החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

בעקבות אלחנן

מאת:
הוצאה: | 2022 | 240 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

עלילותיה של משפחה אחת − סיפורי מאבק והישרדות, החמצה והקרבה, אהבה ופרידה − משורטטות ביד אוהבת על סמך מקורות מגוונים: זיכרונות ילדות, חומרים שנגנזו במזוודה, מיתוסים שהתקדשו, ספרי עיון ומחקר, ובמשורה גם דמיונו של המחבר. החלק ראשון של הספר מתחקה אחרי מסעה רב המכשולים של המשפחה מפולין לארץ ישראל והתבססותה בה. גיבוריו המרכזיים הם סבא משה, שנעלם בתחילת מלחמת העולם הראשונה רק כדי לצוץ בסיומה ולהוביל את ילדיו לציון; וגם המפעל למוצרי עץ שסבא הקים בתל־אביב ושממנו התפרנסו שלושה דורות מבני המשפחה עד שגווע בפיתול עלילתי המתמצת את החלום הציוני ושברו. גיבור החלק השני הוא אלחנן, בן הזקונים של סבא, שמעלליו הפכו אותו לאגדה משפחתית. מסכת חייו של הדוד הרוויזיוניסט, שהיה מדריך בבית"ר, חייל בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, מפקד באצ"ל והיה שומר ראשו של מנחם בגין על סיפון אלטלנה וקצין בחטיבת גבעתי עד נפילתו בשלהי מלחמת העצמאות, נפרסת בפני הקוראים כדי לחלצו ממעגל השכחה ולהעניק לו קול.

מקט: 4-249-51033
עלילותיה של משפחה אחת − סיפורי מאבק והישרדות, החמצה והקרבה, אהבה ופרידה − משורטטות ביד אוהבת על סמך מקורות מגוונים: […]

הקדמה | המזוודה

כשהייתי ילד רחש בי מה שסיפרה לי אימי ומה שלא סיפר לי אבי. מהצד האחד אשד קולח של קולות ומילים, ומהצד השני – נהר של דממה. הפער נבע מהבדלי אישיות ואופי: בני משפחתה של אימי, מוחצנים ורגשנים, הרבו לדבר, ואילו אבי ואֶחָיו, מופנמים ועצורים, הרבו לשתוק. נסיבות חייהם השונות של הוריי בצעירותם עוד העצימו את הפער. הן אימי והן אבי הגיעו לארץ ישראל כמתבגרים, ושניהם באו מוורשה. אבל בצד של אימי השלשלת המשפחתית לא נותקה עם ההגירה; במהלך העשור השלישי של המאה העשרים הצליח אביה להביא לארץ את משפחתו על ששת ילדיה, וכמה שנים אחר כך גם את אביו ואימו ועוד שניים מאחיו על משפחותיהם. אפילו את המפעל המשפחתי שהותיר מאחוריו בפולין – נגרייה שכּונתה בלשון הפלגה בית חרושת – הקים מחדש בתל אביב. אבי, בן הזקונים במשפחה בת ארבעה ילדים, התייתם מאביו כשהיה בן שמונה בלבד. הוא הגיע לארץ בגפו, בעקבות אח מבוגר ממנו, נמלט מן העניות המנוּולת בבית ומהקנאות הדתית של האם. אח נוסף הגיע לארץ אחריו, אך אימו והאחות הבכורה ומשפחתה נותרו בפולין ונעלמו עם פרוץ המלחמה. אבי ואחיו היו משוכנעים שכולם נספו בשואה.

