החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בכוונה תחילה

מאת:
הוצאה: | 2011 | 496 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

מה גרם לאלן הרפר ולסלינה וודג´ לרצוח את ילדיהן? האם נועה, היסטוריונית תל אביבית, מסוגלת להבין אותן? ומה הסיכוי של המספרת של ספר זה, בת־דמותה של הסופרת, להיות אמא טובה לתאומות שלה, כשהמסע שלה בעקבות אלן, סלינה ונועה הופך תובעני יותר ויותר ומטלטל את חיי המשפחה שלה? תמר הגר מתארת נשים המנסות להיות אמהות טובות בתנאים מגבילים: אלן וסלינה, בנות המעמד הנמוך באנגליה של המאה התשע־עשרה, נדחקות לפינה בשל תנאי חיים קשים ובסופו של דבר רוצחות את ילדיהן הקטנים. מולן, וליתר דיוק לצדן, עומדות שתי חוקרות בנות המאה העשרים ואחת, שחייהן נוחים בהרבה והבחירות שלהן בנוגע לאימהוּת אינן דרמטיות כל כך; אך גם בבחירה הטריוויאלית לכאורה שלהן בין אימהוּת לקריירה, יש הרבה מכשולים, עימותים וכאב. גם הן, כמו סלינה ואלן, שבויות בידי המוסכמות החברתיות בנוגע לחייהן של נשים. דמויותיהן של אלן וסלינה, נשים אמיתיות שהספר משחזר את חייהן, קורמות עור וגידים מתוך פרוטוקולים של בית המשפט, רשומות של מפקד אזרחי, מכתבים, תעודות וקטעי עיתונות. הגר מחברת את הפרטים לסיפור שנשען על מחקר היסטורי, משפטי ומגדרי, ואז פורמת אותו, ושבה ואורגת הכול מחדש בספר שחורג מכללי הכתיבה של כל ז´אנר שהוא. סיפורן המרתק של אלן וסלינה נפרש לפנינו אט־אט ככל שמצטברים חומרי המחקר של נועה, דמות החוקרת, שהגר ספק־ממציאה ספק־מתוודה עליה. סיפורה של נועה הוא במידה רבה הסיפור של כל אֵם, ודרכו מספרת הגר גם את סיפורה שלה וגם את סיפורנו שלנו. בהבנה ובחמלה היא יוצרת עוד חוליה בהיסטוריה מומצאת של שושלת־נשית .
בכוונה תחילה הוא הכלאה בין רומן בדיוני לספר עיון: עלילה מומצאת שמאירה חללים חסרים בסיפורן ההיסטורי הרשמי של שתי אמהות, רומן בלשי שמתאר את תהליך הגילוי של האמת ההיסטורית, רומן רומנטי על זוגיות במשבר ועל אמהות שאינן עומדות בציפיות החברה, ואוטוביוגרפיה של חוקרת תרבות, שמדווחת על השתלשלות המחקר שלה, כמו גם על חייה האישיים, וחושפת את הדילמות שלה, תוך שהיא מציגה אפשרויות אחרות של "אימהוּת ראויה". הטקסט המרתק והחשוב הזה הוא שעטנז של עלילות מרתקות ודיון מלומד, עשיר ומעמיק בסוגיות שעוסקים בהן המחקרים הפמיניסטיים העדכניים ביותר. אורלי לובין, אוניברסיטת תל אביב
ד"ר תמר הגר מרצה בחוג לחינוך ובלימודי מגדר במכללה האקדמית תל חי. מנהלת שותפה של המרכז לשלום ודמוקרטיה. ספרה הראשון "חיים רגילים לגמרי" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2000. מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה ובנותיה התאומות .

מקט: 15100363
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח דבר

תמיד היה לי שיח מורכב עם אימהוּת — עם התפקיד החברתי, עם המיתוס, עם הציפייה ממני להיות אמא. כשנולדו בנותי, נעמי ושירה, החלטתי לכתוב את הספר הזה. המחקר והכתיבה לקחו שנים רבות. היו לי תינוקות ואחר כך ילדות קטנות, ועבדתי במשרת הוראה מלאה במכללה האקדמית תל חי, כך שלא התאפשר לי להתפנות באמת למחקר ולכתיבה. כתבתי בעיקר בחופשות בין הסמסטרים, כשנעמי ושירה היו בגן ואחר כך בבית ספר. העובדה שרוב המחקר נערך באנגליה לא האיצה את הקצב. הייתי צריכה ללמוד לחפש חומרים בתרבות אחרת; הייתי צריכה כסף וזמן לנסוע לארכיונים, לנסוע מהמשפחה שלי או עם המשפחה שלי.

