החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

במופלא ממני

מאת:
הוצאה: | 2012 | 272 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

לבה של לירז נתון לשניים: לאביב אהובה, ולנאור אחיה התאום. לירז אינה חוששת לשבור את הכלים ואת המוסכמות, וחותרת ללא הרף לגילוי הסוד המאפשר לאדם למצוא בעולמו שמחה, אהבה וסיפוק רוחני.
בצעירותה מעמידים אותה החיים בצומת, שמתפצלות ממנו שתי דרכים המתוארות בספר זו לצד זו: אם לירז תלך בדרך האחת, היא תינשא לאביב ותקים עמו ועם אחיה בית מדרש מהפכני בהרי הגליל. הליכה בדרך האחרת תביא אותה להקדיש את חייה ללימוד מעמיק, להיות מורה נערצת, שתשפיע על נשים רבות ותבחר לא להינשא ולא ללדת ילדים.
אמונה אלון כורכת את שתי האפשרויות האלה לסיפור גדול ושלם על הברית שבין איש לאישה, על הסיכוי לפיוס בין בת לאמה, ועל האש המתיכה זו בזו את נשמותיהם של שני תלמידי חכמים.
במופלא ממני הוא רומן מפלח לב. עלילתו מהדהדת, ביותר ממובן אחד, את סיפור בריאת האישה ו"מתכתבת" עם הסיפור התלמודי על אהבתם הנהדרת והאיומה של רבי יוחנן וריש לקיש. זהו רומן שחודר לנבכי הנפש, מקלף בה שכבה אחר שכבה ובוחן בכנות מטלטלת את האופן שבו אנו אוהבים, מקנאים, מאמינים, נשברים ונבנים.

במופלא ממני הוא הרומן השלישי של אמונה אלון. הראשון, שמחה גדולה בשמים (כתר, 2004) והשני, ותכתבו: אהובתנו (ידיעות ספרים, 2010), היו לרבי מכר.

"אלון היא אמנית הקיצור והתמצות. יש לה לשון נפלאה, היא מכירה היטב את הניואנסים של גוף ראשון יחיד וזה הופך אותה בעיקר למשוררת, אבל גם למחברת של סיפורים בעלי תנופה אדירה". עלית קרפ, ספרים הארץ

מקט: 15100354
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


מחשבה ראשונה

1

הנה אני. אוטובוס נוסע בכביש המתפתל במעלה ההר, ובתוכו אני יושבת על יד החלון בשורה החמישית מימין. מטפחת לבנה קשורה על שערות ראשי ושמלת פשתן רחבה מסתירה את גופי ומאהילה על בטני התפוחה. רק פני גלויות. רק פני, הזהות לפניו של אחי התאום.

לפני שנים החלטתי כי לעולם לא אתחתן, לעולם לא אהרה ולעולם לא אלד. אבל הנה אני ובגיל שלושים ושש אני אשת איש, שלושה ילדים כבר הבאתי אל העולם הזה וילד חדש פועם בקרבי כעת, כבד וחי. אוטובוס מטפס על צלעו של רכס הר מירון, ומבעד לאחד מחלונותיו אני משקיפה אל החורש הגלילי הסבוך שהכביש עובר בו. זמן רב חלף מאז שהייתי כאן, אבל דומה שאני מכירה כל צמח וכל אבן. זמן רב חלף מאז שפגשתי את אחי, ודומה שאיני מכירה אותו עוד.

בעיקול האחרון לפני הכפר שלנו מתרוממת ידי לצלצל בפעמון העצירה. והנה התחנה, והנהג עוצר את האוטובוס וממתין עד שאני קמה ממקומי ובפסיעות זהירות של אישה הרה יורדת במדרגות של הדלת האחורית. הנוסעים האחרים ממשיכים הלאה ואילו אני מתחילה לצעוד, גבי אל הכביש ופעמי אל הבתים הנטועים בַּמדרון הסלעי.

צונן ונקי הוא האוויר, וענני סתיו מטילים על הכפר צללים כהים. אני מהדקת את צעיפי אל כתפי וצועדת קדימה, צועדת קדימה ומהדקת את צעיפי אל כתפי הרועדות. לָמה לא חזרתי לכאן לפני חודשיים. למה לא חזרתי לפני חודש. ולמה אני חוזרת עכשיו.

