החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ניטשה בבתי הקפה של וינה

מאת:
הוצאה: | 2006 |
קטגוריות: פילוסופיה, עיון
זמינות:

61.00

רכשו ספר זה:

ניטשה בבתי הקפה של וינה הוא קובץ מאמרים מפרי עטם של גדולי החוקרים בתחומם, המנתח את הרושם שהותירה הגותו של ניטשה על סופרים, מוזיקאים ואינטלקטואלים מובילים בתרבות האוסטרית בכלל ובקרב יוצרים יהודים בפרט, בשלהי המאה התשע-עשרה ולאחריה.

 

רבים מהם נקראו "יהודי שוליים", באשר איבדו את אמונתם הדתית, התרחקו מהמסורת היהודית ומקהילות ישראל אך התקשו להתקבל על-ידי הגויים שמסביבם. אחדים מהם הובילה השנאה לשורשים של אבותיהם להרס עצמי ולהתמוטטות. אחרים מצאו עצמם ב'אזור המפורז' בין אינטגרציה ודחייה.

 

 

בשפתו של סטפן צווייג , יהודים אלה אכלסו את 'העולם של אתמול'. זהו עולם שחרב, עולם מופלא שבו גדולי היוצרים היהודים המקוריים, האינטלקטואלים המבריקים והרגישים כל כך, חשו בגאונותו של ניטשה, עסקו בו ופחדו ממנו כאחד.

 

הם הראשונים שהרגישו (יחד עם ניטשה עצמו) את בואה של תקופה ברברית שתשמיד את עולמם, אותם עצמם ואת תרבותם האיכותית כל כך, ותהפוך כל זאת לעיי חרבות.

 

עם מותם השאירו לנו יהודים אלה אוצרות תרבות שחוברו בתקופה יחסית קצרה. אך בארצנו טרם תורגמו לעברית עדכנית המיטב מן היצירות הללו. לכן מטרתו המרכזית של הקובץ הזה לשמש מעין 'גל-עט' לגאונים הנשכחים והבודדים הללו ולהביא לקורה הישראל ולו שמץ מאוצרות רוחם העמוקה, הבעייתית והייחודית כל כך.

מקט: bbateyhacafeshelnitchze
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
זמין בגרסה מודפסת בלבד.

רוברט ויסטריך | פרידריך ניטשה וה-Fin-de-Siecle האוסטרי

המושג הצרפתי הרווח Fin-de-Siecle, מעלה באוב הלכי נפש של ליאות, תשישות עצבים, תמהונות, גנדרנות והתמסרות עצמית להדוניזם – שאפיינו חלק ניכר מהתרבות האירופאית בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה. לצד החיפוש התמידי הגובר אחר הנאות מיניות מתוחכמות והשימוש המופרז באלכוהול, סמים וחומרים נרקוטיים אחרים, צצה ועלתה הסגידה ליופי לשמו. זו באה לידי ביטוי בעבודותיהם של חוג 'וינה הצעירה'

(Jung Wien) ומשוררה המשובח ביותר, הוגו פון הופמנסתל,

(Hofmannsthal, 1874-1929). בסקירותיו את הספרים החדשים של סופרים צרפתים בני זמנו כמו מוריס בּרֶס (Barres) ופול בורז'ה (Bourget), איבחן הופמנסתל הצעיר בשנינות, את תסמין הרגישות המאומצת, שיתוק כוח הרצון וירידה פנימית בחיוניות, ותחושתו הייתה שאלו תכונות האופי של בני דורו. במאמר שכתב ב-1893 על המשורר האיטלקי הדקדנטי, גבריאלֶה דֶ'אַנוּנציו (העתיד להיות ממנהיגי הפאשיזם האיטלקי), ציין הופמנסתל שהרומנים שלו נקראים כמו "פרוטוקולים פסיכופטיים". הם היו סימפטום למצבה של 'סוף המאה' בה הפולחן הקדחתני ליופי נטה מהחיים אל האסתטיקה של המוות. למרות שמשבר סוף המאה השפיע רק על כמה אלפים מבין חברי האליטה האינטלקטואלית והאמנותית בערים החשובות של אירופה, היו הם (כפי שציין הופמנסתל), אלו שייצגו את "תודעת" דורם.

 

[…] נראה שישנם שני דברים אופנתיים כיום: ניתוח החיים והמנוסה מלחיות אותם […] חיי הנפש מנותחים יחד עם חלומותינו. השתקפות או פנטזיה. בבואת-ראי או תמונת חלום […] אתיקה קונוונוציונלית הנעשית קודרת על ידי שני אינסטינקטים – הדחף להתנסות והדחף ליופי, הדחף להבין ולשכוח.

