החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בין שמים לארץ

מאת: ,
הוצאה: | 2018 | 164 עמ'
קטגוריות: יהדות, עיון
זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

הספר בין שמים לארץ הוא מונוגרפיה מקיפה על הגותו של הרב חיים דוד הלוי, רבן של ראשון לציון ותל אביב. במכלול ספריו הציע הרב הלוי הגות יהודית עדכנית, המבטאת מחויבות עמוקה למסורת היהודית־הלכתית ומחויבות עמוקה למציאות היהודית שבהווה. מחויבות כפולה זו, אִפשרה לרב הלוי ליצור הגות יהודית הלכתית חדשה, ולחשוב בדרך מקורית על המציאות היהודית בכלל, והישראלית בפרט. הגותו מבטאת פתיחות אל המודרניות, אך פתיחות זו לא הובילה למהפכה בעולם היהודי, ולא לקריאה לשינוי מוחלט. היבטים רבים של יצירתו מבטאים שמרנות דתית והגותית, אבל דווקא בתוך שמרנות זו בולטת ההעזה והמהפכנות הדתית. הרב הלוי היה מהפכן בשמרנותו, ושמרן במהפכנותו.
ספר זה מנסה לתת ביטוי חדש לקול יהודי ייחודי ומקורי, שבעת האחרונה נעדר מהשיח היהודי הציבורי.

פרופ' אבי שגיא מלמד במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן, והקים בה את התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות.
פרופ' דב שוורץ מלמד במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן, ומכהן בה כראש המחלקה לפילוסופיה.
שניהם עמיתי מחקר בכירים ב"מכון שלום הרטמן" בירושלים, ופרסמו מאות מאמרים וספרים בתחומי ההגות היהודית והפילוסופיה הכללית. ספר זה הוא השלישי מבין הספרים שהם כותבים יחדיו. קדמו לו מראליזם למשיחיות, הציונות הדתית ומלחמת ששת הימים (תשע"ז); התמימות השנייה, עולמו הרוחני של אליעזר שביד (תשע"ח).

מקט: 4-249-50616
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מבוא

הרב חיים דוד הלוי (תרפ”ה-תשנ”ח) נמנה עם רבני ישראל שכיהנו ברבנות החל מייסוד המדינה. הרב הלוי ביטא במכלול פעילותו הספרותית והמעשית את המורשת הגדולה של ההלכה והפסיקה הספרדית. מורשת זו מיוסדת על אדני הפתיחות והקשב למציאות, אהבת ישראל וההיענות לאתגרי ההווה. רבני ישראל שצמחו במסורת זו נודעים לא רק בלמדנותם. תורת ישראל היא תורת חיים; תורה שמקום מושבה הוא בחיים עצמם, ולפיכך אינה אמורה לייצר ניגוד בלתי פתיר בין החיים הממשיים ובין ההלכה. יתר על כן, התורה היא נצחית לא משום שהיא מעבר לזמן, אלא משום שבכוחה להתמודד עם מכלול המציאות המשתנה. התורה כמו החיים היא דינמית. הרב הלוי כשאר חכמי הפסיקה הספרדים הכיר בקדמה ובמודרנה. הוא לא טמן את ראשו בחול, והבין שהמציאות משתנה. בזהירות, ברוב קשב וברגישות הכין את ציבור שומעיו וקוראיו לעידנים ותהליכים חדשים בחיים הישראליים. הכנה זו התבטאה הן בתכנים של פסיקותיו ורעיונותיו הן בהיבטים הספרותיים של פעילותו.

