החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

בדמייך חיי

מיידיש: חנוך קלעי | הוצאה: | 2020 | 342 עמ'
זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

"התחלנו ללכת מבלי לדעת לאן. העולם היה פתוח לפנינו, אלא שהיה זה עולם מרוקן. עינינו פנו מזרחה, לאי־שם, הרחק, אל מעבר לים. צעדנו בחלל ריק ובהינו לפנינו.

לרגע הפנינו מבט לאחור.

ראינו אלוהים פנים אל פנים – וַנְחִי".

הוצאת כרמל מוציאה לאור מחדש את היומן שכתב הסופר לייב רוכמן בתקופת השואה. הספר, שטלטל את קוראיו, הופיע בשעתו בכמה וכמה מהדורות.

לייב רוכמן (1978-1918) נולד במינסק מזובייצק שבפולין. בגיל חמש התייתם מאביו, וכשהיה כבן עשר עזב את ביתו וגדל בחצרו של הרבי מפּוריסוב. לאחר שקיבל ‘סמיכה' לרבנות, ‘התפקר' כשהיה כבן שבע עשרה, והתחיל לכתוב בעיתונות היידיש בוורשה. את בדמייך חיי כתב בין השנים 1944-1943, כשהתחבא עם אישתו ועם כמה חברים בבתי איכרים.

בשנת 1950 עלה ארצה, חי בירושלים, ועבד ב'קול ישראל'.

עם השנים ראו אור ספריו בתרגום עברי: בצעדים סומים על פני האדמה (עם עובד, 1976); המבול (הקיבוץ המאוחד, 1988).

ביתו היה בית ועד לרבים, צעירים ומבוגרים, ביניהם ש"י עגנון, גרשם שלום, חיים גראדה, חיים הזז, דב סדן, נחמה לייבוביץ' ועוד.

בתו ובנו הם המשוררת רבקה מרים והכנר יהושע רוכמן.

"מה הייתי עושה באותן השנים בלי רוכמן. הוא אולי בין היחידים, יוצאי השואה, שהסבל לא טשטש את צלמו היהודי. אלמלא חושש הייתי מאי־הבנה, הייתי אומר כי הסבל הוסיף לו קומה, ואם תרצו שיעור־קומה. מורים גדולים היו לי. עם רוכמן עשיתי את כברת־הדרך הארוכה ביותר".

אהרן אפלפלד

מקט: 4-249-50755
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


רשימוּ
רבקה מרים

אולי כדאי יהיה להתחיל ברְשׁימוּ, הוא השריד שהשאיר, על פי קבלת האר"י, האינסוף, כשהצטמצם ופינה מקומו כדי לאפשר למציאות המוכרת להתקיים. כולנו, אומר האר"י, חיים בחלל הפנוי שהותיר אחריו האינסוף עם הסתלקותו, כשבתוכנו, ובכל הרוחש סביבנו, ממשיך לנשום ולפעום הַרשימו, אותו חותם סמוי ובלתי מתכלה של האינסוף.

כשאני מבקשת להעלות כאן, עכשיו, על גבי הדפים האלה, את הבית שבו גדלתי, ברי לי שאני מנסה ללכוד את הרשימו הבלתי נתפס, לאחוז באינסוף שנותר חתום ביומיום, וברי לי שהדבר דומה למי שמנסה לשמר בכף ידו את הרוח הנושבת. עידנים ודורות באים והולכים, כוכבים נולדים וכבים, רעיונות, מחשבות ומושגים נוסקים ונמוגים, ונדמה שגם הרשימו עצמו חומק ומותיר אחריו רק רשימו. הִנה עכשיו אני יושבת לי כאן וכותבת, מולבשת בבטחה בדמותי ובביוגרפיה שלי, כשבעוד זמן לא רב, אם אכן אפשר למדוד הוויה בזמן, תימוג דמותי, ומה שייוותר ממנה לא יהיה אלא רשימו.

ברעדה אני ניגשת לכתוב את שאני עומדת לכתוב, בידיעה שמה שאעלה כאן לא יהיה אלא רשימו של רשימו. לא ניתן להעתיק עולם חי והוֹוִי אל הכתב. המהות החיה, החושית, ההווָה, לא תוכל לעולם לבוא לידי ביטוי בדברים שאני עומדת להעלות כאן, אבל אולי כך זה תמיד, כשדווקא במרווחים שאין למלא מצוי החלל הפנוי שמאפשר לקורא הדברים לקראם, כשרק מתוך אזורי הסְפָר נוצר הסיפור.
***

מהי נקודת הראשית של הסיפור שאני רוצה להעלות?

אכתוב כך – כשאבא נולד היה אביו, ר' שמעון רוכמן, בן שבעים.