 

באותה שנה, מארי הרצפלד מסאית וינאית, מבקרת ומתרגמת של ספרות סקנדינבית מודרנית לגרמנית, ניתחה את הלך הרוח הפסימי של הדֶקַדֶנטים בתקופת סוף המאה ותיארה אותם כ"נשמות עייפות".

 

אנו מוקפים עולם שבו האידיאלים הולכים ומתים: אידיאלים שאותם ירשנו מאבותינו ואשר אנו אוהבים בתשוקה עזה. חסרה רק ההתלהבות. הקדחת הנצחית הזו של הרוח, יצרה את דלדול הדם ואת החולשות האחרות של האורגניזם.

 

בכל מקום הייתה תחושה של עייפות עולמית אשר ליוותה את הדיכאון שנגרם על ידי עצבים לאים. כך נוצרה תערובת קטלנית של "ייאוש אדיש", תחושות ליאות וסופיות שמוצו במה שכונה "אווירת סוף המאה". הייתה זו אווירה שתרמה להופעת הספקנות, החובבנות, הבִּלבַדִּיות (סוליפסיזם), ליחסיות ולמגמה הפופולרית של אמנות לשם אמנות. מכאן כוח המשיכה הרב שהיה לאינדיווידואליות הרדיקלית בקרב רבים כל כך מן האינטלקטואלים של סוף המאה התשע-עשרה, שהיו חדורים בדחף לאמץ את מה שכונה בידי הסופר מוריס בּרֶס "פולחן האני." גם באנגליה הוויקטוריאנית של סוף המאה, נוער הזהב של המעמדות הגבוהים, כפי שהשתקף בספרו של אוסקר ויילד דיוקנו של דוריאן גריי, הציג במידה זהה את החיפוש האנוכי אחר תענוגות וחושניות המשוחררים מעכבות אתיות; הם גילו סגידה אמיתית לנעורים, לאסתטיקה נטולת עכבות, לחציית גבולות ולמציאת קסם הדעיכה בשחיתות ובניוון.

 

באקלים תרבותי זה קיבלו כתביו של הפילוסוף הגרמני, פרידריך ניטשה, משמעות חדשה; אירונית למדי העובדה ששנת 1889 הייתה בדיוק הזמן שבו סבל ניטשה מהתמוטטות עצבים סופית. למרות אסונו האישי, כתביו של ניטשה כבר הילכו קסם על קוראיו, במיוחד בקרב הנוער האירופאי של ה-Fin-de-Siecle, בעיקר אצל "הלא בוגרים והלא שלמים. חמי המזג וחסרי הניסיון, הרכים והמעוצבים רק בחלקם, מקרב הדור הצעיר […]". כפילוסוף של סתירה (הסותר את עצמו וגם את האחרים), זכה ניטשה לחסידים בלתי צפויים בקרב קוראים צעירים שקל היה להשפיע עליהם – אותו זן אנשים שתמיד עוררו בו אי-אמון. לפי פלס:

 

במהלך הזמן, הפך ניטשה לצעיר הנצחי, ליותר ויותר נערי. לאחר שהפך למייסד כיתות וליוזם דת, חזר בסופו של דבר לגיל ההתבגרות של האנושות. ואם אנו בוחנים אותו מקרוב, מתוך עמימות תחושותיו המוקדמות ואינסופיותו, בטלטלה המתמדת שלו בין ייאוש לאקסטזה, איננו יכולים שלא להימנע מלהשתמש במלה הצורמת "פילוסוף ההתבגרות."

 

פלס אפילו השווה את ניטשה לישו, אשר בברית החדשה קרא לדור הצעיר יותר להצטרף למחנהו: "תנו לילדים לבוא אליי!"

 

מקור המשיכה העיקרי של ניטשה טמון היה במסר הבלתי מתפשר שלו. הוא היה בעל עמדה של מוחלטות – מתייחס בסובלנות מוחלטת או מוקיע באופן מוחלט – זה גם מנהגם של הצעירים. ניטשה היה לוחמני ותוקפני – כמו הצעירים. ניטשה השתנה כמו מזג-אוויר אביבי הפכפך, בעודו שואב הכול לתוך מעגל ההתבוננות שלו. הוא חשב שיהיה מסוגל לאמוד הכול על פי ניסיונו, בעודו פוטר עצמו מעוֹל המעמסה של שיטה מסוימת. לא עמדה בפניו כל מטרה. הוא תמיד רמז למשהו אחר. רחוק יותר, מיסתורי יותר.

