בגוף ראשון

בגוף ראשון בכתיבה חתרנית ונועזת, שמונה חוקרות מגדר שוברות טאבואים חברתיים, משתפות בחוויותיהן ממסעות החיים, ומנכיחות כהוגות ויוצרות את התובנה שהאישי הוא גם הפוליטי, ומה שמתרחש בעולמה של אישה אחת משמעותי לחייהן של נשים נוספות.
"ספר ייחודי זה מעמיד במרכזו שמונה נרטיבים נשיים אשר נחצבו מן 'הגוף החי', הזהות המסרבת לשתוק והרגש המפעם לצד חוכמה נשית ערנית ומפוכחת. סיפורים אלה תובעים קשב פעיל ובמה אקדמית־מדעית. הכותבות חושפות באומץ רבדים מסיפור חייהן, כשהן אמונות היטב על אילוף המילה והתאמתה לצורכיהן. מטרתן מתנסחת כדרישה לא מתפשרת — להטות אוזן קשובה לסיפורן, להכיר במורכבותה של חוויה נשית, ולאתר פתילי חוט הנטווים בפקעות ונשזרים זה בזה: אחות־בת־אם. כל סיפור בתורו מעמיד מציאות נשית מעגלית־הוליסטית, הנעה בין ציות למרחב חברתי־תרבותי אל מול פעילות נשית מתנגדת, התאמה והסכמה לצד מאבק, הכחשה והתעלמות לצד אינטואיציה וחוכמה נשית פנימית. נשים אלו אינן רוצות להיות נחמדות. הן קורעות יריעות חיים ומגישות אותן דומעות, זבות דם, הלומות מבוכה וחרטה לפתחה של הקוראת. ספר זה מומלץ בחום לחוקרים ולחוקרות בתחומי מדעי ההתנהגות, פסיכולוגיה ומגדר." (ד"ר הילה העליון)
"תארו לכם שחבורת נשים מוכשרות ואמיצות מושיטה לכם משקפת שדרכה תוכלו לראות דברים שלא ראיתם עד היום, לא תיקחו אותה? להרחיב את המבט? להגמיש את התודעה? בטח שתקחו, הינה זה לפניכם. אתם תצחקו, לפעמים תבכו, תתרגשו ובעיקר יפתח הלב לראות אחרת את מי שמולכם." (בילי מוסקונה לרמן)
"הנה יצירה ספרותית־תיעודית שחיכיתי לה, חיונית מאין כמותה. אסופה של מסות אישיות מטלטלות, מזיזות לרגש ולמחשבה, מעוררות השראה. מגוון העדויות, חקירות־פנימיות, שניחנות בכנות נדירה וביכולת תיאור נפלאה, מסתובבות כאן במחוזות האישיים ביותר. כמסות אישיות במיטבן, הן נושאות רבדים פוליטיים, אוניברסליים, שמרגשים אותי בעוצמתם וברלוונטיות שלהם." (ארנה קזין)
"שמונה נשים שמותחות בין העלבון להתרסה יריעת בד שעליה הן משרטטות ללא כחל וסרק ובעוצמה רבה את אופן הקיום שלהן." (יוסי סוכרי)
"ייחודי מאוד. כתיבה מאוד אותנטית ולכן מרשימה בכנותה." (פרופ' טובה כהן)

מקט: 4-1129-167

בגוף ראשון בכתיבה חתרנית ונועזת, שמונה חוקרות מגדר שוברות טאבואים חברתיים, משתפות בחוויותיהן ממסעות החיים, ומנכיחות כהוגות ויוצרות את התובנה […]

---

כתובּה / שלומית ליר

“להיות הנמסרת, המוסרת, המסר עצמו” (ברכה סרי)

 

נולדתי לתוך זמן ההולך ונגלל, מתועד בתאריכים החקוקים בדיו שחורה על גבי דפי עיתונים, מגזינים ויומנים. גלגל ענק של זמן ציבורי, המתארך את זמן החיים האנושי בספרי מדע והיסטוריה, ובתוכו, כמו גלגל בתוך גלגל, פועם מניין של זמן פרטי, בו חקוקים תמונות, דימויים, מחשבות ורגשות, המספרים כולם את סיפורי האישי.

שלא כמו אלו שספינת חייהם צולחת את גלי הענק של נהרות החיים, עולה ויורדת בנפתולי הדרך במסע מתמיד קדימה, מסעי שלי סב לאחור על ספירלת הזמן בנבכי אירועי עבר וחלומותיו המהווים את תשתית מציאות חיי בהווה. לא, אין אלו הגעגועים המייצרים את המבט ההפוך, בקוראם לי לחזור ולהתרפק על זיכרונות ילדות מתרחקת. זוהי קריאתה של הרוח המבקשת להשתחרר, למצוא פתיל של משמעות אישית בינות לאלף הספרים שקראתי בין הילדות לגיל ההתבגרות, להתבונן שוב על הבית אותו עזבתי, ולהבין כיצד הגעתי לנקודת השבר הגדולה שחוויתי בנעוריי.

