החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בעיני המתבונן

מאת:
הוצאה: | 2017-08 | 217 עמ'
קטגוריות: עיון
זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

הספר בעיני המתבונן מציע מבט חדש על שלוש יצירות מופת של שלושה גאוני ציור: "בריאת האדם" של מיכלאנג'לו, "קבורת הרוזן מאורגז" של אל גרקו ו"בנות הלוויה" של ולסקז. במבט ראשון שלושת הציורים נראים פשוטים וברורים, אך כל אחד מהם טומן בחובו שפע של סודות ומסתורין. שלל פרשנויות הוצעו לציורים במרוצת הדורות, ובתוך כך המחבר רואה בהם מעין פריזמה: מבטו של המתבונן בציורים כמוהו כקרן אור המתפצלת לשלל צבעים וגוונים בצורת הרהורים ורעיונות מתחומי ידע שונים – אמנות, תולדות האמנות, פסיכולוגיה ומדעי המוח. שילוב התחומים האלה עם ידע על אודות אופיים ואישיותם של הציירים מביא לידי הבנה מעמיקה יותר של ציוריהם. הספר עוסק גם בשאלה מהו הקשר שבין העולם הרוחני והפיזי-חומרי כפי שהיא מבטאת בשלושת הציורים הללו – כל צייר נותן תשובה שונה לשאלה זו.

שלמה יהודה (פרופסור אמריטוס) היה מנהל המעבדה לפסיכופרמקולוגיה במחלקה לפסיכולוגיה  באוניברסיטת בר אילן במשך שלושים וחמש שנים, וכן כיהן כנשיא של מכללת שערי משפט. הוא חיבר וערך שבעה ספרים ומאות מאמרים מדעיים. ספריו שראו או בעברית הם: "פסיכופרמקולוגיה: סמים והתנהגות" ו"תזונה, מוח והתנהגות".

מקט: 4-249-50467
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מבוא
מעשה הספר

כל דיון במעשה אמנות עוסק במישרין או בעקיפין במשולש של מעשה האמנות – היוצר, היצירה והאדם המתבונן בה. כמעט אי אפשר לדון באחד ממרכיבי המשולש הזה מבלי לדון גם באחרים. אולם הספר הזה עוסק בעיקר באדם המתבונן בציור, למעשה, ייחודו הוא בעובדה שהמוקד שלו הוא הרעיונות הקשורים לתמונה ולא רק מה שרצה האמן להביע. שני צירים עיקריים עומדים ביסוד הספר: הציר האחד הוא המתבונן בציור. זהו אינו מתבונן תמים; הוא אינו לוח חלק. הספר מתאר את חוויותיו ואת מחשבותיו. בתור האדם המתבונן אני נושא אתי את הידע שצברתי כחובב אמנות וכמדען בתחום ה-neuroscience (חקר המוח וההתנהגות). איני מתעלם ממה שרצה האמן להביע, אך לדעה ולידע של המתבונן יש מקום וחשיבות רבה בספר. הציר השני הוא השאלה מה האמן חושב על הקשר בין העולם הרוחני לחומרי וכיצד הוא מביע את מחשבתו בציור.

