החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

בעצם ילדותי יחידי הוצגתי…

מאת:
הוצאה: | 2015-09 | 193 עמ'
קטגוריות: עיון
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

המחקר הנוכחי של ד"ר עופרה מצוב־כהן, העוסק בהיעדר נוכחות הורית בקרב מתבגר וזיקתו לעיצוב דמות המתבגר בספרות העברית, הוא המשך מתבקש למחקרה הקודם, שהתחקה אחר מפגש התרבויות בעולמם של מתבגרים והשפעתו על עיצוב דרכם ותובנותיהם.

לנוכחות ההורית במרחב המשפחתי במאה העשרים ואחת אופני ביטוי מגוונים וכל נרטיב ספרותי מייצר ביטוי שונה ובעל ייחוד משלו. למשפחה ולעומדים בראשה יש חלק מכונן בעיצוב השקפותיו של המתבגר, ומעניין לבחון את התמורות החלות בעיצוב הנושא בספרות החדשה, לאור ההתפתחות המהירה מתחילת המאה העשרים, המאפשרת חלופות שונות לתא המשפחתי המסורתי.

המחקר אינו מציע עמדה מגובשת ואחידה באשר לנוכחות ההורית בחיי המתבגר, ועם זאת הוא מצביע על מגמה ברורה ביצירות שנבחרו לדיון: התא המשפחתי הקלאסי עדיין מתקיים בין כל התאים המשפחתיים האלטרנטיביים. כמיהה של ילד לנוכחות פעילה של הוריו בקרבתו שרירה וקיימת.

היצירות הנדונות במחקר זה הן יש ילדים זיגזג מאת דויד גרוסמן; האיש היושב ליד מכונת הכתיבה, שני מסלולים מלפני ומאחורי הבית, מלכות ערפילי, מפרשיות, מאת נורית זרחי; "אמריקה", מאת סביון ליברכט; הביתה מאת אסף ענברי; דור המדבר מאת רנה ליטוין; היינו העתיד מאת יעל נאמן; המקום שבו הכול מתחיל מאת אורציון ברתנא; כלה מאת אורה אחימאיר.

ד"ר עופרה מצוב־כהן היא חוקרת ספרות ויוצרת, מרצה מן המניין לספרות באוניברסיטת אריאל, מחברת הרומן במסלול ילדותה (גוונים, 2012) וספר העיון מפגש תרבויות בעולמם של מתבגרים (רסלינג, 2013).

מקט: 4-249-50323
מסת"ב: 978-965-540-532-3
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מבוא

בספרות העברית החדשה ניתן ביטוי רב ומגוון לעיצוב היחסים שבין מתבגרים להוריהם, ולהשפעתם של ההורים על ילדיהם כסמכות הורית חיובית, לעתים אף כדמות מעוררת השראה, מכוננת ומשפיעה, הנושאת בעול חינוכם של ילדיהם ומלווה את המתבגר בצעדיו, אף אם אין ההורה נמצא עוד סמוך (פיזית) למרחבים שבהם מתנהל ילדו.[1] עיצובן של דמויות מתבגרים ומתבגרות החוֹוים היעדר של אחד מן ההורים או של שניהם גם יחד מסיבות שונות (הביטוי העיקרי בספרות הקלסית היא של מות ההורה בגיל צעיר, או מותו הפתאומי) הם ביטויים מוכרים בספרות העולמית בכלל. יצירות קלסיות הדנות בגיבור צעיר שאחד מהוריו נעדר ממרחב גידולו זכו לעיבודים ספרותיים רבים ולעיבודים קולנועיים המבליטים את הצדדים הקומיים המשעשעים בחיי הדמות הנגזרת מהיעדר ההורים או אחד מהם, וכך מקבלת סוגיה זו נופך קליל ונסלח, והיסוד הטרגי או הפרובלמטי שלה מוצנע. כך, יצירות כמו הרפתקאותיו של תום סויר והרפתקאותיו של הקלברי פין של מארק טווין, בילבי בת גרב של אסטריד לינגרן, אבא ארך רגליים של ג'ין ובסטר, והאסופית של לוסי מוד מונטגומרי. רומנים הדנים בהיעדר זמני של הורים ממרחבו של הילד אליס בארץ הפלאות של לואיס קרול, אורה הכפולה של אריך קסטנר, הסיפור שאינו נגמר של מיכאל אנדה, הארי פוטר, סדרת הרפתקאות של גיי' קיי' רולינג. ברוב אלו ניתן למצוא מאפיינים של הומור השזורים בנרטיב או שימוש בחומרי פנטזיה כשנראה כי מטרתם היא לרכך את הסיטואציה המתוארת של היעדר הורי ממרחבו של הילד, ובנוסף לקרב את הקורא לנרטיב שבו נאלצת הדמות המתבגרת להתמודד במצבים הדורשים שיקול דעת, זהירות ואחריות.