עוגיית המדלן שלי, הנושאת בטעמה את משאן של שנים נשכחות ואובדות של ילדות, היא תמונת זיכרון צלולה של כונניות עץ עמוסות ודחוסות בספרים שהתנשאו הרחק מעבר למגע ידי, והגיעו עד לתקרת הבית בו גדלתי. מאות ספרים אלו, ועוד רבים אחרים, ליוו את חיי מימי ינקותי. נוכחותם נטעה בי בגיל הילדות המוקדם תהייה מהולה בכבוד והערכה לעולם ענק, עתיק ועתיר צורות ומבעים שונים של ידע, שהתקיים מחוץ לגבולות הסביבה אותה הכרתי. מסתורין של שפה כתובה שטרם הכרתי, שהפכה את המתרחש בעולמות רחוקים לאפשרות מהדהדת ועתירת רושם.

טרם למדתי לקרוא נשאו הספרים הבטחה של עונג צרוף שהתגלם בשלל הסיפורים ששמעתי: סיפורים לפני השינה שהמתיקו את מסעות החלימה, סיפורי תנ”ך ואגדות, סיפורי חגים וסיפורי קסמים ונפלאות. עם הזמן, כשלמדתי לקרוא בכוחות עצמי, הפכו הספרים למחוז מפלט. מראה מחזקת לנתיב מציאות מובן ומסודר, שיש בו התחלה, אמצע וסוף, שאפשר לי להרגיש, לפחות לכמה שעות של קריאה, על קרקע מוצקה, בעולם שיש בו סדר ומובן. ספונה במיטת הנוער שלי הפלגתי כרב חובלת, בספינה שתרה בעולמות רחוקים, בחיים שלא היו שלי.

בשנות ילדות מוקדמות התרפקתי על מחזות קסומים של אגדות ילדים, כמו הברווזון המכוער שגילה בסופו של דבר את הוד יופיו, היפהפייה הנרדמת שהתעוררה בזכות נסיך שנשק על שפתיה, שלגייה שהצליחה להתעורר מתפוח מורעל, וכיפה אדומה שניצלה, בזכותו של הצייד, ממלתעותיו של זאב טורף. אגדות שסימנו גבולות ברורים בין טובים לבין רעים, וציירו במילותיהן עולמות שבהם נפרשו כרי מרעה ירקרקים ונרחבים, בתים שמגגותיהם האדומים התנשאו ארובות מעשנות, אגמי תכלת צלולים עליהם שייטו ברבורים ארוכי צוואר, ויערות אפלים בהם שכנו חיות מדברות ועצים מכושפים. הם הציגו דמויות אהודות שהתמודדו עם דילמות כבדות משקל ומצבים של סכנת חיים, מול מכשפות מפחידות ופיות אווריריות שסייעו במצבי מצוקה.

לילות רבים הפכתי והרהרתי במשאלה לגדול ולהפוך לפיה קלילה ומרחפת, שחיה במחוז של קיום מרוחק, במרחב שאינו גלוי לעין, וכל הווייתה מוקדשת להבאת מזור וחמלה לילדים ולילדות שבלבותיהם שוכן עצב מר. משבגרתי מעט השתנתה בקשת הילדות הראשונית, וסיפורי הרפתקאות, כמו קופיקו, צ’יפופו, דנידין וטוקידס, שציירו את החיים כמסע רב חוויות ורווי הרפתקאות מסעירות, התוו את מחוזות הכמיהה של נפשי.

העולם שרחש בביתנו ברמת גן היה שונה בתכלית מהעולם שבחוץ: שטיחים אפגניים שהוריי הביאו לאחר שליחות של שנתיים בטורקיה, אתנחתא קצרה ממלחמת הפרנסה שהתרחשה לפני שנולדתי. תמונות ססגוניות ממקומות רחוקים. שיחות מעמיקות על נושאים שונים ומגוונים. סיפורי תנ”ך, אגדות חז”ל ומעשיות עממיות שצבעוניותן לא פגה עם חלוף הזמן, ומבחר גדול ונכבד של ספרים מסוגים שונים.

ספרי הבית המכובדים שכנו במזנון המהגוני בסלון. במדף התחתון, מעל שלוש הדלתות הנעולות, עמדה, מקור גאווה לאבי, האנציקלופדיה העברית שעדיין לא הושלמה אז, ואבי חסך כדי לרכוש את כל כרכיה. על המדף העליון, רחוקים מנגישות, ניצבו מגוון גיליונות של מגזינים שעליהם היה אבי מנוי כחלק מתחומי העיסוק שלו: הוראה, חברה וספרות. באחדים מהם פורסמו מדי פעם שירים, מאמרים וסיפורים פרי עטו; “ישראל סער הוא / על גבו מסע עד / לעד,” נהג לדקלם לנו בפאתוס אחד מהשירים שכתב.

בין לבין שכנו דרכו של מקרא של מרטין בובר, מילון אבן שושן, שהיה משמש אותנו בפתרון תשבצים מדי יום שישי, וכמובן פירושי רש”י לספרי התנ”ך בכריכתם השחורה. ספרי התנ”ך ופירושיו סימנו אז הבטחה אדירה. אבא, שידע על פה חלק ניכר מפרקי התנ”ך והיה מספר לנו את סיפוריו מגיל צעיר, הנביט סוג של הבטחה לחיבור למשמעות גדולה ועצומה הקיימת בחיים ומתגלמת בספר הספרים. שוב ושוב שאלתי מי כתב את התנ”ך, מבלי לקבל מענה של ממש – מה שהוסיף נדבך נוסף של מסתורין לאוסף הספרים, אשר לימים הרגשתי שכמו נחקקו בבשרי – לא רק כסיפורי דת בעלי ערך מוסרי, אלא כמטען צפון שלא ניתן לפענח במלואו אלא רק לשאתו הלאה.

