החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

בין קראוס לקסטנר

מאת:
הוצאה: | 2014-11 | 484 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

גם לאחר 70 שנים לאחר תום הכיבוש הגרמני סוגיית שואת יהודי הונגריה לא יורדת מעל סדר היום.

בעזרת מכתבים רבים ויומנים בני הזמן, חלקם נחשפים כאן לראשונה, ובעזרת פרוטוקולים של משפט קסטנר ומשפטים נוספים, משרטטת המחברת את ניהול עבודת ההצלה בהונגריה בידי שניים ממוביליה: ד"ר ישראל קסטנר, ראש ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, ומשה קראוס, מנהל המשרד הארץ־ישראלי בבודפשט.

קראוס התנגד לדרכו של קסטנר, שעיקרה הצלת יהודים בשיתוף פעולה עם הגרמנים, ויצר בכישרון ובתחכום דרך הצלה אלטרנטיבית, מפתיעה בהיקפה ובתוצאותיה, וחפה מהכשלים המוסריים שאפינו את דרכו של קסטנר, ואשר נחשפו בהרחבה במהלך משפט קסטנר. ואולם, דרכו של קראוס לא זכתה לגלוי נאות בהיסטוריוגרפיה של התקופה אלא להעלמה. ספר זה מבקש לתאר את פועליו ולהביא השלמה חשובה של מעשי ההצלה. המשפט ועד תקופתנו נגזרו על פעולותיו של קראוס אלם והעלמה.

אילה נדיבי, ממייסדות הישוב מחולה בצפון בקעת הירדן, עסקה 30 שנים בהוראה, בעיקר בחטיבה העליונה בבית הספר המקיף הדתי בבית שאן, וכן בהדרכת מורים. את המחקר על שואת יהודי הונגריה ערכה במסגרת עבודת דוקטורט באוניברסיטת חיפה.

כיום עובדת במכללה־ירושלים, אמא לשבעה ילדים וסבתא ל־26 נכדים.

מקט: 4-249-50236
מסת"ב: 978-965-540-453-1
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הקדמה

בעיני יושבי בתי הקפה בשכונת רחביה בירושלים, לא היה הקשיש הממושקף, המקריח, חובש הכיפה, שנהג לשבת ליד אחד השולחנות מדי בוקר, חריג בנוף. יוצאי מזרח אירופה ומרכזה נהגו לשבת בבתי הקפה של העיר, לקרוא עיתון ולהחליף כמה מילים עם שכניהם. אך רובם ככולם נותרו אלמונים. "ניצולים" או "פליטים", כך כינו אותם. איש לא ידע מנין באו ולא התעניין בסיפור חייהם. וכך נעלמו מעינינו סיפורים, בהם מסעירים, מרתקים והרואיים, סיפורי הישרדות וסיפורי מלחמה. והם נותרו בבדידותם, לא אחת בתחושה שפועלם לא זכה להכרה הראויה.

אחד הגיבורים האלמונים הללו היה משה קראוס, מי שהיה מנהל המשרד הארץ ישראלי בהונגריה. בדו״ח רשמי של הסוכנות היהודית, היא ממשלת "המדינה שבדרך" של היישוב היהודי בארץ ישראל, נאמר: לאחר כיבוש הונגריה ותחילת הרדיפות והגירושים "נעשה המשרד הארץ ישראלי, בהנהלת מר מ. קראוס, מוסד הצלה לרבבות עולים שנאספו בחסות הקונסוליה השוויצרית, וזכות תעודות העלייה הגנה עליהם מגירוש לפולין. כ־40 אלף מיהודי הונגריה ניצלו ממוות בדרך זו".[1]

וכי על כמה יהודים בתקופת השואה נאמר כדבר הזה? יתרה מכך, המספר הנקוב אינו לוקח בחשבון את הזיוף הרחב שנעשה בשם אותן תעודות, ואת אימוץ השיטה בידי צירויות ניטרליות נוספות.