 

בדיוק בשל היות ניטשה כה חמקמק, מיסתורי, רב-ניגודים ועם זאת ללא ספק רדיקלי, הפך ליותר ויותר מושך בקרב הנוער האוסטרי של סוף המאה. גם אם תוכן יצירותיו היה מבלבל, תמיד ניתן היה למצוא סגנון בכתיבתו – הוא עשה שימוש מבריק בשפה שנשמעה כמו מוסיקה. הייתה לכך חשיבות מיוחדת באוסטריה שהאסתטיקה והמוסיקה היוו חלק חשוב מתרבותה. אפילו הרמן בּר, איש שהיה ידוע באי-יציבותו, ודוברה המגלומני של האמנות המודרנית באוסטריה בשנות התשעים של סוף המאה (הוא פטר את הפילוסוף הגרמני כ"כותב פיליטונים מוכשר ומשעשע" בלבד), לא יכול היה להכחיש שניטשה היה קריא מאוד. עובדה זו לכשעצמה הייתה איכות נדירה ביותר בספרות הגרמנית של סוף המאה.

 

אחרים היו פחות נדיבי-לב. הברק האיכותי שהיה לאפוריזמים של ניטשה, לא חסך ממנו למשל, את שבט הביקורת של מקס נורדאו. נורדאו, יליד בודפשט, עיתונאי ורופא במקצועו, תיאר את ניטשה כתמצית הטירוּף בספרו שהפך במהרה לרב-מכר התנוונות (Entartung), ופורסם ב-1892. נכון הוא שנורדאו תיאר גם את ויילד, רמבו, ורלן, בודלר, שופנהאור, וגנר, איבסן, זולא ואפילו את טולסטוי כסוטים ו"דֶגֶנֶרַטים". אבל זעמו הגדול ביותר כוון לניטשה ומעריציו. מבקר התרבות האוסטרו-הונגרי הנמכר ביותר הזה, התעקש לטעון כי "הוא [ניטשה] הפך להיות אמצעי להגברת המגפה הקטלנית של המחשבה. והתקווה היחידה להישמר מפני התפשטותה, טמונה בהוצאת טירופו של ניטשה לאור היום ובסימון חסידיו […] כהיסטריים ומטומטמים".

 

נורדאו היה ניאו-פוזיטיביסט ליברלי המגויס לחשיפת התרבות המודרנית כתופעה פתולוגית אשר שורשיה "המנוונים", טמונים בהפרעות אורגניות. בעיניו הפסיכיאטריות, יצירתו של ניטשה פשוט הייתה "זרם אינסופי של צירופי-מלים, חזרה תמידית של אמירת רעיונות הזויים, קביעות מתנשאות שמקורן באשליות השכל ובתהליכים אורגניים חולניים". לקרוא פרוזה שכזו היה כמו לשמוע מטורף "עם עיניים רושפות, תנועות נטולות רסן ופה קוצף, המנביט החוצה כתבים מנופחים מחרישי אוזניים." ניטשה וחסידיו היו אגו-מניאקים, שאינם מסוגלים לראות דברים כפי שהם, שאינם מבינים את העולם האמפירי או מסוגלים להשלים עם המציאות. עוינותו של נורדאו גם הצביעה על הפרדה אידיאולוגית עמוקה יותר. כנציגו הקלאסי של ההומניזם והנאורוּת האירופאית, הוא מצא בשלילה רדיקלית של ההתפתחות האבולוציונית, האמת האובייקטיבית והמדע הפוזיטיבי מצדו של ניטשה, מעשה תועבה הפסול מיסודו. התעקשותו של ניטשה על בכורת הערכים האסתטיים, יחד עם מתקפתו על הרעיון שאפשר לדעת באופן אובייקטיבי את הממשות, היו רק כמה קוצים מתוך רבים בבשרם של הליברלים הפוזיטיביסטים בגרמניה ובאוסטריה. הם ראו בניטשה איום על הרציונליזם הנאור של המאה התשע-עשרה.