גם בספרות העברית בולטת חוויית ההיעדר ההורי ביצירות קנוניות. כך, ברומן של שלום עליכם מוטל בן פייסי החזן, מספר גיבור הספר שהתייתם מאביו על חייו בעיירה היהודית של מזרח אירופה, ואחר כך באמריקה, וכל זאת מנקודת מבט משועשעת ואופטימית.[2] בנובלה בדמי ימיה של ש"י עגנון, שבו טווה הבת תרצה קשרים חברתיים עם מעגל החברים הקרוב של האֵם – עם עקביה-מזל שהיא אף נישאת לו מתוך רצון לבטא הלכה למעשה את כמיהתה של אמהּ המנוחה לאהבתה לעקביה-מזל, ועם מינשטי, חברתה הקרובה של האֵם ואשת סודה שהכירה את אהבתה הבלתי ממומשת של האֵם לעקביה-מזל.[3] ברומן סיפור פשוט של עגנון מצייתת בלומה היתומה מאב לאמהּ השוכבת על ערש דווי, והולכת לעיר שמתגוררים בה קרוביה המבוססים בתקווה שיסייעו לקיומה. כאן המשמעות היא, שעל אף הקשיים שחוֹוה בלומה במשפחת קרוביה אין היא נותנת ביטוי לכך – לא בדיבור ולא במעשים. הצייתנות לצוואת האֵם, שנמסרה לה בעל פה על ערש דווי, היא המכתיבה את מהלכיה ואת מקומה בחברה היהודית בעיר שַבּוּש.[4] סיפור אחר של עגנון שמתמודדת בו הדמות עם מות האֵם הוא שבועת אמונים. שושנה יתומה מאֵם ומתמודדת עם מחלת השינה, אלא שמות אמהּ משפיע גם על דמותו של חוקר האצות יעקב רכניץ, שאליו התייחסו אמה של שושנה ובעלה הקונסול כאל בן מאומץ.[5] ברומן מיכאל שלי של עמוס עוז, בולטת דמותה של חנה גונן שמעשיה בעלילה חריגים, וייתכן שקצתם נגרמו בשל חוסר הורי בבגרותה. אביה של הגיבורה חנה גונן נפטר בהיותה בת שלוש עשרה, והיא התמודדה בקשיים בתפיסת המציאות במרחב המצומצם האינטימי בעולמה כאישה צעירה נשואה, ובמרחב הציבורי ביחסיה כאישה עם האחר.[6] ברומן רוסי מאת מאיר שלו, המאיר באור סטירי מיתוסים שנתהוו בחברה הישראלית בטרם הוקמה המדינה, בוחן ברוך מירקין, המתייתם מהוריו בילדותו את דור המייסדים ואת דור הצברים מנקודת מבטו.[7]

