החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בלזאק

מאת:
מגרמנית: נועה קול | הוצאה: | 2016-06 | 393 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

בביוגרפיה זו של אונורה דה בלזאק – שהיא למעשה גם אוטוביוגרפיה סמוּיה של מחברהּ, שטפן צווייג – משתקף הפרופיל הקיומי של צווייג כיהודי־שוליים אוסטרי דגול; על כך עומד פרופ' יעקב גולומב במסת ההקדמה לספר.

צווייג העריץ ללא סייג את בלזאק, "בונה העולמות" ואחד מגדולי מעצביה של התרבות האירופית בדורו, שעשה לילות כימים בכתיבת הקומדיה האנושית – שבהיקפה המאסיבי, בתנופת רעיונותיה ואלפי דמויותיה לא היה לה אח ורע בקרב סופרי אירופה. עמוד אחר עמוד בביוגרפיה זו מתגלה גדולתו של האיש הקולוסאלי בלזאק כהיסטוריון של תקופתו, כפסיכולוג ופיסיולוג, כצייר ומשורר, כמעט כאֵל הבורא עולם ומלואו בכוחו הדֶמי־יוּרגי ובלהט רוחו שלא תדע מנוח. ועם זאת הבחין צווייג חד־המבט בפרדוקס שבבסיס גאונותו: מצד אחד אמן דגול הנאמן לעצמו וליצירתו, ומצד שני מי שמאבד תדיר את האותנטיות האישית שלו, בהיכנעו לפיתוייו של פרסום מהיר אך ריק־מתוכן.

בלזאק רדף כל ימיו אחר אשליית דמותה של האשה ובת־הזוג האידאלית. הוא כילָה את חייו בעבודה ללא לאות ונפטר בלא עת – אך אין ספק שאילו האריך ימים היה משלים את מכלול יצירתו, אחת מקתדרלות הרוח המרשימות ביותר שנבנו באירופה. ולא הוא הדין בשטפן צווייג, שכאשר סיים את בלזאק, הביוגרפיה האחרונה שחיבר, היה כבר עייף ומאוכזב מן "העולם של אתמול" מכפי שיוכל לשקם את חייו, ואיבד את עצמו לדעת.

בסופו של דבר כבש בלזאק לא רק את פריס אלא את העולם כולו – שהרי החיים קצרים הם, אך הספרות ארוכה היא ונצחית – וגם צווייג זוכה אצלנו לעדנה מחודשת. ביוגרפיה זו היא תזכורת נוספת ומרשימה לכך.

"בלזאק, יצירתו האחרונה של שטפן צווייג, שנעשתה לביוגרפיה המרכזית שלו, היא קידה עמוקה בפני בלזאק. הוא ביקש לצייר בה 'שעה מופזת של האנושות' ובתוכה פיסה של הוויה אנושית. ואמנם נוצרה כאן קומדיה אנושית ארוגה מחוויות, מזיכרונות ומקטעי פרוזה – והקריאה בה מעוררת בקוראים רצון לשוב אל יצירותיו של בלזאק".

Literatur und Kritik (1978)

מקט: 4-249-50383
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הקומדיה האנושית
כפרי רוחו הדֶמונית של בלזאק

מאת

יעקב גולומב

לזכר חבר נאמן להרפתקאות הרוח, יורם ברונובסקי ז"ל,

"האירופי הטוב" ועילוי, שזיכה כה רבים וזכה לכֹה מעט.

אחד היוצרים המפורסמים והטרגיים ביותר מבין הסופרים היהודים ילידי אוסטריה היה שטפן צווייג, שנולד בווינה ב­ֿ1881 והתאבד בעיר פֶּטרוֹפוליס, ברזיל, ב­ֿ1942. אחריתו מעידה על פשיטת הרגל של העמדה הקיומית שכונתה בפי הפילוסוף הגרמני הנערץ עליו, פרידריך ניטשה,[1] עמדת "החופשי ברוח". "חופשי ברוח" הוא אדם שניסה באופן הרואי לחיות כ"אירופי טוב" המתעלה מעל למפלגתיות צרת­ֿאופק, לאומיות חונקת וקנאות דתית דוֹגמטית. האידאל הניטשיאני בדבר "האירופי הטוב" השפיע עמוקות על צווייג שלדידו, כמו לדידם של ניטשה ושל אֶראסמוּס,[2] היתה אירופה מולדתו הרוחנית. כאשר אבדה לו אירופה זו הוא שם קץ לחייו.