 

כעסו של מקס נורדאו על ניטשה, היה שיפוטו של רופא (שהתמחותו במחלות עצבים), כמו כן גם של מבקר תרבות. נורדאו שאל את מושג ה"דגנרציה", שטבע אותו לראשונה ב-1857 פתולוג הנפש הצרפתי, ב.א. מורל (Morel), שהושפע מעבודתו של חברו הקרוב, הקרימינולוג צזרה לומברוזו (Lombroso). נורדאו השתמש בשיטות החקירה שלהם, לגבי כל המגמות באמנות ובספרות של ה-Fin-de-Siecle. הוא העדיף להתמקד במבנה הנפשי ולא במבנה הפיסי של אלו שזכו לכינוי "דגנרטים", שנראה כי (כמו ניטשה) נעו בין היגיון לטירוף. מונעים על ידי רעיונות כפייתיים, רגשנות, התלהבות עצמית ואנוכיות חסרת גבול. "סוטים חברתיים" אלה, מסוגלים היו לבצע פשעים "בשלווה ובשאננות עצמית הגדולים ביותר". "הדגנרטים" של ה-Fin-de-Siecle, באדיקותם העצמית, במלנכוליה שלהם, בפחדם מפני חורבן ומעצם היותם מקוללים, סייעו ליצירת הלך-הרוח השולט של ייאוש אפוקליפטי. הם הציגו לעתים מזומנות (על פי נורדאו) נטייה לחולמנות ריקנית, למיסטיות או לעיסוק ברעיונות מעורפלים. כולם הפגינו היעדר משמעת עצמית בולט לעין. בניגוד לצזרה לומברוזו, שחשב שדגנרטים מוכשרים במיוחד יכולים לעתים קרובות להוות כוח מניע לקִדמה אנושית, שיפוטו של נורדאו היה הרבה יותר שלילי. השפעתם של אמנים דקדנטיים כמו וגנר, או אינטלקטואלים כמו ניטשה, עשויה אמנם להיות עמוקה, אך תמיד הוליך הדבר לנזק ורק הוביל אל פי התהום.

 

בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה, היה נורדאו מבקר התרבות המשפיע ביותר באימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא תיאר את המגמות המודרניסטיות של ה-Fin-de-Siecle האירופאי כביטוי לחולשה נפשית. בספרו דגנרציה, ציין באכזריות את ניטשה כדוגמה בולטת עיקרית ל"טירוף המוסרי". עם זאת, היה לשני הוגים אלו הרבה מן המשותף. הם עסקו כמעט באותה מידה של אובססיביות, בהתנוונות, בהשבחת הגזע, ובהגדרת ערכי ה"טבעי" וה"בריא"; מעניין ששניהם הפגינו דחייה מוחלטת כלפי הדת הממוסדת. גם נורדאו וגם ניטשה, חששו מפני הסיכוי לחורבנה הקרוב של התרבות. אולם שניהם חיפשו בדרכים שונות, כיצד לחדש את האנושות מפני איום הניהיליזם והדקדנטיות. אך נורדאו נשאר נאמן לגרסה כוחנית של ליברליזם – זו הדוגלת בחופש המחשבה, שבמידה מסוימת נשחקה בגרמניה ובאוסטריה בתחילת שנות התשעים של המאה התשע-עשרה. מנקודת השקפה זו ניתן היה לראות את ניטשה רק כמי שמעודד ומקדם את הניהיליזם, למרות שנלחם בכל מאודו נגד גילויי תופעה זו. אירונית למדי היא העובדה כי דווקא מקס נורדאו (שהיה יהודי מתבולל לחלוטין ובשנת 1897 הפך לתומכו העיקרי של הרצל בתנועה הציונית), בביקורתו על ה"אמנות המנוונת", צפה את הנאציונל-סוציאליזם – יותר מכתביו של ניטשה עצמו. אולם בעולמו הנפשי של נורדאו, היו אלו פילוסופים כדוגמת ניטשה, אשר ייצגו את "האויב":

 

הבה נדמיין לנו את זרתוסטרא של ניטשה משתטה עם האריות, הנשרים והנחשים מקרטון שלו שנלקחו מחנות הצעצועים, או את הסהרורים הדקדנטים, המרחרחים ומלקקים את שפתיו, או את "איש הכוח המתבודד" של איבסן, שטוקמן (Stockmann), ורוזנר (Rosner) שלו, תאבים להתאבד – הבה נדמיין יצורים אלו המתחרים עם המשכימים קום, אינם מתעייפים לפני השקיעה, שראשם צלול, קיבתם איתנה ושריריהם מוצקים: ההשוואה תעורר בנו צחוק.

