החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ברחובות הקרובים

מאת:
הוצאה: | 2017 | 310 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

החלק הראשון הוא קובץ סיפורים קצרים (הסיפור הארוך מכיל 48 עמ' לפי 300 מילים לעמ'). בחור כותב שירים, אך למעשה הוא מקבל אותם מ'רשת שירים' המביאה לדמיון רב בין השירים של הכותבים. בחורה המבקשת לנסוע לים נאלצת להחזיר את הים, שהורחק מהחוף על ידי קונצרן ידוע. פקיד זוטר הפך את הארץ למדבר בסיוע בנקאית. ועוד סיפורים, באווירה קצת מרעננת ולא שגרתית.
החלק השני הוא רומן בשם 'עונת הצמיחה'. אפשר לקרוא לזה רומן דיסטופי ('עתידני' אבל הפוך לאוטופי). בחור שוכר דירה בשכונה ליד הים, מתחבר לילדים חסרי בית, הופך להיות מעין מדריך שלהם, מנסה ללמד אותם שמגיע להם בית. אחד הילדים יורה למוות בנדבן שעשה למען נזקקים. הבחור נחשד ע"י המשטרה כ"יועץ משפטי של קבוצת טרור", היות והוא מתמחה בעריכת דין, אך לא נמצאות ראיות נגדו, וגם – התקופה היא כאוטית, ובתקופה זו יועץ משפטי של קבוצת טרור אינו עיסוק בלתי חוקי. הוא חוזר לבית אמו וכך מתנתק הקשר בינו לבין בחורה שהכיר כשגר ליד הים. הוא מבין שעזיבתו לתקופה לבית אמו, גררה ניתוק קשר עם הבחורה. בחורה זו נסחטת ע"י עורך הדין שהבחור מתמחה אצלו. לאורך הרומן הוא מנסה להניע את עורך הדין להפסיק את הסחיטה, ומשנכשל בכך, הוא עוזב את משרדו של עורך הדין, ואת ההתמחות. בדרכו לשירות מילואים הוא נהרג בפיגוע בתחנת אוטובוס, לאחר שהביא לשחרורו של הילד שירה בנדבן, על סמך חוק חדש. החוק מאפשר אפליה מתקנת לטרוריסטים שאינם יהודים. ניתן לראות את העלילה כתיאור התבגרות שנכשלה. הסיפור מאתר נקודות בתהליך בדיוני אם רוצים, של מעבר ממדינת ישראל ל'מדינת כול אזרחיה'.
יעל ד. קורמן כותבת שנים רבות. זה ספרה הראשון. בכפר שבו גדלה היה נהוג – והמחברת מבינה ומכבדת זאת – שאמנות זה קצת בזבוז זמן, כי צריך להתרכז בדבר החשוב באמת, שהוא בניין הארץ ולא פחות. עולם ברור, עקשני ואידיאליסטי. יעל ד. קורמן הספיקה ללמוד בבית ספר חקלאי, בסוף התקופה שבה החקלאות הייתה חשובה. עבדה בהוראה ובהדרכה.

מקט: 001-2930-001

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הטובע

לגבי העונה אין ממצא יוצא דופן. מבנה דק, מעיל גשם ארוך מעל מעיל חם, מגבעת, אף ציפור מתפקד כמדד טיפות. חוצה בין מכוניות צבעוניות, האוויר הדביק מחזיק בו על רקע הרחוב הרטוב, ומתמיד לקרטע בנפרד מנעליו ומכנסיו החוצים כרגע שלולית. נערים דילגו, או נכנסו אליה בכוונה, והשאירו צחוק ברחוב שהופך לפלגים, וחוזר למצב פראי. יש לו סיכוי לצאת לרחוב הבא המרוצף היטב, התכנון שם בסדר. תעלות ניקוז קטנות מעבירות את המים אל צנרת הביוב והם רועשים למטה, אפילו הוא שומע, ולמזלו הוא חרש לדציבלים מסוימים, ועכשיו אדלר שומע מאוד, גם על הצנרת התכולה כבדה. מפני שלא השתנה, לא השלים עם דברים, לא מכיר בהם ולא מכיר אותם, בצורה כזאת הסתבכת פה, אדוני התייר! אבל מים שממלאים תעלות יבשות, הוא הולך על זה. הכול זורם, רואה פרפר חצי שקוף או קשת בצבעים דמיוניים, והוא מאמין בטעויות אופטיות. בטעות אתה עולה על מסלול שלא חשבת. צריך להתחיל נכון.