ביוגרפיה מונומנטלית זו הולמת את נושאה, אוֹנוֹרה דֶה בלזאק, שנטל על עצמו משימה דמונית בלתי­ֿאפשרית ממש בשאיפתו לכתוב את ההיסטוריה הסוציולוגית­ֿפסיכולוגית של אירופה בשם הכולל הקומדיה האנושית. זהו אוסף רומנים, נובלות ומאמרים המתארים את החיים בצרפת בתקופת הרסטורציה (1815) והמונרכיה של יולי (1830), שלתוכם משרבב בלזאק לעתים גם קטעים מחייו. המפעל מכיל 91 יצירות גמורות ועוד 46 יצירות שלא הושלמו. למפעל ספרותי ענק כזה שנטל על עצמו איש אחד, בתקופת­ֿחיים קצרה יחסית
(1850-1799), לא היה אח ורע באירופה של המאה ה­ֿ19 וגם לא בזו של הבאה.

עולה כאן השאלה האם אי אפשר לראות בביוגרפיה זאת, שצווייג לא הספיק להשלימה לפני התאבדותו, מעין וידוי עקיף מפי האלטר­ֿאגו שלו, בלזאק?

דומני כי ביוגרפיה זו מכילה גם אפולוגיה עקיפה של צווייג על אשליותיו הקוסמופוליטיות לגבי אירופה "טובה" ומאוחדת ברוח ערכיה ההומניסטיים והיא משתלבת יפה עם העולם של אתמול[3] שלו. הפרופיל הקיומי של צווייג כיהודי­ֿשוליים אוסטרי דגול עשוי להסביר הרבה מן הסתוּם בביוגרפיה זו, שהיא למעשה גם אוטוביוגרפיה סמויה של מחברהּ. וכפי שצווייג השתמש ברבים מן הרומנים של בלזאק כדי להאיר פנים שונות בחייו המורכבים, כך גם אפשר להשתמש בביוגרפיה זו כדי לעמוד על היבטים שונים בחייו של הביוגרף שלו.[4] למשל את העובדה כי בתור אינטלקטואל יהודי­ֿשולי שסבל מפיצול בזהותו הוא לא הצליח להשיג (בניגוד לבלזאק) אותנטיות אישית, שכן הוא חי בספריו, אך לא את ספריו. בכך כָּשַל בהשגת המשימה הקיומית הנעלה שהטיל ניטשה על קוראיו: שיהיו הוגים את חייהם וחיים את הגותם; שיחברו לעצמם את ספר חייהם בצורה ספונטנית ואותנטית כפי שסופר דגול מחבר את ספריו, שמקורם בו עצמו ותוכניהם ייחודיים אך ורק לו.

*

עם "יהודֵיֿהשוליים" נמנו יוצרים אוסטרים יהודים בולטים כמו ארתור שניצלר, קרל קראוס, זיגמונד פרויד, מרטין בובר, תיאודור הרצל, ורוב חברי 'החוג של צעירי וינה', שגם צווייג נמנה עמהם. מונח זה מתייחס ליהודים מחוננים, שחיו באירופה בתחומי התרבות הגרמנית ויצרו בשפה הגרמנית בשלהי המאה הֿ19 ובמחצית הראשונה של המאה הֿ20. הם השתייכו לדור של אנשי­­­ֿרוח שחייהם הוחתמו בחוויית התמוטטות הערכים המסורתיים. לכן הם הרגישו ביתר שׂאת את בעיית הזהות היהודית, שהפכה לדידם לבעיה קיומית קשה. הם היו שוליים במובן הרוחני העמוק: אף על פי שזנחו את המסורת היהודית, נדחו על ידי החברה הגרמנית החילונית ולא נטמעו בתוכה. יעקב וסרמן, אחד מנציגיהם הבולטים של יהודי­­­ֿשוליים אלו, מתאר אותם מבפנים כ"תלושים מבחינה דתית וסוציאלית, מרחפים באוויר; את האמונה הישנה חסרים הם, ולקבל אמונה חדשה, כלומר את האמונה הנוצרית, הם נמנעים – לדידם הגטו הגופני נהפך לגטו נפשי ורוחני".[5]

יהודי אוסטריה חיפשו מענה למצב בלתי נסבל זה באמצעות קשת מגוונת של פתרונות שונים: מהתבוללות ואפילו המרה לנצרות (כפי שעשה גוסטב מהלר), אל הזדהות עם מטרה פוליטית או אידאולוגית כמו סוציאליזם (ויקטור אדלר) או ציונות (הרצל, נורדאו). שטפן צווייג היה בהקשר זה דמות ייחודית, שכן למרות הלחצים הקיומיים הוא נותר במצב הקיומי הבעייתי של זהות מושהית, בלא שיאמץ את הסוציאליזם או את הציונות ואף בלי לקבל סוג כלשהו של קתוליות נוסח אלפרד דֶבּלין – או, לפחות לזמן מה, קרל קראוס. כל חייו שאף שטפן צווייג להתקיים כדמות קוסמופוליטית חופשית ברוחה.