אפשר לומר בהכללה גסה כי בספרות העברית לתקופותיה מתואר בדרך כלל בן משפחה בזיקה ליתר הדמויות בתא המשפחתי, ומתקיים בקרבה מבט באשר להתמודדותו באובסטרוקציות, המהמורות, המזומנות עם היעדרו של אחד ההורים ממנו. במאמרה "לב הבית לב האור" עומדת חוקרת הספרות חנה נוה על עיצובה של המשפחה בספרות העברית, ומציינת את המאפיין המכונן של התא המשפחתי כ"מוסד חברתי המחויב כלפי החברה בביצוע תפקידיה הפנים משפחתיים… משמשת כעין יחידת ייצור ותחזוקה קטנה של אזרחים בוגרים ונאותים עבור הקהילה הגדולה שבה היא מתקיימת".[8] בספרות הילדים מעוצב התא המשפחתי כמסגרת חיובית, אידאלית ושלמה, המתפקדת היטב כמסד תמיכה והזנה לילד הגדל בה, ונוכחים בה אב, אם, אח ואחות סב וסבתא, ואילו "במעבר אל ספרות ואל טקסטים למבוגרים מתגלה שבר נורא: המשפחות שהספרות הקאנונית היפה נדרשת אליהן אינן תמיד מאושרות".[9] הגיבורות בסיפוריו של עגנון בדמי ימיה[10] וסיפור פשוט[11] הן מתבגרות צעירות אשר מתמודדות בשנות התבגרותן המכריעות בחוויית יתמותן מאֵם. בשתי יצירות אלו, שנותחו מכל זווית אפשרית, מנסות הדמויות חסרות האם למלא על פי דרכן את החלל העמוק שמותירה מותה של האֵם. מחקר הספרות הפונה למבנה משפחתי שקיים בו היעדר הורי בעקבות מוות של אחד מן ההורים, מתמקד ביצירות ספרות שחוויית המוות והשכול עומדת במרכזן. בספרה בשבי האבל מתמקדת נוה בהתייחסויות בספרות העברית לחוויית המוות בכלל בתא המשפחתי, לעיבודה ולצורות ביטוייה השונות. מחקרה מתייחס ליצירות מספרות ילדים, סיפורים קצרים, וליצירות בכלל "אשר במרכזן עומדת חוויה של המיפגש עם המוות, עם מותו של אדם יקר ואהוב", ובוחן את האופנים השונים שבהם מעבדת הדמות את הפרדה מאדם קרוב, בדרך כלל מן המעגל המשפחתי.[12] נוה מסתייעת בתאוריות ממדע הפסיכולוגיה כדי לבאר את חוויית השכול ואת ההתמודדות עמה בשלבי החיים השונים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתרבויות השונות, ולפיהן תיארו פסיכולוגים ופסיכיאטרים מודלים שונים. כך מציגה נוה את התאוריה של הפסיכיאטר ג'ון בולבי הטוען שבאבל יש שלושה שלבים: המחאה, הייאוש והניתוק. כל שלב מתאר צורות ביטוי של המתאבל המשתנות עם הזמן החולף ועם ההתרחקות מאירוע המוות. אחרים, כאליזבאת' קובלר-רוס, מתארים חמישה שלבים לתיאור עיבוד האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון והשלמה.[13] לעומת התאוריה הסדורה מציע רפאל בברלי כי תהליך האבל איננו "ממודל" על פי שלבים ונתונים סטטיסטיים; הוא לא יציב ודיפוזי באופיו. "המתאבל יכול לנוע לפנים ולאחור בין הפאזות וכן הוא יכול למצוא את עצמו מקובע, בכל אחת מהן, אם באופן זמני ואם בקביעות".[14]

כמו כן היא מתחקה אחר יצירות ספרות עבריות אשר במרכזן "מעוצבת החוויה של המפגש עם המוות", המעמידות בעיצוב שאינו קונבנציונלי דמויות בשלבים שונים של חייהם, המאופיינות "באובייקטיביזציה עזה" החורגות בהתנהגותן ממה שמתואר ומנובא בתהליך הקונבנציונלי של עיבוד האבל: "…והן אינן רואות בעין יפה כל ניסיון של סטריאוטיפיזציה של גורלן".[15]

היבט אחר של היעדר הורי הוא ההיבט הסוציולוגי-פסיכולוגי, המשקף מציאות חברתית המתחקה אחר אפיוניה ועקבותיה. למשל, בספרה סדר נשים עוסקת חוקרת הפסיכולוגיה עמיה ליבליך בתופעת המשפחות החד-הוריות לצורותיהן,[16] המאפיינת את השינויים שחלו "…בחיי המשפחה במאה העשרים", באמצעות הצגתם של סיפורי חיים של אימהות החיות בישראל בלא בן זוג קבוע לצדן. חייהן של נשים אלו מתקיימים "…מרצון או שלא מרצון, במסגרות שאינן תואמות את התסריט האידיאלי של ה'נרטיב המשפחתי הנורמטיבי'".[17] אין הן מתנהלות לפי הנורמות המתקיימות בתא המשפחתי המסורתי. ליבליך מביאה ראיונות שערכה עם נשים במטרה להציג את מסגרות חייהן החורגות אמנם מן הנורמה, אך הן בעלת משמעות מן ההיבט המגדרי-פמיניסטי שאותה מבקשת ליבליך להדגיש במחקרה, והן מהוות צורת חיים חלופית, אותה היא מכנה פוסט מודרנית. מרבית המבנים המשפחתיים המוזכרים בספר מאופיינים במשפחות חד-הוריות שבהן האֵם היא ראש המשפחה, והאב אינו נוכח בהן. במשפחות אלו אפיונים שונים לקשר שבין ההורים: כמה מן המשפחות הללו אינן שומרות על קשר עם האב, אם מבחירה (כמו לסביות המקימות משפחה בלא נוכחות גבר), אם מכורח המציאות (מות האב). מקצת המשפחות מקיימות קשר עם האב (למשל גרושות). כמה מהן מקיימות קשר המכונה "ניסועין", המתקיים על בסיס קיום קשר זוגי אך "…בשני משקי בית נפרדים, בשתי ערים".[18] הרכבים משפחתיים אלו, שהם לטענת ליבליך שיקוף של מציאות חברתית חלופית שתלך ותתרחב בחברה הישראלית, יכולים לתרום לדיון בעיצובו של הנרטיב הספרותי המתייחס להיעדר הורה אחד מהמרחב השגרתי של הילד.

