כאבי היום הם סיפורי המחר פצעי אתמול הם שירי המחר ואני מוצא עצמי מספר ואני מוצא עצמי שר וחושב להיום […]
חכם חזקאל
אין תקדים לדת, הנותנת חמישית מחמישה חומשי תורתה כקדימון מלא סיפורים, לכל המצוות שבתורה.
ספר בראשית הוא ספר הסיפורים הפותח את העיסוק בחמשת חומשי התורה בסיפורים מיתולוגיים מדהימים. הפוליטיקאים והנואמים הטובים יגידו לך: “תן למאזיניך סיפור טוב ושכנעת אותם לעולם”.
גם המחנכים יֵדעו לומר לך שאין כמו הסיפור שיכול ללמד, ואין כמו הדוגמה היכולה להעיד כאלף עדים על חומר הלימוד. ידידי, ד”ר אברהם שטאל ז”ל, איש חינוך ישראלי ידוע, אמר לי פעם: “כשניסו ללמד טעוני טיפוח היו חייבים להביא דוגמה לכל חומר לימודי. כשעשינו ניסיונות על אוכלוסיות שונות של תלמידים גילינו שלמעשה כולנו זקוקים לדוגמה טובה כדי להמחיש כל רעיון, ומכאן שכולנו למעשה טעוני טיפוח במידה זו או אחרת”.
אבא שלי היה אומר: אם רצית לעשות למישהו טוב, ספר לו סיפור. אם רצית לעשות מצווה, התחל בסיפור.
והנה סיפור על מצווה של סיפור.
אינני איש דתי, אך אחד מזיכרונות ילדותי הקשורים בדת הוא בית הכנסת, שבנייתו לא הסתיימה במשך שנים ארוכות. בשנות החמישים, בשכונת עקיבא שבפתח תקווה, החליטה הקהילה העיראקית לבנות בית כנסת גדול, שיהיה לה במה להתפאר. ליד צריף בית הכנסת נבנו על גבי שלדי בטון קירות של בית כנסת גדול (אולי לא באמת גדול בממדים של ימינו, אבל בשנות החמישים, כשבארץ גרו שלושה עד חמישה ילדים בחדר ואפילו יותר, הבניין הזה נחשב לגדול). החזן ורב בית הכנסת, שהיה בעל חזון מרקיע שחקים, כנראה חשב לעצמו: “אם מתחילים לבנות בית כנסת, בסופו של דבר, גם חייבים לסיימו”. ברוח זו בנו את בית הכנסת במשך כל ילדותי. גם כשבגרתי ועזבתי את האזור, עדיין היה בית הכנסת בבנייה. כדי לגרום למתפללים לתרום ביד רחבה, היה החזן מפסיק את התפילה לפני פתיחת ההיכל ונושא ‘דארוש’. כלומר, דורש דרשה. מבחינתי היה זה הסיפור השבועי שליווה אותי אחר כך במשך ימים. לשעת הסיפור הזאת היו מגיעים מבוגרים וילדים. כולם היו מקשיבים קשב רב לדברי החזן, שהיה מביא אותנו לעולמות הקסומים של האגדה. כל אגדה היתה מסתיימת במוסר השכל שכוונתו הייתה: “תרום למבנה בית הכנסת”, וכולם היו מרימים אצבעותיהם לאוויר כדי לסמן כמה יתרמו לכבוד בית הכנסת באותה שבת.
אין לי ספק שחכם חזקאל לא הכיר את רבי נחמן מברסלב, אבל הוא פעל מתוך אותו די.אנ.איי. של מספר סיפורים המקדש את סיפורו.
רבי נחמן מברסלב היה אומר: “אין לך דבר המשיב את הנפש ומטהר את הלב, מעמיק את המחשבה ומקרבנו לאבינו שבשמים מסיפור מעשייה. צא וראה: הרי הקדים הקדוש ברוך הוא מעשה בראשית לכל המצוות שבתורה”. לכאורה, מה פירושה של אמירה זו? שאין כמו סיפור טוב כדי לשכנע. אין כמו סיפור טוב כדי לגרום לאנשים להטות אוזן ולהקשיב. ואם כבר הקשיבו, הרי שימצאו עצמם פתוחים לקבל גם את הנאמר אחרי הסיפור. באמירה זו של רבי נחמן מברסלב נוכל למצוא הסכמה בין דתיים לחילונים, מנהיגים ורבנים, נואמים ותיאולוגים רבי מוניטין.
אנחנו, מספרי הסיפורים, נשענים על האמונה כי סיפור טוב הוא עולם ומלואו, ומה יותר טוב מטיפוחו של אדם באמצעות הסיפור?