יושבי בתי הקפה של שכונת רחביה אולי ידעו שהיה פקיד בחברת "מגדל" ועבד במשרד הסעד עד צאתו לגמלאות ולפטירתו בשנת 1986. אך איש מהם לא ידע על מעשיו במלחמת העולם השנייה. הוא עצמו ניהל מאבק איתנים כדי לזכות בהכרה, אך כשל פעם אחר פעם. אפילו אשתו, גוסטה, לא עודדה אותו לעסוק בכך, ואת מעט הפונים אליו דחתה בנימוק שהעיסוק הזה פוגע בבריאותו של בעלה. אך אין ספק שהוא היה איש מריר שלא מצא מנוח לנפשו.

גם היסטוריונים המבקשים לעמוד על אישיותו של משה קראוס, מתקשים לעשות זאת. מעט מאוד פרטים ביוגרפיים ידועים לנו עליו. קראוס נולד בשנת 1908 בכפר מזולד (Mezolde) הסמוך למישקולץ שבצפון הונגריה. בצעירותו למד בישיבה של הרב שמואל הלוי אוסטרליץ, רבה של מישקולץ, מהרבנים הציונים היחידים בהונגריה, הוסמך לרבנות וקיבל תעודת בגרות בלימודים אקסטרניים. בהיותו בן 17 הקים קבוצת נוער ציונית במישקולץ, וב־1932 בעת ששימש מזכירו של הרב אוסטרליץ, הקים שם את הכשרת המזרחי הראשונה בהונגריה. חבר ההכשרה תיאר אותו כרוח החיה בכל הארגון. מראהו החיצוני לא היה מרשים; הייתה לו חליפה אחת לימות החול ולשבת; הוא התפרנס ממתן שיעורים פרטיים ו"היה אוטודידקט במלוא מובן המילה, מאוד נימוסי". בשנת 1934 עבר לבודפשט והחל לעבוד במשרד הארץ ישראלי בעיר.[2]

מי היו הוריו? במה עסקו? מה הייתה השפעת רבו על משיכתו לציוניות? מי היו חבריו? כל השאלות הללו נותרות בלא מענה. כל שידוע לנו מעתה ואילך הוא מה עשה קראוס בשנים המכריעות לגורלה של יהדות הונגריה. הוא השאיר טיוטת ספר, שרק חלקה נמצא ברשותנו.[3] יש בידינו גם התכתבות ענפה הקשורה במשרד הארץ ישראלי ובלשכות ההצלה באיסטנבול, בבודפשט ובז'נבה, עדויות וחקירות לרוב במשפטי נירנברג, במשפט קסטנר ובמשפט אייכמן, דברי יואל ברנד באיסטנבול ובקהיר, מכתבי השגריר האמריקאי באנקרה ושאר מסמכים מסוג זה. מהם ננסה ללמוד כיצד התנהלה עבודת ההצלה בהונגריה בשנות המלחמה, וכיצד ניצלו חיי רבבות יהודים בזכות יוזמתו ופועלו של משה קראוס ופועלם של רבים שהלכו בדרך שסלל.

* * *

שואת יהודי הונגריה התרחשה על אדמתה בשנה האחרונה של המלחמה במשך עשרה חודשים, מ־19 במרץ 1944 ועד שחרור פשט ב־18 בינואר 1945. זה היה המרכז היהודי הגדול האחרון שהושמד על ידי הגרמנים. עד אז נהנו יהודי הונגריה משקט יחסי. יהודים קראו לארצם גן עדן בלב אירופה, והיטלר קרא לה האי היהודי בלב אירופה.

לפני הכיבוש הגרמני, עברו על הונגריה זעזועים רבים. בתום מלחמת העולם הראשונה, התפרקה האימפריה האוסטרו־הונגרית המובסת, ושני שלישים משטחה של "הונגריה הגדולה" נקרעו ממנה על פי הסכם טריאנון. אחרי 400 שנה הפכה הונגריה למדינה עצמאית, וכמעט נטולת מיעוטים. בינואר 1920 השתלט הימין על המדינה. האדמירל מיקלוש הורטי (Horthy) הוכרז לעוצר הממלכה ושלט בה כדיקטטור כמעט עד לתום מלחמת העולם השנייה.

שלטונו התאפיין ביחס אמביוולנטי כלפי היהודים, בתקופות של רדיפות והקלות לסירוגין. במסגרת אותה מדיניות התיר, למגינת לב הגרמנים, כניסה של פליטים רבים להונגריה, בהם יהודים במסווה של נוצרים, ואפשר באופן רשמי את המשך עליית היהודים לארץ ישראל בכל תקופת המלחמה, וממילא את המשך פעילותו הרשמית של המשרד הארץ ישראלי.