כידוע, בעל “הערוך” בערך “הלך” גוזר את המונח הלכה מהליכה, ולפיכך מגדיר את ההלכה כ”דבר שהולך ובא מקודם ועד סוף, או שישראל מתהלכין בו”. הרב הלוי באחת מתשובותיו ציטט את דברי “הערוך”, אף כי לא הפנה אליהם. הוא הציע שני פירושים למונח הלכה. הראשון מתייחס להלכה עצמה, והשני מתייחסת לעם ישראל נושא ההלכה. שני פירושים אלה מופרדים במילה “או”. לפי הרב הלוי בהקשר שלפנינו אין זו בררה מוציאה, דיסיונקציה, שלפיה אפשרות אחת שוללת את זולתה, אלא קוניונקציה, בררה מכלילה (מונח לוגי, שמשמעו ‘גם א וגם ב’), שלפיה שתי החלופות משלימות זו את זו. לפיכך ההלכה היא נצחית מפני שהיא מתקיימת תמיד בעם ישראל. ואמנם לנוכח העובדה שהמציאות משתנה, “מחמת השינוי בתנאי החיים, וחוק שהיה טוב לשעתו, אינו מתאים אחרי דור או יותר, וטעון תיקון או שינוי”,[1] עולה האפשרות של ניגוד מתמיד ומתמשך בין דת ישראל לבין החיים עצמם. אפשרות זו נדחית על ידי הרב הלוי בטענה ש”תורתנו הקדושה נתנה לנו חוקים ומשפטים צדיקים וישרים”. תורת ישראל איננה מבחן גרֵדא לנכונות האדם להקריב את חייו בשם אמונתו באל. אם התורה היא מערכת של חוקי צדק ויושר, היא אינה יכולה להניח את הניגוד בין התורה לחיים כעובדת יסוד. ניגוד זה פירושו שהתורה אינה תורת צדק ויושר. שהרי אם על האדם לוותר על מכלול ערכיו, תבונתו, מציאותו הקונקרטית, כיצד תתממש התורה כתורת יושר וצדק? לפיכך הרב הלוי מצביע על כך שההלכה מתחדשת לנוכח מציאות: “דבר זה אפשרי רק משום שניתנה הרשות לחכמי ישראל לדורותיהם לחדש חידושי הלכה על פי שינויי הזמנים והמקרים, ורק בזכות זה נתאפשר קיומה של תורה בישראל, ויכולים היו ‘ללכת’ בדרך התורה והמצווה” (שם). האם מדברים אלה עולה כי השינוי והחידוש שבתורה הוא תוצאה של שליטת המציאות בהלכה, כביכול ההלכה נגזרת ומשתנה לנוכח המציאות? התשובה לשאלה זו ברורה וחדה. התורה אינה מוצר של מציאות משתנה. חילופי העתים אינם העיקרון העליון שעל פיו נוצרת ההלכה. ובכל זאת ההלכה חייבת להתמודד עם המציאות. הרב הלוי מבטא בכך לא רק את מחויבותו לעולם התורה והמצוות, אלא גם את מחויבותו למציאות הרֵאלית שבתוכה הוא חי.

מחויבות כפולה זו עלולה ליצור מצבי קונפליקט בין התורה ובין עולם החיים. ואכן המעיין במכלול כתיבתו של הרב הלוי ימצא לעתים כי הרב הלוי, הפתוח לחיים הממשיים, מתייצב כנגדם בשם ההלכה. לא נוכל להרחיב כאן, ונסתפק בניתוח דוגמה אחת בעקבות מחקרו המאלף של חיים בורגנסקי.[2] בורגנסקי הצביע על הפער בין עמדתו הייחודית של הרב הלוי כלפי נכרים לעמדתו כלפי חילונים. הרב הלוי דוחה את תפיסת היחס לנכרי על בסיס הקטגוריה של “דרכי שלום”, שכן הנכרים כיום שוב אינם עובדי עבודה זרה.[3] במקביל הוא מגלה יחס מורכב כלפי החילונים. כך למשל השיב לבחורה דתית שביקשה להינשא לחילוני “הגון מאד, ישר ונעים הליכות”. תשובת הרב הלוי שוללת את בקשת השואלת. תשובתו מבוססת על ההנחה כי חילוני הוא “רשע”: “מי שהשקפותיו אינן דתיות, אינו שומר שבת וכו’ נקרא בלשון ההלכה ‘רשע’, עם כל הרצון שלא להעניק תואר זה לשום אדם מישראל”.[4] בהתאם לכך פסק הרב הלוי כי על השואלת להימנע מלהינשא לחילוני. ואמנם ריכך את דבריו וכתב: “אין זה חס וחלילה ניגוד לטוב, יכול אדם להיות בעל מידות טובות, הגון וישר מבחינה אנושית, אך רשע מבחינה דתית”.[5]