“העולם אומר שסיפורי מעשיות תרופה הם לשינה ואני אומר שהסיפורים מעוררים בהם בני אדם”. לא אני המצאתי את האמירה הזאת. גם היא יצאה מפיו של רבי נחמן ומעניין להיווכח שככל שאדם מרבה בעשייה הוא עצמו הופך לסיפור. וכשהוא מרבה לעשות מעבר לגבול יכולתו הוא הופך לאגדה. ואכן, רבים רבי המעש שהפכו לאגדה עוד בחייהם.
הנה אחד הסיפורים שהיה חוזר ומספר חכם חזקאל בבית הכנסת הפתח תקוואי של ילדותי:
פעם אחת היה אדם שרצה להתבודד ולמצוא את האלוהים. כרך צרור לגבו ויצא אל המדבר. בילה שם ימים רבים עד שבלו בגדיו, בלה הצרור, נגמר האוכל ואזלו המים. כשהביט סביב לחפש את דבר האלוהים, החליט שאין בעולם הזה ולא כלום, וכדאי שיחזור לביתו, ויפה שעה אחת קודם שיתפגר. מרוב רעב ועייפות איבד את דרכו עד שהגיע לאובדן עשתונות. העילפון אחז בו והתמוטט.
לכשקם מעלפונו, קפחה השמש על ראשו. ראה שהוא מצוי בקרבת בור מלא פנינים, יהלומים ואבנים טובות. לקח מאלה מלוא החופן, מילא את כיסיו במטבעות של זהב, העמיס את אחד מארגזי היהלומים על גבו והחל לחפש את דרכו הביתה. השמש המשיכה להכות על ראשו, הרעב הוסיף להציק וכוחו שב ועזב אותו. כדי להקל על סבלו החל לזרוק אבנים מן הארגז שנשא על גבו. כך, לאט לאט, אזלו האבנים בארגז, וגם בארגז עצמו לא היה צורך כבר. “העיקר שכיסַי מלאים”, חשב לעצמו, אך גם כיסיו המלאים החלו להכביד עליו. החל משליך את הפנינים מתוך כיסיו. לפתע ראה מבעד לדמדומים אורות של עיר. כשהגיע אליה גילה לשמחתו כי זוהי עירו והגיע לביתו. משפחתו קיבלה אותו בשמחה וטיפלה בו כמו שצריך לטפל בראש משפחה ששב מן האבדון. כעבור ימים, כשחזרו אליו כוחותיו, סיפר לבני משפחתו את הקורות אותו ועל בור האבנים הטובות ועל החופנים המלאים שלקח לעצמו. אשתו מיהרה לספר לו שאכן מצאה אבן אחת בכיסו, המעידה על כך כי סיפורו אכן אמיתי.
הוא ניגש לסוחר האבנים הטובות בעיר כדי למכור לו את האבן. הלז ראה והשתאה: “אבן זו היא אבן מיוחדת במינה ובעלת ערך רב”, ורכש אותה ממנו תמורת מטבעות רבים. יצא האיש מהחנות ובכה: “אילו רק יכולתי לבוא עם הארגז המלא. אילו רק ידעתי את הדרך אל הבור ההוא, המלא באבנים הטובות”.
מאותו יום ועד יומו האחרון עברו חייו בחרטה גדולה על אובדן אוצרו.
כאן היה החזן מפסיק את הסיפור ואומר: “רבותי, האיש הזה משול לכל אחד מאתנו – הטועים במדבר. האבנים הטובות הן המצוות הנקרות בדרכנו. המצוות, מרן ורבנן, כבדות הן ואין בכוחנו לשאת אותן, ואנחנו עייפים מן הדרך שיש בפנינו ללכת אל האלוהים. אבל מצווה אחת טובה שווה כנגד אבן טובה ויקרה…”
לאחר המילים הללו היה החזן מכעכע בגרונו ורומז כך לגבאי שיקרא בקול המחייב את שומעיו: “תזכו למצוות, תזכו ותחיו ותאריכו ימים, צדקה תציל ממוות, תרומה למען בניין בית הכנסת, תזכו ותחיו ותאריכו ימים”.
מי יכול היה לעמוד בפני סיפור שכזה, שהוא פנינה בפני עצמה?
עד היום קיים בית הכנסת בשכונת עקיבא וכולו נבנה מהסיפורים של חכם חזקאל.
רבי שלום דב בר מלובביץ’, שלא הכיר את חכם חזקאל אמר: “צריך להיות בר דעת כדי לדעת לספר מעשה, אך דרוש שכל רב יותר, כדי לדעת כיצד לשמוע סיפור מעשה”.
אין עדיין תגובות