דעת הקהל ההונגרית מעולם לא השלימה עם הסכם טריאנון שנתפס כהשפלה ואסון לאומי. גל הלאומנות ששטף את הונגריה בעקבות ההסכם, הציב את היהודים כגורם זר ומסוכן המשתלט על חיי הפוליטיקה, הכלכלה והרוח. אך האמנציפציה נותרה בעינה.

כדי להחזיר את השטחים שאבדו כרת הורטי ברית עם אדולף היטלר, והונגריה הייתה לחלק ממדינות ברית הציר. ואכן, בשנים 1941-1938 סייע היטלר להונגריה להחזיר לידיה חלק מהשטחים הללו: חבל פלווידק (Felvidek) בדרום סלובקיה, קרפטו רוס בצפון מזרח סלובקיה, טרנסילבניה הצפונית שנלקחה מרומניה, ואזור דלווידק (Delvidek) בצפון יוגוסלביה. בתמורה דרש היטלר שהונגריה תתגייס למלחמה בברית המועצות ותעמיד את משאביה הכלכליים לרשות האינטרסים של גרמניה הנאצית. כך סופחו כ־300 אלף יהודים להונגריה, ויהדות הונגריה מנתה עתה יותר מ־800 אלף נפש.[4]

בשלהי שנות השלושים ובראשית שנות הארבעים התערער שוויון הזכויות שהוענק ליהודים עוד בשנת 1867, עד שנשחק כליל. ביולי 1939 החלו יהודים להישלח לעבודות כפייה במסגרת שהוקמה במיוחד עבורם, פלוגות העבודה. אחר כך הם נשלחו מחוץ לגבולות הונגריה, לחזית באוקראינה, למכרות הנחושת בּוֹר בסרביה, לאוסטריה ולגרמניה. הם עבדו בתנאי עבדות, סבל והשפלה, בסלילת כבישים ובהנחת מסילות ברזל, בבניית ביצורים ובהנחת גשרים, ביחידות עזר ללוחמים ובפינוי מוקשים וכן הלאה. המוני יהודים הורעבו וקפאו למוות. רבבות מעובדי הכפייה היהודים נפלו בשבי הסובייטים, אשר סירבו להכיר בהם כקורבנות הנאצים. לא פחות מ־42 אלף מכלל 100 אלף המגויסים לפלוגות היהודיות נספו בעת שירותם.[5]

עוד כ־19 אלף יהודים בעלי נתינות זרה הוצאו להורג בין אוגוסט 1941 לראשית 1942, בעיקר בקמיניץ פודולסק שבאוקראינה, ו־1200 מתוכם נרצחו באויוידק (Újvidék), בצפון יוגוסלביה.

באפריל 1941 עלתה לשלטון ממשלתו של לסלו ברדושי (Bárdossy), ממשלה ימנית קיצונית ששיתפה פעולה עם הגרמנים והחמירה את יחסה ליהודים. אז נחקק החוק השלישי נגד היהודים בו הגיע תהליך הוצאת היהודים מכל מסגרת הונגרית לאומית לשלב הקיצוני ביותר. יהודי הוגדר בחוק זה לפי קריטריונים של חוקי נירנברג. הונגריה הצטרפה לגרמניה במלחמתה בברית המועצות וצבאה הוכה קשות. בדצמבר 1941 הכריזה הונגריה מלחמה על ארצות הברית, ויחסי הונגריה־בריטניה נותקו. הביקורת הפנימית על השעבוד הכלכלי והצבאי של הונגריה לגרמניה גברה מאוד.

במרץ 1942 הקים העוצר הורטי ממשלה חדשה בראשות מיקלוש קאלאי (Kállay) ממשלה חדשה, וזו שינתה את יחסה לגרמניה ועשתה מאמצים להינתק מברית הציר. היא דחתה בעקביות את דרישות גרמניה להחיל את הפתרון הסופי על יהודי הונגריה, ואף התירה, בעצימת עין, לאלפי יהודים להיכנס לתחומה, ולארגונים יהודיים לסייע לפליטים הללו. היא התירה גם את המשך העלייה לארץ ישראל ואת ההגנה על מי שעתידים לעלות לארץ ישראל. המדיניות הזאת עודדה יהודים מן המדינות השכנות למצוא מקלט בהונגריה.