 יחד עם זאת הוא מעולם לא התעלם מהיותו בן לעם היהודי. בניגוד לרבים מיהודֵי­ֿהשוליים, הוא מעולם לא העלה על דעתו את האפשרות להמיר את דתו. היו תקופות בחייו שבהן הודה בגאווה בהשתייכותו לעם היהודי, ומעולם לא היה אדיש להיסטוריה הכאובה שלו, והמתח העצום הזה בין האירופאיות שלו לבין מודעותו ליהדותו הביא להתאבדותו.

*

ב­­ֿ22 בפברואר 1942 שם שטפן צווייג קץ לחייו. בכך לא היה גורלו יוצא דופן במיוחד. די להיזכר בארנסט טולר ובקורט טוכולסקי, שגם הם שלחו יד בנפשם.[6] אך הם היו יהודי­ֿשוליים גרמנים שנואשו מאי­­ֿיכולתם לפתור (כסוציאליסטים) את בעיית זהותם, ואילו המקרה של צווייג נראה שונה לחלוטין. בעיני רבים מיהודי­­­ֿהשוליים היצירתיים ביותר היתה התאבדותו מעין אניגמה, שאותה ביקשו אך לשווא לפענח. את הפתרון לחידת התאבדותו נוכל למצוא במכתב הפרידה המרגש בגרמנית שכתב צווייג לפני מותו.[7] מכתב זה מעיד על תובנתו המיוסרת כי דרכו להתגבר על שוליותו היהודית, דהיינו ניסיונו לחיות וליצור כאדם חופשי ברוח, נחלה כישלון עם התנפצות חלומו בדבר אירופה נאורה, תרבותית ומאוחדת.

בטרם אפרוש מן החיים מרצוני החופשי ובצלילות דעת, אני חש צורך למלא חובה אחרונה: להודות מקרב לב לארץ הנפלאה הזאת, ברזיל, שהעניקה לי ולעבודתי אכסניה טובה כל כך. בכל יום למדתי לאהוב ארץ זו, ולא הייתי מבקש לבנות את חיי מחדש בשום מקום אחר, לאחר שעולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי; ומולדתי הרוחנית, אירופה, הורסת את עצמה. אולם כדי להתחיל הכול מחדש, אחרי שנת השישים בחייו של אדם, נחוץ כוח מיוחד, וכוחי שלי כלה לאחר שנים של נדודים בחוסר בית. לכן מעדיף אני לסיים את חיי בזמן הנכון ובקומה זקופה, כאדם שעבודה רוחנית היתה תמיד שמחתו הזכה ביותר והחירות האישית – המעולה שבנכסים על פני האדמה הזאת. אני מברך את כל ידידי! ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.

אפילו ברגעיו האחרונים, ובשיא אכזבתו מן האידאל של "חופשי ברוח", לא עולה על דעתו של צווייג הפתרון הציוני. "לא הייתי מבקש לבנות את חיי מחדש בשום מקום אחר" אלא בברזיל, "בארץ (Land) נפלאה זאת". הוא אינו נוקב כאן במונח "מדינה" (Staat) או אומה, בעיקר משום שחשב כי ברזיל שונה במהותה מאירופה הלאומנית, שעמיה "הורסים את עצמם לדעת" ומחבלים באידאל של אירופה תרבותית חסרת גבולות. במסמך אחרון זה הוא נותר עדיין "האירופי הטוב", העומד חפוי ראש ונכלם נוכח הרס "מולדתו הרוחנית", אירופה.