הקשר בין תוצרים אמנותיים ומדע הוא מסובך מאוד. גם האמנות וגם המדע תלויים בתהליכים יצירתיים. שני התחומים מחפשים ומביעים את עקרונות מושג הסדר, מושג הסיבתיות ומושג האקראיות בעולם (order, cause and chance). היו תקופות שהקשר בין האמנות למדע היה הדוק. ראשוני אמני הרנסנס, כמו לאונרדו דה וינצ'י[2] (1452–1519) ומיכלאנג'לו (1475–1564), היו ציירים ופסלים שיצרו יצירות מופת אך מלבד זאת הם היו גם מוזיקאים, ויש היסטוריונים הטוענים שהם התעניינו גם בשירה. לצד עיסוקם באמנות הם ניתחו גופות ושרטטו תכניות לביצורים צבאיים ולכלי מלחמה. לאונרדו דה וינצ'י התעניין בין השאר בגאולוגיה, בהידרולוגיה ובתעופה. אמנים אלו היו דגם של "האדם האוניברסלי" – אדם בעל ידע נרחב בתחומים שונים. ארבע מאות שנה בקירוב לפני הרנסנס תיאר הפרשן הגדול אבן עזרא (1092–1167) אדם בעל תכונות דומות. על הפסוק בספר שמות המתאר את בצלאל בונה המשכן: "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה" (שמות לא, ג), כתב אבן עזרא כך: "והנה בצלאל היה מלא כל חכמה בחשבון ומדות וערכים ומלאכת שמים. וחכמת התולדות. וסוד הנשמה. והיה לו יתרון על כל אנשי דורו, שהיה יודע כל מלאכה, כי רבים חכמי לב לא ידעו אפילו מלאכה אחת. על כן כתוב: ובכל מלאכה עם האות וי"ו". מעניין שאבן עזרא עצמו היה איש אשכולות; הוא היה משורר, בלשן, פרשן מקרא ופילוסוף ועסק גם באסטרולוגיה, במתמטיקה ובאסטרונומיה (אחד המכתשים בירח קרוי על שמו – Abenezra).

חמש מאות שנה בקירוב אחרי הרנסנס חל שינוי. ב-1959 נשא המדען והסופר האנגלי ס"פ סנואו (Snow) הרצאה חשובה באוניברסיטת קיימברידג', ושמה "שתי תרבויות והמהפכה המדעית". לאחר שיצאה ההרצאה לאור בספר (Snow, 1959), היא עוררה פולמוס נרחב ונוקב. התזה העיקרית של סנואו הייתה שנוצרו באנגליה ובארצות הברית בעיקר שתי אליטות מדעיות מצוינות שאינן מדברות זו עם זו ואינן מבינות זו את זו. האחת עוסקת במדעי הרוח והאחרת – במדעי הטבע. לשתיהן הישגים עצומים, אך יש פער גדול ביניהן. לדוגמה, לעוסקים במדעי הרוח והחברה אין מושג מהו החוק השני של התרמודינמיקה או מה חשיבותו, ואילו מדענים בכירים במדעי הטבע לא קראו מחזה של שייקספיר מאז ימי התיכון. סנואו ראה בפער הזה סכנה גדולה לקידום המדע וקרא לגשר על הפער. ברוח דומה אך בסגנון אחר הצביע יעקב ברונובסקי (Bronowski, 1978a) על הבערות של כל מחנה במושגי היסוד של המחנה האחר.

בהכללה פשטנית אפשר לומר כי מדעי הטבע עוסקים אך ורק באובייקטים העומדים בכללי המחקר המדעי. אובייקטים כאלה צריכים למלא שתי דרישות: (א) עליהם להיות ניתנים למדידה בסולמות בעלי ערכים מספריים; (ב) על נושא המחקר להיות ציבורי, כלומר לכל חוקר היודע להפעיל את שיטות המחקר המתאימות צריכה להיות גישה לאובייקט המחקר. לעומת זאת, מדעי הרוח עוסקים בנושאים שאינם כמותיים ולעתים קרובות אינם ציבוריים לגמרי. זאת ועוד, מדעי הרוח עוסקים בעיקר במילים, במה שניתן להבעה במילים ולפעמים במה שאי אפשר להביע במילים. לדוגמה, המילים "שנת אור" באסטרונומיה יש להן ערך מספרי מדויק. בשירה שנת אור מבטאת מרחק גדול, בלתי ניתן להשגה. רקמת המוח היא אובייקט למחקר מדעי, אף שהמוח (של החוקר) חוקר במידה מסוימת את עצמו. לא המוח חוקר, אלא בעל המוח חוקר את המוח עם כל הטעויות והמגבלות שבתפיסה ובהבנה של כל חוקר. הנפש, המחשבות או החלומות שהמוח מייצר אינם ניתנים לחקירה מדעית מפני שאין הם מדידים וציבוריים.