אכן, אין להתעלם מהשינויים המבניים שחלו בתא המשפחתי בעשורים האחרונים – משלהי המאה ה-20 ועד ימינו, שינויים שהתרחשו בעקבות תהליכים חברתיים בחברה המערבית. שינויים אלה נובעים משינויים בתחום התיעוש והטכנולוגיה. חוקר הסוציולוגיה אהרון אבירם מציין כי בעידן המודרני במשפחה, כתא חברתי בסיסי, חיים יחד זוג הורים ושניים עד שלושה ילדים, כאשר הבעל הוא הנושא באחריות הכלכלית העיקרית והאישה נושאת באחריות ניהול הבית ואחראית לחינוך הילדים.[19] כל זאת כאשר בעידן הפוסט מודרני חל שינוי בתפיסת המשפחה, ש"המונח 'משפחה' כבר אינו הולם אותו, אלא אם מפרידים מונח זה מן המשמעות שהייתה לו במודרניות ותופסים אותו כשקול ל'תא החברתי הבסיסי'".[20] אבירם סוקר את השינויים העיקריים שחלו בתא המשפחתי: "הגידול המשמעותי באחוז הפרטים בחברה החיים ללא מסגרת משפחתית. השני – תופעה של משפחה חד-הורית הנעשית נפוצה ומקובלת יותר ויותר. השלישי – התגברות ההכרה בנישואים הומוסקסואליים… והרביעי – ביחס למשפחות 'קונבנציונליות', אחוז הגירושים עולה בהן בהתמדה".[21]

גם חוקרת המגדר סילביה פוגל-ביז'אוי דנה בשינויים שחלו בתא המשפחתי שיצרו אפשרויות מגוונות למבנה המשפחתי בכלל, בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה. היא מוצאת כי ההגדרה למושג "משפחה" שנויה במחלוקת יותר מבעבר בשל צורות משפחה שונות, שקיימות גם בזכות ההתקדמות הרפואית-הטכנולוגית, כמו ריבוי הורים לילד, כמו אֵם פונדקאית, אֵם ואב חברתיים, אֵם ואב גנטיים.[22] גם השינוי במעמד האישה בחברה ובתא המשפחתי כבעלת כוח כלכלי משלה תורם לשינוי המבני במשפחה. בשל שינויים אלו משתנים יחסי הכוח והתלות שבין ההורים לילדיהם, כאשר הילדים תלויים בהוריהם מבחינה פיזית, נפשית וכלכלית.[23] על אף שינויים אלו ואחרים בחברה הישראלית רואה פוגל-ביז'אוי כי החברה הישראלית היא "פמיליסטית", ומעדיפה לנהל את חייה במרחבי התא המשפחתי המסורתי, כאשר רק קבוצה קטנה מתוכה מתנהלת על פי האפשרויות הפוסט מודרניות ונחשבת בחברה הישראלית למינורית.

האם להיעדרות הסמכות ההורית בקרבת מתבגר בעידן המודרני יש השפעה מהותית ומכוננת על המתבגר, ואם כן מה הם הביטויים לכך ומה הן ההשלכות האפשריות בעולמו כפי שהן באות לידי השתקפות בטקסט הספרותי; האם חוסר הורי זמני מקביל במשהו לחוסר הורי הנובע ממות הורה; קריאה זו מציעה עיון בטקסטים בספרות עברית החדשה העוסקים בנושא ההיעדר ההורי ובהשפעתו על הילד והמתבגר, ומבקשת לבדוק האם התובנות של מתבגר כזה שונות ממתבגר הגדל במרחבי המשפחה הנורמטיבית. ועוד, האם הצלחתו כאדם בוגר ועצמאי היא שונה; האם היא מהווה ערך מוסף, אולי מחשל, בדרכו כמתבגר.

