החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ביום בו תקרא לי אבא

מאת:
הוצאה: | 2018 | 278 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

כל הילדים הרגילים דומים זה לזה. כל ילד מיוחד, מיוחד בדרכו שלו

עד לידתו של אברומי היינו אנחנו ילדים רגילים. כמו ילדים רגילים, הרגשנו כמעט בלתי מנוצחים. אין דבר שנעשה, שלא יצליח. אין מכשול, שלא נוכל להתגבר עליו. לא הבנו עד כמה זרחה עלינו שמש התמימות. לא הבנו עד כמה חיינו עשויים להיות שונים.

ספר זה נולד מלילות ארוכים של יאוש, ומימים נפלאים של תקווה. את הימים, קל לי לשכוח. לפעמים, אתה יודע שהם היו כאלו רק בדיעבד. את הלילות הקשים אתה חש במלוא כובדם בזמן התרחשותם. לא אשכח אותם לעולם.

ספר זה נכתב בכדי לתאר את החוויה ההורית, הזוגית, ולא פחות מכך את החוויה האבהית של גידול ילד עם אוטיזם. לפעמים נדמה שלילדים מיוחדים יש רק אימהות. האבות, נעלמו. רציתי לכתוב כדי לתת לאותם הורים ולאותם אבות תקווה וכוח במאבק הצפוי להם עם המוסדות, עם המשפחה, עם החברים ועם האויב הקשה מכולם — עצמם. רציתי לכתוב כדי לומר להם: אל תוותרו. אתם פוסעים את צעדיכם הראשונים במסע ארוך וקשה. הילד שלכם לעולם לא יהיה ילד רגיל, אך אם תשקיעו, תראו פרי בעמלכם ושכר בפעולתכם.

רציתי לכתוב כדי לחוות את הצער על מה שיכול היה להיות ולא להיות לעולם, ומתוך כך ללמוד לחיות וגם לשמוח במה שיש.

ורציתי לכתוב, וגם כתבתי, כדי לתת פתחון פה נדיר למי שאינו זוכה כמעט לעולם לפתחון פה — לנער המיוחד, אברומי, שיוכל להשמיע את דבריו, את צעקתו, ואת שמחתו.

מקט: 4-1386-1016

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1: בוכה

‘זה בן,’ אמר לנו הרופא בסריקת המערכות. החלפנו מבטים של אושר. במעלית היורדת מחדרי הבדיקה לחניית הרכב כבר ידענו מה יהיה שמו של הרך הנולד.

חברי הטוב, אבי פישר, נהרג בלבנון. גדלתי עם אבי מגיל שלוש ונפילתו בקרב הייתה מהחוויות הקשות בחיי. לא עבר יום בו לא חשבתי עליו ונדרתי לקרוא לבני בכורי בשמו. כבר בשבוע הראשון להיכרותנו סיפרתי על אבי לחנה, אשתי, שגם הכירה את הוריו האציליים בביקורים הרבים שערכנו בביתם. למעשה, האירוע הראשון בו הופענו בפומבי כבני זוג היה בהכנסת ספר תורה לזיכרו של אבי.

אבי חייב להיות שם. בדרך מבית החולים הדסה בהר הצופים לביתנו בקיבוץ העירוני בירושלים השתעשענו בכמה אפשרויות לשמו העתידי של הילד (אביחי? אביב?), אך כשיצאנו מן המכונית ליד הבית, כבר ידענו: אברהם חיים. ובקיצור, אברומי.

היינו זוג צעיר, בני עשרים ושבע, מלאי תקוות ושאיפות בעולם האישי והמקצועי. חנה התחילה בכתיבת עבודת הדוקטורט שלה בתלמוד, וכיהנה כרבנית-מחנכת במדרשת לינדנבאום. בעולם הדתי-אורתודוכסי הייתה חנה פורצת דרך בשני מובנים. אין באקדמיה נשים רבות העוסקות בתלמוד, ובמדרשת לינדבאום היא הייתה אחת הראשונות לכהן כרבנית-מחנכת. בשניהם, היה צפוי לה עתיד מזהיר.