עם התמשכות הקרבות וההתקדמות של בעלות הברית ממערב וממזרח, וההכרה הגוברת כי גרמניה עתידה להפסיד במלחמה, הגבירה ממשלת הונגריה את צעדיה לפתוח במגעים עם בעלות הברית. עד שגרמניה הנאצית לא יכלה עוד לשאת את הסדקים הללו בברית וכבשה את הונגריה ב־19 במרץ 1944. בראש הממשלה החדשה שקמה עמד דמה סטויאי (Sztójay). מדינאים הונגרים אנטי־נאצים סולקו, והממשלה החלה להוציא אל הפועל את המדיניות הנאצית ביחס ליהודים. בבודפשט ובערי השדה הוקמו מועצות יהודים, יהודים סומנו בטלאי צהוב ורכושם הוחרם, ובאמצע אפריל 1944 החל ריכוזם של יהודי ערי השדה בגטאות. מאמצע מאי החל גירושם להשמדה של כ־440 אלף יהודים בערי השדה לאושווויץ בפולין. הגירושים הללו הופסקו כעבור כחודשיים, עקב לחצים בינלאומיים כבדים, בעיקר בעקבות הפרסום הנרחב על המתרחש באושוויץ ועל שואת יהודי הונגריה, מעשה שקראוס הרים לו תרומה גדולה. ושוב חזרה הממשלה בהונגריה למדיניות הקודמת של חיפוש דרך ליציאה מן המלחמה.

שלושה חודשי ההפוגה מגירוש הסתיימו ב־15 באוקטובר, בהפיכה שביצע הימין הפשיסטי בחסות גרמניה. העוצר מיקלוש הורטי הודח, ופרנץ סאלאשי (Szálasi), מנהיג המפלגה הנאצית ההונגרית צלב החץ, התמנה לראש הממשלה. עתה הגיעה סכנת הגירוש ליותר מ־200 אלף יהודי הבירה, בודפשט. אנשי צלב החץ השליטו טרור נורא ברחובות. רבבות נשלחו בצעדות מוות לגבול אוסטריה ומתו כתוצאה מטרור ורעב בעיר. אבל 140-120 אלף יהודים ניצלו, בהם רבבות שניצלו בחסות הצירויות הניטרליות, ובמיוחד בחסות הצירות השוויצרית.

הסיוט הגדול הסתיים בראשית 1945. ב־18 בינואר כבש הצבא האדום את פשט, שרוב היהודים היו מרוכזים בה. כעבור פחות מחודש נכבשה גם בודה. ב־4 באפריל גורשו אחרוני הגרמנים מאדמת הונגריה. מאז ועד היום אין הסכמה על אומדני הנרצחים בשטחי הונגריה. לפי ממצאי יד ושם מספרם הכולל עומד על 550-569 אלף קורבנות יהודים.

בתקופה של ארבע שנים וחצי, שבה הושמדו מיליוני יהודים, המשיכו היהודים בהונגריה לחיות את חייהם, פחות או יותר. התמורות החדות במדיניות כלפיהם — בין רדיפות להתרת הרסן וחוזר חלילה — הצטרפו אל האמונה שהורטי יגן עליהם, לנוכח שותפות האינטרסים ותרומתם הרבה לאומה ההונגרית, וגורלם לא יהיה כגורל יהודי פולין. כל אלה היקשו עליהם לשרטט תמונה אמיתית של מצבם ולהאמין לתחזיות האימים על מה שצפוי להם במוקדם או במאוחר. כאשר הבינו, היה זה מאוחר.[6]

בתקופת הכיבוש בלטו שני מנהיגים ציוניים שעמדו בראש פעולות ההצלה, תוך חילוקי־דעות קשים ביניהם על הדרך הראויה. האחד היה ד"ר ישראל רז'ו קסטנר, שעמד בראש ועדת ההצלה בבודפשט ותמך בשיתוף פעולה עם הגרמנים כדי להציל יהודים תמורת כופר נפש, בידיעת מנהיגי היישוב הבכירים. פעילות ההצלה שלו ותוצאותיה עוררו מחלוקת גדולה המלווה אותנו עד ימינו. המחלוקת הגיעה לשיאה במשפט הידוע, משפט גרינוולד־קסטנר.