כאילו לא מועמד לטביעה, יש לו משהו טוב לחשוב, אבל מסוכן עכשיו להתרכז ביקיצה הבטוחה בדירתו. יכול היה עוד לרבוץ מחותל באפלולית, לחשוב דברים שנמצאים רק בתוך הגולגולת הזקנה והיחידה הזאת, במקום לנסות עכשיו את מזלו להיחלץ חי מההצפה. כמה טוב להיות בבית. טוב לקחת זיכרון של תריסים מוגפים עדיין, וזמן לקום לשתות תה עם גלולה נגד כאבים, לרצות אחות אחת מקופת החולים. ממשש במדף לידו, נוטל כדורים ומגלגל אותם מתחת למיטה. אחר כך  מתפנה לפתוח את התריס ואז באור, הדרורים על הדשא מצחיקים אותו. הם ליצנים, צורך הקיום שכנע אותם לקבל על עצמם את התפקיד, כך הטבע רצה אותם, או בכלל לא. מניעים בראשים כמו בובות זעירות וקופצים בלי הפסק, כאילו המנגנון בתוכם יצא מכלל שליטה, אבל הכול פתוח, אולי יזרח להם יום בעידן חדש והליצנים יהפכו לנסיכים. יתכן מהפך לכל אחד, גם לציפור קטנה. הדרורים מתרחקים ממנו כך שלא ירגיש בחסרונם. פותח ארון, מארגן כמה דברים, והחביתה כבר מבעבעת במחבת. טיגון קל יוסיף סגירה חמימה כמו שצריך. הכול בשליטה, לא חורך, עבירה על הזמן היא סיכון מיותר. אחר כך יבריק את המחבת. כבר לא רואה בדיוק נמרץ כל כתם פיח ושומן, אלא יודע כמה ניקיון נדרש. משתדל לא להסתמך על החושים בכלל. אם לפי החוש, מה היה עושה במקום לשבת ולחתוך את החביתה בקו נקי ויפה, מושלם ליתר דיוק, ולחיות עכשיו עם האוכל והתה הריחני? עיניו מביטות אליו מזכוכית הצילום שתלה מעל לשולחן, לא זעופות ולא שיגעוניות, וזה מזל גדול שנוח לו בחברת עיניו, ולא מזיק שתשתתף בחגיגה הדמות מהצילום, שממשיכה את חייה שם בעולמה, וגם מביטה אליו בעיניה הרציניות, הוא מושך על פרצופו מראה ראוי על אף הפיג'מה. נערה בשמלה רחבה ונוקשה כמו גביע גדול של פרח. פשוט קנה את הצילום בחנות שנקראת "מתנות", להבדיל מחנות אחרת מולה שנקראת "גלנטריה" וגם בה יש דברים מופרכים שאדם לא משתמש בהם, אלא נותנם במתנה. היה לו אז חלום חוזר. היה כמובן צעיר וחזק יותר בתחילת הפנסיה, לכן יצא לשאוף אויר לעתים, ונהג לטייל ברחובות. לטיולים רחוקים יותר לא נסע. לא הבין אותו זמן מה הטעם בהם, לא שמע על המקומות, היה כמו זר, ועכשיו, כשכבר  מכיר איזה שם יותר ממכיר בעיניים, כבר לא יצטרף לחבורה צעירה של מטיילים, ולא יאמץ הרגלים חדשים. היו לו חוברות טיולים ורק הביט בתמונות. לארצו הקודמת הונגריה, לא רצה לנסוע וגם לא יכול. אותו זמן מעטים נסעו בכלל לחו"ל. בינתיים המצב אמנם השתנה בהרבה, אבל חשש שאם יצא, לא יחזור מסיבה כלשהי. ברחוב העתיק לאורך הדנובה, נשאר איש צעיר. הרחוב המלכותי זקוק נואשות לשיפוץ ורועד במים מתוך רעש של רחוב, שלא נשמע כמובן מתחת למים. הולך שם באותו חלום, ומתכופף אל הנהר כי לא שומע, ואשה אחת צועקת לו מגזוזטרה מפוארת שיזהר, עלול ליפול פנימה! והמים לא מקלים על מי שעומד על הזרם, לשמוע משהו מלבד מרוץ הגלים המאורך והרחב, השקט ומלא כוח.