אני שימשתי באותה עת ראש מטה של שר הקליטה יולי אדלשטיין. הייתי צעיר יחסית וכבר נשאתי על כתפיי אחריות מרובה ויולי נתן בי אמון רב, העניק לי סמכויות רבות ואפשר לי לקדם תהליכים רבים ומשמעותיים במשרד. הייתי משוכנע שאמשיך לפעול בשירות הציבורי, והיו לי חלומות גדולים על תפקידים משמעותיים והובלת רפורמות. אלו היו השנים הגדולות של עליית יהודי ברית המועצות ויהודי אתיופיה ואני הסתובבתי במקומות שונים ומשונים ועסקתי בהבאת יהודים לישראל ובקליטתם בה.

חודשי ההיריון עברו בציפייה דרוכה. חנה, כדרכה, לא התלוננה. אפילו את הקשיים והכאבים הקשים ביותר פטרה כעניין שולי. בהתקרב מועד הלידה, הלכנו לקורס הכנה ללידה. לצד הורים צעירים אחרים התאמנו בחיתול בובות, שמענו הרצאות על השותפות בלידה ועל הנקה. במהלך הקורס סיפרה לנו מנהלת הקורס על הקשר העז שייווצר בינינו לבין התינוק המקסים שייוולד לנו. איש לא אמר מילה על כך שיש אפשרות שייוולד לנו ילד שאינו מושלם.

עם התקרב מועד הלידה, קרצו לנו חלונות הראווה בבקשה שנקנה פריטי ציוד עבור התינוק. עגלה. שמיכה. צעצועים. בגדי תינוק. נעלי גרב זעירות. הסתכלנו, אך לא קנינו. המשפחה והסביבה אמרו לנו פה אחד: אל תביאו דבר לביתכם, מחשש עין הרע.

בסוף חודש דצמבר 1998 התחתנה אחותי חן עם בחיר ליבה, דני. חנה ואני נסענו עם משפחתי המורחבת לאלקנה, לחגוג בשבת שבע ברכות. כשהסבנו לארוחת הערב ביקשתי לברך את חן, ואמרתי שאני מבקש לדבר בערב, כי מתוקף הנסיבות איני יודע אם נוכל להישאר באלקנה עד צאת השבת. לפנות בוקר, הניחה חנה יד על כתפי. ‘זה מתחיל,’ היא אמרה. ובשבת בבוקר נסענו לבית חולים הדסה עין כרם בירושלים.

הלידה החלה, אך לא התפתחה. זריקת האפידורל שחנה קיבלה האטה את התהליך עוד יותר. תחילה שמחתי על העיכוב. בטיפשותי, חישבתי כי אם התינוק ייוולד בשבת, הרי שברית המילה תחול בשבת הבאה, והדבר היה משבש את רצוננו באירוע גדול ומשמעותי, שבו בני משפחתו של אבי וחברינו לתנועת הנוער יהיו עמנו כשנקרא לילד על שם אבי. אכן, האדם מחשב חשבונות ואלוהים צוחק בשמים…

הלידה התפתחה לשלב האחרון שלה באיטיות מייסרת. חנה סבלה מאוד, אף שסף הכאב שלה גבוה מאוד והיא מעולם לא החצינה כאב. אני הסתובבתי בחדר, כמו כל גבר, וניסיתי להועיל — אך כמובן ללא הצלחה.

במיטה הסמוכה לזו של חנה שכבה יולדת אחרת, שאף היא המתינה ללידה. בעוד היולדת סובלת וצועקת צפה בעלה בשלווה במשחק כדורגל. נדמה היה אפילו שהיולדת משתדלת להנמיך את זעקת כאבה, כדי שלא לשבש את חוויית הצפייה של הבעל. וכצפוי במקרים כאלו, הלידה שלה התנהלה במהירות הבזק. שנינו ליווינו במבטי קנאה את האישה העולה למחלקת התינוקות עם הרך הנולד. בעלה נותר במסדרון חדר הלידה, צופה מעל מסך הטלוויזיה בסיומו של המשחק.