על המדף העליון של מזנון המהגוני הייתה מונחת על שלוש רגליים דקות קערת כסף מרוקעת בתבליטי פרחי שושנה, שהכילה בדרך כלל סוכריות מצופות שוקולד, עטופות צלופן אדום ומרשרש וממולאות בליקר דובדבנים. נהגתי לקרב כיסא משולחן האוכל העגול אל המזנון, להניח רגל על הארונית התחתונה, להושיט יד למדף העליון, עליו שכנה קערת האוצר, ולשלות את הממתק הנחשק, שהאפיל על הפחד פן תתממש האזהרה החמורה והמזנון, על שלל ספריו, יקרוס עליי.

על המזנון, בינות לספרים, שכנו “אוצרות” נוספים: ויטרינה בעלת זכוכית הזזה דקה ושקופה, שאצרה אוסף של מדליות וגביעים שצבר אבי בתחרויות ספורט, סט ספלוני קפה זעירים עם ציורים מרתקים של נוף טחנות רוח כחולות על רקע שדות ואגמים, ואוסף כוסיות זעירות מזכוכית רקועה פרחים, שהונחו מדי יום שישי על שולחן האוכל ושימשו ליין הקידוש. על אחד המדפים ניצבו חמישה ספרי חומש בצבע אדום, שגודלם לא עלה על עשרה סנטימטרים. חומש ספרי התורה היה אחד המשחקים החביבים עליי טרם למדתי לקרוא. נהגתי לשבת על השטיח האפגני, שאת פשר רקמת ציוריו הססגוניים אהבתי לנחש, ולנסות ליצור מחמשת הספרונים בית אדום קטן, שארבעה מהם משמשים לו כקירות. בית החומש התגלה כבעייתי. הספרון שהצבתי מעל ארבעת האחרים, בתפקיד הגג, הצליח בדרך כלל להחזיק את המבנה המדומיין למספר שניות בלבד, טרם קרס. לא מצאתי פתרון יצירתי לבית החומש, הוא תמיד נותר חסר נדבך נעלם כלשהו, שיחזיק ויחבר את כל המבנה יחדיו.

את שאלת שייכותו של התא המשפחתי לעולם סביבנו סימלו שתי בובות שניצבו במקום נגיש על אחד ממדפי המזנון. הבובה שלכדה את מרב תשומת הלב המשפחתית הייתה בובת חרסינה עדינה, בעלת שיער בלונדיני, עיניים כחולות ושמלת נשף מצויצת שהוריי הביאו מטיולם באירופה. שני מדפים לימינה עמדה בובה, או למעשה פסלון צדודית, בדמות אישה אפריקאית יצוקה ברונזה, עם צוואר חרוט שרשראות, שאבי הביא מקניה. כמה הערצנו, אחיותיי ואני, את בובת החרסינה הלבנה והמעודנת. כל ישותה רמזה על קיומו של עולם נשגב ושונה בתכלית השינוי מהווי השכונה שבפאתי רמת גן. עולם שבו ריחפו גברות מעודנות בשמלות שיפון יוקרתיות וצבעוניות בנשפים מפוארים עם מחזרים רומנטיים. כמה שמחנו כאשר אחי, בעל כישרון הציור, צייר בשלל צבעים את דמותה של המלכה אליזבט, והעתיק את השיער הבלונדיני, עיני התכלת והלבוש המהודר על שלל פרטיו לבריסטול ענק. כמה אושר ומתיקות של ילדות חשתי למראה הציור, שנשמר עוד שנים רבות מתחת למזרן מיטתו של אחי.

בובת החרסינה זהובת השיער היוותה עוגן של כמיהה לנשיות אירופאית בעולם מרוחק ושונה, עולם של נשפים, אופנה וחן. עולם שלא היה לו כל ממשק, מלבד הדמיון, למציאות הישראלית הצורבת. כמו ברמז דק על שבריריותו של קיום נשי מרוחק ומעורר כיסופים זה, שלא עמדנו על טיבו בזמן הילדות, בוּתק ראש הבובה השברירית מגופה עוטה השמלה המפוארת מספר פעמים במהלך השנים. הראש, על שפעת השיער הבלונדיני, חזר וחובר לה יחדיו בדבק מגע שייצר שרשרות שקופות סביב צווארה. מנגד, קרוב יותר ובהישג יד, היה דיוקן האישה האפריקאית היצוק ברונזה. דמות זאת, בדומה לאחותה למזנון, נפלה אף היא פעמים אחדות במרוצת השנים, אך מעולם לא קרה לה דבר, היא לא נשברה ואפילו לא נסדקה. עצם הלחי הגבוהה שלה ומבט עינה שידרו אצילות, עוצמה וכוח. היא הישירה מבט אבל הייתה חסרת גוף, וצד אחד של פניה נותר עלום, כמסתורין שנותר לעולם בלתי פתור.

