היה עלול להיות קודר ומר, אבל אתה מסיים את הקריאה בו בתחושה שעל אף האפֵלה אקו הוא אחד מגדולי האופטימיים של עולם הספרות." טלגרף

"הרומן הפיקרסקי של אומברטו אקו על שונאי היהודים במאה ה־19 הוא מתנה להוגי תיאוריית הקונספירציה". גרדיאן

"יצירתו האחרונה של אקו היא עולם של בדיות, תיאוריות קונספירציה, זיופים, ריגול ודרמה פוליטית. זהו רומן פרובוקטיבי מותח ומעורר מחלוקת." יו־אס־איי טודיי

מקט: 15101122
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1:
עובר אורח באותו בוקר סגרירי

עובר אורח שהיה שׂם נפשו בכפו וחוֹצֶה באותו בוקר סגרירי במרס 1897 את כיכר מוֹבֶּר, או לָה מוֹבּ, כפי שכינו אותה הפושעים (האזור היה מרכז אוניברסיטאי כבר בימי הביניים, אז התרכזו בו המוני הסטודנטים בפקולטה לאמנויות שברחוב וִיקוּס סְטְרָאמִינֵאוּס או ברוּ דוּ פוּאָר. כעבור זמן שימש המקום כאתר ההוצאה להורג של מבשרי המחשבה החופשית כמו אֶטְיֶן דוֹלֶה), היה מוצא עצמו באחד המקומות המועטים בפריז שניצלו מיֵצר ההרסנות של הברון הוֹסְמָאן, בסבך של סמטאות מצחינות משני צדיו של נחל הבְּיֶיבְר, שבאותם ימים עדיין חרג מתחום מעיו העקלקלים של המטרופולין כפי שנקבע מקדמת דנא, ונשפך גועש, סואן ורוחש אל נהר הסֶן הסמוך. מכיכר מוֹבֶּר, שחזותה נפגמה מאז על ידי בולבאר סן ז’רמן, יצאה עוד רשת שלמה של סמטאות זעירות, כמו רחוב מֶטְר־אַלְבֶּר, רחוב סֶן־סֶבְרֶן, רחוב גָלַאנְד, רחוב בּוּשְרִי, רחוב סֶן־ז’וּלִייֶן־לֶה־פּוֹבְר, ועד לרחוב לָה־אוּשֶט, שהיו מאוכלסים במלונות מפוקפקים. את המלונות הללו ניהלו בדרך כלל בני אוֹבֶרן, מלונאים שקמצנותם היתה לשם דבר. הם דרשו פרנק אחד עבור הלילה הראשון וארבעים סנטים עבור כל לילה נוסף (ועוד עשרים סוּ למי שרצה גם סדין).

לו נכנס עובר האורח לרחוב סוֹטוֹן, הוא היה מגיע פחות או יותר, באמצע אותו רחוב, אל בית בושת מחופש למסבאת שיכר ולידו בית מרזח שבו הגישו יין גרוע וגם ארוחה בשני סוּ. (שכבר אז היו סכום זעום ביותר, אך מה כבר יכלו להרשות לעצמם הסטודנטים של אוניברסיטת סוֹרְבּוֹן הקרובה?) בין שני בתי האירוח הללו היתה מתגלה לעיניו סמטה זעירה ללא מוצא, שכבר נקראה מבוי סתום, אבל עד 1865 כונתה רחוב ללא מוצא. שנים קודם לכן שכן שם מה שהיה קרוי tapis-franc. (שהוא, בלשון העולם התחתון, בית מרזח. אכסניה מהסוג הנמוך ביותר, שבדרך כלל נוהלה על ידי בעל עבר פלילי ולעתים קרובות גם על ידי אסירים שזה עתה שוחררו ממאסר עם עבודות פרך.) למוניטין הגרוע של אותה סמטה תרמה גם המעבדה שהוקמה שם במאה השמונה־עשרה על ידי שלוש מרעילות מפורסמות, שנחנקו יום אחד למוות משאיפת החומרים הרעילים שהן זיקקו בתנורים שלהן.

באמצע אותה סמטה עמד חלון ראווה בלתי נראה לחלוטין שהשתייך לסוחר גרוטאות והכריז בשלט דהוי: ‘גרוטאות משובחות’. אותו חלון ראווה היה אטום בשל שכבה עבה של אבק ולכלוך שכיסתה את שמשותיו; אלה כמעט שלא חשפו את הסחורות שמאחוריהן, שכן היו בנויות ריבועי זכוכית בגודל של עשרים סנטימטרים לאורך ולרוחב, המשובצים במסגרת של פסי עץ. ליד אותו חלון ראווה הוא היה רואה דלת שהיתה סגורה תמיד, וליד שרשרת הפעמון — שלט קטן המודיע שבעל המקום נעדר באופן זמני.