הלידה שלנו, לעומת זאת, לא התקדמה. האחיות עודדו את חנה להמתין ולא למהר להתערבות חיצונית כמו ניתוח קיסרי או לידת ואקום, אך הלידה התעקשה שלא להתפתח. אחת עשרה שעות אל תוך הלידה, קראו האחיות לרופא. הוא נזף בהן מולנו על שהמתינו זמן רב כל כך. ‘אתם לא רואים שהעובר כבר במצוקה?’ אמר. לחדר הובאו מלקחיים וציוד נוסף, ובתוך דקות ספורות נשאב בננו בכורנו בוואקום ובמלקחיים אל אוויר העולם, מוקף במים מקוניאליים.

* * *

שנים רבות הסתובבתי מלא ברגשות אשם. אולי באשמתי התעכבה הלידה? אולי זה מה שהפך את אברומי למה שהוא? אולי אם הייתי לוחץ על האחיות לזרז את הלידה הכל היה שונה? אולי בגלל הרצון שלי באירוע ברית גדול לא הייתי ער מספיק למה שמתרחש? אולי אני הסיבה לכל זה?

שנים רבות לא הייתי מסוגל לדבר על כך עם איש. רק עם חנה דיברתי. היא, הנידה בראשה ובדרכה הרציונלית אמרה: ‘אין שום דבר שיכולת לעשות ולא עשית. זו הייתה לידה ראשונה ובאמת לא ידענו איך זה צריך להיראות. היו סביבנו אחיות ורופאים רבים ואם הם לא שמו לב לכלום ולא בקשו את הקדמת הלידה — גם אתה לא יכולת לעשות זאת.’ וחנה הוסיפה: ‘וגם אם היה לך חלק כלשהו בכך — מה זה יועיל לך להתעסק עם זה?’

* * *

חדרה של חנה נמלא פרחים, שוקולד ומבקרים. לחנה היה קשה לשאת זאת — היא ביקשה רק מעט שקט ושלווה אחרי הלידה הקשה. ביום שלישי, שלושה ימים לאחר הלידה, שבנו סוף סוף לביתנו. חנה חשה עייפות וחולשה. טקס הברית נקבע ליום ראשון, היום השמיני להולדת הבן. הרגשנו כי הבית נמלא אור. ביום חמישי, שלושה ימים לפני טקס הברית, נסעתי לקברו של אבי בבית הקברות הצבאי בפתח תקווה, לספר לו על הולדת בני ועל כך שביום ראשון הוא ייקרא על שמו. משם המשכתי לבית משפחת פישר בקריית אונו, לבשר על הלידה להוריו ולהזמין את נורי, אביו של אבי, להיות סנדקו של אברומי.

ערב הברית, נאספו הילדים בביתנו בקיבוץ העירוני בירושלים בו גרנו לומר קריאת שמע על מיטתו של הילד, ועוזי הכהן ברכו בברכת כהנים: יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. ברכנו, ולא ידענו כמה נחוצה הייתה הברכה.

בבוקר הברית נמלא בית־הכנסת אורחים ונכבדים. הרב ליכטנשטיין קרא בשמו של הילד, אברהם חיים, וחנה ואני דיברנו על דמותו של אבי ועל הסיבה שהביאה אותנו לקרוא את ילדנו בשמו. עיני הקהל דמעו כשהביטו בנורי ובלה, הוריו של אבי. נורי הסנדק אחז בילד בחזקה. עיניו נותרו יבשות.

* * *

לידת בני הבכור מילאה אותי בציפיות לא הגיוניות. כל החלומות שהיו לי אי פעם ביחס לעצמי, הוטלו לפתע על כתפיו הצרות של תינוק בן יומו. הוא זה שיהיה חכם ויפה ומוצלח, ואם אפשר גם זהוב שיער וגבוה — וזה לא כל כך משנה אם אתה עצמך אדם ממוצע קומה ומטה.

אך ברגע שבו נסגרה מאחורינו הדלת — אנחנו ואברומי בפנים, המשפחה והקהילה וברכותיהם בחוץ — החלה שנת זוועות. אברומי לא פסק לבכות אפילו לרגע, לא ביום ולא בלילה. חנה ואני היינו זוג צעיר, ולא ידענו איך להתמודד עם האתגר. ניסינו ככל יכולתנו לשוב לחיים של שגרה יחסית, אך דירתנו הקטנה נגדשה בכי עז של תינוק, ששום דבר שבעולם כמעט, לא הצליח לגרום לו להירגע.