בצד אחר של הבית, בלא כל חפצי חן ביניהם, ניצבו ספרים נוספים על ספריית עמודי מתכת, שהילכה עליי קסם במדפיה העמוסים שנשקו לתקרה. פעמים רבות נשאתי עיניים מלאות סקרנות אל הספרים בשפות השונות שייצגו תקוות, מסעות ועולמות אחרים, ממתינה לזמן בו אוכל לקרוא ולדעת. בינתיים התנחמתי בתמונות שמצאתי בספרי אמנות: האנציקלופדיה העברית, שאת דפיה נהגתי להפוך כדי לגלות אוצרות של תמונות מרהיבות, הפטיט לרוס – מיני אנציקלופדיה צרפתית, מאוירת בשלל איורים מקסימים, שדף אחד שלה, דווקא זה עם ציורי הפרפרים הנפלאים, היה קרוע בחלקו, ומגזינים מאוירים, בהם זה של הקאמה סוטרה, שלא עמדתי בדיוק על פשרו.

משפחתנו בעלת שבע הנפשות התגוררה בדירת שני חדרים וחצי, בקומת המרתף הנרחבת של בניין שנחשב בזמנו יוקרתי ואף זכה בפרס על עיצובו. קבלן הבניין, כפי שהתברר להוריי מאוחר יותר, הבטיח לא למכור אף אחת מהדירות ל”יוצאי עדות המזרח”. אלא שבני הזוג שופעי הסיפורים הצליחו להקסים אותו, ואולי הוא פשוט רצה למכור ולממש את הנכס. בסופו של דבר, הוריי רכשו את הדירה על אפן ועל חמתן של כמה מהמשפחות שגרו בבניין. הם היו תחילה זוג עם שלושה ילדים. שנים אחר כך נולדתי אני, מממשת, כפי שלמדתי מאוחר יותר, את תודעת החסר שהוטבעה באחותי הגדולה ממני בשש שנים, שחששה שנהפוך ל”משפחה מרובת ילדים”. לאחר חמש שנים נוספות נולדה אחותי הקטנה, והפער בין משפחתנו למשפחות סביבנו גדל. אני ושלושת אחיותיי ישנו במיטה נפתחת בחדר הגדול, אליו הצטרף מאוחר יותר הלול של אחותי הקטנה.

לאחי, מתוקף היותו בן, הוקצה חדר משלו. היה זה למעשה חצי חדר צר, שכלל מיטה, שולחן לימוד וארון עץ, שעליו ניצב אוסף בקבוקי זכוכית – שהיו שייכים בחלקם למשקאות אלכוהוליים יוקרתיים, שאיני יודעת היכן אסף, ואת חלקם מצא לצד בית מרקחת שנסגר ונעזר בי ובאחיותיי כדי לשטוף את ריח התרופות שנדף מהם במים מצינור החצר. קסמם של בקבוקי הזכוכית היה טמון לא רק בייחודם, אלא גם באופן בו גווני הכחול, הירוק והכתום שלהם אפשרו לקרני האור להשתבר במגוון ססגוני של צבעים על קירותיו המסוידים של החדר.

כמו במעשיית קסם התרחב גודל חדרו של אחי מעבר לממדיו הממשיים, באמצעות קולאז’ ענק של מאות תצלומים שנגזרו מתוך נשיונל ג’יאוגרפיק ומגזינים נוספים, נתלו על הקיר ויצרו פסיפס חי וצבעוני של אנשים, חיות ונופים מרחבי העולם. בשעה שהספרים בבית יצרו הבטחה מרומזת לעולמות אחרים, חדרו של אחי הרחיב את הבית לממדים נוספים בהרף מבטה של העין. פיזית שכן החדר בבית שנמצא בעיר רמת גן, אבל בממדים נרחבים יותר הוא התקיים בתוך אוסף של חלומות ושאיפות שהודבקו לקיר בנייר סלוטייפ שקוף, שלעתים היה צורך לחזור ולהדקו לקיר מחדש.

הוריי ישנו על ספה בסלון, שנסגר עם דלת. נהגתי לקפוץ ולשכב ביניהם, שמה את רגלי הקטנה בין רגליה של אמי וצוחקת אתה שאקום מהמיטה למטבח והרגל תישאר אצלה. על השאלה “את מי את אוהבת יותר?” שנהגו הוריי לשאול הייתי משיבה בהיתול, בוחרת פעם להגיד “אבא,” ומיד אחר כך “לא… את אמא,” ולבסוף לקבוע “שווה בשווה.” צחקנו יחד באי קטן של אהבה, שאת שבריריותו כלל לא יכולתי לשער באותם הימים.

בקומה השנייה, בחזית הבניין, גרה גברת שפיץ, שקיומו של אי לבנטיני קטן בדמות משפחתנו הפריע לה עד כדי ריבים וצעקות. הייתכן כי שאבה את ההשראה שלה מטדי קולק, שקרא לפנתרים “משוגעים, רדו מהדשא”? לא אדע. היא נהגה להרים את קולה ולבקש מאתנו לרדת מהדשא בכל פעם שאחת מאתנו העזה לשחק בחצר הבניין. פעם אחת, כשבא אבי לתבוע את עלבוננו, שפכה עליו דלי מלא מים. תמונתו של אבא עומד רטוב על הדשא במכנסיו הקצרים, נושא מנה גדושה של זעם אל השכנה מהקומה השנייה – נותרה חקוקה בזיכרוני כסימנייה המבצבצת מספר נושן.