בימינו קיימת גם "התרבות השלישית", המנסה לאחד בין שטחים במדעי החברה ובמדעי הטבע, דהיינו המגמות הבין-תחומיות (אינטרדיסציפלינריות). כמי שעסק במרבית שנות הקריירה המדעית שלו במחקר המשלב שני תחומים, פסיכולוגיה ופרמקולוגיה, אני יכול להעיד על הקשיים המרובים של מחקר מהסוג הזה. אחד הקשיים העיקריים הוא שהתחומים המשולבים לא תמיד פיתחו שפה משלהם. השימוש המושאל של מושגים מדיסציפלינה לדיסציפלינה מעורר קשיים רבים מאוד. לדוגמה, פרויד (Freud) השתמש במושגים אנרגיה והדחקה, השאולים מתחום התרמודינמיקה, לתיאור תהליכים בנפש האדם. יתרה מזה, פרויד אימץ את עקרונות הפעולה של התרמודינמיקה, המתייחסת למעבר לחצים מחלל אחד לחלל אחר לפי עקרונות הפיזיקה. אולם אלה אינם מושגים קונקרטיים, כפי שהקורא את כתביו של פרויד יכול להבין בטעות. לא פחות עקר היה הניסיון של חוקרים בריטים לאחר מלחמת העולם השנייה לאתר במוח את מקומם הפיזי של חלקי הנפש לפי פרויד – איד, אגו וסופר אגו (id, ego, super ego).[3]

ייתכן שחלק מההסבר לפער שסנואו וברונובסקי דיברו עליו נעוץ בעצם העובדה שמדעי הרוח עוסקים בנושאים הקשורים למרחב הרוחני, ואילו מדעי הטבע והביולוגיה עוסקים בנושאים חומריים. החלוקה האפשרית בין "רוחני" ל"חומרי" העסיקה את המחשבה האנושית מאז ומעולם הן במישור הפילוסופי[4] והן במישור התאולוגי (הבשר והרוח, לשבור תאוות חומריות). במישור הפילוסופי אפלטון היה כנראה הראשון שדיבר על החלוקה בין גוף ונפש. דקארט קיבע בתודעה שלנו (במובן פיזי או רוחני?) כי יש הבחנה בין גוף ונפש וכי הם מתחברים משום-מה בבלוטת האצטרובל במוח. הוויכוחים אם אכן יש גם ישות רוחנית וגם ישות חומרית – ואם יש, איך הם מתחברים – ממשיכים להכות גלים גם מחוץ לתחום הפילוסופיה. מדענים אינם מתיימרים להיות פילוסופים העוסקים בשאלה הזאת. למשל, ריצ'רד גרגורי (Gregory, 1981) שאינו פילוסוף, אלא פסיכולוג ומדען חשוב שתרם רבות להבנת הפסיכולוגיה והפיזיולוגיה של הראייה, ניסה למפות את הדעות השונות והמגוונות בשאלה הזאת. הוא סבר שהבנת הקשר בין העולם הפיזי והרוחני עוזרת להבין את מנגנוני החשיבה והראייה.