על רקע זה ברור מדוע זוכים כאן חיי החירות של נוודות קיומית וחיפושים רוחניים לכינוי שלילי והופכים ל"שנים של נדודים בחוסר בית". תיאור זה, המפחית בערכם של חייו, עומד בניגוד לתיאוריו המונומנטליים של צווייג את האלטר­­ֿאגו שלו בלזאק, העל­ֿאדם הדמוני הגאוני, חסר המגבלוֹת בכישוריו, אשר נסק מעבר לכל הגבולות הארציים באירופה והיה שליט כל יכול בממלכת הרוח כפי שהיה נפוליאון בממלכות על הארץ. הֶעדֵר בית קבוע,
אי­­­ֿתלות רוחנית ואי נכונות לאמץ אידאולוגיה פוליטית כלשהי חדלו להיות מעלות בעיני צווייג והפכו לעול כבד מנשוא. המכתב מעיד על התפכחותו מן האידאל הניטשיאני ב"לילה ארוך" זה, לפחות עד כמה שאידאל זה נוגע לחייו שלו. יתר על כן, אף על פי שצווייג אינו מאזכר את יהדותו, העובדה שהיה כה מנוכר ומרוחק מעמו העצימה ללא נשוא את תחושת ההינטשות שלו. היעקרות משורש יכולה להיות קללה אמִתית כאשר חזרה אל השורשים אינה כבר בגדר האפשר. חלל קיומי כזה מסוכן ביותר לאדם שכתב כי "אפילו בזמנים בלתי אנושיים כמו אלה שלנו… אין אנו יכולים לאבד את העצמי הפנימי ביותר שלנו".[8] "עצמיים" כאלה נקראו בפי ניטשה "אותנטיים", ובמקרה של צווייג, כמו גם במקרהו של ניטשה, אימצו "עצמיים" כאלה את העמדה הקיומית של החופשיים­ֿברוח. עם זאת, כאשר הועמד אידאל ניטשיאני זה במבחן הקיומי הקיצוני בחייו של צווייג הוא אבד ללא שוב.

כאשר הוא מודה במכתב ההתאבדות שלו על אי יכולתו "להתחיל הכול [בגילוֹ] מחדש", אין כוונתו רק ליישוב מחדש, שאותו הרי עשה כבר בהגירתו אל ברזיל. אין הוא מתכוון רק להיבט הגאוגרפי של חיים חדשים, אלא ליצירה רדיקלית מחדש של זהות אישית אמינה יותר. הוא מדבר למעשה על
רה­ֿאוריינטציה שלֵמה, על "עצמי" חדש בעל מוקד זהותי שונה – אולי המוקד של ציונות הומניסטית נוסח בובר, שעמו התכתב לא מעט. עתה צווייג שׂבע ימים ושׂבע אכזבות מכדי להתחיל מחדש בחיפוש כה מתיש אחר זהות אישית ופדות קיומית. ואפשר שהצדק היה עמו, אם נזכור כי אישים צעירים יותר ממנו (כמו פרימו לוי, ז'אן אמרי, קורט טוּכולסקי, ארנסט טולר ורבים וטובים מבין
יהודי­ֿהשוליים הגדולים הללו)[9] לא הצליחו במשימה קיומית זאת של טרנספיגורציה של העצמי באמצעות משאבי הנפש של עצמי זה בלבד, ושמו קץ לחייהם – שאחרי השואה, איבדו בעיניהם את ערכם.

יחד עם זאת, התאבדותו של צווייג לא היתה מן הסוג שהיה נפוץ בקרב רבים ממשכיליהן היהודים­­­ֿמתבוללים, גאונים אך שוליים של אוסטריה או גרמניה. הם איבדו את עצמם לדעת אחרי שהכירו בעובדה הטראומטית כי ארצות שאירחו אותם, ושלמענן תרמו את מיטב יצירותיהם וגאוניותם, פנו בצורה כה ברוטלית נגדם. Grenzjuden אלה נבעטו על­ֿידי שכניהם. צווייג נבעט על­ֿידי אירופה כולה. לא רק אוסטריה הנאצית היא שבגדה בו, אלא ההומניזם האירופי שצווייג ביקש לקדמו ולהפיצו גם באמצעות הביוגרפיה שלו על אראסמוס, וזו על בלזאק. ואכן, טעותו הפטלית של צווייג היתה אמונתו באידאל זה באורח כה תמים. עם נפילת הקהילה האירופית של החופשיים­ֿברוח נפלה גם רוחו של צווייג. נכונה היתה, על כן, הערתה הנוקבת של אשתו הראשונה פרדריקה, שכתבה בזיכרונותיה כי "טעותו הטרגית של צווייג היתה הערצתו הבלתי מתפשרת כל חייו את האידאל הניטשיאני של החופשיים­ֿברוח".[10]

הערצה זו באה לביטוי גם בביוגרפיה שכתב צווייג על בלזאק ובה טמונים אותם מוטיבים קיומיים ואידאיים שהעסיקו אותו כל חייו. הימצאותם של מוטיבים אלה חושפת את העובדה כי מאחורי כל ביוגרפיה גדולה מסתתרת האוטוביוגרפיה של כּוֹתבהּ, וכי יש לראות בביוגרפיה זו חותמת אחרונה לווידוי שרשם צווייג בדמו במכתב התאבדותו.