מול חלון המיטה שבה ישנתי ניבט עץ אלון כביר ממדים, שהיה חברי הטוב. נהגתי לשכב שעות ולהתבונן בגזעו החום והנישא שסימן בטיחות ויציבות, בענפיו הפורצים לעבר השמיים ובעלוות עליו המרקדת למשב הרוח. הקשבתי למקהלת הציפורים ששכנה בין ענפיו וחיקיתי את מגוון הציוצים ששמעתי מבעד לחלון חדרי על ידי הצמדת שפתיים, כמהה לדבר בשפתן. בכל פעם שנפלה לי שן חיכתה לי מתנה מהציפורים מתחת לכרית – ממתק, סוכריית תרנגול אדומה או מקל סבא מלא סוכריות זעירות. זה לצד זה דרו בחיי אהבה וכעס, מתיקות של ילדות ואימה.

בחלוף הזמן, לאחר שמשפחתי עברה דירה וניתקתי מהשכונה שבה גדלתי ומשלל ההרפתקאות שנלוו למקומות שהכרתי בפאתי רחוב ביאליק ברמת גן – הר נפוליאון, שבילים נסתרים וגינות נחבאות – שקעתי בעולמות הרפתקה ותעלומה ספרותיים כמו אי המטמון, שסיפר על חבורת פירטים אימתנית המפליגה במפרשיות שחורות אל עבר איים טרופיים, לגלות אוצר נשכח המסומן באיקס על מפה יקרת ערך; או 20,000 מיל מתחת לים, שהציג את קורותיהם המסעירים של קפטן נמו, שקץ בחייו בעולם ומצא לו מציאות נפרדת בצוללת נאוטילוס, אליה הגיעו גם פרופסור ארונקס, קונסי וצייד לווייתנים בעל השם המוזר נד לנד. בעקבות ספרים כמו כלבם של בני בסקרוויל שוטטתי בערבה זרועת ביצות טובעניות בדרום-מערב אנגליה, שואפת נופים שונים ורחוקים מאלו ששררו סביבי.

לא הייתי לבד בעולמות הספרותיים בהם ביקרתי. מסעותיי הספרותיים הפגישו אותי עם בני נוער מארצות רחוקות; את חברת בני גילי החליפו חברים שונים, כמו פטר, ג’נט, ג’ורג’, ג’ק, קולין, פם וברברה מהשביעייה הסודית, ולפעמים גם ג’וליאן, דיק, אן, ג’ורג’ וטים הכלב מהחמישייה. הם השכיחו בשלל הרפתקאותיהם, לפחות לזמן מה, קשיי מציאות, שאת מקומי בה לא מצאתי. כמה כמהתי להשתייך למועדון סגור או לחבורה סודית, שם כולם מכירים את כולם. כמה נפלא, חשבתי, להיות חלק מקבוצה שפועלת יחד לפתור תעלומות מופלאות, רצוי בארצות רחוקות, בשפה זרה, במקומות בהם שותים תה עם חלב ועוגייה שנלקחה מתוך המזווה, כל יום בשעה ארבע.

בתקופת בית הספר היסודי ליוו אותי שאלות כבדות משקל על מקומו של אלוהים בסיפור הבריאה, אפשרויות סופיות או אינסופיות היקום, ומשמעות החיים. יותר מכול הציקה וכאבה השאלה “מי אני?” הייתי ילדה בעלת ריסים ארוכים ועיניים חומות גדולות שאט אט ניבט בהן עצב. התהלכתי שרויה במחשבות. מה שנראה כמתנות שבהן בורכתי – יכולת הקריאה המוקדמת, הזיכרון המדויק לפרטים, החיבור העמוק למה שרוחש בינות למילים – הפך אט אט לתחושה הולכת וגדלה של זרות, שתרופת הפלא נגדה הייתה היבלעות הולכת וגדלה בעולמות ספרותיים.

 

עם תחילת גיל ההתבגרות הגיחה תקופה ספרותית חדשה בחיי, שהתאפיינה בקריאה אדוקה ברומנים דרמטיים, בהם התהלכו דמויות קיצוניות, כמו הכובען בטירת הכובען של קרונין, סיפורו של אב משפחה פטריארכלי המוביל את בני ביתו לתחתית הסבל והשאול; או דני פישר, האיש ללא כוכב של הרולד רובינס, המגיע לפסגה ונוחת ממנה לתחתית שאין ממנה חזרה. לבסוף, כמו במסלול מוכתב מראש עם תחנות שונות, הגעתי לקריאת ספרי פרוזה המתוייגים כספרות טובה. בין הספרים האהובים עליי באותם הימים ניתן למנות את הנדרסון מלך הגשם של סול בלו, שגיבורו, גבר אמריקאי עשיר, יוצא לאפריקה כדי ללמוד לחדול לשמוע את הקול “אני רוצה” שהתנגן שוב ושוב בתודעתו; הספר המוקיון של היינריך בל, שבמרכזו אמן נוגה המועד בכוונה על הבמה בה הוא מציג ונופל אל הקהל, והספר שמי הוא אשר לב של חיים פוטוק, המשרטט את דמותו של בן למשפחה חסידית בניו יורק, המבקש להפוך לצייר למורת רוחה של משפחתו.

מדי יום ביומו ליוויתי גיבורים ספרותיים במסעות של שינוי והתפתחות עצמית, נעזרת בדמויות הבדיוניות, שקרמו בעיני רוחי עור וגידים, על מנת להמיר את תחושת הזרות בתחושה של שייכות. במבט לאחור אני לא יכולה שלא לתהות עד כמה הרחיקו אותי הספרים האלו מעצמי – עד כמה יצרו כמודלים להזדהות דמויות גבריות, שהיו מרוחקות ממני אלפי מילין. עד כמה התווה עולם הערכים שהציגו את נתיבי חיי באופן שלא תאם את עצמיותי.עד כמה הטביעו בי מסרים אודות הקושי שבחיים והדרך המתמשכת ורווּית הייסורים הנדרשת כדי להבין את מהות הקיום.