שלושת חודשי חופשת הלידה של חנה לוו בבכי מתמשך. אברומי לא יצר קשר עין, לא הניע מבטו לצדדים. רק שכב במשך שעות ובכה ובכה ובכה.

המצב לא השתפר עם תום חופשת הלידה. חנה שבה לעבודתה, ונאלצה לעבוד שעות רבות נוספות, ביום ובלילה, בטיפול באברומי המייבב. אברומי שנא להיות בתוך הבית. הוא רצה לצאת אל המרחבים שבחוץ. שוב ושוב יצאנו לטיול עמו, ובכל פעם כששבנו לבית פרץ בבכי תמרורים בלתי פוסק.

בהדרגה, פיתחנו כמה שיטות להתמודד עם הבכי. גילינו כי התנועה מרגיעה את אברומי והוא נרדם בזמן נסיעה. מרגע שגילינו זאת, ביליתי שעות רבות בנסיעה איטית ברחבי ירושלים. הייתי חוזר מיום עבודה, נוטל את רשימת הטלפונים ואת אברומי למכונית, נוסע ברכב עד הירדמו, וממשיך בטלפונים במשך שעות רבות, כדי לאפשר לחנה לישון מעט. ברגע ששבתי הביתה, מנסה בזהירות להוציא את אברומי מהרכב, מיד היה הפעוט חוזר לבכות.

חנה הייתה אחראית לטיפול באברומי בשעות הבוקר המוקדמות. בשעה חמש לפנות בוקר הייתה מתעוררת לקול בכיו, ולוקחת את התינוק בעגלה לטיול ברחובות קריית מנחם שבירושלים. לעתים נערך הטיול בקור הירושלמי העז של בוקר חורפי, ואברומי שכב בעגלתו, עטוף בשכבות ביגוד רבות. השכנים ליוו במבטם את האם המשוגעת, שיוצאת לטייל עם בנה באור ראשון ברחובות הצוננים. עבורי היה פרק זמן זה שעת השינה היחידה לקראת יום העבודה המתקרב.

בקיבוץ העירוני בקריית מנחם שבירושלים, שבו גרנו באותן שנים, היו זוגות צעירים רבים ותינוקות רבים. חנה ואני כאחד באנו ממשפחות מרובות ילדים. ראינו תינוקות רבים שהתפתחו בצורה רגילה והמסקנה שלנו הייתה שאנחנו עושים משהו לא נכון. והא ראיה, הילד לא מתפתח. רק שני דברים הרגיעו מעט את אברומי: תנועה קבועה החוזרת ונשנית על עצמה ומעט מוסיקה.

הניסיון להרחיב את מגוון התנועות או המוסיקה נדון לכישלון. אברומי אהב את התנועה על ערסל ישן מסוים ודבק בכמה קלטות מוסיקה, שלא היה מוכן להיפרד מהן. גם מן המוצץ המיוחד שלו סרב להיפרד בשום אופן. לילות רבים בילינו בזחילה על הרצפה, בחיפושים אחרי המוצץ הנעלם.

הפכנו להיות אנשים שלא נעים להיות במחיצתם. מי רוצה להיות עם זוג שמגיע לכל מקום עם ילד בוכה וצועק, ערסל גדול וישן, שהילד חייב לשכב בו, וטייפ עם קלטות ועליהן מוסיקה מסוימת. הרגשנו שלכל מקום מלווים אותנו מבטים של כעס או חמלה. כל התינוקות סביבנו גדלו, התפתחו, עמדו והחלו לדבר. אברומי נותר מאחור.

באחת השבתות נסענו לבקר את הוריו של אבי פישר, שהתרגשו מאוד לקראת בואו של אברומי. לביקור הצטרפו גם אחיותיו של אבי, שבאו כדי לראות את הילד שנקרא בשמו. אברומי העניק להם קבלת פנים בדמות סעודת שבת שכולה בכי מתמשך. הבאנו איתנו את הערסל הפלאי, יצאנו לטייל עם אברומי בחוץ — אך דבר לא הועיל. החדר הסגור והזרים שהופיעו בסביבתו גרמו לפעוט להילחץ ולבכות בלא הרף.