אינני פונה אחרי השער ימינה, אל עבר הבית שלי. הבית עומד ריק ומוגף מאז שגלינו מכאן. ריק ומוגף הוא מצַפֶּה לי, אך אינני הולכת אליו. אני חולפת על פני המכולת הישנה ועל פני ביתן חנות הספרים ופונה שמאלה, אל הדרך הצרה שנסללה בין החורשה הגדולה ובין הגדר המקיפה את הכפר. כשאני שומעת מכונית מתקרבת מאחורי, אני סוטה אל בין השיחים שבשוליים מבלי להפנות אליה מבט. המכונית עוברת על פני באיטיות. נהגה מנסה, מן הסתם, להציע לי טרמפ אל בית המדרש. אבל אני מסתכלת רק ישר, ואיני רואה אותו.

את בניין בית המדרש הקימו אחי ואישי עמוק בין עצי החורשה, כדי שמי שמבקש לבוא אליו, יצטרך לחפשו. בכניסה מתגודדים כמה תלמידים צעירים. פרחֵי תַּנָאִים, נהג אישי לכנות אותם בחיבה. הם נפוצים בבהלה כשאני מגיחה לקראתם מבין העצים, ואחרי שאני עוברת הם ממהרים להתאסף ולהתלחש מאחורי גבי. מתוך בליל לחישותיהם הנרגשות קולטות אוזני את המילים: אשתו. מאז המחלוקת. רַבִּי נאור. רַבִּי אביב.

רגלַי נושאות אותי אל הקומה השנייה, והנה לפני דלת העץ הכפולה של אולם הלימוד, קודש הקודשים אשר זר אינו קרֵב אליו. מתוך האולם, מבעד לרווח הדק שבין שתי כנפות הדלת, בוקע אלי קולו הנוקב של אחי בשיעור היומי שלו לבני החבורה הוותיקה והמובחרת של בית המדרש. אלה שאביב נהג לכנות אותם, בחיבה מהולה ביראה, פרחי אָמוֹרָאִים.

תַּשֵׁת חושך ויהי לילה — זה העולם הזה, צועק אחי מתוך מסכת בבא מציעא דף פ"ג עמוד א' למעלה.

זה העולם הזה שדומה ללילה, אני משלימה את המשפט בלִבִּי, ואחרי הפוגה דרמטית שומעת את נאור אומר בשקט, כמעט בלחישה: זה העולם הזה, שדומה ללילה!

בשארית כוחותי אני מטילה את גופי נכחי, הודפת את כנפות הדלת ונכנסת, כמעט נופלת, אל תוך אולם הלימוד.

והנה אני בפנים, והנה אני עומדת מולו.

דממה משתררת. דרוכים יושבים התלמידים לפני רבם, ובבת אחת מופנים לעברי כל זוגות העיניים שלהם אשר עד לפני רגע היו נשואים אליו. הוא עצמו עומד על הבימה המוגבהת, ידיו לופתות את שולי הדוכן שעליו מונחת הגמרא הפתוחה. אני מבחינה מיד בשֵׂיבה ראשונה שנזרקה, מאז שראיתי אותו, בשערות זקנו. חוטים אפורים שזורים גם בפאותיו, המשתלשלות מכיפת הבד השחורה המכסה את ראשו המגולח. אבל זוהר פניו לא הועם כלל, וקומתו זקופה ובטוחה בדיוק כפי שהיתה.

2

איפה הוא ואיפה אביב שלי, שהפך, מאז התקרית, לבבואה שקופה של עצמו. אני מסתכלת על אחי ונזכרת איך לפנות בוקר שוב התעוררתי בתחושת חרדה ושוב מצאתי את אישי יושב במרפסת האחורית של דירת המקלט שלנו, מביט־לא־מביט ברחוב התל אביבי החשוך.

ישנת הלילה? שאלתי אותו כשהגשתי לו את ספל הקפה בחלב, והוא הפנה את מבטו מן הרחוב החשוך אל המשקה המהביל בידי ואמר ישנתי, תודה לך אהובתי, וכשנטל את הספל ראיתי כמה כחשו פניו וכמה העמיקו השקעים השחורים מתחת לעיניו גם בלילה הזה, ואיך הוא מקרב את הספל אל שפתיו מבלי לברך את מלך העולם שהכול נהיה בדברו.