הנחת המחקר היא כי היעדר ארעי של אחד מן ההורים, או היעדר קבוע מן המרחבים שילדוֹ מצוי בהם וחוֹוה תהליכים, עשוי או עלול להשפיע על עיצובו של הילד, על בחירותיו ועל דרכי פעולתו, בין ברובד הנפשי-פנימי ובין ברובד החיצוני-התנהגותי. בעזרת ההנחות שמציעים התחומים השונים במדעי ההתנהגות בעניין זה, ייבדקו דרכי העיצוב על פי יצירות שונות בספרות העברית החדשה. לפיהן יהיה אפשר גם להתחקות אחר דרכי עיצובו של החוסר ההורי בעולמו של המתבגר, ולבדוק את תגובותיו על פי תאוריות עיבוד האבל המוזכרות לעיל ואחרות. היצירות שלפיהן תיבחנה שאלות אלו הן מן הספרות העברית החדשה: יש ילדים זיגזג של דוד גרוסמן (1994); אמריקה וקיבוץ של סביון ליברכט; האיש היושב ליד מכונת הכתיבה; שני מסלולים מלפני ומאחורי הבית, מלכות ערפילי (2009), ומפרשיות (2007) של נורית זרחי; הביתה (2009), של אסף ענברי, דור המדבר של רנה ליטוין (2009); היינו העתיד של יעל נאמן (2011); והמקום שבו הכול מתחיל של אורציון ברתנא (2011).

דיון תאורטי

התייחסויות פסיכולוגיסטיות וסוציולוגיות למושגי הורות; למהות הזיקה בין הורה לילדו

המשמעויות הגלומות בסטטוס ההורי מושתתות על הימצאותו של אדם בוגר בעל אחריות מוסרית ופרגמטית כלפי ישות צעירה ממנו, או כזו המוגדרת על פי חוק כקטינה. חשיבותה של הסמכות ההורית ותרומתה לעיצוב אישיותו ועולמו של ילדו מוטעמת באין ספור מחקרים מתחום מדעי ההתנהגות, ומאפשרת אימפלמנטציה בספרי הדרכה המיועדים להורים למחנכים לילדים בגיל הרך.[24] א' פרוכטר-פרי למשל רואה בהורים אחראים לשלומו הפיזי של ילדם מרגע היווצרו, כאשר האֵם ההרה נדרשת לשמור על בריאות תקינה כדי לסייע להתפתחות תקינה של העובר,[25] ושניהם גם יחד מסומנים כמחנכיו הבלבדיים מרגע הולדתו וכ"בוניה הפעילים של החברה החדשה". פרוכטר-פרי קובע כי אחת ממשימותיהם העיקריות של ההורים היא חינוך ילדם: "…לאהוב את העבודה, את החיים ואת הבריות".[26] הפסיכולוגים תרצה יואלס ואבי שגיא, המתייחסים להיעדר של אחד ההורים עקב פרדה או גירושים, טוענים כי "מחקרים מראים את חשיבותם של שני ההורים להתפתחות הילד, ולכן על פי עבודות אלה יש להדגיש את טיפוח זכות הילד לשני הוריו. אנו מבינים כיום יותר ויותר כי חוסר מימוש זכות זו מהווה גורם סיכון התפתחותי לילד".[27]

בעניין הזיקה של הילד להוריו מדגיש פרוכטר-פרי כי לילד יש חוש חיקוי, וככזה על ההורים להיות מודעים להתנהגותו, לסגנון דיבורו וללבושו, ולא רק לאופן התנהגותם כלפי הילד. את היחסים שבין הורה לילד הוא מדמה לגנן המטפח את צמחיו ומדגיש כי "על ההורים להבין שהתפתחותם השכלית, המוסרית והנפשית הרצויה של בניהם תלויה במידה רבה בהם".[28] הפסיכולוג הקליני שאול סולברג עומד על כך שההורים אחראים במידה רבה לתהליך החִברות של ילדם, ולהורים תפקיד ראשון במעלה מכלל סוכני החברות השונים המצויים בקהילה חברתית.[29] סולברג טוען כי "במהלך החברות פועלים כמה תהליכים נפשיים: הזדהות הילד עם הוריו, השפעת ההורים על הילד כדמות לחיקוי, והשפעתם של דפוסים שונים של התנהגות ההורים".[30]