טלפון פתאומי הוציא אותו לרחוב. ביטול סדרים, חבל שיצא. השמיעה נחלשה אצלו מעט, ויתכן שכבר צלצל זמן מה עד שענה, ואז הופתע, היה נחמד לשמוע: סליחה על השעה, מדבר קוקו מהקפה! פתאום קוקו מתקשר מהמרינה. זיכרון קטן מימים יפים מתחילת הפנסיה, שבהם חש בריא יותר ונהג לאכול שם צהריים, ולעיתים גם בוקר. אדון אדלר, נעלמת לנו! קוקו עם מגבת מלצרים וטס. אדלר התמלא רצון טוב, נחמד אצלכם. – למה לא תבוא? – אני לא… לא מסוגל להודות שהוא מעט חלש, או שהוטבע בו רפלקס שלא מדברים על צרות. לא ענה בברור. -אתה שומע? יש אצלנו רקדנית! היא לא קרובה שלך אולי? קוראים לה, כתוב אירית אדלר, אירנה! – רקדנית? – רקדנית בדיוק! בובה של רקדנית! אדלר ראה בזמנו רקדניות גדולות וקטנות, הייתה אחת, טוב, עכשיו לא ידבר, אלא לא רוצה לחשוב על זה, איך עמדה בשמלת ורד כתום, עלים אסופים בתוך עלים, כותרת עשירה כזאת באה אל אפו, ואדלר היה אז נער, בתוך קהל מבוגר שביקר בתיאטרון, ושם לב שהקהל מביט בלחייו, שקיבלו להכעיס צבע כשל תלבושת הרקדנית הראשית, ראשית דווקא! צדדית לא יכולת למצוא, מה? אנחנו פה מכובדים מאוד ולנו אין חוצפה שנבחר את הפרימה, אדוני הצעיר! סביבו היו אדונים די מחמירים וחליפותיהם השחירו והבריקו, וכרגיל היו לובשים אפור. הוא חיכך בגרונו, מה שהניע את גבותיהם הנוקשים בתנועה חדה. גם בדרך אחרת לגמרי אדלר אהב ריקוד, במקומות צנועים עירומים מזהב על הקירות העצומים, כמו שהיה בתיאטרון הלאומי של בודפסט, ואפילו עם דקל וחוף גם אהב, אף על פי שלקח לו זמן, עם הרמקולים של העיריה והדרום מקסיקניות רוקדות על חול מתעופף ברוח, ועד שאתה משפשף עין נדחף לך מישהו, והרקדניות ממשיכות אחרי גבו עם זהב לא אמיתי, שנוצץ בתלבושותיהן ובכתרים על ראשן. הייתה אחת אמיתית, ראה שהיא כשרון, התנועות שלה נענו למוזיקה, כמה שהצליל היה גרוע, והוסט ברוח מכל מסלול, הכישרונית הקטנה נתפסה בו כמו גור קטן באמו, הוא היה אתה, כך שהספיק לראות בחייו רקדניות גדולות וקטנות, ויכול לשער מה קוקו מתפעל שם. אם היא מניפה רגל כמו סרגל ובגב מתווה קשת מעל השולחנות והכיסאות? נוצר פרופיל כמו פתח של בית שהיו רגילים לבנות במזרח, שיהיה מכובד ויפה, ויש משהו מזה בהונגריה, בארמונות הממשל הישן, אדלר חשב שאותם בנינים אבהיים, יש בהם קוים רכים. לא שחשב, הוא ידע את זה, מפני שלימדו בבית ספר את הדברים האלה ואדלר לא היה חושב שיש משהו שמלמדים לא נכון בבית ספר, רק אנטישמיות, על זה הוא צעק, אבל את בית הספר הוא רצה, והצרה שלא ניתן היה להפריד. בממשל הישן שלפני האנטישמיות, שבאמת אדלר עוד לא נולד אז, בזה הוא דבק. הכול אצלו חתום בארמונות הממשל הישן, ואדלר מתווה את חתימתו, קוים רגילים כחולים ואחידי מותן, בהינף אזרחי סביר, שורה אחת מתחת לפאר וההדר הישן. ודאי, רקדנית כזאת זה קסם. קוקו מקרב זרי פרחים אל אדלר, וגביעיהם נפתחים מאוד זריז: היא תהיה פה רק היום עד 7/50, יש לה טיסה בצהריים, היא אוכלת בוקר, עכשיו הוא אומר לו, כשאדלר מוקף, וכבר נכבש, מחמיר אתו! למה לא 8/00? מוריד לו עשר דקות.