מולו ניצב משה קראוס, מנהל המשרד הארץ ישראלי בבודפשט, שלא סמך על הגרמנים ודחה את הרעיון לשתף עמם פעולה בהצלת יהודים. דיווחיו על שואת יהודי הונגריה ועל אושוויץ שהגיעו לתקשורת, יצרו תגובת שרשרת שהאיצה בשליט ההונגרי לעצור את הגירושים לאושוויץ. החלופה שהציג לדרכו של קסטנר, ההישענות על עזרת הנציגות השוויצרית ועל הסיוע של פקידות הונגרית אנטי־נאצית, הצילה יהודים במספר רב יחסית, גדול לאין שיעור מהמספר שקסטנר הציל וללא הבעיות המוסריות הקשות שציינו את דרכו.

השקפותיו ופעולותיו של קראוס הוצגו בפעם האחרונה במשפט גרינוולד־קסטנר, ומאז ועד היום נידונו למחיקה מכוונת, תחילה על ידי הנהגת המדינה, שהייתה קודם הנהגת היישוב, ומוסדותיה ואחר כך בחוגי האקדמיה, התקשורת והאמנות.

יחד עם זאת, יש להבהיר כי הנחישות הנאצית ליישם את הפתרון הסופי של השאלה היהודית בהונגריה מזה, והפאסיביות של בעלות הברית כלפי היהודים והקשיים בהכנעת האויב הנאצי מזה, הם האחראים המרכזיים לאסונה של יהדות הונגריה, ומנהיגיה היו קורבנות של שני התהליכים הללו. אף על פי כן, ברור שבשלבים שונים של הטרגדיה נותר עדיין להנהגה היהודית בבודפשט ובארץ ישראל פתח לעשייה למען הצלה. הפתח הזה יעמוד במרכז הספר הזה.

בסוגיה הטעונה של ההצלה בהונגריה דבקו עם השנים שכבות שכבות של אג'נדות ושל דימויים אישיים ופוליטיים שנבנו על הרבה אי־דיוקים עובדתיים. בספרנו נחזור ככל שניתן אל המקורות הראשוניים כדי להשיג תמונה מלאה ומדויקת יותר.

* * *

שלושת פרקי הספר הראשונים (3-1) עוסקים בתקופה שקדמה לכיבוש הגרמני; נרחיב את הדיבור על תפקידם החשוב של המשרד הארץ ישראלי בבודפשט ושל מנהלו, משה קראוס, בהצלת פליטים וביצירת תשתית חוקית ופוליטית להצלה שתתרחש מאמצע 1944. המשרד — הזרוע של המחלקה לעלייה של הסוכנות היהודית — היה היחיד מסוגו באירופה הכבושה שפעל במשך כל שנות המלחמה באופן רשמי על דעת השלטונות, וטיפל בעלייה במשך כל התקופה ולא רק מהונגריה. עוד נדבר בפרקים אלו על הקמת ועדת העזרה וההצלה בבודפשט מטעם הנהגת היישוב בארץ ישראל וההשפעה שלה על עבודת ההצלה והמערכת הפנים ציונית.

ששת פרקי הספר הבאים (4-10) עוסקים בתקופת הכיבוש הגרמני בהונגריה, בתכניות ההצלה שהוביל ד"ר ישראל קסטנר, ובתכניות ההצלה שהוביל קראוס על רקע חילוקי הדעות ביניהם על הדרך הראויה. כן עוסקים פרקים אלו בפרסום דו״חות אושוויץ ושואת יהודי הונגריה והשפעתם, בתיאור חלקה של הנהגת היישוב בהצלת יהודי הונגריה, ובתיאור מפעל ההצלה בבודפשט, שלמשרד הארץ ישראלי היה חלק מרכזי בו.

שני הפרקים האחרונים (11-12) בוחנים את האופן שבו עיצבו הממסד, האקדמיה, התקשורת והאמנות את זיכרון המאבק למען ההצלה בהונגריה ואת מקומו של קראוס בזיכרון הזה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בין קראוס לקסטנר”