החלוקה בין הרוחני לחומרי חשובה בהרבה דתות. כך כתב פאולוס באיגרת אל הרומיים בפרק ח, 5: "כי בני הבשר יהגו בדברי הבשר ובני הרוח בדברי הרוח". הנזירים בנצרות נאבקים בתאוות הבשר. גם במסורת היהודית יש מאבק בין התאוות החומריות למחשבות ולמעשים הרוחניים. במסורת היהודית יש דיון מעניין על טיב הקשר בין העולם החומרי לעולם הרוחני. דוגמה לדיון כזה ניתן למצוא בפירוש לתפילה יהודית אחת העוסקת בפיזיולוגיה של הגוף, זו ברכת "…אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים. גלוי וידוע לפני כסא כבודך שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם אי אפשר לעמוד ולהתקיים לפניך אפילו שעה אחת. ברוך אתה… רופא כל בשר ומפליא לעשות". זו ברכה עתיקה המופיעה כבר בתלמוד (בבלי, ברכות ס, ע"ב). מאוחר יותר ניתנו שני פירושים לתואר שהקב"ה מכונה בו "ומפליא לעשות". פירוש אחד עוסק במורכבות העצומה של כל איבר בגוף האדם ובקשרים המסובכים בין האיברים. הפירוש האחר הוא של הרמ"א (רבי משה איסרליש) (1530–1573), מגדולי פוסקי ההלכה היהודית: "שקושר דבר חומרי עם רוחני" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ו, הגהת הרמ"א).

כאמור, הספר הזה הוא גם מסע אישי. חיי המקצועיים מתנהלים בשני צירים. האחד היה המחקר בתחום הפרמקולוגיה של המוח ומרכיבי מזון המשפיעים על המוח, תחום הנטוע עמוק במדעי הטבע והחיים. הציר האחר היה מחקר פסיכולוגי בתחומי השינה, החרדות ומחלות ניווניות של המוח הקשורות לזקנה. בשני הנושאים האלה עסק המחקר שלי – המורכבות האדירה של המוח ותפקודיו מצד אחד והקישור בין הרוחני לחומרי מצד אחר.

רוב שנות הקריירה המדעית שלי עסקתי בפסיכופרמקולוגיה – ענף מדעי העוסק בהשפעת תרופות על המוח ועל ההתנהגות. בתחילה רציתי להיות פסיכולוג קליני, ותקופה קצרה עבדתי בבית חולים פסיכיאטרי. זו הייתה התקופה שבה החלו להשתמש בבתי חולים בתרופות נגד מחלות נפש, בתחילה נגד מחלת הסכיזופרניה ואחר כך בתרופות נוגדות דיכאון. התגובות הראשוניות לתרופות היו מדהימות. ההשפעות המיטיבות שלהן על החולים, שלא היה כמעט מה לעשות אתם קודם לכן כדי לרפאם, הותירו רושם עמוק גם אצלי, סטודנט צעיר באותם ימים. שאלתי את עצמי: אם דיכאון וסכיזופרניה הן מחלות נפש, איך מולקולה כימית יכולה להשפיע עליהן? קשה מאוד להעריך ולהבין היום את המהפכה שחוללה הפסיכופרמקולוגיה. בפעם הראשונה מאז שהחלו לטפל בחולי נפש במסגרת הרפואית, אפשר היה לשפר את המצב המנטלי של רוב החולים ולשחרר אותם לבתיהם. לפני השימוש בתרופות היה אבחון של מחלת נפש כובל את החולה לבית חולים פסיכיאטרי לכל ימי חייו.

שנים אחדות לאחר מכן בדקתי בעבודת המאסטר שלי (1969) את ההשפעה של תרופות מרגיעות וממריצות על התוכן הזכור של חלומות ועל משך שנת ה-REM.[5] המשתתפים במחקר היו סטודנטים במחלקה לפסיכולוגיה. מן הממצאים עלה שתרופה ממריצה מקצרת במידה משמעותית את שנת ה-REM, אך החלומות נעשו הרבה יותר אקטיביים וצבעוניים. לעומת זאת, תרופה מרגיעה מאריכה את שנת ה-REM והחלומות נעשים רגועים ופחות צבעוניים. התרופה השפיעה על ממד פיזיולוגי (אורך שנת ה-REM) ועל אופי החלומות, אך לא הייתה אפשרות לנבא את התוכן המסוים של החלום. (יש לציין כי הניסוי נערך בפיקוח רפואי קפדני.)

