בת המעמקים

הקדמה

אל תרימו כוכב־ים מאחת הזרועות שלו

ידעתם שיותר מ־80 אחוזים משטחי הים עדיין לא נחקרו? שמונים אחוזים, אנשים! יכול מאוד להיות שברגעים אלה ממש בת־ים ודיונון ענקי חולקים ארוחת מקרוני אצות ותוהים מתי נקלוט שאטלנטיס לא היתה אלא פארק שעשועים שהשתבש נוראות. מי יודע?

אף אחד לא יכול לדעת בוודאות, כי חלק גדול כל כך מהים נותר לא־נודע. והלא־נודע מפחיד אותי מאוד, כך שלא תופתעו לשמוע שגם הים מפחיד אותי מאוד. אולי זה התחיל בגיל עשר, כשהרמתי כוכב־ים מאחת הזרועות שלו… ומהר מאוד מצאתי את עצמי מחזיקה בידי רק זרוע אחת מתפתלת. בזמנו לא ידעתי שהזרועות של כוכב־ים יכולות לצמוח מחדש. הייתי בטוחה שאני רוצחת. צנחתי על ברכיי וייללתי באימה (מארה על זרועותיי רבות־העוצמה! יצור ימי חף מפשע… הושמד לעד! זה אומר שיש לי פטור לתמיד משיעורי התעמלות?).

אבל ככל שמשהו מפחיד אותי יותר, כך מושך אותי יותר לעסוק בו. מאז אותו מפגש גורלי עם כוכב־הים, האוקיינוס, על תושביו המשונים — כן, כן, אני מסתכלת עליכם, מלפפוני־ים ונחשוני־ים — תפס מקום של כבוד במחשבתי כממלכה של עוצמה אינסופית, של יופי בלתי־נתפס ושל פוטנציאל לא ממומש.

״בת המעמקים״ של ריק ריירדן מצליח ללכוד באופן מושלם את השילוב הזה של התפעמות ואימה.

אם השתוקקתם אי־פעם לסיפור שיגרום לדופק שלכם לדהור, לריאות שלכם להשתנק מאינספור הפתעות ותהפוכות, לנשמה שלכם להתנשף מהמאמץ להכיל אוסף של דמויות שכוללות מאפי קינמון קטנים, גאוניים וייתכן שצמאי־דם (אה, כן, ויצורי מעמקים עצומים שבסך הכול רוצים שמישהו יאהב אותם), את כל זאת ועוד תמצאו בספר שלפניכם. הסיפור שלנו מתחיל בשני בתי ספר יריבים ובאירוע הרה־אסון שבעקבותיו יוצאים תלמידי כיתה ט’ מ’אקדמיית הַרְדינְג־פַּנְקְרוֹפְט’ למשימה מסוכנת, לחשוף טכנולוגיה שיכולה לשנות את העולם. נשארתי במתח לאורך כל הספר, בעוד הצוות מנווט בין הרפתקאות טכנולוגיות, חידות ממעמקי הים ומהלכים צבאיים שאיכשהו גרמו לי להרגיש חכמה יותר למרות העובדה שישבתי מכורבלת בשמיכה רכה במשך רוב היום.

אני לא מסוגלת להעלות על דעתי קברניטה מוצלחת יותר מאָנָה דָּקָר המרשימה לאחוז בהגה של ההרפתקה התת־ימית הזאת. אנה היא כל מה שחלמתי להיות כשהייתי בת חמש־עשרה. נערה אמיצה, מבריקה, גאונה בלשנית וחברתו של דולפין בשם סוקרטס, ובנוסף — פרט חשוב מאוד עבור רשני, הנערה החולמת בהקיץ — בעלת עץ משפחה שהיה לאגדה.

אתם מבינים, אנה היא אחת הצאצאיות האחרונות של קפטן נֶמוֹ, ושם העניינים מתחילים להסתבך. כבת דקר האחרונה, אנה מתמודדת עם מורשת שעשויה לשנות את האופן שבו מבין העולם את תחום הטכנולוגיה, ועם שאלות גדולות אפילו יותר, כמו מה מגיע לנו, ומה אנחנו חייבים לאחרים? קל לקבל את ההחלטות הנכונות כשכל העולם מסתכל, אבל כשאת נמצאת עמוק מתחת לפני המים, במקום שבו השמש לא יכולה לראות אותך, את עשויה למצוא את עצמך עושה דברים שמעולם לא ציפית שתעשי…

עבורי הסיפור הזה מזכיר מאוד את האוקיינוס עצמו. הוא מרגש ומפחיד במידות שוות, וכך או כך — מגניב ממש. תיהנו! ואל תאכלו יותר מדי מאפי קינמון.