אמנם לא ניתן לשנות את העבר, אבל ניתן להביט בו בעיניים מפוכחות. בכיתה ז’ החלפתי את המיטה, שהיוותה מעין מצודת ביטחון, ובה נבלעתי שעות ארוכות עם ספר זה או אחר, בספרייה העירונית בגבעתיים. פעמים אחדות בשבוע צעדתי מרמת גן לגבעתיים, מקפידה להאריך מעט את הדרך ולעבור ליד ביתו של עופר, שהיה גדול ממני בשנתיים וגר ברחוב חד נס פינת עוזיאל, מקווה לראותו במרפסת, שתריסיה נותרו בדרך כלל מוגפים. על קוביית מדרכה במורד רחוב עוזיאל השתרע עץ אזדרכת ענק שעליו טיפסתי מדי פעם, בוחרת ענף עבה ויושבת שעה ארוכה, חצי נסתרת, משקיפה על החיים השוקקים סביב ושואבת כוח ונחמה מהענפים המגוננים סביבי.

בקצה הרחוב סומן הגבול בין רמת גן לגבעתיים בשדה עפר רחב ממדים. מעבר לשטחי העפר שכנו בתי השיכון של גבעתיים וביניהם התפרשו השמיים. הבטתי בהם והתנחמתי במחשבה כי חייב להיות עולם אחר. מציאות שונה, יפה יותר, קדושה, שהמתרחש בעולמי הוא רק הד קלוש לה. מחשבה זאת ניחמה אותי והעניקה לי את הכוח השמור לַלא מובנים, בעודה מצמיחה ביני לבין עצמי הבטחה ללכת יום אחד ולנסות לגלות אם יש עולם אחר. לצאת מהמסעות הספרותיים למסע של ממש, שהמתרחש בו אינו קורה בדף על פני דף אלא נחווה במקום ובזמן. בינתיים, במסע הקצר של חציית השדה שמולי, בחרתי לעבור בהליכה זהירה על צינור מים שחור באורך של כמה מטרים ובקוטר של כף רגל וחצי. הצינור נמתח מעל שוחה בעומק של מטר וחצי שהפרידה את שני חלקי השדה, והיווה אתגר בשיווי משקל, שלא תמיד עמדתי בו. לעתים הייתי פשוט מוותרת ומאריכה עוד את הדרך כדי לעבור בשביל הסלול. אלו היו מקרים יוצאי דופן. בדרך כלל, כמו במרבית הפעמים בחיי, העדפתי את הדרך האחרת. זו שהנה קשה יותר. זו שהולכים בה פחות.

בספרייה עברתי את חדר ההשאלה, שהכרתי היטב, עם תהייה קלה לגבי תעלומת גבותיה החסרות של הספרנית, ולגבי שתי הקשתות שצוירו בעיפרון שחור בשיפולי מצחה ושרטטו תמיהה מתמדת. מעליי ריחף זכר איסור ההחלפה התכוף מדי שקבעה לי יום אחד, כשביקשתי להחליף ספר שסיימתי לקרוא על מדרגות הספרייה בספר חדש. הגחתי דרך דלת גדולה לחדר נוסף – ספריית העיון, ששהו בה אנשים מבוגרים יותר, ושרר בה בדרך כלל שקט מקפיא ותחושה של זמן עומד.

הכרתי את ספריית העיון מהפעמים הספורות בהן ישבתי בה עם חברות להכין מטלה מורכבת של שיעורי בית, אבל אינני זוכרת את הסיבה שעמדה מאחורי אותה פעם בה נכנסתי אליה ובחרתי לסייר בינות לספרים ולעצור דווקא ליד המדפים של ספרי הפסיכולוגיה, שעמדו מול דלת הכניסה מתחת לחלונות הגדולים. מדוע בחרתי לבחון את אוסף כתביו של פרויד בעטיפתם החומה, שעליה מוטבע דיוקנו עטור הזקן הלבן, כמו היה אל מבטיח טובות? מה גרם לי לשלוף את הכרך הראשון, להוציא מחברת מהתיק שנשאר ליד דלת הכניסה, ולהחליט לסכם את דבריו? האם היה זה סוג של העמדת פנים? ניסיון להיות גדולה ממה שהייתי? לחוש קורטוב של חשיבות עצמית, או סוג של עצמיות כלשהי?

שמעתי לראשונה את שמו של פרויד כמה שנים קודם לכן, כשקראתי כתבה במוסף סוף השבוע של העיתון, שעסקה ביחסי בנים ואמהות. קריאת העיתון הייתה אחת הפעילויות החביבות עליי ועל אחיותיי וכתבות רבות נהגנו לקרוא יחד, תחילה כשאני זו המפספסת את קריאת הכתוב בשולי הדף עם הפיכתו, ולאחר תקופה כשאני ממתינה לאחיותיי שיסיימו לקרוא כדי להפוך את הדף; הכתבה על פרויד הבהילה אותי במילים ובמשפטים שהופיעו בה. במושגים שמעולם לא פגשתי קודם לכן. ברעיון הבלתי מתקבל על הדעת כי מתקיימות תשוקות מיניות חבויות בין בני משפחה. תהיתי איך בכלל מפרסמים דברים כאלו באופן גלוי, כמו בהסכמה גורפת ומובנת מאליה, בין המאמרים הרגילים במוסף השבת, כאילו ברור ומובן שכך הם פני הדברים.