הבנו שכך אי אפשר וחילקנו את סעודת השבת למשמרות: חנה טיילה עם אברומי במחצית הראשונה של הסעודה, ואילו במחצית השנייה שלה התחלפנו. נורי ובלה ניחמו אותנו: הוא בוודאי קצת חולה, ולכן הוא בוכה. עוד מעט, הכל יהיה בסדר.

גם לנו היו הסברים ותירוצים. בכל פעם, אחד אחר. פעם טענו שמדובר בטראומת הלידה והברית. אחר כך נשענו על כאבי בטן, שיניים ואוזניים או כל תירוץ מצוץ מן האצבע שעלה על דעתנו. בפועל, לא היה לנו שום מושג מה מקור הבעיה ואיך להתמודד אתה. עד גיל שנה, התמודדנו איתה באופן הפשוט ביותר: אברומי הוחזק ברצף בידי חנה, בידיי או בידי כל אדם אחר שהסכים לסייע לנו.

הרגעים הקשים ביותר היו באירועים משפחתיים. שנינו, בנים למשפחות מרובות ילדים, הרגשנו מומחים-למחצה בהתנהלות עם ילדים. היה זה מובן מאליו בעינינו שכשנהפוך להורים נצליח לעמוד במטלה בכבוד, ממש כפי שעמדו בה הורי ואחיותיי לפניי. עם אברומי, לא הצלחנו להתעלם מהתחושה שבאה מתוכנו ומהביקורת הסמויה והגלויה שהוטחה בנו: איך זה שאתם לא מסוגלים לפתור בעיה כזו? מה קרה לכם?

לעתים התבטאה הביקורת בהערות מזדמנות: מה אתם עושים בדיוק עם הילד? למה הילד כל הזמן על הידיים? אתם בטח מפנקים אותו יותר מדי. לא צריך לפנק אותו כל כך. בני משפחה רחוקים, ששמע התינוק הבכיין והוריו הכושלים הגיע לאוזניהם, שפעו הצעות נדיבות יותר לחינוכו של הצאצא: תנו לנו אותו לשבוע ותראו איך אנחנו מטפלים בו כמו שצריך.

לי היה קשה במיוחד לשאת את מבטיה של אמי. דעתה של האישה החכמה והיקרה הזו הייתה ועודנה חשובה לי, בכל דבר ועניין. היא מעטה לדבר ולהעיר הערות. נשכה שפתיים ושתקה, אך פניה ומבטה העוקב אחרינו, מעבירים את אברומי מיד ליד ומחזיקים אותו על הידיים, ביטא את רחשי ליבה: בארצות סקנדינביה, ארץ מוצאה, אף אחד לא היה מגדל ילד בצורה כזו, בניגוד לכל הכללים המומלצים של דר’ ספוק ודומיו. לא כך עושים זאת.

רק שנים מאוחר יותר, אחרי האבחון ואחרי שעמדו לצידנו לאורך שנים, נכונים להגיש עזרה בכל דבר, פנתה אמי אל חנה ובאצילות וברגישות ביקשה ממנה סליחה על ימי בראשית אלו, בהן שפטה אותנו לכף חובה, וסברה כי איננו הורים טובים.

מבטי ההורים היו כמדקרות חרב, אך הדקירות היו מיותרות: אנחנו פצענו את עצמנו שוב ושוב בתחושת אשם וכישלון. איך זה יכול להיות? איך ייתכן ששנינו, אנשים מוכשרים העושים חיל בכל אשר יבחרו לעשות, איננו מצליחים בדבר כה פשוט? מה אנחנו מפספסים כאן? במה שגינו?

והשעות תקתקו, הימים חלפו, החודשים נמתחו ובני גילו של אברומי החלו לחייך אל הוריהם, לנשק, לדבר מילים ראשונות. אנחנו נותרנו עם ילד שמבטו אטום, בוכה ובוכה ודמעותיו מתערבות בדמעותינו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ביום בו תקרא לי אבא”