ואכן, מחקרים באנתרופולוגיה ובסוציולוגיה מאששים הנחה מהותית זו. אשר לתפקידה של האֵם בחיי ילדהּ נטען כי "אהבת האם והטיפול האימהי החלו להיתפס כתנאים הכרחיים להתפתחותם של ילדים נורמליים",[31] ואשר לתפקידו של האב במשפחה רוב החוקרים שותפים לדעה "…שאבות אנושיים וחיוניים לא רק ללידת צאצאיהם אלא גם לגידולם. האבות הם מקור להגנה, מזון, קשרים חברתיים ומשאבים חשובים נוספים לילדיהם ולנשותיהם".[32] לטענתה של אדר-בוניס מתחולל בעת האחרונה שינוי בדימוי החברתי של האבות, והם מעורבים בטיפול ילדיהם. "בעוד האימהות מטפלות בילדים ומחנכות אותם, האבות משחקים איתם ומגרים אותם מבחינה אינטלקטואלית. נוסף על כך, האבות חיוניים ליצירת זהות מינית של בנים ושל בנות".[33] בעניין יחסי אבות ובנים מציין סולברג את תפקידו של האב בעיני הפילוסופיה היהודית ומציג ציטוט מספר מוסר של אחד ממקובלי צפת, ר' אליהו משה די וידאש, המונה בספרו ראשית חכמה כמה פעולות שראוי שיבצע האב עם בנו כדי ללמדו כיצד לנהוג עם הבריות, בדרך של גמילות חסדים ובעשיית מצוות ועוד, וזאת כדי שיזכו שניהם, האב ובנו, ללכת בדרך הנכונה, "ויזכה האב לטוב וזרעו לברכה".[34]

הפסיכולוג הקליני עלי כ"ץ עומד על חשיבות הקשר בין מתבגר להוריו בכלל, ובייחוד בין בן לאביו ובת לאמהּ, וטענתו כי הקשר שבין אב לבנו חשוב "לבן מרגע היוולדו, אך חשיבותו כפולה ומכופלת בגיל ההתבגרות, כאשר גיבוש הזהות העצמית-הגברית של הבן היא נקודת המוקד של התפתחותו. בעת ובעונה אחת, רוצה הבן להילחם באביו, כדי לחוש עצמאי ונפרד, ובו בזמן הוא זקוק לקרבתו של האב, למעורבותו בחייו, לעידודו ולהערכתו".[35] בעניין זה מדגישה הסוציולוגית רחל פסטרנק את תרומתו של האב לבניית "זהותו הגברית" של בנו.[36]

אשר לקשר שבין אֵם לבתה מציין כ"ץ כי קשר זה הוא "…אחת המערכות המורכבות ביותר, וביטויו בגיל ההתבגרות הוא מסובך ורב-פנים". כ"ץ תולה את הסביכות שבקשר זה בביקורתיות של הבת כלפי האֵם: מצד אחד קשר כזה עשוי להועיל לחוויות פרדה עתידיות, אך מהצד האחר הן עלולות להיות "…הרסניות למדי בתהליך עיצוב הדימוי העצמי הנשי".[37] הבת מבקשת להתנתק מאמהּ ולפתח אישיות משלה, אך הדבר תלוי באיכות הקשר שבין השתיים. יש אימהות הרואות בבנותיהן בבואה שלהן ולכן הן מצפות מהבת להגשים את מאווייהן שלא התגשמו. הבת לעומת זה יכולה לפעול בניגוד לציפיות האֵם, להגשים מאוויים משלה, "…ולממש כמיהות שלא הצליחה האֵם לממש". בקשר סבוך זה מעורבים לטענת כ"ץ רגשות כעס בקרב האֵם והבת, וכן רגשות של קנאה עמוקה של האם בבתה. סוג אחר של קשר בין אֵם לבתה הוא הקשר הטוטלי בין השתיים כשהבת משקיעה ממרצה לחזק את הקשר, וחוֹוה קרבה לאֵם כחברה טובה, ומנסה להידמות לאם ולהפוך לכפילה מוצלחת שלה.[38] מכל מקום מוסכם על תאורטיקנים רבים במדע הפסיכולוגיה כי לאֵם "יש תפקיד מרכזי בגיבוש 'הזהות הנשית'". עם זאת אין להתעלם מתפקידו של האב גם בעיצוב הזהות המינית הנשית של בתו. תפקיד זה בא לידי ביטוי בתשומת הלב שהוא מעניק לה, בעידוד ההתנהגות ה"נשית", ובדחיית ההתנהגות ה"גברית" שלה.[39]