אחרי שלגם מן הקפה, התחייך אלי ואמר, אַת יודעת מה? פתאום אני נזכר, שאפילו חלמתי הלילה חלום.

מה חלמת, שאלתי בשמחה, מקווה שחיוכו מעיד על חלום נעים.

הייתי בַּכפר… השיב לאט, כמו דולה את החלום מזיכרונו פיסות־פיסות, הייתי בבית המדרש שלנו… ישבתי בין התלמידים באולם הלימוד והקשבתי לשיעור. ומה שהכי מוזר…

מה, צחקתי אליו, מוציאה כיסא אל המרפסת ומתיישבת כנגדו, מה הכי מוזר?

הוא הניח את הספל על מעקה המרפסת, כיווץ את מצחו והעביר את כפותיו הגדולות על לחייו שדומה כי לעולם לא אתרגל לזיפים הקצרים, הדוקרניים, המכסים אותן במקום זקן הפרא שצמח עליהן לאורך שנים.

הכי מוזר, הוא אמר, והגבה השמאלית שלו התרוממה כמו תמיד כשהוא מתפלא או מתרגש, הכי מוזר זה שמי שעמד על הבימה ונתן את השיעור, בחלום הזה, הייתי אני. את מבינה? אני, כלומר אני כמו שאני היום, ישבתי בין התלמידים וראיתי את עצמי, אבל את עצמי כמו שהייתי עד לפני חודשיים וחצי, עם הזקן והפאות וכל התחפושת, עומד שם ומלמד!

לבי שקע. אביב השתתק וטילטל את ראשו מצד לצד, מצד לצד.

…ולא הבנתי כלום, הודה לבסוף. ישבתי בין פרחי האמוראים הנפלאים האלה שלנו, הקשבתי בכל כוחי לשיעור הזה שאני עצמי לימדתי שם, ולא הבנתי אפילו מילה, לירז. לא הבנתי כלום.

תוך כדי כך הופיע על המרפסת אוריאל בן השלוש וחצי בפיג'מת פו הדוב שלו, ואביב התנער ואמר תגידי לי, אמא'לה, למה אוריאל עוד לא קם? אני כבר מתגעגע אליו! ומיד זינק ממקומו ונכנס אל החדר כשהוא מניף את הילד אל על, נושא אותו למעלה מראשו בזרועות ארוכות וחסונות ואומר איפה אוריאל שלי, אני כל כך מתגעגע אליו, ואוריאל פירכס ובעט באוויר וצעק בכל מלוא קולו הדקיק: הנה אני אבא, אני כאן, מעל לראש שלך! וחוה'לה וטליה התעוררו משנתן ובאו גם הן, מתגלגלות מצחוק כשאביהן הנמיך סוף־סוף את זרועותיו לגובה עיניו ואמר לאחיהן הקטן: אה, הנה אתה! איפה היית? והילד הסביר לו אתה החזקת אותי אבא, אתה החזקת אותי למעלה ובגלל זה לא ראית אותי.

כשהוא יצא לעבודת האבטחה שלו בקניון, החלטתי שהיום הוא היום שבו אסע צפונה.

3

עכשיו הנה אני והנה נאור העומד על הבימה בחולצה לבנה, מבהיקה ומגוהצת. הטלית־קטן שלו מתוחה על גבי חולצתו וציציות ארבע כנפותיה יורדות לשני צדי מכנסיו השחורים, מעבר לחגורת המשי שתפקידה לחצוץ בין חלקו העליון של הגוף לחלקו התחתון. מעל לטלית־קטן מהודק אליו וֶסְט שחור מחויט. והמעיל השחור הארוך ממתין לו, מקופל, על הכיסא הסמוך לסטנדר.

צמרמורת עוברת בשדרתי, כאשר ממרומי גובהו הוא נותן בי את מבטו המאיר ומהנהן אלי בשלווה, כאילו בדיוק בזו השעה ציפה לבואי.

שלום לירז, הוא אומר.

נאור, אני צריכה לדבר איתך, מרחף הקול שלי בחלל. זהו קולה של אישה מובסת, העומדת לפני הגבר שהביס אותה. ככלי מלא בושה עומדת היא לפניו, ככלי מלא בושה וכלימה.