 

התקפתו האלימה של נורדאו על ניטשה, כלל לא הייתה אופיינית לדור האמנים והסופרים הצעירים של וינה, למרות ה"פסימיות התרבותית" שלהם שמתחת לפני השטח. האיכות האסתטית של יצירות ניטשה, היוותה מקור משיכה ועניין לאסתטיקה של חברי החוג הספרותי 'וינה הצעירה' (Jung Wien), הרבה יותר ממה שיכול היה לעורר מורליסט פּוּריטני כדוגמת נורדאו. יתרה מזה, דור ה-Fin-de-Siecle נמשך מאוד לקריאתו של ניטשה לסגנן את אופיו של אדם. יצירתו הציעה להם הגדרה עצמית חדשה כנגד הערכים הממוסדים. הגדרה במסגרת של מושגים תרבותיים, ולא במסגרת של הגדרה פוליטית צרה. יחד עם זאת, אין לשכוח את "איסטרטגיות" חשיפת המסכות וביקורת ניפוץ הערכים כנגד המוסר המקובל שניטשה דגל בהם. אלו כבר מצאו הד ברור בקרב האוונגרד הספרותי עשרים שנה קודם לכן. קבלה מוקדמת זו של ניטשה, משמעותה, שבווינה של שלהי המאה התשע-עשרה ניטשה היה מוכר יותר מאשר במרבית הבירות האירופאיות.

 

עם פרסום עיונים שלא בעִתם, בשנת 1874, הפך פרידריך ניטשה בן השלושים למורה הדרך לאובדי העצות – במיוחד בקרב הסטודנטים בווינה. התקפתו העזה על הזלזול בערכי האמנות של בני תקופתו, זיכתה אותו בכמה אוהדים נלהבים ב'אגודת הקוראים של הסטודנטים הגרמנים בווינה'. הם ציפו ללידה מחדש של התרבות הגרמנית, שתהיה מונעת על ידי רעיונותיהם של ניטשה, וגנר ושופנהאור. הם ראו בניטשה שותף לביקורת כנגד "אגוצנטריות מייצרי הכסף והרודנים הצבאיים", כהוגה היוצא נגד הניצול החמדני, והרציונליזם הסטרילי.

 

בשנות השבעים המאוחרות של המאה התשע-עשרה, נמשכו הסטודנטים בווינה, בראש וראשונה, ל"ניטשה הווגנריאני" – הוגה הדעות הרומנטי, שכביכול קורא לרנסנס הלאומנות הגרמנית המבוססת על שותפות קהילה תרבותית. למרות המוזרות שבדבר, ניטשה הווגנריאני מצא חן במיוחד בעיני יהודים צעירים רדיקלים בחוג הסטודנטים של וינה; אלו שהתנכרו למסורתם שלהם וחיפשו להשתלב בתוך מודל של שותפות תרבותית גרמנית (Kulturgemeinschaft) בעלת חיוניות חדשה. חזונם האוטופי על פאן-גרמניות תרבותית, השתלב היטב עם האידיאל הניטשיאני של "התגברות עצמית", והמצע הפוליטי לרפורמה חברתית סוחפת. בין היהודים הניטשיאניים הראשונים באוסטריה, נמנים זיגפריד ליפינר (Lipiner) [מחברו של הספר פרומתיאוס המשוחרר מכבליו (Der entfesselte Prometheus)]; ויקטור אדלר, שייסד מאוחר יותר את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית; אחיו זיגמונד; ההיסטוריון לעתיד והאידיאולוג המוביל של הפאן-גרמניות האוסטרית, היינריך פרידיונג (Friedjung); המלחין השאפתן שיהפוך מפורסם במהרה, והעיתונאי המרכסיסטי הידוע, היינריך בראון. אחד מהלא יהודים הבודדים בחוג זה היה אנגלברט פרנסטורפר (Pernerstorfer), שבין השנים 1878 עד 1883 נע בין הלאומנות הגרמנית הגזענית הקיצונית של גיאורג פון שֵנֶרֶר (von Schoenerer), להגות האינטרנציונל האוסטרי הסוציאל-דמוקרטי. ניטשה הצעיר – אז עדיין פרופסור בבזל – שהיה נערץ על החוג הווינאי, מוכר היה כבר כמחבר הורס המוסכמות של הולדתה של הטרגדיה, ושופנהאור כמחנך. אמנים ואינטלקטואלים בורגנים רדיקלים כמו ויקטור אדלר, פרנסטורפר, היינריך בראון, ליפינר ומאהלר, גילו בכתבים אלו את ההיגיון המקורי והמאתגר של ראיית האדם כאצילי. ניטשה לימד אותם כיצד לטפח את העצמי האינדיווידואלי, ואת ההעלאה על נס של העומק הרוחני. הם למדו ממנו להתמקד בחשיבותו של הרצון האנושי הסובייקטיבי בעיצוב האדם, החברה וההיסטוריה. סוציאל-דמוקרטים כמו היינריך בראון וויקטור אדלר, הושפעו מאוחר יותר גם מאזהרותיו של ניטשה שכוונו נגד מנטליות העדר ואיש ההמון.