אבא נוצר כפלא. נראה היה שר' שמעון לא יותיר בן אחריו. שתי הנשים שנשא מתו עליו, וכן שני בניו, וכשלא נשאר מי שיאמר עליו קדיש, הוא נשא לו לאישה את רבקה־בלומה, את רבקה־בלימה התלויה על בלימה, היא סבתי רבקה'לה ששמי כשמה. רבקה'לה הייתה אלמנה, אם לבן אדום שׂער, מאיר. כשלְקחה ר' שמעון רוכמן אליו אמר לה, ואולי לחש באוזנה, אם תביאי לי בן זכר אמלא את מיטתך במטבעות זהב.

אבא נוצר כנגד הסיכויים, ושנתיים אחרי היוולדו, כשהיה אביו בן שבעים ושתיים, נולדה לאבא אחות, מרים, שאני קרויה גם בשמה.

כנגד הסיכויים. האם כל הַיֵּש מופעל מכוח הַמִּנֶגֶד, נוצר כהתנגדות למשהו, וככל שהמנֶגד הניצב ממול חזק יותר כך מתחזק גם כוח החיות של היצירה?

שרה, רבקה ורחל, האמהות בה"א הידיעה, התחילו כעקרות. הפעם הראשונה שבה מופיע שם ישראל בכתובים הוא במצבת מרנפתח מהאלף השני לפני הספירה – אותה ראיתי במו עיני במוזיאון בקהיר – שעליה נחרט "הוּשָׁם ישראל, אין לו זרע עוד". האם על כוחות הקיום להתגבר תמיד על כוחות האיון ולפרוץ דרכם? האם מה שמובא כאן כאבני דרך בתולדות ישראל נכון, למעשה, לכל הקיום באשר הוא ורק מודגש בתופעה החמקמקה, המתעתעת והעיקשת שקרויה "תולדות ישראל"?

והרי גם הכוח המאיין, הכוח הזה שעומד מנגד ובולם, עז. האם בפעמים שהוא זה שגובר, גם הוא יוצר בצד ההפכי, בסטרא האחרת, יצירת חידלון?

אבא נולד כשאביו, ר' שמעון רוכמן, היה בן שבעים.

גם אני נולדתי כנגד הסיכויים. הורי נישאו בגטו, שלושה חודשים לפני שעלתה כל עירם בעשן. עשר שנים מאוחר יותר נולדתי אני, ילדתם הראשונה. נולדתי למעלה משבע שנים אחרי שהרופאים בישרו לאבי, שחלה לאחר שיצא מהמחבוא בשחפת מפושטת, שנותרו לו רק כמה ימים, או לכל היותר שבועות אחדים, לחיות. נולדתי כשרבקה ומרים, האם ובתה שבשמותיהן נקראתי, ועִמן כל העולם הסובב אותן, כבר נִדְמו כבדותא, או כאגדה. האם נולדתי כְּיֵשׁ מִיֵּשׁ, או כיש מאין?
***

ואיך, דווקא מתוך ובתוך האינות הזאת, הַיֵּשְׁנוּת קיימת בכל מאודה ואפשר להכות שורש בקרקע. ואכן, אנחנו מכים שורש. ואפשר ללטף. ולהריח. ולאכול. וזה ממש טעים. ולפעמים גם ממש לא טעים. ואפשר להשתעשע, להתבדח, לבכות. לצעוק. לריב. ולספר. ולחיות. לחיות מאוד.

כי אנחנו תחִייה.

כי קליפת מותנו נשרה מעלינו ותחתיה נחשפה התחייה.

באיזו פשטות מתקיימת האינסופיות, נוכחת ורוחשת, ביומיום הביתי. כי כן, כך, בפשטות, יש בית. והבית הוא הבית שלנו, שברחוב יורדי הסירה. האם אפשר לראות ביורדי הסירה יורדי מרכבה?

אלא שלא כיורדי המרכבה, איננו פוגשים כאן בסנדלפון ובמטטרון. כאן חיים אנחנו, אבא, אמא, יהושע ואני. והשכנים. והאורחים שממלאים בחג ובחול את החדרים. והכלבים מוֹרְוָוא וצ'ופצ'יק. ועצי הלילך והרימון שבחצר.

השכנים לא נקראים בשמותיהם הפרטיים, קוראים להם אדון וגברת. אדון וגברת פלדמן. אדון וגברת בורוכוביץ'. אדון וגברת ברוכים. אדון וגברת גבאי. הגברת והדוקטור לנסקי. אבל יש גם שמות פרטיים, איגנץ ואדלה מהמכולת, פנחס הסנדלר, חיים הירקן. גם ילדי השכונה כאן, יואב ואמיר ובנצי ועוזי. ואירית שמעוררת קנאה בצמותיה השחורות. וגם רותי. ומיקי. ואיה.