נסיים את השיעור, הוא קובע במתינות, ואחרי השיעור נדבר. תוכלי בבקשה להמתין לי בלשכה?

אם הייתי יכולה בבקשה להמתין לך בלשכה, אני רוצה להשיב לו בצעקה, כי אז לא הייתי מתפרצת לתוך בית המדרש מלכתחילה. אם העניין שבשבילו באתי היה סובל דיחוי עד שתואיל להתפנות, לא הייתי עושה מעצמי חוכא ואִטלולא דווקא באמצע השיעור המהולל שלך. איך אתה מסוגל בכלל לעמוד לך על הבימה וללַמֵּד תורה, אני רוצה לצרוח עד שייפתחו האוזניים הנחבאות מאחורי הפאות המסולסלות האלה שלו, להלום באגרופי על חזהו עד שיתפרקו כל שכבות המלבושים המשמשות לו הגנה, לבכות עד אשר ימוטטו זעקותי את כותלי בית המדרש. איך אתה יכול להמשיך כרגיל אחרי מה שקרה בינך ובין אביב, אחרי מה שגרמת לו, אחרי מה שגרמת לנו!

לא, אני אומרת לו בשקט. אני לא יכולה להמתין. אני צריכה לדבר איתך עכשיו.

אחי מהנהן אלי, כמודה לי על שהבהרתי לו את עמדתי. אחר כך הוא שולח אל הגמרא הפתוחה מבט מלא אהבה, ומושיט יד לסגור אותה בעדינות אין קץ. רחש של השתאות עובר בין התלמידים כשהוא נוטל את מעילו השחור הארוך, לובש אותו, ויורד מן הבימה.

4

הכול התחיל כשנאור בן השש־עשרה שכב במחלקה הכירורגית של בית החולים, גופו החבול שעוּן על ערֵמה של כרים לבנים ורגלו השמאלית מגובסת לכל אורכה. הוא היה מרוכז לחלוטין בחברו החדש, שישב לצדו והחזיק לנגד עיני שניהם ספר דק בעל כריכה שחורה. כשנכנסתי אל החדר, עמוסה שקיות ותיקים, הוא העיף בי רק מבט חטוף ומיד החזיר את מבטו אל ספרו ואל חברו.

אני, אשר כאז כן היום אין מי שמכיר אותו טוב ממני, הבחנתי מיד כמה הוא רצוץ מרוב כאבים, אבל גם כמה הוא מאושר.

מה העניינים, שאלתי והוא מילמל משהו על כך שהכול בסדר, ושהם רק מנסים להבין פה איזו פִּסקה מסובכת.

פרקתי את התיקים ואת השקיות שסחבתי לשם למענו, והתחלתי לחלץ מתוכם פירות, עוגיות, תחתונים וספרים. בעיקר ספרים.

רק איתי נאור נהג, עד לאותה שעה, לנסות להבין פסקאות מסובכות. מאז שזכרתי את עצמנו הוא לא הפסיק לחקור את העולם ולשתף אותי בממצאי חקירותיו. ומאז שהחקירות האלה הובילו אותנו לגלות את בורא העולם, ואת התורה שהבורא הזה נתן לבני האדם, הוא לא הפסיק להגיד לי — כאילו בהתלוצצות, אבל שנינו ידענו שברצינות גמורה — שהוא נולד עם תאומה כדי שתהיה לו חברותא ללימוד תורה. חוץ ממךְ אף אחד לא מסוגל להבין אותי, אמר תמיד. אבל עכשיו ישבו הוא וחברו החדש צמודים ומסתודדים, ואני דחסתי פירות וממתקים אל תוך מגירת ארונית המתכת של בית החולים ואל מדפיה הקטנטנים והתאמצתי להשחיל תיק גב גדול, מתפקע מרוב ספרים, ברווח הצר שבין הקיר הלבן ובין המיטה שעליה הם המתיקו סוד עם הספר שחור־הכריכה שלא הצלחתי לראות מה שְׁמוֹ.

את צריכה עזרה? שאל החבר החדש של נאור, וסובב אלי את ראשו הבהיר.

היה לו קול רך.

אל תדאג, אביב. היא מסתדרת, הפטיר נאור ושאל אותי בלי להביט בי, נכון שאת מסתדרת, לירז?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “במופלא ממני”