המוטו של העבודה היה שיר קטן, פרי עטו של מחבר אלמוני:
One mystery alone remains in my beloved's sleep:
We've solved the movement of her eyes and why they repeat;
We know what brings her breath to sighs,
We've tracked her EEG:
The hunting doubt that still remains is
Does she dream of me?

חידה אחת בלתי פתורה בשנת אהובתי:

פענחנו בתנועות עיניה דפוס חזרתי.

גילינו איך נשימתה נהיית לאנחה

ואת גלי מוחה כשהיא נרדמת,

ורק ספק אחד נשאר,

האם עליי היא חולמת?

(תרגום חופשי שלי)

בתקופת לימודיי בארצות הברית עסקתי גם במחקר על חומרים הלוצינוגניים – מולקולות כימיות היוצרות הזיות. המשתמשים במולקולות אלו רואים, שומעים או חשים גירויים רבי עצמה, כאשר במציאות אין כל גירוי. מטרתם של מקצת הניסויים הייתה לבדוק אם תנאי הסביבה משפיעים על תוכן ההזיות. המחקר שהשתתפתי בו כנסיין נעשה במרתף של כנסייה בלילה, בשעת מיסת חצות. המשתתפים שקיבלו מינון מזערי מהסם ההלוצינוגני, דיווחו שחוו הזיות הקשורות לדת בשכיחות הרבה יותר גדולה מהמדווח בספרות, אך לא היה אפשר לנבא את התוכן המדויק של ההזיה. דרך אגב, המחקר לא פורסם בסופו של דבר.

הענף של הפסיכופרמקולוגיה העוסק בתרופות למחלות נפש טומן בחובו מעין פרדוקס: איך מולקולה כימית משפיעה על חיי הנפש? גם הפסיכולוג הקליני וגם הפסיכופרמקולוג מטפלים במחלות נפש. הפסיכולוג מעוניין לדעת מה הם התסמינים ומה גרם לחולה להתנהג או להרגיש כך. הפסיכופרמקולוג מסתכל בחולה ומבקש לדעת אם הוא משתייך לקבוצה אשר תרופה מסוימת במינון מסוים תביא להקלה של שמונים וחמישה אחוזים בתסמיניה. יש ודאי מקום לשיתוף פעולה, ומחקרים רבים מלמדים שטיפול משולב יעיל מטיפול פסיכותרפי או תרופתי כשהם לעצמם.

יתר על כן, הפסיכופרמקולוג מבקש לגלות מה השתבש במוחו של החולה – המדוכא או הסכיזופרן. ואכן, אחת התגליות הגדולות והחשובות הייתה שרמת הנוירוטרנסמיטר[6] דופמין (Dopamine) באזור מסוים במוח נמוכה במידה ניכרת במוחם של חולי פרקינסון וגבוהה במידה ניכרת במוחם של חולי סכיזופרניה. במישור התאורטי עשתה התגלית הזאת רדוקציה של מחלת נפש לרמות של מולקולות במוח. במישור המעשי היא הובילה לפיתוח תרופות יעילות ובטוחות יותר למחלות הסכיזופרניה ולמחלת פרקינסון. הניבוי המדעי הוא שאם רמת הדופמין באותו אזור במוח תעלה, האדם יחווה תסמינים סכיזופרניים, ובהם הזיות, אך אין למדע דרך לנבא את תוכן ההזיות. המדע יודע לתאר את הקשר בין רמת הדופמין לסכיזופרניה, אך אין הוא מסוגל להסביר איך ולמה עלייה ברמת הדופמין מובילה ליצירת המחלה ואיך נוצר תוכן מסוים אצל חולה מסוים. במילים אחרות, מדענים יכולים לתאר את הרדוקציה ממחלת הסכיזופרניה (כתופעה התנהגותית-רפואית) עד לרמת הדופמין באזור מסוים במוח (כימיה של מערכת העצבים) ואפילו אולי לדרגות נמוכות יותר (מה קורה למנגנון התא), אך אין אנו יודעים להפוך את הסדר – משינויים ברמות דופמין באזור מסוים במוח עד להיווצרות תסמינים של סכיזופרניה. ייתכן שמדובר כאן על מקרה פרטי של תופעה רחבה יותר. יש הבדל בין יכולות הרדוקציה במדעי הטבע (למשל, Margineanu, 2016) לבין התחום שלנו. אנו מבחינים בין שני סוגים של רדוקציות. סוג אחד הוא רדוקציה חזקה, למשל, כאשר פיזיקאים חוקרים איכות של מערכת מסובכת ומזהים את כל מרכיבי המערכת עד למרכיב הפשוט ביותר. הפיזיקאים יכולים לעשות רדוקציה מרמת הארגון המסובכת ביותר עד למרכיב הפשוט ביותר ולעשות את כל הדרך חזרה. כאשר חוקרי המוח וההתנהגות מבקשים לעשות רדוקציה, תמיד מדובר ברדוקציה חלשה: היא חד-כיוונית, כלומר מההתנהגות אל הביוכימיה או אל פונקציות מבניות של המוח. אך, כאמור, בשלב זה אין בידינו להפוך את הרדוקציה בצורה משמעותית, ולהתחיל מאירוע כימי במוח (למשל, Cohen, 1986).