עדנה כצנלסון, מומחית בפסיכולוגיה חינוכית-קלינית, מציינת בעניין חיקוי הילד את הוריו את אחת מתאוריות האישיות החשובות הטוענת כי "בכל אדם מבוגר שולטות שלוש רשויות: הילד שבו, ההורה שבו והמבוגר שבו. כלומר קול ההורים ממשיך להיות מיוצג באישיותנו, ובמצבים שונים אנו קשובים לקול הפנימי של ההורה המבקר, המשבח או המתווה דרך".[40]

מדע הפסיכולוגיה מייחס חשיבות מרובה לתפקידם של ההורים, אב ואם, בטיפול בילדם ובחינוכו (אף שישנם הבדלים בטיפול של השניים בילדם ובפרקי הזמן שמייחדים לו, הכף נוטה לטובת האֵם). כצנלסון מציינת כי הורים "אחראים לסיפוק צרכיו הפיזיולוגיים והפסיכו פיזיולוגיים של התינוק",[41] משמע הקשר בין הורים לילדם נוצר כקשר ראשוני עוד בהיות העובר ברחם אמו. כצנלסון נותנת את דעתה בעניין זה לקשת הרחבה המתייחסת לאיכות הקשר בין ילד להוריו, ומנסה לענות לשאלה "מהי הורות טובה", והיא מונה כמה אפיונים למושג זה: תשומת לב שמעניקים ההורים לילדם מאשרת את קיומו; קבלתו מהקרובים אליו ומהסביבה האנושית הקרובה אליו; הערכה והוקרה, שהם הבסיס לבניית הביטחון העצמי של הילד; הפגנת רגש של חיבה ואהבה בדרכים שונות.[42]

גם פסטרנק עומדת על תרומת ההורים כיחידה "ללימוד התפקידים החברתיים של הילדים הגדלים, כולל התפקוד המיני שלהם, ולעיצוב התנהגותם החברתית".[43] את תרומותיה של המשפחה הדו-הורית להתפתחותו ולגדילתו של הילד היא מסבירה על פי שתי גישות חקר עיקריות בנושא זה: הפסיכודינמית והאינסטרומנטלית. הגישה הפסיכודינמית מתמקדת בתרומתם של ההורים, יחד וכל אחד לחוד, לבניית זהותו המינית הנאותה של ילדם, והיא שמה דגש בתרומת ההורים. לטענת פסטרנק לתרומה זו ישנה השלכה על תפקוד הילד בהיבט החברתי, שכן אישיות בנויה היטב ואינה מסוכסכת עם עצמה תהווה "בסיס איתן ליצירת יחסי גומלין חיוביים עם הסביבה על האנשים שבתוכה, והיא מקדמת ומעודדת תפקוד חברתי ואינטלקטואלי מוצלח".[44] הגישה האינסטרומנטלית מתמקדת במשאבים שמעניקים ההורים לילדיהם – החומריים, החברתיים והאינטלקטואליים. שתי הגישות מצדדות בחשיבותו של התא המשפחתי הנורמטיבי, ומכירות בתרומתו "לתהליכי ההתפתחות והחיברות של הילד".[45]

סולברג רואה חשיבות מכרעת ביחסי הגומלין בתוך המערכת המשפחתית, ובטיבו של הקשר האמוציונלי שבין בני הזוג.[46] הוא טוען כי "כדי להבין את אופי ההתקשרות בין הילד ובין אביו ואמו עלינו להביא בחשבון את היחסים במשפחה כולה; תמיכה רגשית של האב, לדוגמה, משפיעה לחיוב על הרגשתה של האם ועל תפקודה". בה במידה נמצא שגם תמיכת האֵם באב, בבחינת "עזר כנגדו", משפיעה על תפקודו של האב, ולכך יש השלכות רבות על התפתחותו של הילד. לעומת זאת מצבים מנוגדים של "…מתח וחוסר הרמוניה בין שני ההורים עלולים לפגוע בהתפתחות הרגשית של הילד".[47] עדנה כצנלסון ועמירם רביב, אף הוא מומחה בפסיכולוגיה חינוכית-קלינית, מדגישים את תפקידיה המהותיים ואת כוחה של הקבוצה הקטנה (כמו התא המשפחתי) בבניית חוסנו הנפשי של הילד והמתבגר וקבלתו: "…תמיד, כמות שהוא, בלי ביקורת ומתוך רצון כן לעזור לו 'לצאת מן הבוץ'". לטענתם "כוחה של הקבוצה הקטנה והמוכרת (משפחה, כיתה, חברוּת, רֵעים) חשיבותה עולה מאוד בעת משבר, והיא משמשת 'מערכת תמיכה' בעת צרה".[48] בספרה משפחות בראייה סוציולוגית ואנתרופולוגית מסתייגת מתת אדר-בוניס מדבריה של האנתרופולוגית מרי וייסמנטל, ולפיהם "ההורות המערבית היא חוש טבעי וקבוע, המתקיים מרגע הלידה ואילך". לדעתה "יחסי הורים וילדים משתנים כאשר מתחוללים שינויים ביחסי גברים ונשים (התאלמנות או גירושים)".[49]