אין זה מענייננו להיכנס לניתוח עמדתו של הרב הלוי ביחס לחילונים ולחילוניות,[6] או לשאלה אם עמדתו זו הכרחית.[7] לענייננו חשובה עמדתו של הרב הלוי. בתפיסתו יש ניגוד בין היחס ההלכתי לאדם שאינו שומר מצוות ובין היחס הערכי־מוסרי. הוא אינו מבקש למצוא דרך שתכיל את מחלל השבת בתוך הקולקטיב הדתי. וזאת בשונה מעמדתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שביקש לחשוף את העצמיות ה”אמתית” של עובר העברה. הרב הלוי מכיר בקונפליקט שבו נתון המאמין במציאות החיים הממשית שלו.

ההבדל בינו לבין הרב קוק נעוץ, בין השאר, בהבדל ביניהם באוריינטציה היסודית. הרב קוק מתבונן במציאות החיים הממשית מבעד לעדשת המטאפיזיקה והתאולוגיה הייחודית שאותה הוא משרטט. עדשה זו מאפשרת לו לראות ביהודים החדשים אנשים שאינם חותרים נגד התורה והמצווה, אלא מי שמשתוקקים אל קיום דתי גבוה יותר. עדשה זו הספיקה לרב קוק בכתביו העיונים התאולוגיים, אבל לא יכולה הייתה להוות בסיס איתן לתפיסה הלכתית חדשה. הן זאת יודע המעיין בכתביו ההלכתיים של הרב קוק: בתחום ההלכתי הציג הרב קוק לעתים תכופות עמדה שמרנית לעילא.[8]

לעומת זאת העדשה הבסיסית של הרב הלוי היא הלכתית־רֵאלית. לפיכך הוא נקלע לא אחת לעימות בין ההיבט הרֵאלי של הקיום לבין ההיבט ההלכתי. כך אפוא החילוני יכול להיות אדם מושלם מבחינה ערכית־מוסרית ו”רשע” מבחינה הלכתית. בכך שונה הוא מהנכרי. ביחס לנכרי השאלה היסודית היא אחת: האם הוא עובד עבודה זרה ולפיכך כפוף לנורמות החלות על עובד עבודה זרה, או שמא אינו נכלל בדפוס זה, ואז חלות עליו הנורמות האנושיות הבסיסיות. דווקא היהודי החילוני מציב אתגר מיוחד, וזאת משום שהוא חלק מהקולקטיב היהודי שחייו אמורים להיות מוסדרים על בסיס תורה ומצוות.

בניגוד למסורות אשכנזיות רווחות שהעצימו את הניגוד והפער בין שומר המצוות ובין החילוני,[9] הרב הלוי נכנס באומץ רב אל לב המתיחות שהחיים היהודיים בהווה מזמנים לאדם המאמין. הוא אינו קורא להיבדלות וסגירות ולהגבהת החומות, אבל גם אינו מציע התפרקות מוחלטת מהנורמות הפורמליות. הוא מבקש למצוא את נקודת האיזון העדינה והדינמית במסגרת גבולות ההלכה מצד אחד והקשבה דרוכה למציאות מצד אחר.