אירנה אדלר זה שם אחותו. צריך להעמיד פני אינדיאני, אנחנו שיחקנו בזה בהונגריה, לשמור מה שעשינו תמיד, להיות שקטים. באחד המדפים אצלו שמור נייר רשמי. מעבר לזה אין לו חפצים שלה, וגם אותו נייר, למרות השם הפרטי ושם המשפחה, הוא לא ממש שלה. לעיתים הוא מחזיק וקורא את צרוף האותיות, שלכל אדם קריא, ולאדלר לא, וזה מה שיש לו, אבל נייר ולא אדם, והיא נשארה שם, ואתה יש לך דירה ופנסיה, אז אפשר להגדיר אותך אדם חי, והיא, אפשר להגדיר שלא. היה מחכה למכתבים, ושלחו הרבה, וכל מכתב היה חוזר על הידיעה שלא ידוע, ובתוך זמן יתקבל מכתב נוסף באותו ענין והיה מחכה לאותו מכתב שבתוך הזמן הגיע, והמכתב הצטער לחזור על מסקנות קודמיו, על מנת לא לשכוח ילדה, נמצא שיש לכתוב מה שידוע עליה, מאין חידוש בעניינה, וזאת לפחות, אפילו כמה וכמה מכתבים אותו דבר, שאתה צועק אירנה, אירנה, אירנה! ועוד מכתב. נראתה עם אמו ואחר כך לבדה, כבת חמש, כלומר מסיקים קירבה גדולה בין תאריך הגרוש לתאריך העדות, אין הכוונה לתאריך מתן העדות, כי הילדה לא רזתה הרבה. המידע לא התחדש, והעדים הידלדלו כתוצאה מפטירה. לפני מספר שנים פנה בעניין הפסקת חיפוש, צלצל שהוא כבר לא מחפש ומישהי תמהה, אתה לא חייב להגיד כלום, אנחנו מחפשים! אבל ידיעות ריקות. לא שמעה, ואדלר חשב שהוא זה שלוקה בשמיעתו, בעיית בריאות עוד מלפני שישים. ממתי אתה זוכר אותה? לא זלזל במשרד לחיפוש קרובים, התכוון לדיבור ופתח את הפה, אבל לא יכול.