גם סולברג עומד על יחסי הגומלין הנרקמים בין דמויות נוספות בתוך התא המשפחתי, כאשר לכל דמות ערך מוסף בהתפתחותו של הילד: נוכחות אחים ואחיות משפיעה על מערכת היחסים שבין הילד לבין הוריו ומשפיעה על מקומו ועל מעמדו במשפחה. היא מאפשרת לילד להתנסות "באווירה של עזרה הדדית בין האחים, ולעתים יש יחסים של קנאה ותחרותיות". נוכחות של סבים וסבתות בתא המשפחתי ניכרת בעידן המודרני מכמה היבטים חשובים. למשל, התערבותם לעתים בגידולם של הילדים באופן פעיל יכולה להעשיר את עולמו של הילד, ועשויה לחזק את הקשר למורשת המשפחתית ולעברה וכדומה.[50]

ממצאים ועמדות פסיכולוגיסטיות של חוסר הורי

רביב וכצנלסון משייכים את הביטויים השונים של היעדר אחד ההורים ממרחביו של הילד לנושא של משבר ושינוי בחייו של הילד. למשל מחלה של אחד מבני המשפחה, מותו של אדם מן המעגל המשפחתי הקרוב, משבר משפחתי כמו סכסוך בין ההורים וגירושין. ביטויים אחרים עלולים לגרום לחוסר הורי, כמו למשל בעיה כלכלית חמורה, נסיעה לחוץ לארץ או יציאה למילואים.[51]

חוסר הורי יכול לבוא לידי ביטוי גם כאשר הילד אינו גדל במסגרת המשפחתית או נעדר ממנה לפרקי זמן רבים, והוא שוהה מחוץ לעיר מגוריו, למשל בחברת הילדים בקיבוץ או בפנימייה. סולברג מציין כי כיום קיימת התעניינות מחקרית בעניין השהות במעונות יום בגיל הרך ובהשפעתו האפשרית על הילד הצעיר. עניין זה עולה משום חששות שהעלה בולבי בנושא: חשש כי הילדים השוהים מחוץ לביתם בגיל הרך יסבלו מהזנחה ומטיפול לקוי, ויפַתחו "תסמינים פתולוגיים שונים כמו תגובות אנטי-סוציאליות, תוקפנות ופחדים", כאשר במרחב היחסים בין האֵם לילדהּ מתקיים חשש כי ההפרדה בין השניים תגרום לקשיים רגשיים העלולים להתגלע בקשר ביניהם בעתיד ובינו לבין סביבתו האנושית, ובקשרים רגשיים שיפַתח הילד בעתיד עם אחרים בסביבתו.[52]

תופעות של חוסר הורי מסיבות שונות עשויות להשפיע במודע ושלא במודע על המתבגר באופנים שונים ובתחומי החיים השונים. רביב וכצנלסון מונים כמה תופעות הנחשבות נורמליות אף בקרב מתבגרים שלא גילו סימני מתח ו"מרדנות" בשלבים המוקדמים בהתבגרותם. למשל קשיי ריכוז בלימודים, צורך אינטנסיבי בפעילות חברתית, מורת רוח מן ה"אני" העצמי. מהן אף תופעות הנחשבות חריגות, כמו למשל חוסר יכולת ליצור קשר עם חברים, "התבודדות והסתגרות או להפך, בילוי מופרז עם חברים על חשבון הלימודים, פעילות משפחתית, קריאה וכדומה, חוסר תיאבון קיצוני, התנהגות ילדותית, עניין מיני מופרז, ומאידך גיסא ילד המתכחש למיניותו, דימוי עצמי ירוד, איבוד עניין בכל פעילות…" ועוד.[53]

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בעצם ילדותי יחידי הוצגתי…”