ואם הדלת היתה נפתחת — מה שקרה רק לעתים נדירות — מי שהיה נכנס דרכה היה מבחין בקושי, באור העמום ששרר במאורה הזאת, בכמה כונניות רעועות ובכמה שולחנות לא יציבים. על הרהיטים הללו היו מונחות ערמות של חפצים שנראו סבירים למדי במבט ראשון, אך לאחר בדיקה מדוקדקת יותר היו מתגלים כבלתי ראויים לחלוטין לשום עסקה מסחרית הוגנת, גם לו הוצעו במחירים הנמוכים ביותר. כמו למשל זוג עמודים תומכים לקָמִין של פעם צבעונית מאוד, אגרטלי פרחים גבוהים מחרס סדוק ועליהם דמויות ילדים, שולחנות מתנדנדים בסגנון בלתי מוגדר, סלסילה לניירות עשויה ברזל חלוד, קופסאות מוזרות מעוטרות בצריבה, מניפות מחרידות מאֵם הפנינה מקושטות בציורים סיניים, ענק שנראה במבט ראשון כעשוי ענבר, זוג נעליים שטוחות מצמר לבן עם חוטים שזורים יהלומים זעירים מאירלנד, פרוטומה פגומה של נפוליאון, פרפרים תחת זכוכית סדוקה, פירות משיש צבעוני תחת פעמון שהיה פעם שקוף, אגוזי קוקוס, אלבומים ישנים עם אקוורלים עלובים של פרחים, כמה תצלומי דָאגֵרוֹטִיפּ ממוסגרים (שבאותן שנים אפילו לא נראו עתיקים). מי שהיה מנוון דיו להתפתות לאחת מאותן הצעות רכישה מבישות של חפצים ישנים שעוקלו ממשפחות שירדו מנכסיהן והתייצב מול המוכר המפוקפק, היה מתבקש לשלם סכום כזה שהיה מרפא מתחביבו אפילו את האספן הפֶּרְבֶרְטִי ביותר של עתיקות מעוותות.

ואם, נוסף על כך, הוא היה עובר הודות להיתר כניסה כלשהו דרך דלת שנייה שהפרידה בין החנות לקומות העליונות של הבניין ומטפס בשלביו של אחד הסולמות הלולייניים הרעועים המאפיינים את הבתים הפריזאיים בעלי החזית הרחבה ושער הכניסה (הנשענים באלכסון זה על זה), הוא היה נקלע לסלון רחב ידיים שתכולתו לא דמתה לגבב של קומת הקרקע, אלא היתה מורכבת מפריטים ברמה גבוהה בהרבה: שולחן תלת רגלי זעיר בסגנון האימפריה שרגליו מעוטרות בראשי נשר, שידה הנתמכת על ידי ספינקס מכונף, ארון מהמאה השבע־עשרה, כוננית מהגוני ועליה כמאה ספרים בכריכת עור נאה, אחד מאותם שולחנות כתיבה המכונים ‘בסגנון אמריקני’, עם כיסוי גלול והרבה מגירות. ואם היה עובר לחדר הסמוך, היה מוצא מיטת אפריון מהודרת, כוננית כפרית ועליה כלי חרסינה מתוצרת סֶבְר, נרגילה טורקית, ספל גדול מבַּהַט, צנצנת קריסטל, על הקיר ממול לוחות עם ציורי סצנות מיתולוגיות, שתי תמונות גדולות המציגות את המוזות בתולדות הקומדיה, ופה ושם על הקירות תלויים ללא סדר בַּרְדָסים ערביים, מעילים מזרחיים שונים מצמר קשמיר, נאד עתיק של עולי רגל; ולבסוף רגל לכיור ועליה לוח עמוס אביזרי רחצה עשויים חומרים יקרים — בקיצור, תערובת מוזרה של חפצים משונים ורבי־ערך, שאולי לא העידה על טעם אחיד ומעודן, אך ללא ספק — על רצון להתהדר במותרות.

עם שובו לסלון היה האורח מבחין שלפני החלון היחיד שדרכו חדר אור קלוש מן הסמטה יושב לו לשולחן אדם זקן בחלוק בית. ואם האורח היה יכול להעיף מבט מעבר לכתפיו, היה רואה שהאיש עוסק בכתיבת הדברים שאנחנו מתכוננים לקרוא להלן. את המלאכה הזאת ייטול לעצמו המְספר מדי פעם, על מנת שלא להטריח את הקורא יתר על המידה.

הקורא ודאי אינו מצַפה שהמספר יגלה לו שהיה נדהם אילו היה מזהה את אותו אדם כמישהו שהוזכר קודם לכן (משום שהסיפור מתחיל רק עכשיו), משום שאיש לא הוזכר עד עתה והמספר עצמו עדיין איננו יודע מיהו הכותב המסתורי והוא מתכוון להתוודע אליו (עם הקורא), כששני הפולשים החטטנים עוקבים אחרי הסימנים שקולמוסו של האיש משרבט על הניירות שלפניו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בית העלמין של פראג”