ההיגיון המופסד שותק ומעמיד פנים שיורד גשם, כשהוא מביט בנשים עוברות שדומות או נדמות לה, אם רק דילגה מעל חמש. יש רבים שחיו עד גיל זה, או אם לשנות במשהו ממה שאדלר מדגים לעצמו, אז עד ארבע או שש, שאת זה הוא יכול לראות כאותו דבר אם הוא רוצה, והוא לא רוצה, אבל אם ישקול לחשוב כל הזמן על אותם ילדים קטנים, הוא יכול. אדלר תופס שההיגיון שלו נואש ממנו, ומיד נטפל מעל צווארון מעילו, לאותה הבעיה. אולי היא רקדנית כיום?

היא באמת למדה ריקוד, והיה לה ביגוד לצורך השעורים כמו לחברותיה הקטנות. לפעמים מתוך משחק התלבשה כמו רקדנית, אם כי לא בצורה כל כך מסודרת, זימררה לה בחדר הילדים ואמו הייתה פותחת מעט את הדלת ומציצה. כך נשאר לו דימוי של אושר, כל חייו הוא מציץ בו וסוגר את הדלת.

כאילו לא ידע מה קרה לרקדנית הקטנה. היא גם לא צעירה היום. צעירה ממנו, ומבחינה זאת היא צעירה. מה קוקו עכשיו נזכר שהופיעה אצלו, למה לא נזכר קודם? הרחוב נעשה בריכה שהוא מנסה לצלוח. אתה אופנתי! והוא לא מקפיד על האופנה. מה לעשות לאיש בבגד רטוב, שהקשרים החשמליים במוחו ממשיכים? הרי מצדו כבר סוכמו כל טעון לחוד וכולם יחד, כל עדות, כל פיסה, ואין שום סיכוי שזו היא! סיכוי קלוש יש.

זה עם הסיכוי הוא אחד שמבין רק כוח, וההוא עם ההיגיון מסלק אותו. במקרה אחד הם שיתפו פעולה, שאפשר להצטער עליה: הוא מעולם לא דיבר על אירנה, בכל זאת פעם אחת דיבר עליה עם עובד דואר. זה קרה לפני הפנסיה, ואדלר היה סמנכ"ל מחלקת המיקוד. העובד נהג להגיש לו דו"חות ייעול, עד שעבר למחלקת שינוע ואדלר נפטר ממנו.

לא עצר לדוג את הפקיד עם דו"חות הייעול, לא רק בגלל מקלחת קרה שנותנים פה חינם, אלא לא אוהב להיזכר בו. המדרכה נזלה מרגליו, אריחים הולנדים וורודים צפו בזרם, כראוי לרחוב יוקרתי. אם אריח אחד משתחרר ועולה בכוח האינרציה, אדלר נופל וטובע. נחשול בא מפינת בוגרשוב, כחול וחסר רסן, סוס כחול, כמו שציירים אהבו, הוא ראה  באלבומים מלפני המלחמה הגדולה. ניילונים מפרפרים כמו דגים שקופים. אדלר חייב בהחלט לפחות לברוח, ובמקום זה עומד בקושי, כמו ספסל רחוב ישן וגם עיניו זולגות, חבל לו על עצמו. נדחק בין שני בתים צמודים בניגוד לחוק העזר העירוני המחייב שמירת מרחק בין הקירות החיצוניים, וכל כך הזדרז, שהמים התנפלו על צלו שהתאחר, ולא הבינו לרדוף אחריו. אדלר נדחק בין שני הקירות המאוחדים כמעט, ומעילו הכהה התבהר מסיד.

ברחוב הבטוח חגג את רטיבותו מתחת לסככה של א. כהן תזמורת. מביט מה יש, אחרי זמנים שלא יצא, ובסוף הטיול לא מחכה לו פגישה. הוא לא לבדו כי יורד גשם, אלא בחברת צעירים שמדברים בניידים, ומפני שעוד חשב על הפקיד ההוא, התבלבל וסבר שהסגולה הקטנטונת בסנדל הגבוה (שמה סלינה) נפרדת מבן זוגה, ושכתומת השער ומולי השלימו לאחר תקופה קשה, והרי ההפך קרה! סלינה מתחתנת כבר בחודש הבא, ידיעה משמחת, באולם טריומף כמובן והאוכל מעולה, הוא בודק אם יש בידו מידע לאשש או לשלול את טריומף. הכתומה מצידה, מפרטת את מצבה הבריאותי שאתם יודעים מי גרם לו (מולי). על הנוכחים מוטל לקבוע מי צודק, ולא לצאת מתחת לסככה בלי החלטה מוסמכת. אדלר מתבונן בשותפיו המושבעים.