הרבה נשים באקדמיה מתמודדות עם הקונפליקט שבין הצורך־רצון להשקיע במשפחה לצורך להתרחק כדי לחקור ולכתוב. אבל משום שאני בחרתי לבחון מחדש את כללי המחקר־כתיבה האקדמיים הממוסדים, מצבי היה קשה יותר. בשנים הראשונות של המחקר לא הייתי בטוחה שהממסד האקדמי יקבל את הספר כתקף־נחשב, ולכן לא כתבתי במסגרת העשייה האקדמית שלי, כך שבמשך תקופה די ארוכה הספר היה רק תחביב של שעות פנאי; וכתחביב הוא היה תובעני מאוד. אחר כך מצאתי קבוצות שייכות, כותבים שיצרו ז'אנרים אקדמיים כמו מיקרו־היסטוריה, המחקר הנרטיבי, אוטואתנוגרפיות וביוגרפיות חדשניות. בטקסטים האלה נשמע קול דומה לשלי, כזה שמערב כתיבת פרוזה ספרותית עם כתיבה אקדמית־היסטורית־סוציולוגית, כזה שמקבל־דוחה את הכללים הברורים שמבחינים בין שני סוגי הכתיבה האלה. אני, כמו כותבים אחרים של הז'אנרים האלה, תוהה באשר לתקפות של החלוקה הנוקשה בין כתיבה ספרותית לכתיבה מחקרית. האם אין מטרתה של חלוקה זו לייצר היררכיות בעייתיות של ידע? ואולי אפילו לצמצם את הנגישות שלו?

הספר הזה נכתב על קו הגבול שבין הכתיבה הספרותית לכתיבה ההיסטורית־סוציולוגית אקדמית. הוא נכתב כך מתוך בחירה. במשך כמה שנים אספתי מסמכים על שתי הדמויות המרכזיות של הספר הזה, אלן הרפר וסלינה ווֹדג', שתי אימהות עניות שחיו במאה התשע־עשרה בדרום אנגליה (מחוזות סומרסט וקורנוול) ורצחו את ילדיהן. למדתי עליהן הרבה מהקריאה במסמכים, וכל מה שלמדתי מופיע בספר. אבל בד בבד גיליתי כמה אני לא יודעת, כמה קשה לדעת, על תקופה אחרת, מעמד אחר, תרבות אחרת, נשים אחרות. לכן קראתי כל מה שיכולתי כדי להבין: ספרי היסטוריה חברתית על אנגליה במאה התשע־עשרה, ספרי היסטוריה משפטית, תיאוריות פמיניסטיות, תיאוריות על אימהוּת, תיאוריות ביקורתיות ועוד. וכשזה לא הספיק, נסעתי לסומרסט ולקורנוול וביקרתי במקומות שבהם הן חיו. במקביל חזרתי כל הזמן אל המסמכים וניסיתי למלא את הפערים באמצעות הידע החדש שרכשתי על המציאות שלהן — ההיסטורית, הגיאוגרפית, החברתית־תרבותית, באמצעות הידע שצברתי במשך השנים ממציאות החיים שלי ושל חברותי כנשים ואימהות, וגם באמצעות היכולת שלי לדמיין ולספר סיפורים.

יותר מפעם אחת עצמתי עיניים והייתי שם, זבוב על הקיר, בעולמן של אלן ושל סלינה. זאת היתה אשליה, אבל היא היתה חיונית לי כדי להכיר את העולם הזר ההוא ולנסות להבין אותו עד כמה שניתן. בספר אני מצביעה באופן מפורש על הרגעים שבהם נדרשתי לדמיון. הדמיון לא תמיד עזר לי. הרבה פעמים נשארתי תוהה, לא בטוחה, מבולבלת, מיואשת, מוותרת מראש. אבל אני מאמינה שחיבור של ידע קיים על המציאות הנחקרת ובִּדיון מייצר את השחזור הטוב ביותר של מציאות היסטורית אפשרית. וזה כל מה שיש לנו־נותר לנו, מציאות היסטורית אפשרית. לכן אני משערת שהשאלה: "היה או לא היה" עולה בספר הזה הרבה פעמים. זאת תהייה חשובה בעיני. לדעתי, היא מלווה אותנו בחיי היומיום שלנו שמלאים בעובדות, בסיפורים ובפרשנויות נכונות ומוטעות.