מצד אחר ויכוח ארוך שנים ניטש בשאלה אם סמים כמו LSD, העשויים לעורר הזיות, מעוררים ומגבירים את היצירתיות האמנותית. הטענה היא שסמים אלו "מרחיבים את גבולות האגו". המחקר המדעי בתחום מוטה בגלל עמדות פוליטיות בשאלה אם להתיר בחוק שימוש בסמים. גם כאן המדענים שואלים איך חומר כימי מגביר את היצירתיות או כיצד הוא פועל על האמוציות והתפיסה שלנו. לפי שעה אין למדע תשובה ברורה על כך.

תוחלת החיים במדינות המפותחות עלתה ב-35 שנה ויותר במרוצת המאה העשרים, וזאת בזכות תברואה טובה יותר, תזונה טובה יותר ומעל לכול – רפואה טובה יותר. העלייה בתוחלת החיים נשאה עמה את המחלות הקשורות בזקנה. אחת המפחידות שבהן היא מחלת האלצהיימר – דמנציה הפוגעת בעיקר באנשים בני 70 ויותר. במחלה זאת הגוף בריא ומתפקד, אך כל מה שקשור לנפש – תפקודים קוגניטיביים, תכונות אישיות ותחושת עצמי – כל אלה נמוגים והולכים. נוצר אדם חלול – הוא הולך ואולי אפילו מדבר אך אין ממשות רוחנית. גם סוגים מסוימים של סכיזופרניה מתאפיינים בנתק בין גוף לבין נפש והתנהגות. הממשות הרוחנית מעוותת אצל החולים האלה. שתי המחלות הללו קשורות לשינויים במבנה המוח ובתפקודו. הבנה טובה יותר שלהן תסייע אולי להבין טוב יותר את הקשר בין הגוף לנפש.

התמהיל המיטבי לשיתוף פעולה בין התחומים השונים של המחקר המדעי הוא עדין ומסובך. חשיבותו הולכת וגדלה לאור הפופולריות ההולכת וגוברת בימינו של לימודים ומחקרים בין-תחומיים. היתרונות של מחקרים בין-תחומיים טמונים באפשרות לפתור בעיות מדעיות שאי אפשר לפתור במחקר בתחום אחד. אולם טמונות בהם סכנות שמקצתן הוזכרו לעיל, כגון השאלת מושגים או מנגנונים לא מתאימים מתחום לתחום. מצד אחר, סכנה נוספת היא התעלמות של תחום מדע אחד מתחומי מדע אחרים – הסכנה שסנואו הצביע עליה בציטוט שהבאתי מפיו בתחילת פרק זה. למעשה, זו עדיין הסכנה הגדולה ביותר.