הביגוד שלהם מאוד צבעוני, כל הצבעים שבעולם. כילד היה חוזר הביתה, והכלב של השכנים, שנבח על אנשים זרים קידם אותו, ועליו לא נבח. גם לכלב היה בגד אפור בחורף, כמגן מהקור. כמעט שלא ראה אז אנשים בלי חליפותיהם האפורות, שלבשו כמו עור נוסף, והיו להם כובעים, ולאחותו היו עיניים אפורות. הסדר הישן והאחיד שמר עליו, הוא בטח בו. בעולם הלילה שלו, מגבעות שמרו על הנוהל, כוחות עצומים בנו מחדש את העיר, ואת הבתים, ואת האנשים, והחזירו לו את אירנה. חוט ברזל קרע לו חלום, ואז היה מתהפך ומתחיל מחדש, אבל ביום הסדרים נעשו מוזרים. תקפה את האנשים עליצות, ונראה שהיו מעדיפים כבר להיות עצובים, אבל איבדו שליטה. צבעוניות מוגזמת מאוד וחשודה. אנשים עוד לובשים בגדים, זה נכון, אבל משהו חדש מוכן ומחכה רק ליריית האקדח ויתחיל לרוץ. יש גשם קל! נטשו את המחסה בריצה קלה. סלינה דילגה אל המים ושטה בסנדליה הגבוהים על פני השלוליות, רק שלא תצטנן לפני החתונה. מה פסקו המושבעים? החליטו כבר בלעדי אדלר, הוא מודה שלא ידע מה להצביע. מקווה להפוגה ברורה יותר, השעון מתקדם. גם בממטר דקיק לרוץ הוא כבר לא יכול. ראש העיר מנפנף לו מתוך גלגל הצלה וחותר בין הגלים בדרכו למשרדו. אין לו כל קירבה לראש העיר. אנשים חדשים עצרו רגע תוך התזות. תמיד אין גשם! אבל אם פעם יש, אפשר לטבוע! מה עשתה העיריה. עד שאדלר מתרגל כבר אליהם, עוזבים, ושבר ענן! כל התחמושת בבת אחת, אין סדר. נגיד שיצא לטיול בוקר בלי להיזהר מהחדשות, או שהפכו את מזג האוויר. אירנה לא תהיה. נפרד קצת מנשמתו. היא רוצה לאירנה, אז נלך לשם, כי לא מציאותי לרוץ.

שיהיה טיול לעיר התחתית, כמו שאנשים הולכים, אבל לשמור לא להחליק. פטור ממאמץ להישאר יבש, יש לו זמן לבזבז על הפקיד שהיה נוכח כשדיבר על אירנה. נוכח בלבד, הרי לא הקשיב לו. מצידו תמיד תבע מעצמו סובלנות כלפיו, והיה מקשיב להצעות הייעול שלו בתימהון, יש להגיד. למה דווקא לו ניסה לספר על אירנה? אדלר בודק בהליכה איטית, איך הפקיד היה מביא גיליונות הדמיה ופורש, ומבלבל את הסדר על השולחן ולא מתנצל, לבוש גופיות צבעוניות שמלונות מחלקים לנופשים, עם ציורי ים ודקלים ובחורות, וסבל אותו בגלל זכויותיו הסוציאליות כעובד קבוע, לכל אחד יש זכות להתבטא, אין חוק נגד שטויות, ומה החידוש שהציע? להפסיק לימודי קרוא וכתוב כדי להפחית את דברי הדואר, דבר שממילא אין לרשות הדואר כל נגיעה בו. הפקיד הזה ניחן בחוש חייתי. בסופו של דבר, ענין הקריאה והכתיבה באמת הולך ופוחת. יום אחד אדלר הקדים, בגלל אחריותו כסמנכ"ל. היה נמרץ ובן ששים ושלוש בלבד. בא במיוחד לטפל בתלונה חיצונית על מחלקת המיקוד, והרי אותה תקופה לא נהגו כמעט להתלונן, ודווקא אצלו, תלונה! אנשים היו מתפארים בגלוי שהדואר שלנו מפגיש כל מכתב עם יעדו ולעולם לא מרים ידיים! בעניין אירנה זה לא היה, בלי שייכות לדואר, רק אדלר מזכיר.