מה שלא סיפר לי אבי נותר רוטט, מבקש מילים להתמצק בהן. משהו מאותו רטט דבק בי כזיכרון ילדות מטושטש מקיץ 1948. חבורת אנשים מכונסת בחצר בית ערבי בשכונת ג’באלייה ביפו, שזה עתה התרוקנה מתושביה הערבים בדרכה להיהפך לגבעת עלייה. אני זוכר התרגשות עצורה באוויר, חיבוקים מהוססים, שברי שיחה ביידיש, וגם עמוד עשן מסתלסל ממדורה קטנה שלתוכה הושלכו חפצים שהוצאו מהבית. בגדים ישנים? שרידי אוכל? כך פגשו אבי ואֶחָיו את משפחת אחותם האובדת, ששוכנה בבית הנטוש אחרי שהגיעה לארץ ממחנה מעפילים בקפריסין. אז גם נודע להם שאימם קיפחה את חייה במהלך הנדודים בברית המועצות, לשם נמלטה המשפחה כשפלשו הנאצים לפולין. בתה וחתנה היו משוכנעים כי הקפדתה בענייני כשרות החישה את מותה. אבל את כל זה, ועוד דברים אחרים, למדתי רק שנים אחר כך, ולא מאבי. הוא מעולם לא דיבר על ילדותו בפולין. העבר נותר חתום בלבבו; אפילו השמות של אביו ושל אימו, סבי וסבתי, לא נודעו לי אלא באחרית ימיו. היה זה כאילו בהגיעו לארץ גמר אומר למחוק כליל את חייו הישנים. הסיפורים שאבי לא סיפר מתאבכים בי וסביבי ועדיין מחפשים להם קול.

בצד של אימי הסיפורים קלחו, והדמויות שאכלסו אותם – סבי, סבתי, אחֶיה הבוגרים של אימי ואחִיה הצעיר – גדשו את הסביבה הקרובה והקנו לכל מה ששמעתי ממשות וחיוּת. חלק מהן נמצאו במרחק נגיעה ממש. בילדותי התגוררנו בבית משותף בצפון תל אביב, ובו במחצית הקומה שמתחתינו גרה משפחתה של דודתי רחל, אחות אימי, ובמחצית הקומה שמעלינו גר אחיהן אברהם עם משפחתו. השכנות הקרובה העצימה את הגודש המשפחתי והפכה חלק מבני הדודים שלי לחברים קרובים. אבל הקרבה הפכה מעיקה משנִבעו קרעים בַּיחד המשפחתי. סכסוך סביב בית החרושת של סבא, שכל בניו וגם אחד מחתניו (אבי) עבדו בו בזמן זה או אחר, הפך קרובים ושכנים ליריבים והוליד נתק שאוחה רק כעבור שנים. נפילתו של אלחנן, אחיה הצעיר של אימי, במלחמת העצמאות זמן קצר לאחר פרוץ הסכסוך במשפחה קרעה קריעה נוספת, ומכאיבה יותר, ברקמה המשפחתית.

הסיפורים הקרועים האלה התדפקו על דלתי, מבקשים להיכתב, אבל זמן רב התלבטתי כיצד לעשות זאת. ההכרה כי התעוררתי למלאכה מאוחר מדי, כאשר כמעט כל העדים למאורעות כבר לא היו בין החיים, ריפתה את ידיי. בסופו של דבר היה זה דווקא הריתוק לבית בעטייה של הקורונה שהמריץ את הכתיבה. בניסיון להתמודד עם תחושת ההחמצה בחרתי לבסוף בסוגה המשלבת עובדות, זיכרון ודמיון. השתמשתי בחומרים המשפחתיים שנמצאו לי – יומנים, ראיונות, קטעי זיכרונות, מכתבים ותמונות – והסתייעתי גם בספרות עיונית-מחקרית כדי להציב את פרקי העלילה בהקשרם ההיסטורי, המשתרע ברובו על פני המחצית הראשונה של המאה העשרים. השילוב בין מציאות לבדיון מצריך הבהרה. לאורך כל הדרך הבאתי עובדות כהווייתן, ללא השמטות או עיוותים, אך את החללים שבין העובדות העשרתי באמצעות פרשנות הנסמכת גם על עבודת הדמיון. האתגר היה לעשות זאת באופן מושכל ולכונן מציאות שאינה מתכחשת לאמת ההיסטורית, לדברים כפי שקרו, אלא להפך, מעמיקה ומתקפת מציאות זו מכוחה של עלילה קולחת, המכוננת את עולמם הפנימי של הגיבורים ובה בעת מתכוננת מתוכו, וכך הופכת אותה לאמת סובייקטיבית, סיפורית. ישפטו הקוראים אם עמדתי באתגר.