"ראיית מנהרה" דרך המשקפת של תחום ידע מסוים אחד בלבד עשויה להחטיא לחלוטין את הבנת האובייקט שמבקשים לבדוק. הנה הדגמה ספרותית בדיונית לפער בין התחומים השונים:

בואו נתאר לעצמנו קהילה החיה על אי בודד. התושבים פיתחו ציוויליזציה מפותחת מאוד אבל אין להם ספרים. הם המציאו שיטות אחרות לשמר ידע ולהעבירו. והנה יום אחד פלט הים תיבה גדולה מלאה ספרים באנגלית. התושבים לא ידעו מה הם ספרים. הם ערכו מגבית וייסדו את "המכון לחקר האובייקט המוזר".

בראשונה באו חוקרי האנטומיה. הם הוציאו דוח עמוס מילים לטיניות, ולפיו האובייקט הוא צורה מלבנית בערך, יש לו קליפה עבה משני צדדיו, ובין הקליפות יש משטחים דקים ועדינים. כל משטח, ויש כמה מאות כאלה, עוביו כמילימטר אחד והוא מחובר בצד אחד וחופשי לנוע בצד השני. בבדיקה מדוקדקת יותר נמצאו על כל משטח סימנים שחורים מאורגנים בשורות ומקובצים באופן מסובך ביותר. שיטות הדמיה מתקדמות לא העלו שום ממצא פתולוגי.

אחריהם באו הכימאים. הם חתכו את הספר, המסו אותו בתמיסות שונות וניסו לבדוק ממה הוא עשוי. לא הרפתה מהם התחושה שהסימנים השחורים הם זיהום שנכנס למערכת הכימית. לאחר מאמצים רבים הם הצליחו להיפטר כליל מהסימנים השחורים וגילו שהאובייקט עשוי בעיקר תאית.

בד בבד חקרו פסיכולוגים את האובייקט. הפסיכולוגים הקליניים ניסו לדבר אתו וליצור יחסי אובייקט ותהליכי שיקוף. הטיפול לא כל כך עבד.

הפסיכולוגים הקוגניטיביים ספרו כמה סימנים שחורים בכל קבוצת סימנים. אחרי שבדקו כך את כל הספר הכניסו את הנתונים למחשב ובדקו ממוצעים, סטיות תקן ומִתאמים. הסתבר שהאובייקט הכתוב אנגלית מכיל מילה בת ארבעה סימנים זהים בשכיחות רבה מאוד.

המטפלים באמנות ניסו לשיר, לרקוד ולהשמיע מוזיקה. הם ניסו אפילו סוגים שונים של מוזיקה – אך ללא הועיל.

הפסיכו-פיזיולוגים פיתחו אלקטרודות דקות במיוחד, קדחו חורים עדינים במעטפת האובייקט וניסו לקלוט פעילות חשמלית בעומק שונה מהשטח החיצוני (כל זאת באישור ועדת אתיקה). לאחר מאמצים רבים ולילות ללא שינה הם מצאו שדה חשמלי מסובך במיוחד אבל יציב. בכל פעם קיבלו את אותו קומפלקס של גלים אלקטרומגנטיים. הם הזינו אותו למחשב ואחרי כמה חודשי עבודה המחשב פלט את התשובה: הקומפלקס המסוים הזה מתאים בסבירות גבוהה למילה T H E.

המדענים שעוסקים במדעי העצב האכילו עכברים בספרים קצוצים ובדקו אם מנת המשכל של העכברים גדלה אחרי הטיפול. מקצת החוקרים מצא עלייה ניכרת ברמת המשכל, ואילו אחרים מצאו ירידה ניכרת ברמת המשכל. ניתוח מדוקדק של מוחות העכברים לא העלה הסבר מניח את הדעת להבדל בתוצאות. הממצאים לא חזרו בניסויים על בני אדם.