כמו בספרים שנכתבים בתחומי האקדמיה, גם הספר הזה חושף את מקורותיו, כלומר מבהיר מאַין אני יודעת את מה שאני יודעת. לכן ההפניות הן חלק אינטגרלי מהטקסט. הן מראות איפה אפשר להשיג עוד מידע (בעוד הטקסט עצמו מרבה להתייחס לקושי להשיג מידע) ומוסיפות מידע וסיפורים על הדמויות. בחרתי לא לסמן את ההפניות בטקסט בצורה המקובלת בספרים אקדמיים (באמצעות מספרים קטנים לא ממש ידידותיים שלא מבהירים למה בדיוק מתייחסות ההערות), אלא להבליט קטע ממשפט בתוך הטקסט. מי שמתעניינים בחלק המשפט הזה (למשל כדי לדעת מאין המידע לקוח או מה אפשר ללמוד ממנו עוד) יפנו להערות בסוף הספר, ושם יופיע אותו משפט מובלט עם ההסבר. אפשר להתעלם מחלקי המשפטים הבולטים ולקרוא באופן רצוף. אבל אם תרצו תוכלו לדעת עוד מההערות. רק אם תרצו.

מחקר־כתיבה של ספר רחב יריעה ומורכב לא יכול להיעשות לבד. התקציב של רשות המחקר של המכללה האקדמית תל חי איפשר לי לנסוע לארכיונים ולספריות באנגליה (הארכיון הלאומי, הספרייה הבריטית, הארכיון בברקשייר, בטונטון ועוד) כדי לאסוף את חומרי המחקר. בן הזוג שלי, ירון, היה זה שעודד אותי להמשיך גם כשהתייאשתי; הוא דירבן אותי לשאול גם כשהתביישתי ורציתי לוותר. שאלותיו בתגובה לטיוטות שקרא הכריחו אותי תמיד לחשוב, לחדד, לדייק. השותפות המלאה שלנו בגידולן של נעמי ושירה איפשרה לי ללכת לפרקים הצידה לעסוק במחקר ובכתיבה. במהלך השנים למדתי ממנו ומהבנות שלי על התנהלות של משפחה שבה חלוקת התפקידים היא לא החלוקה הנורמטיבית, והלמידה הזאת הבהירה לי שאף על פי שהמיתוסים הם כלי חברתי רב עוצמה, אסור להיכנע להם. צריך לשאול עליהם שאלות ואפילו למרוד בהם, גם כשמשלמים על כך מחיר.

הספר הזה קיים הודות לבנות שלי, נעמי ושירה, שלימדו אותי הרבה מאוד על אימהוּת, על היכולות שלי וגם על המקומות שבהם אני מבולבלת, לא יודעת, טועה. הן הלכו איתי את כל דרך החתחתים הזאת ביומיום, ולמדו לקבל את העובדה שלפעמים אני שקועה בעולם אחר. הן גם ליוו אותי במשך השנים ברוב מסעותי לאנגליה, והיו איתי לפעמים גם בארכיונים ובבתי קברות. בכל פעם נדהמתי לגלות את היכולת שלהן לעניין את עצמן ולקבל את צורת הטיול השונה שלנו, שהיו בה הרבה רגעים של חזרה לעבר.

והספר הזה קיים גם הודות לרלה מזלי. שש־עשרה שנים אנחנו עובדות יחד וקוראות זו את כתבי היד של זו. הקול, היד העדינה המכבדת והחוכמה של רלה מהדהדים בספר. מיכל שכטר ואחותי דליה הגר קראו את כתב היד והעירו הערות חשובות. ד"ר אורלי לובין קראה את כתב היד בשלבים שונים שלו, יותר מפעם אחת. השיח איתה הבהיר לי את כוחו של הספר ואת חולשותיו, ונתן לי כיוון איך לקצר, לחזק, לשפר. וכמובן הספר הזה לא היה מתקבל ויוצא לאור ללא עלמה כהן־ורדי, העורכת המופלאה שלי, שלימדה אותי המון על הערך של הטקסט הזה, על הדרכים לתקן את הבעיות שלו; אבל בעיקר על חולשתו של אגו, על חשיבותו של משא ומתן ועל הקשבה וקבלה הדדית.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בכוונה תחילה”