מאז אותה פעם, באותן שנות קדם-התבגרות עלומות, נהגתי לפקוד לפרקים את ספריית העיון, ולסכם את פרויד במחברת ארבעים דף חומה של שורה אחת. תחילה את הכרך הראשון, שעסק במעשי הכשל, ואחר כך את זה שעסק במבנה הנפש. כתיבתו של פרויד קסמה לי בהרבה רבדים ומובנים. הפנייה הדרמטית בה נהג לפתוח כל טקסט: “גבירותיי ורבותיי! לא נפתח דוגמאות בהנחות, אלא בבדיקה…” הותירה בי רושם; לא רק שהוכללתי באופן סימבולי בקהל שאליו פנה הפסיכואנליטיקאי הנכבד, אלא שחגיגיות הפנייה הטקסית “גבירותיי ורבותיי” סימלה עולם שלם של גינוני כבוד שהיוו תחליף לחספוס המקומי.

הדרך שבה כתב פרויד, מתוך התבוננות על מקרים מוכרים מחיי היום-יום, כמו פליטות פה או שכחת מיקומו של חפץ זה או אחר, והבנתם כתופעה נושאת משמעות, הרשימה אותי ביכולת שהביא לנתח את הדברים, להתבונן במתרחש ולגזור ממנו עולמות שלמים של הבנה מחודשת אודות המרחב האנושי. בתהליך הגיוני, בן מספר שלבים, הפכו אירועי יום-יום רגילים למשהו אחר, שטומן בחובו משמעות נרחבת ממה שגלוי וברור לעין כול.

פרויד לא היה אדם מאמין, לפחות לא במובן המקובל של המילה, ובכך היה שונה מיונג תלמידו. אבל כאשר אני חושבת על המאמרים שסיכמתי לעצמי בכיתות ז’ ו-ח’, אני מבינה שבמובן הרחב הוא עסק בחוכמת הנסתר; הוא הציג תפיסה שלפיה מעבר לעולם הגלוי והמוכר מסתתר עולם שלם, שונה, של מאוויים ורצונות סמויים מעין; מאחורי המקובל והידוע רוחש תת מודע אפל ואחר, שניתן לגלות בו דברים על עצמנו.

הביטחון שבו קלחו דבריו של פרויד בכתביו, עולמות הידע שעליהם נסמך ושאותם יצר, כל אלו טמנו בי תקווה כי יש דרך לגלות את תחושת העצמי האובדת שלי, להבין או אולי למצוא מקום ומשמעות בעולם. אולם תחושת המשמעות שיצר עבורי פרויד נותרה כעולם סמוי ביני לבין עצמי. כאשר הרהבתי עוז להביא לידי מילים את מה שלמדתי באוזני חברותיי ולנסות לנתח את קורותיהן בסיועו של פרויד, לא זכיתי בהכרת הערך הנחשקת. במקום זאת גרמתי לגבותיהן לעלות מעט מעלה ולארשת תימהון לכבוש את פניהן. לחברותיי היו חיים, הן רקדו ריקודי עם בכיכר ועברו חוויות שנראו לי מסעירות עם בני גילן. לי היו ניסיונות פרשנות.

תיכון בליך, בדומה לבית הספר היסודי שבו למדתי, תל גנים, היווה עבורי גוף ממסדי דכאני, שפעל מדי בוקר במרץ, לעתים גם בשעות אפס, כדי לנטרל את קמצוץ שמחת החיים שעוד נותר בי. סמוך לדלתות הכניסה הלבנות, הרבה לפני המסדרון עם שורת הפוחלצים שליד כיתות הביולוגיה, שכנה במרתף המוסד ספרייה מכובדת, שכללה חדר עיון וספרי קריאה משובחים; מספרייה זו שאלתי את ספריהם של דוסטויבסקי, טולסטוי, פיצג’רלד, פוטוק, פריש ועוד כותבים רבים וטובים שגרמו לי שעות רבות של עונג.

כשאני עוצמת את עיניי אני עדיין יכולה לשוטט בין כונניות הספרייה, לפגוש על המדף התחתון, משמאל לכניסה, את אנה קרנינה ואת מלחמה ושלום עבי הכרס, שבקריאתם העברתי ימי חורף, עוקבת אחר נפתולי העלילה ומנסה לזכור את שמות הדמויות. להתקדם ולשלוף את אינני שטיילר, שהיווה נחמה בלתי צפויה, שאינני היחידה המתלבטת בסוגיות של זהות, ולהושיט יד מעט מטה, לספר חריג ובלתי מוכר, ששמו כמדומני שלג שחור, אודות נער הלוקה במחלה הגורמת לו להתבגר בקצב מואץ. להעביר יד למדף הספרים התחתון בו נמצא צייד בודד הוא הלב, אותו קראתי פעמיים.