 

בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה, חברי 'חוג פרנסטורפר', עדיין ראו בכתבי ניטשה דוגמה "החיה בינינו כנוכחות רבת עצמה". ואכן, הם הפכו במהרה למקור השראה בקרב הווגנריאנים היהודים, בעניין הצורך בעבודה פנימית כדי להגיע להתעלות עצמית וליצירתה של קהילה תרבותית אמיתית. ניטשה היה נערץ כמורה הדרך ל"הפיכתם של כל הערכים" (Umwertung aller Werte), המשלב חזיונות וגנריאניים של איחוד מחדש אמיתי של העם (Volk) הגרמני עם חלומות על סדר חברתי צודק יותר. אולם, באמצע שנות השמונים של המאה התשע-עשרה, אותו חלום של פאן-גרמניות התמוטט – לפחות בקרב היהודים המתבוללים שבקבוצה – עם עלייתה של הגזענות האנטישמית המודרנית בתנועה שהם סייעו לייסדה. באותו זמן, עם התגברות האנטישמיות ה"טבטונית" של החוג הביירוייטי (Bayreuther Kreis), התנתק גם ניטשה עצמו מווגנר. למרות זאת, שני עשורים אחר כך, עדיין ניתן היה להבחין בסממנים חזקים של הקריאה הניטשיאנית ללידה תרבותית מחודשת, להתגברות עצמית ולפילוסופיית החיים שלו (Lebensphilopsophie) ביצירות אפיות כמו הסימפוניה השלישית של גוסטאב מאהלר שהולחנה ב-1895/6.

 

ניטשה הפך להיות למקור השפעה חשוב ביותר בנוף האינטלקטואלי של וינה ב-Fin-de-Siecle מבלי שמעולם ביקר בעיר שבה מצא את חסידיו הראשונים. השפעתו זו באה בעיקר בשל חשיפתו נטולת הפשרות את האשליות הבורגניות הליברליות. הניסיון העקבי לפגוע בליברליות של התרבות והפוליטיקה באוסטריה של סוף המאה התשע-עשרה, העניק רלוונטיות חדשה לדיאגנוזת הזמן המאוד מעמיקה שלו; כוח משיכה חזק יותר היה גם ל"רדיקליזם האריסטוקרטי" שלו. נראה היה שניטשה התעלה מעל לחלוקה המוכרת בין ימין לשמאל. האנטי-אינטלקטואליות הטבעית שלו, הראייה הפסימית שלו את טבע האדם, והדגש שלו על כוחות היצרים, התאימו היטב לתרבות האוסטרית שעתידה להוציא מתוכה את יצירתו הפסיכואנליטית של פרויד, הגִרסה המדעית יותר של האינטואיציות המרשימות של ניטשה

 

בהנה האיש (Ece Homo) שפורסם ב-1888, תיאר עצמו ניטשה כפסיכולוג הראשון בין הפילוסופים, וכינה את הפסיכולוגיה – דרך המלך לבעיות היסוד העמוקות ביותר של הקיום. הוא צפה למעשה מראש את מה שקרל שורסקה (Schorske) התייחס אליו יותר מאוחר כתגלית המרכזית של התרבות הווינאית ב-Fin-de-Siecle – ה"אדם הפסיכולוגי". ניטשה היה פסיכולוג דק אבחנה בזכות עצמו, אשר תפס בחדות ראייה מרשימה את מעמקי משבר האינדיווידואליות בחברה הבורגנית. עבודתו עוסקת כל הזמן בפיצול ובאי- היציבות של האני הגברי, בסכנת הניהיליזם, בחשיבות "הבעיה היהודית" ובצמיחתה של ריקנות הערכים (Wertvakuum) בציוויליזציה המערבית.