איזה בוקר מבוזבז! רק הדליק את החשמל בחדרו הלא מאוורר, לא הספיק לפתוח חלון אחד אפילו, כל כך ביקש להקדיש זמן לטיפול בתלונה, והפקיד כבר מופיע אצלו בחולצת הנופש, ולא מכבר הגיש הצעת ייעול ממש מבריקה, אדלר חשב שזה מספיק, הוא המליץ לא לחפש כתובות, מפני שהנמען לא רוצה לקבל את הדואר. כנראה שהקדים את זמנו, כיום רבים לא מעוניינים בדואר הרשום שלהם, ויש שבורחים או מתחזים, להטעות את הדוור. כל אותם אנשים שהולכים ומתרבים, שאין להם כתובת ועבודה קבועה.

לא תיתן לעבוד? אדלר שואל. יש הצעת ייעול, לא הספיקה הקודמת? ניכר שלא מכבר חזר מחופשה בהוואי, אבל עושה רושם שנשאר וקיבל שם אזרחות, בשערו החלק והשחור, ובהנאה על פניו, הוא מציע לבטל את המיקוד. טוען שהתושבים יתעלמו מתיבות הדואר המסווגות לאזורי הארץ המרכזיים וסתם יזרקו הכול בערבוביה ואת מספרי המיקוד לא ירשמו ואם ירשמו, יטעו. לא האמין לו, לא יכול להיות! כעבור זמן באמת נאלצו לבטל את המיקוד, מחוסר הענות מצד הקהל. מי היה מאמין שהשיטה תקרוס? כל דבר שמבוסס על כבוד הדדי וסדר, קורס. הרי הפקיד בטוח שכל משרד הדואר מיותר, ורק בתמורה לשכרו ותנאיו הסוציאלים, הוא מסתפק בהצעות חיסול ממותקות.

אדלר היה סובלן, עד שמשהו במחזור הדם נעשה קר מדי, אובדן כוחות שמחייב פרידה מהפקיד באיזו דרך, ואדלר, להפך, נכנס בעובי הקורה שרק בפנסיה ותיקה הבין, זה הגיון הזמן הזה. פה טעה, והודיע לפקיד חגיגית שהצעת הייעול שלו מפוקפקת. האיש בדק באינוונטר העלבונות הקשים, ומצא: אתה בעד השיטה, כי אתה סמנכ"ל מחלקת מיקוד! זולל קומפוט, פרוטקציונר! אדלר אחז בדופן שולחנו. פניו השקטים היו אוצרו היקר, ועכשיו התהפכו תוויהם: קיבלתי פרוטקציה ומצאו לי את אחותי! זה מה שהוציא מפיו. דווקא לאיש הזה צעק על אירנה. בזמנו היו לו כמה מכירים, שהיו נפגשים בשדירה מתחת לעץ, ואז היה שותק, כשיכלו אפילו להבין את השפה, אבל הוא רצה עברית. שיבין אותו דובר עברית. עכשיו אדלר לא הצליח לעמוד או לשבת, נפל על השולחן. כנראה לשם כך הטריד אותו, מה אכפת לו מאירנה, מאחת, פעוטה אחת. התייר מהוואי נבהל והביא לו כוס מים. לפחות היה לו שקט ממנו עד הפנסיה, אחרי שעבר למחלקת שינוע לא הגיש הצעות ייעול למחלקת המיקוד. בינתיים אדלר יצא לפנסיה מוקדמת מעט. מחלקתו נסגרה והוצעה לו אפשרות לפרוש.