מה ששימח אותי יותר מכול בספרייה החדשה היה חדר הכניסה, חדר עיון עם מיטב הספרים בסוציולוגיה, פילוסופיה ופסיכולוגיה, שהפך את כתביו של פרויד לקרובים מתמיד. האפשרות לשאול אותם לביתי ולהתעמק בתפיסותיו במעוז מיטתי הייתה סוג של תקווה להפוך את חוויית התיכון למיטיבה. משאלה זאת נגוזה עד מהרה כשבפניי ניצבה חומה בצורה, בדמותה של הספרנית הראשית שהביעה התנגדות תקיפה, בטענה שאני צעירה מדי. לא עזרה מחאתי, והצהרתי שהגעתי למכסת אלף הספרים אותה ציינה ככמות הקריאה הנדרשת לפני שמגיעים לפרויד. במקום פרויד המליצו לי הספרניות על ספריו של ג’רלד דארל, שכתב על חיות. גם פנייתי למחנכת הכיתה נענתה בסירוב. פתיל המשמעות שנטע בי פרויד נקטע, ואתו מקור של סיפוק ומובן, שאפשר לי להרגיש שמץ של ערך עצמי לצד תקווה להבין מעט יותר את המתרחש סביבי. קראתי את משפחתי וחיות אחרות של דארל ופגשתי את פניהן המאוכזבות משהו של הספרניות כשהחזרתי אותו ללא שמץ של התלהבות.

מדי יום המשכתי לצלול לעולמות ספרותיים, קוראת את מרבית הספרים של סופרים שאהבתי, כמו א. ב. יהושע ואהרון מגד. המאהב של יהושע הסעיר אותי בגיבורה בת גילי, שקוראת בהיחבא במהלך השיעור. ניסיתי לחקות את מעשיה של הדמות הספרותית שפגשתי ולקרוא בהיחבא בכיתה, שלפתי את הספר מתיק הלימודים בצבע חאקי וקראתי בסתר מאחורי גבה של היושבת מולי, רק כדי לגלות את התנפצות הקסם. את הפער בין עולם הבדיה לעולם המציאות.

מדי פעם החלפתי את הנוף הכיתתי בנוף תל אביבי של ים. פגשתי חברה בקו 63 בבוקר ונסענו לחוף. ישבנו על המדרגות בכיכר אתרים, ניזונות מיופיים של גלי הים ומאווירת העולם הגדול ששידרה תל אביב, וחזרנו בצהריים.

 

בתחילת כיתה י”א מצאתי תחליף לפרויד, בשרשרת הבטחות לקיומה של מציאות אחרת ומקבילה שתיאר קרלוס קסטנדה, שספריו הציעו תפיסת מציאות שונה ונפרדת. מציאות שתוקפה חוזק בסמי הזיה מצד אחד, ובמסורות שבטיות עתיקות יומין של שמאנים וקוסמים מצד שני. הם התוו נתיב לעזוב את העולם המוכר לטובת מציאות אחרת. באחד הספרים, מסע לאיכטלאן, הופיע סיפור אלגורי אודות אדם שעוזב את עולם המציאות המוכר. הגיבור עובר למציאות אחרת, וחוזר למקום בו נולד אחרי שנים. הוא פוגש אנשים שפעם הכיר אבל כעת, לאחר החוויה שעבר, כולם נדמים בעיניו לרוחות רפאים. הסיפור של קסטנדה לא הבהיל אותי. רציתי להכיר את המציאות האחרת, את האפשרות לחוות את העולם שלא דרך משקפיים חברתיים המייצרים שווים יותר ושוות פחות.

האמנתי שניתן וישנה דרך אחרת לראות ולחוות את העולם. ביקשתי לגלות ידע קסום על מה ששוכן מעבר ליום-יומי, לבטוח, למוכר. לא ידעתי אז את הסכנה הגלומה בהליכה בדרך שסללו מילותיהם של אחרים, המספרים את החיים מנקודת מבט שלא תמיד עושה חסד עם העצמיות הנשית. בגיל שש עשרה עזבתי את בית הספר התיכון, את בית הוריי ואת ישראל. חדלתי באחת לצלול בעולמות ספרותיים, והחילותי לחיות את החיים עצמם. בדרך פגשתי את כל המהמורות והקשיים אודותם קראתי ואשר ראיתי כחלק נחוץ לתהליך קניית דעת. הם לא היו יפים במציאות כפי שהיו בתיאור על דף.

 

במבט לאחור, אינני יכולה שלא לתהות עד כמה היטיבו עמי העולמות הספרותיים שפגשתי בימי נעוריי; אני תוהה אם היה ביכולתי לבחור לעצמי נתיב קל יותר: דרך רגילה, סלולה, פחות מסוכנת. התשובה היא, מן הסתם, כן. ועדיין, אני יכולה להגיד לעצמי שהצלחתי: למרות התפקיד העיקרי שנתתי לספרים שעיצבו את חיי, על חשבונם של הורים, מורים וברי סמכא אחרים, חציתי את מדבר השיממון הגדול של האיִן שפגשתי במקום בו צמחתי. בדרך שעשיתי, בתקופות הארוכות של קושי ומצוקה, הפוגשות את אלו הממהרים לצאת לחיים ללא צידה ראויה לדרך, קצרתי גם רגעים של זוהר ותחושת חסד. בסופו של דבר, התחלתי לפרום את קשרי השתיקה. זכיתי למצוא את דרכי שלי. להעלות על הכתב, במילותיי אני, את ראשית סיפור המסע שעשיתי. בגוף ראשון.