 

מספר משמעותי של חדשנים תרבותיים בווינה, חלקו עם ניטשה כמה מההנחות הפילוסופיות שלו על העמימות, הנזילות והיעדר ההגדרה, שכל כך אפיינו את המודרניות המערבית. גם להם הייתה אותה תחושה אפלה מבשרת רעות ואפילו פטאלית, לגבי קִצה של התרבות הגבוהה מסביבם, אבדן הצורה הקלאסית והשפעות ההשטחה של פוליטיקת ההמון הדמוקרטית. הם חלקו עמו גם את תחושת הבידוד והבדידות – עם התערובת רבת העצמה שלהם של להט וכאב, של ריחוק חברתי וטיפוח עצמי נרקסיסטי. בדידות האני של כה אמר זרתוסטרא, המסכה הסיפורית של החוזה המתנבא, המונולוגים הפיוטיים של הגאון הכלוא בסובייקטיביות של עצמו, היוו חלק חשוב מהפֶּרְסוֹנָה הניטשיאנית ומהנוף האינטלקטואלי הרחב יותר של וינה בסביבות 1900. במאבק הפנימי ההירואי, "העל אנושי" של אוטו ויינינגר נגד ה"פמיניזציה" וה"התייהדות" של תרבות ה-Fin-de-Siecle, אותה התייסרות שבשנאה העצמית (עם ההדים הניטשיאניים שלהם ) הגיעו עד למימושן בהתאבדות.

 

ניטשה גם צפה מראש את התסמונת הקלאסית של אבדן הזהות, שהפך לנושא עיקרי ב'חשיבה האוסטרית' בתחילת המאה העשרים. עשר שנים לפני רוב בני זמנו, היה מסוגל לצפות את הנזק שתגרום ה"עצבנות" המודרנית למעמדות הבינוניים המתורבתים. עובדה משמעותית היא יכולתו לאבחן את התפוררות האני המפוצל, זמן רב לפני שפרויד החל במחקריו על מרכיבי האני השונים.

 

ניטשה אף צפה את הבעיה המרכזית אשר גילה ארנסט מאך (1838-1916), הפילוסוף הבולט של וינה בתקופת ה-Fin-de-Siecle – היינו, מושג האני שאינו ניתן להצלה (Das unrettbare Ich) – האני המפוצל עד כדי כך שכבר לא ניתן להושיעו. באותה מידה התנבא ניטשה לגבי התחושה הפנימית של "מִגְבָּלוֹת השפה" – זו הייתה תחושה פנימית שמאוחר יותר נחקרה בקפדנות רבה על ידי לודוויג ויטגנשטיין. הרומן המודרני הנהדר של רוברט מוסיל האיש ללא תכונות, בסגנונו הפילוסופי האינטרוספקטיבי והפרטנות הספרותית של האני, מכיל אף הוא מוטיבים ניטשיאניים רבים, כפי שעושה 'חוויית המרת הדת' של הלורד שאנדוס (Chandos) שתוארה בצורה חיה כל כך על ידי הוגו פון הופמנסתל ב-1900. הדים ל"פתרון" הדיוניסי של ניטשה לבעיית הניהיליזם, ניתן למצוא לא רק אצל הופמנסתל, אלא גם אצל סטפן צווייג – שבהשפעת ניטשה ופרויד – שאף לשקם את בריאותו הנפשית של האני הפצוע ולגלות מחדש את כּוּלִיוּת החיים. זה היה במידה רבה הפרויקט שנטלה על עצמה לוּ אנדראס-סלומה (Salome) – בת לווייתו בעבר של ניטשה (ומאוחר יותר אחת מחסידותיו של פרויד), ששאפה לשחרר אנרגיות ויטליות ולשקם את ההרמוניה האבודה של האני עם הטבע ועם העולם.

 

בחזון שיקום ההרמוניה הטבעית ניתן למצוא גם משמעויות ניאו-פגאניות, מרומזות ומבשרות רעות לימין העממי והפאשיסטי של אוסטריה. אין כמעט ספק בכך שסלידתו של ניטשה מהדמוקרטיה המשטחת, מהשוויוניות והסוציאליזם, נגעה במיתר רב עצמה בקרב הפאשיסטים באירופה כולה בשנות העשרים של המאה העשרים. הם אימצו בשקיקה את פילוסופיית החיים הגברית-ויטלית שלו. עוד לפני העידן הפאשיסטי, פילוסופים וינאים כדוגמת אוטו ויינינגר, הושפעו מניטשה כסמל גברי המנוגד לאידיאל הדקדנטי המודרני של "תרבות ביסקסואלית". במידה ולא מפקחים על כך, הנטייה לפמיניזציה עלולה, על פי תחזיתו ההיסטרית של ויינינגר, להסתיים בהרס כל יצירתיות אנושית. האנטי-פמיניזם היווה חלק אינטגרלי מהאנטישמיות והאנטי- מודרניות הפאשיסטית של תרבות הנגד, שלה תאמו כתביו של ניטשה.