הקשב המתמשך של הרב הלוי אל עולם המסורת וההלכה מצד אחר ואל המציאות מצד אחר חוזר ומגלה פן עמוק באישיותו של הרב: סקרנות דרוכה ונכונות ללמוד ממכלול מורשת ישראל, כולל הקבלה מצד אחד, ונכונות ללמוד ממכלול הידע והניסיון האנושי והיהודי ההולך ונצבר מצד אחר. עמדת יסוד זו מובילה אותו אל ביסוס עמדה תודעתית ברורה ביחס למוסדות המדינה ולציונות. בספר זה אנו מכנים את עמדתו “ציונות טבעית”, מונח המבטא את העובדה כי התייצבותו לצד הציונות היא ראשונית הן במובן הזמני הן במובן התודעתי. במובן הזמני מתגלמת ציונות טבעית זו בחבירתו אל מי שיהיה מורו הגדול, הרב עוזיאל. גילה אמיתי, בתו של הרב הלוי, סיפרה על חבירתו המתמדת של הרב הלוי לרב עוזיאל, שהיה נשיא הישיבה “פורת יוסף” שבה למד, וזאת מתוקף היותו הראשון לציון: “אך הייתה מתיחות בינו לבין הנהלת הישיבה, זו נטתה לאגודת ישראל, נושא הציונות לא עניין אותה ודרכו של הרב עוזיאל הציוני, ‘המזרחיסט’, לא הייתה מקובלת עליה”.[10] לא זו בלבד אלא שהרב עוזיאל עודד לימוד מחשבת ישראל, ואצלו למד הרב הלוי את ספרו של יהודה הלוי, הכוזרי.[11] צירוף אופייני זה בין ציונות דתית ובין הכוזרי הוא מן המפורסמות. במשך שנים ארוכות נלמד ספר הכוזרי בישיבות הציוניות־דתיות כבסיס לתפיסת עולם ציונית־דתית פעילה. כנער צעיר בחר הרב הלוי ברב עוזיאל לא רק כמורו בהלכה אלא גם כמורו בתחום ההכרה במרכזיות המחשבה העיונית, המצטרפת אל ההלכה ובונה את עולמן של תורה ומצוות כעולם תודעתי שלם. בעולם זה התורה והציונות משולבות זו בזו באופן טבעי. ציונות דתית אינה מהעבר האחר של נהר התורה והמצווה. היא היא חלק מנהר זה.

עמדת המוצא הציונית־דתית שיקפה את כל עמל חייו הפוריים של הרב הלוי. הוא ראה את עצמו אחראי לכלל ישראל, לכלל האומה הרֵאלית, למדינה ולחברה. הוא לא ראה את עצמו כאדם הנוטל על עצמו משימה שמעבר לחובה ההלכתית. וכך ראה הוא את תביעתה של ההלכה: ההלכה מופנית אל בית ישראל ותפקידו של הרב להתייצב בלב בית ישראל כמכוון, כמדריך וכמנחה ביד אוהבת ועדינה את הציבור כולו. מי שזכה לשמוע את הרב הלוי דובר יודע כי קולו לא רעם, ודבריו לא היו אש ולהבה. הוא דיבר דיבור מנחם, שקט ודיאלוגי. קשוב היה לקהל שומעיו, ונענה למה שהם זקוקים לו.

אחד מכותבי ספר זה, אבי שגיא, זכה לשמוע את הרב הלוי בשיעוריו הקלסיים בבית הכנסת איחוד שיבת ציון שברחוב בן יהודה בתל אביב בעת שכיהן כקומוּנַר בתנועת הנוער בני עקיבא. ציבור גדול היה מתכנס כדי להאזין האזנה דרוכה וקשובה, מתוך צימאון לתורה שתמלא את לבם ואת מחשבתם ותכניס ממד של קדושה בחיי היום־יום. קשר זה בין רב לקהל שומעיו בא לידי ביטוי במכלול כתביו ההלכתיים. הוא בחר לכתבו בעברית רהוטה וברורה שכל מי שחשקה נפשו בתורה יוכל למצוא בהם טעם או מענה. כדאי להוסיף ולציין, שהרב הלוי הסתייג מניתוח מדעי שהציג הכותב השני של הספר, דב שוורץ, להגות הרב קוק (הצופה, יט באב תשנ”ז / 22.8.1997, עמ’ 7). הרב הלוי חרד מהטענה, שלדידו של הרב קוק תתבטלנה מצוות לעתיד לבוא כפי שטען הכותב. בצד הקשב והפתיחות לא ויתר הרב הלוי על העמדה המסורתית.

הרב הלוי בחר להפוך את השדה ההלכתי שיש בו עיסוק מתמיד ב”קוצו של יוד” לשדה משמעות, באר מים חיים לשומעיו. הוא פנה לבוגרים ולצעירים. לפיכך לא הסתפק הרב הלוי במפעל המונומנטלי מקור חיים, וטרח להכין את החיבור קצור שלחן ערוך מקור חיים. הוא הבין שהגיעה העת להנגיש את ההלכות הסדורות בצורה חדשה שתדבר אל לבם של נערות ונערים בישראל. עשרות בשנים היה ספר זה ספר היסוד להוראת ההלכה בבתי הספר הממלכתיים־דתיים.