התזונאים ניסו לשפר את הטעם של האובייקט ואנשי הרפואה האלטרנטיבית חיפשו מחלה שהאובייקט יכול או עשוי לרפא.

אנשי מכון חקר השינה בדקו אם הנחת האובייקט מתחת לכר משפרת את שלבי השינה או מונעת נחירות. המחקר עודנו בעיצומו.

אנשי המחשב ניסו לבדוק אם פתיחה וסגירה של הספר פעם או פעמיים תביא לתגובה של האובייקט, אבל לא מצאו תשובה טובה.

הפיזיקאים שקלו את הספרים, מדדו אותם, הפילו אותם ומדדו את האנרגיה שספר נופל מפיק. הם פיתחו מכונות של דפדוף אוטומטי וכן משוואות מסובכות המתארות את עצמת הדפדוף וקצבו.

הממצאים עוררו עניין רב. נערכו סימפוזיונים בשיתוף פילוסופים ואנשי דת על השאלה מדוע אי אפשר למצוא נוסחה שתתאר גם את העצמה וגם את הקצב של הדפדוף. מה זה אומר לגבי תפיסת הזמן והמרחב, ומה זה אומר מבחינה תאולוגית ומה ההשלכות של זה על חופש הפרט.

הציירים ניסו פרספקטיבות שונות לתיאור האובייקט. הם הגיעו למסקנה שהקוביזם מיטיב לבטא יותר מכל שיטות הציור האחרות את רוח האובייקט.

מוזיקאים חיברו מוזיקת לילה זעירה לדפדוף הדפים. מוזיקאים אחרים חיברו אודה לאובייקט המסתורי. הפזמון שהגיע לראש מצעד הפזמונים הוא "מה עושים הספרים בלילה?"

להקת הבלט המלכותי הציגה מופע בשם "אגם הספרים האבודים". התאטרון הלאומי הציג מחזה מודרני בשם "המקרה המוזר של האובייקט המוזר" וכן את המחזמר "האובייקט, העלמה והמחזר".

כל הדוחות המדעיים וכל הפעילות סביב האובייקט המוזר הובאו לפני זקן השבט. לאחר עיון בכל הדוחות הוא לקח את הספר ושרף אותו והיה מרוצה מאוד שהספר מציית לחוקי התרמודינמיקה. ואז הוא אמר: "ספר – זה כל העניין".

הלקח מהסיפור הדמיוני הזה הוא שלעתים גישה של ריבוי דיסציפלינות לחקר אותה תופעה עדיפה ממחקר המתמקד בתחום ידע אחד. כאמור בפתח דבר, הספר יעסוק במחשבות הסובייקטיביות העולות מהתבוננות בציורי מופת של שלושה מענקי הציור – מיכלאנג'לו, אל גרקו, וּוֶלסקז. המחשבות רב-תחומיות והן עוסקות במדעי הרוח והחברה (אמנות, היסטוריה ופסיכולוגיה) ובמדעי החי (ביולוגיה וחקר המוח). תחומים אלו מייצגים הן את הרוח הן את הפן הפיזי, וזאת בניסיון לשלב את תחומי הידע האלה. נוסף על כך, טמון בספר ניסיון סמוי יותר – לחלץ מתוך מה שידוע לנו תשובה לשאלה כיצד שלושת הציירים הללו הבינו או הדגימו את הקשר בין העולם הרוחני לעולם החומרי.

בדיון בנושאים השונים הקשורים לציור אשתדל להיעזר בעצות שנתן ויליאם בלייק ב"שירי התום" שלו:

לראות עולם בגרגיר חול

ושמים בפרח בר

להחזיק ביד את האין-סוף

ואת הנצח בתוך שעה.[7]

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בעיני המתבונן”