מה שסיפרה לי אימי היה הגרעין שממנו צמחו פרקי הספר, אך כדי לכותבם נזקקתי לחומרים נוספים, שנמצאו לי בהדרגה. מקור חשוב לכתיבת ארבעת הפרקים הראשונים היה קובץ הזיכרונות של דודי, מרדכי וילוז’ני, שנכתב במהלך העשורים האחרונים של המאה העשרים. זיכרונותיו של מרדכי, שנולד ב-1909 וצלח בשיבה טובה את מפנה המאות האחרון, מתייחסים למחצית הראשונה של המאה הקודמת, ובעיקר לעשרים השנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה,

גיבור החלק השני הוא אלחנן, אחיה הצעיר של אימי, שמעלליו הציתו את דמיוני. לא הייתי היחיד שאלחנן הותיר בו חותם. אירועי חייו ומותו של הדוד הרוויזיוניסט, שהיה מדריך כריזמטי בבית”ר, חייל בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, מפקד באצ”ל אחרי המלחמה וקצין בחטיבת גבעתי עד נפילתו בשלהי מלחמת העצמאות, הפכו אותו לאגדה במשפחה. הכרתי אותו בילדותי, אך ההילה שנקשרה לדמותו ערפלה את מה שזכרתי. מי שבסופו של דבר קרעה לי צוהר לעולמו של אלחנן הייתה אלמנתו הדסה, היחידה מדור ההורים שעדיין הייתה בחיים כאשר התעוררתי לחפש חומר על אודותיו. כשנהרג אלחנן הייתה הדסה בת 25, אימא צעירה לנירה בת השנתיים. היא סירבה להיכנע לאסון שפקד אותה ובנתה לה בנחישות חיים חדשים: נישאה בשנית, סיימה בהצטיינות את לימודי התואר השני בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב והייתה למורה נערצת בתיכון בליך ברמת גן. הוריי שמרו איתה על קשר, אבל אני פגשתי אותה פעמים ספורות בלבד במהלך השנים, בעיקר בשמחות משפחתיות. אחרי שנפטר בעלה השני עקרה הדסה לדיור מוגן, תחילה בראשון לציון ואחר כך בהוד השרון. שם, בדירה 264 בבית “עד מאה ועשרים”, פגשתי בה לראשונה כשחזרנו להתראות.

הדסה הייתה בת 85 כשנפגשנו בדירה הקטנה, והיא השתנתה מאוד מאז שראיתי אותה לאחרונה. האישה הקטנה וקלת התנועה – עדיין זכרתי במבוכה כיצד גררה אותי לרחבת הריקודים בחתונה משפחתית, מלגלגת על גולמנותי – שַׁמנה מאוד, התקשתה בהליכה וראייתה התדרדרה. אבל הדירה הייתה מטופחת, ובמרפסת הקטנה קידם את פניי מפל צבעוני מרהיב של פרחי גרניום, פטוניה ואמנון ותמר. עיני התכלת החודרות, סימן ההיכר של הדסה בצעירותה, נעכרו, אבל קולה העמוק נשאר צעיר ורענן ומאום לא נגרע מדעתנותה וממרצה. היא כעסה על המגבלות שגזרה עליה בגידת הגוף ובמיוחד על ההכרח לוותר על קריאת ספרים, אהבתה הגדולה, ועם זאת התייחסה למצבה בפיכחון וללא רחמים עצמיים. עמדותיה הימניות הניציות עוד הקצינו עם השנים, וכבר במפגשנו הראשון מצאתי את עצמי נגרר לוויכוח פוליטי חסר תוחלת, שלמזלי הצלחנו לסיים בהסכמה לא להסכים. רק אחרי שהדסה הלכה לעולמה למדתי מנירה בתה עד כמה יוצאת דופן הייתה נכונותה להמשיך ולהתראות איתי; עם אנשים מהמחנה הפוליטי היריב לא הייתה לה בדרך כלל נכונות לקיים קשר.