הברכיים, הוא מתקדם מדי. איפה אירנה? מזמן לא שאל. כרגע עזבה את הרחבה הקטנה שעליה היא רוקדת, מדייקת עד שביב תנועה אחרונה, כמו פסל לדוגמא על כן מעוצב, כל כך מוכשרת! רקדנית מלידה, מחליקה על השער בתנועה שזכר מאמו, מצחה בנוי כמו מנענעי הפסנתר בשנייה אחת של נגינה. הפסנתרן קד לה, הושיטה אליו יד לשבח אותו בתנועה חביבה, ודילגה אל הווילון שמפריד ולא מעלים אותה, אלא רק נע, ואירנה תצא לבושה בחליפתה, לארוחת הבוקר בין מעריצים מנומסים, בעלי חלומות על חתימה. כיום כלפי חוץ אין אפור, רק בפנים, והיא לבושה כמובן בחליפה האפורה. מלצרים באים עם טסים ומגבות, ומתכבדים להגיש לה קפה שאדיו מסולסלים לא סתם, כי גם הם הוקסמו ממנה, ומי לא? ותמיד בקהל, יש לה חיפוש אחרי אדלר.

יצאה שמש, ראו צוק סלע שנחצב לפי תכנית המתאר, ושם הקפה של קוקו. הועסקו  הרבה מכבשים, מנופים, ומנהלי עבודה, עד שאורגן הסלע המוקף לשונות מים סמוך לחוף, מקום שהים ריכז כוחות והסתער על משתזפים, חברי כת שטוענת שהחורף בוטל, שלל את מגבתם הלבנה ותלה אותה בראש הגל שהדהיר ושבר עליהם בנפץ עז, ברגע האחרון הצליחו לטפס על מעקה הבטון וברחו לכביש, הים הטיל כוחות רעננים, הציף את הכביש והריצם בצווחות, אך נסוג. זה היה הישגו האחרון. המים תפסו את אדלר, ולא היה מוכן. דקה נהנה ממה שעלה לעוכרי הסדר שקיבלו שטיפה, התאחר להתקדם בשביל, ועכשיו יש תכנית מתאר חדשה, והמקום שאדלר עומד עליו הוא בקרקעית. בכל כוחו ניסה לשחות לכביש. הכדורים, חבל שהיה רך לב כלפי האחות מקופת החולים ושמע לה, ובלע כמה, השפעות לוואי של כדורים העסק הזה. עכשיו רוצה להיחלץ מהמים אליהם רץ רק הרגע בשקיקה, אח, בן אדם! הרוח שורקת כמו אחד שמתפלא מה הוא עושה בסערה, אפילו רוח סימפטית בדרך כלל, לוקחת לים את כובעו, הזמנה כזאת? רוצה לשמוע בעניין אירנה, מחפש? שואלים אותך, אדלר מנסה עוד פעם לעניין חלונות בבניין שאליו לא הגיע, והחלונות תוכננו למקד קרני שמש, ולשלוח ניצוצות כאילו המקום הוא גייזר, המצאה עם הראש על הרגליים, מה רע בנוף ים? בגלל זה לא רואים משם, ולא יבחינו בו. הרים יד, עוד בזבוז כוחות. הגל הקרוב פרופורציוני לאיש זקן, לבן מהסערה שהלכה, קפריזית, אין סדר, משטח המים נפרש וכבר לא מבקש גובה, רק תנועה ירוקה, נסה להרים את הראש! ואדלר ידע שלא יוכל לנשום, מה אתך? אמר לים, התכסה בפערים הירוקים שהקצף פינה לו, ועבר על שנותיו, והיו גם יפות, כן למרות הכול. הים היכה כמו מכולה של מכתבים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ברחובות הקרובים”