לכל אחד מהמבוגרים מבטא משלו. המבטאים עלו ארצה מהגלות. השפה העברית של הילדים שנולדו כאן היא השפה היחידה בעולם שאין לה שום מבטא.

וגם אם עדיין עומדים עלינו לכלותנו, עכשיו אנחנו בבית. יורדי הסירה. הבית הוא ספינה בעלת שורשים. ספינה שכל כולה מקום. ספינה שהיא מקומו של עולם. הבית הוא ספינה נטועה, אנחנו גלי הים שנעים על גביה בנועם ובסערה, בנחשולים ובאדוות אנחנו עולים ויורדים בה, מעורסלים כמו בחֵיק. ספינת הבית מכילה אותנו ואת תולדותינו, נושאת בה את עברנו ואת שעתיד לבוא עלינו, ולא עלינו המלאכה לגמור.
***

באותו קיץ שחררו אותם הרוסים. הם יצאו אל השמש מתוך הבור שבאסם. מוֹרְוָוא, הכלבה של שׁוּבֶּה וְשׁוּבּוֹבָה, זוג האיכרים שאצלם מצאו מחסה בחודשים האחרונים, הייתה שרועה מתה על הארץ. הגרמנים בנו את העמדה על גג האסם שבו נחבאו, ובטרם נסוגו, הספיקו לירות בה. מוֹרְוָוא נבחה עליהם בזעם, והם לא עמדו בזעמה.

זו היא שהייתה באה למחבוא בכל רגע בו הותרה מהשרשרת, לקבל אהבה מהנחבאים ולהעניק להם מחומה ומליקוקיה.

הם יצאו. הם הסירו את הקש מעל פי הבור ויצאו. השמש הייתה עזה. במקומות אחרים הייתה עדיין המלחמה בעיצומה, אבל כאן, לכאורה, כבר תמה. הם קמו ויצאו.

לבושים במעילי חורף שמצאו היכנשהו, ומאֵין להם דבר נוסף ללובשו מתחת, הם הסתובבו להם כך בחום הקיצי, בין הכפרים. זה מה שהיה. בעברם בין הבתים לבקש פת לחם, או מעט מים, הפנו האיכרים גב. מפעם לפעם היו הכפריים גם מטיחים בשקט, כמדברים אל עצמם, או כלפי אלה ששרדו – כל כך הרבה נשארו. איך זה ששרדו מהם רבים כל כך.

הם היו שישה. אבא ואמא. פוצ'ה, אחותה הצעירה של אמא. אפרים־פרויִם, שברבות הזמן יהפוך להיות בעלה. ופרוימאן, ישראל־אהרן פרוימאן. וגם קוּניאק.

"קוּניאק" היה כינויו של הנער שנסתפח אליהם בחודשים האחרונים. שמו היה איצ'ה רוזנברג. הוא היה בן של חייט מהעיירה הסמוכה, קאלושין. איש לא נותר ממשפחתו. שנתיים שרד בין הכפרים, משוטט בשדות וביערות עם אישה בשנות השלושים לחייה, וזו נלכדה לבסוף בידי האיכרים, שהתעללו בה וקברוה כשראשה בקרקע ורגליה הפשוקות נותרות בחוץ. קוּניאק, הנער איצ'ה רוזנברג שכינויו "קוּניאק", ייהרג ארבע שנים מאוחר יותר בקרבות בנגב, חודשים ספורים אחרי שיעלה ארצה.

הם היו שישה. אנשים צעירים. רזים. כשראינו בילדותנו את התצלום של אבא שצולם כחודש אחרי השחרור, צחקנו וקראנו לו "קופיקו". הוא היה כולו עצמות, רק עיניים גדולות ניבטו החוצה.

בין הכפרים הם הילכו. לא לחם. לא מים. לא בגד. לא מיטה או מזרן להניח עליהם את הראש. בערב, כשהחשיך, הם ראו כמה צריפים. הדלתות היו פרוצות. הם נכנסו בעלטה, הצניחו גוויהם על מיטות הקומות וניסו לעצום עיניים.

רק בבוקר התברר להם שהגיעו למחנה מיידאנק. דרך מקרה הם הגיעו לשם. הגופות, חלקן שרופות, עדיין היו מוטלות שם, בערֵמות מוגבהות. לפני ימים אחדים בלבד היו כל אלה אנשים חיים שנעו וזעו, שקיוו. בפעם הראשונה ראו הניצולים את גיא ההריגה. מאז שירדו למחתרת שמעו רק שמועות, יריות נשמעו, היו סיפורים. כשנתיים לפני כן, בגטו, וגם אחר כך, בימי שהותם במחנה קופרניק שבעירם, הם אמנם חוו את ההריגה הפרועה בראשיתה. כבר אז נשמטה הקרקע מתחת לרגליהם. אבל הִנה כאן, ממש לנגד עיניהם, נמצא הדבר עצמו. רציתי לומר "הדבר במלואו". לא. את הדבר במלואו אין לראות. איש לא יראנו.

