החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

בחלוף הרכבות

מאת:
הוצאה: | 2015 | 160 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

אדית, נכדתו של סבא יושקה, החיה כאן בישראל, מתחילה לחקור את תולדות משפחתה, שעלתה לישראל מהונגריה באמצע המאה ה־20. הצורך לכתוב מניע את אדית להתעמת עם שאלות שהטרידו אותה במשך שנים ביחס לשורשיה, שאלות שכעת כבר לא ניתן להניח בצד. עם התקדמות חקירתה היא מחליטה לכתוב את סיפור חייו של סבה — סיפור שהוא עצמו התאווה לכתוב אך מעולם לא הצליח. אדית בחרה להתמקד בסיפורו כיוון שגם הוא היה אדם כותב והיווה עבורה את ההשראה לעסוק בכתיבה מלכתחילה. עוד בילדותה הקריאה לה אמה את השירים שסבא יושקה כתב עבורה בהונגרית, ולמרות שלא הבינה את כל המילים, היה לה ברור שהוא הנחיל לה את הקסם הזה כדי שהיא תמשיך את דרכו. כבר אז גמלה בלִבהּ ההחלטה שיום אחד גם היא תהיה סופרת.

מאז חלפו שנים רבות, אך אדית מעולם לא הפסיקה להרגיש שחוט נסתר מחבר בינה ובין סבה, ולא רק במישור הכתיבה. היא חשה שנרקם ביניהם חיבור קוסמי כמעט, וזאת למרות שראתה אותו רק פעם אחת, בתחנת הרכבת בבודפשט כשהיא ובני משפחתה היו בדרכם לעלות לישראל, בעוד חלק מקרוביה נשארו בהונגריה. תוך כדי כתיבת הסיפור של סבא יושקה, חוקרת אדית את נסיבות חייו ומותו, אך לא פחות מכך, את חייה שלה. סיפורה האישי נשזר לתוך סיפורו בשתי וערב של זיקות מטאפוריות, היסטוריות ורגשיות. בסופו של דבר, המימוש העצמי של אדית כסופרת יתגבש רק באמצעות חציבת הסיפור של סבה וזיקוקו מנקודת מבטה.

קטי פישר, ילידת 1953, כיום מתגוררת בכרמיאל, בעלת תואר שני בספרות השוואתית במסגרת המסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה. זהו ספרה השני, ספרה הראשון ליביה אהובתי, יצא לאור אף הוא בהוצאת גוונים. כמו כן פרסמה מספר סיפורים קצרים בירחון לספרות מאזניים.

מקט: 4-86-1268
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
אדית, נכדתו של סבא יושקה, החיה כאן בישראל, מתחילה לחקור את תולדות משפחתה, שעלתה לישראל מהונגריה באמצע המאה ה־20. הצורך […]

1

את סבא יוֹשְקָה ראיתי רק פעם אחת.

הפנים המחייכות ברכוּת מאופקת באותו הערב האחרון, המבט הקורץ דקות ספורות לפני צאת הרכבת מהתחנה בבודפשט, החזוּת הנבוכה והמופתעת כשהרכבת זינקה לפתע והחלה לנסוע…

זה היה כאשר סבא יושקה וסבתא אִירֵנָה באו להיפרד מאִתנו.

הוא רץ לקראתי.

ראיתי אותו ממקום מושבי ליד חלון הרכבת מאיץ את צעדיו ככל שזו הגבירה את מהירותה, ומושיט לעברי את הממחטה שלי שהתנופפה בידו. רק אז גיליתי, לתדהמתי, שחטף אותה מידי בזמן שהשתרבבה מחוץ לחלון בלי משים. ככל הנראה עשה זאת רגע לפני צאת הרכבת, וזו הפתיעה אותו בזינוקה.

אני מושיטה לעברו את ידי, הוא מתקרב, כמעט נוגע, מתרחק, מתקרב ו… הצלחתי לתפוס את הממחטה.

נדמה שאמר דבר מה, אך מי יכול היה לשמוע, ולוּ גם מילה, ברעש ובהמולה ששררו בתחנה.

פניו של סבא נעלמו בהדרגה.

בילדותי, אִמי סיפרה סיפורים רבים הקשורים למשפחה בהונגריה, אך אז הם עברו לידי. חשבתי, מה לי ולכל זה, אני כאן והמשפחה ההיא שם. סבא, סבתא, דודה ובני דודים – שאת האחרונים מעולם לא ראיתי. כל הקשר שלי אִתם הסתכם במכתב משורבט במילים הונגריות של פעם ב… שאימא התעקשה להקריא לנו, ולפעמים גם תמונות.

הרכבת דוהרת קדימה ומתרחקת.

וחיוכו – ככל שעוברות השנים – הולך ומתקרב.

ומהמילים שאמר, או נדמה שאמר אז,

נותרו רק התמונות בשחור־לבן וכמה סיפורים צבעוניים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בחלוף הרכבות”