ברם במשך השנים הלכה והודרה דמותו של הרב הלוי מהחיים הציבוריים. תחילתו של תהליך כאוב זה כבר בחייו, כאשר עסקנים פוליטיים שלא סר למרותם, בסרבו, מתוך ענווה וגדלות נפש, להתמודד מול הרב עובדיה יוסף על כהונת הראשון לציון, החליטו להדירו. מי שפגש בו בימים ההם לא יכול היה שלא להיווכח במצוקת נפשו של הרב הלוי. וזאת לא משום שזקוק היה למעמד או יוקרה, אלא שנפגעה יכולתו להיות שליחה של הנחלת התורה.

לאחר מותו התחזק תהליך הדרתו. אף שלפני כמה שנים הוא הוכרז בידי הנהלת החמ”ד כדמות מופת שלומדים עליה במסגרת בתי הספר הממלכתי־דתי דעך השימוש בספריו להוראת ההלכה. דומה שהכרזתו כדמות מופת הייתה מעין טקס פרדה נוסף לא רק מהרב הלוי, אלא גם מהאתוס הציוני־דתי הקלסי שאותו הוא ייצג וממורשת ההלכה והתרבות של חכמי הספרדים. אחד משיאיו של תהליך זה בסילוק הספר הקלסי קצור שלחן ערוך מקור חיים מבתי הספר והמרתו בספר אחר. תמורה זו נעשתה לא משום שפג טעמו של הספר שכתב הרב הלוי, אלא מפני שבימים אלה כנראה אין מקום לספר שנכתב על ידי מי שהציג השקפת עולם ציונית־דתית קלסית, ומי שעולמו הרוחני כונן על ידי בקשת השלום והאחווה. בעידן זה, שבו חלקים מסוימים מהציונות אצים רצים אל תפיסת העולם החרדית או הכמו־חרדית, הדוחה את השותפות עם כלל עם ישראל הרֵאלי והרואה בעצמה את תמצית הוויית עם ישראל, אין כנראה מקום לספר שהוא פרי עטו של מי שגילם שנים ארוכות אתוס הפוך.

הספר שכתבנו נכתב מתוך הערכה עמוקה למפעל חייו של הרב הלוי. הוא ניסיון להפיח חיים בשיח הציבורי והאינטלקטואלי ולעורר אותו לסגנון היהדות שהרב הלוי גילם. הספר שנכתב על ידי שנינו בנוי מכמה חלקים. שניים מפרקיו פורסמו על ידי כל אחד מאתנו בספר יהדות של חיים.[12] שני פרקים אחרים מבוססים על הרצאות שכל אחד מאתנו נשא באוניברסיטת בר־אילן בכנס לזכרו של הרב חיים דוד הלוי ביזמתו של ד”ר שמעון אוחיון, ראש מרכז דהאן באוניברסיטת בר־אילן. הספר בשלמותו הוא מפעל משותף של עיבודו ושכלולו של חומר שהתפרסם עם תוספת חדשה.

אנו מבקשים להודות לכל מי שסייע בידנו, ובראש ובראשונה לד”ר רוני בר לב, שעמל על הכנת גרסה שלמה של ספר זה ללא לאות ובמקצועיות. כמו כן אנו מבקשים להודות לד”ר אוחיון על הזמנתו להרצות בכנס לזכרו של הרב הלוי, ולאורה קובלקובסקי על הארגון המופתי של הכנס. הזמנה זו היוותה את הבסיס שממנו צמח ספר זה. תקוותנו כי ספר זה יהיה מעין קריאה לשוב ולהחזיר את כתביו ועולמו היהודי של הרב חיים דוד הלוי אל מרכז השיח היהודי בכלל והציוני־דתי בפרט.

אבי שגיא ודב שוורץ

אוניברסיטת בר אילן ומכון שלום הרטמן

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בין שמים לארץ”