ממרומי שנותיה השקיפה הדסה על אהבת הנעורים הסוערת שלה לאלחנן ועל שש שנות נישואיהם, שבהן שהו יותר בנפרד מאשר ביחד, במבט מפוכח. אמונתה בערכים הלאומיים שעבורם שילמה מחיר כבד לא התעמעמה עם השנים, אבל היא תהתה אם הדבק שחיבר בינה לבין אלחנן היה מספיק להותירם יחד לאורך השנים. את הבעת הספק הזאת עצמה יש לבחון בספקנות: הדסה המבוגרת שבחנה בגילוי לב את חייה הייתה אישה אחרת ושונה מאוד מהדסה הצעירה. בעלה השני, פנחס יסעור, אינטלקטואל ומשורר, היה שונה תכלית השינוי מאלחנן, ובהמרצתו היא פנתה למסלול חיים שאין לדעת אם הייתה פוסעת בו אלמלא קטעה המלחמה את נישואיה הראשונים.

במהלך פגישותינו, שנמשכו עד סמוך לפטירתה ב-2015, הלכה הדסה ונחלשה, אך זיכרונה נותר חד כשהיה. באחד מביקוריי גילתה לי סוד: אצל נירה בתה שמורה מזוודה שבה גנזה מכתבים, קטעי יומנים, תמונות ועוד חומרים אישיים מהימים ההם. אוזניי הזדקרו כששמעתי על המטמון, אבל היא סירבה לאפשר לי גישה אליו. היומנים והמכתבים במזוודה, כך טענה, ביטאו את עולמם הפנימי הלא מגובש של זוג מתבגרים, על חיי הרגש ההפכפכים שלו, והמחשבה שכתיבתם הבוסרית תיחשף גרמה לה מבוכה. ניסיתי לשדלה, אך משנוכחתי שהתנגדותה נחרצת הנחתי לעניין. במבט לאחור, קרוב לוודאי שלא הייתי כותב את הספר הזה אלמלא שינתה הדסה את דעתה ממש באחרית ימיה והסכימה שהמזוודה תימסר לי בכל זאת.

אחרי שהדסה נפטרה נירה לא מיהרה להעביר אליי את המזוודה, למרות להיטותי. חשדתי שקושי רגשי מונע ממנה לוותר על החומרים האינטימיים שהפקידה אימה בידיה, אך בדיעבד התברר שהיא פשוט חיכתה לרגע המתאים. ביום הזיכרון ד’ באייר תשע”ז, אחרי שפקדנו את קברו של אלחנן בבית הקברות הצבאי בכפר ורבורג, היא הפקידה בידיי מזוודת עור חומה ומהוהה שעל גבה מודבקת תווית מ”בית המרגוע בית אורן”. הגופן המיושן של הכיתוב והשרטוט העדין של ענף אורן עם זוג אצטרובלים על התווית היו דרישת שלום מעָבָר ארץ-ישראלי רחוק, והתחושה של מסע בזמן רק התחזקה כשפתחתי את המזוודה. נמצאו בה בערבוביה מחברות כתיבה תמה ותעודות בית ספר משנות ילדותה של הדסה בפולין; פנקס זיכרונות זעיר, רובו בפולנית ומיעוטו בעברית מליצית, שבאמצעותו נפרדו מהדסה חבריה לכיתה עם עלייתה לארץ; מחברות ותעודות מבית הספר היסודי והתיכון שלה בארץ; מסמכים מתנועת בית”ר, החל בתעודת סיום קורס מדריכים וכלה בחשבון הוצאות של נשף הסניף ברמת גן; מכתבים מתקופות שונות, רבים מהם של אלחנן והדסה; תמונות מתמונות שונות, חלקן מסודרות באלבום וחלקן תחובות במעטפה, וביניהן בולטת בגודלה תמונה במסגרת שחורה של ראש בית”ר, זאב ז’בוטינסקי; גזרי עיתונים, בעיקר מחרות, ובהם כתבות והספדים על אלחנן, מודעות אבל המתייחסות לנפילתו וידיעות על הישגי קבוצת הכדורגל בית”ר אלחנן; יומנו של אלחנן מימי מלחמת העולם השנייה, חיבורים, שירים ופיליטונים שלו, וכמה עותקים של הקובץ המשוכפל שהדסה הוציאה לזכרו, ובו קטעים מיומנו ודברים שכתבו חבריו. הפרקים בחלק השני של הספר מתבססים על הראיונות שערכתי עם הדסה ועל חומרים הקשורים לה ולאלחנן שמצאתי במזוודה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.