גופות גופות. עוד ועוד. ועוד. מתי נהפך גוף לגופה. מהו הרף העין שבו הופך גוף להיות גופה. גוף של ילד. של אישה. של גבר. של זקן.

הם הסתובבו שם, רזים וקטנים. שישה.

כל כך הרבה, כך אמרו האיכרים.

ואז, בקצה המחנה, הם ראו את השבויים. הגרמנים שהפעילו את המחנה לא הצליחו כולם להימלט. שומרים רוסים הקיפו אותם במעגל, רוביהם בידיהם. בתוך זמן קצר יעבירו אותם למחנה שבויים.

אבא קפץ. הוא לקח בכוח רובה מיד אחד השומרים, וזה לא מנעו מכך. המלחמה הייתה עדיין בעיצומה. חוקים התגוללו באפר, ולא רק חוקים.

אבא לקח את הרובה מיד השומר וכיוון אותו כלפי הגרמנים השבויים. אלה בהו בו מבועתים. זה הסוף. אבא ביקש לירות. הוא כיוון את הנשק אליהם, ניסה ללחוץ.

ולא הצליח.

הוא רצה לירות בהם. רצה מאוד. בכל מאודו ביקש לירות בהם. המילים הרכות של חמלה שוב לא היו בו. הוא לא האמין בסליחה ובנוחַם.

הגופות היו שם, מאחורי גבו, מגובבות בערֵמות, תובעות.

הוא הרים שוב את הנשק.

ושוב לא הצליח לגרום לעצמו ללחוץ על ההדק.

בושה נוראה תקפה אותו. הוא התחיל לצעוק כלפי הגרמנים: "אאופשטיין, פאלן, אאופשטיין, פאלן" (לקום, ליפול, לקום, ליפול). הם עשו כך, נלפתים בפחדם.

אבא צעק. וצעק.

ואז געה בבכייה.

הוא השליך את הרובה לקרקע, ופרש הצידה מתייפח.

ואז התחיל להשתעל. שיעול מחריד, כזה שגורף את הנשימה מתוך שורשיה.

והוא הקיא דם. בפעם הראשונה הקיא דם. השחפת התגלתה. היא פשתה כבר אל מעבר לריאות, וכבר הייתה במערכת הדם ובעמוד השִדרה.

הרופאים שאליהם הגיע כעבור שבועות אחדים בישרו שנותרו לו רק ימים אחדים לחיות.

הם טעו.

הוא עלה ארצה והוליד אותי.
***

בֶּערְל, האיש העולז והגלמוד שעיניו טובות ואפלות ושמספר כחול חרוט על זרועו, סיפר לי שבא לבקר אותנו יום אחד, כשהייתי כבת שנה ועדיין גרנו בבית הקטן, הדו־משפחתי, שבקרית יובל, ומצא את אבא יושב על הספה האדומה, אותה ספה שהייתה נפתחת למיטה כשבאו אורחים. אבא הניף אותי מעלה־מטה בידיו, ואני התמסרתי כל כולי לטלטול וצחקתי בקול.

תוך שהניף אותי היה אבא אומר לי ביידיש, "רבקה'לה, ווי איז די בּוּבֶּע? נישטאָ. רבקה'לה, ווי איז מרימ'ל? נישטאָ. ווי איז שמוליק? נישטאָ. ווי איז חיים? נישטאָ, ווי איז מאיר? נישטאָ. ווי איז דינה? נישטאָ" – רבקה'לה, אמר אבא כשהוא מניף אותי, איפה סבתא? איננה. איפה מרימ'ל? איננה. איפה שמוליק? איננו. איפה חיים? איננו. איפה מאיר? איננו. איפה דינה? איננה. כך המשיך אבא למנות את השמות, חוזר ומניף אותי מעלה־מטה, ואני צוחקת, צוחקת.
***

איך הייתה אמא אומרת, לוּ היינו מבינים את האלוהים הוא היה אליל.
***

לפני כמה שנים התעוררתי במיטה זרה בפריז. ראיתי את אור הבוקר הראשון מתחיל לבצבץ מבעד לחרכי התריס בחלון, ולמשך רגע קצרצר ואינסופי לא זכרתי מי אני.

האם גם זה שלא זוכר מיהו מתגעגע?

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.