 

האם התנגד ניטשה לפמיניזציה של הגברים ולנטיית הנשים לגבריות? לא היה זה עניין פשוט כל כך. היו מספר סופרים וינאים כפטר אלטנברג (Altenberg) למשל, שהעריצו את ניטשה, אך יחד עם זאת נותרו אויבים מושבעים של "האתוס הגברי". היו אחרים כמו קרל קראוס, שיחסו היה אמביוולנטי ליצירתו של ניטשה – במיוחד לאחר 1914 – למרות שאהד את האלמנט הדיוניסי בתורתו. שלא כמו ניטשה, קראוס האמין שנשים קרובות יותר לאידיאל הדיוניסי ומסוגלות לשקם את תחושת השלמות החסרה לאנושות.

 

מובן שבווינה, כמו במקומות אחרים באירופה לאחר 1900, לא עוררו כתביו של ניטשה תגובה אחידה. מגוון הזרמים האמנותיים, הפילוסופיים, הספרותיים והפוליטיים שיצירתו שימשה להם השראה, לא היו מוגבלים למחנה פוליטי מסוים, למדינה מסוימת, לאזור מסוים, למעמד חברתי מסוים או למגמה תרבותית מסוימת. האפוריזמים שלו, המטאפורות, אִמרותיו ומחשבותיו יצרו עם זאת מילון חדש. הסגנון הניטשיאני של "התפלספות עם פטיש", היווה מקור משיכה לחקיינים רבים – אף אחד מהם לא הפגין את אותה מקוריות או השיג השפעה דומה, אך כל אחד מהם תרם ל"שינוי הערכים" של המאה העשרים.

 

אין ספק שתביעתו של ניטשה לאותנטיות אישית, הותירה באוסטריה חותם רב-עצמה במיוחד על בני הדור של 1900. אוטו ויינינגר, קרל קראוס, לודוויג ויטגנשטיין, רוברט מוסיל, ארתור שניצלר, מרטין בובר וסטפן צווייג, הם רק כמה דוגמאות ידועות להשפעת להט החשיבה והדמיון הניטשיאניים, אשר הותירו את חותמם העמוק במהלך השנים הבאות של המאה העשרים. לאחר ניטשה – בפעם הראשונה בתולדות הפילוסופיה – סוגיית מה ניתן להציג באופן לוגי, או הנחות של מה נכון ומה מוטעה, או דעות מקובלות שניתן לשאת ולתת עליהן, לא המשיכו עוד להתקיים בנפרד מהאני השואל. מכאן ואילך, איש לא יכול היה לחמוק ממבחן האמת הניטשיאנית. מה המחיר שעליך לשלם במונחים אקזיסטנציאליסטיים כדי להגיע לאמת, שבסופו של דבר יכולה הייתה להיות אך ורק אישית? סוגיות כמו אותנטיות ומחויבות, הפכו למרכזיות. מחשבות לא יכלו עוד להישאר מנותקות מהאיש העומד מאחוריהן.

 

היו אלה תובנות ניטשיאניות, שבלעדיהן הפילוסופיה של לודוויג ויטגנשטיין הייתה נותרת סתומה. זוהי הנחה שהחלה לחלחל מבעד לנוקשות של אוטו ויינינגר, ומחשבותיהם של כמה מהידועים ביותר בקרב 'יהודי השוליים' בתקופת ה-Fin-de-Siecle הווינאי. הבעיה שאותה ביקש ניטשה להבהיר בצורה מוזרה, הקדימה את הדור שייצר את המודרניות הווינאית בסביבות 1900. היה זה דור שעמד לפתע בפני ריקנות, ואקוּם ערכי שבו הכול נדרש לבחינה מחודשת; מקום בו כל הוודאויות, שקודם לכן היו קשורות לאמונה טרנסצנדנטית ואידיאולוגיות חובקות כול, התערערו. היה זה עולם שבו ניטשה הכריז על מות אלוהים. דבר לא היה כפי שהוא נראה, והכול הפך להיות אפשרי.

 

אין זה מפתיע שהיו אז אינטלקטואלים וִינאים, שרבים מהם, אך לא כולם, היו יהודי-שוליים (יהודים גבוליים הלכודים בין שתי תרבותיות), שזיהו באבחונו של ניטשה את החברה המודרנית – תיאור מרשים של מצבם הקשה. אם וינה היוותה "אבן בוחן להרס העולם", אזי ניטשה היה הסיסמוגרף הראשון שלה, והשבשבת לאסון הממשמש ובא על התרבות המערבית.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ניטשה בבתי הקפה של וינה”