בלזאק – צוואתו האינטלקטואלית של צווייג

בביוגרפיה זו, שפורסמה ארבע שנים בלבד אחרי התאבדותו של כותבהּ,[11] משתקף היטב הפרופיל הקיומי שלו כיהודי­ֿשולי אוסטרי שביקש להתגבר, בין היתר בעזרת שרטוט דמות הרואית נוסח בלזאק, על המתחים הקיומיים שייסרו את הווייתו מראשיתה.

ב"אחרית דבר" להלן מתאר ריכרד פרידנתל את הנסיבות המיוחדות שבהן ליקט את כתבי היד המפוזרים של צווייג (גם מכספות של בנקים) והציל אותם פעמיים מהרס דירתו בידי המפציצים הגרמנים. הוא מציין כי בעיני צווייג אמורה הייתה ביוגרפיה זו, שעליה עמל כעשר שנים ומעלה, לשמש "magnum opus" שלו. פרידנתל מוסיף ומעיר כי "כוחות האופל שהגלו את שטפן צווייג ממולדתו והביאו להתאבדותו" לא גברו על יצירתו זו, כשם שלא גברו על השאר. האם יש כאן רמז לאִמרה הידועה ars longa, vita brevis, שבגירסה הגרמנית של גתה (פאוסט, חלק א') משמעה "ארוכה דרך האמנות וחיינו קצרים"?

גם פרידנתל מדגיש זיקות מסוימות בין ביוגרפיה זו לבין חיי מחברהּ. הוא עומד על כך שכמו אצל צווייג גם בחיי בלזאק מילאה וינה תפקיד ראשון במעלה, ומתעכב על ביקורו של בלזאק בעיר זו ברודפו אחרי מאדאם דה הנסקה, שרק בסוף חייו סיפקה (בקושי) את משאת חייו הכמוסה להשיג "אשה וממון" ולנוח מן הכתיבה הסיזיפית של כתיבה לשם תשלום חובותיו שהלכו והצטברו ככל שנמשכה כתיבתו, וגדלו בזבוזיו והוצאותיו. בביקור זה בווינה בשנת 1835 זכה בלזאק להיפגש עם חבורת מעריציו ובראשם הוגו פון הופמנסתאל, ממנהיגי 'וינה הצעירה', האמנים שהובילו מודרניזציה בחיי התרבות של וינה ואליהם השתייך בזמנו גם צווייג הצעיר.[12] בעיני אמנים אלה ובעיני צווייג בלזאק היה "התגלמות כוח יוצר ספרותי" אדיר. ממש כמו כוח טבע ודֶמון ייצרי ויוצר בגעש ובפרץ – כפי שתיאר אותו צווייג בביוגרפיה שלו וכפי שביקש להיות גם צווייג עצמו בחייו וביצירותיו – למרות מוּדעוּתו הכואבת למגבלות כישרונו לעומת הגאון הצרפתי.

מוּדעוּת זו היא שמשכה אותו אל דמויות ויוצרים גדולים מן החיים עצמם, גאוני הרוח שעיצבו מתוך שפע יצירתי את תרבות אירופה. אשר לביוגרפיה של בלזאק, פרידנתל מדגיש את הזדהותו של צווייג עם נושאהּ ואת זיקתו אליו. הוא מציין כי בדומה לבלזאק גם צווייג לא היה חסכן כל עיקר, וגם הוא נדבק בקדחת איסוף יצירות אמנות, ובעיקר את "כתבי­­ֿידו המקוריים של בלזאק", כפי שמעיד האוסף העשיר של כתבי­ֿיד אלו שהותיר צווייג אחרי מותו. בנקודה זו לא נמנע פרידנתל מלהמחיש את הזדהותו העמוקה של צווייג עם נושא הביוגרפיה שלו בציינו כי צווייג "נדבק" מבלזאק בכתיבת צרור הולך וגדל של הגהות ותיקונים שהכניס חדשות לבקרים לכתב היד שלו על בלזאק, וכי "חדר­ֿהעבודה הקטן" שלו בעיר בּאת', שבה השתקע צווייג לפני תחילת המלחמה, הפך למעין מוזיאון, ארכיון ולִשכה של בלזאק.

אכן, צווייג נמשך במהלך חייו אל אנשים "בעלי רגש מרומם אחד",[13] אל אנשי­ֿמופת דגולים שהצליחו להטביע על חייהם ועל יצירותיהם את "הסגנון הגדול" וחוננו בעוצמת רוח יוצרת "בתוך עצמם, כגזֵרה, חוק מן החוקים".[14] לא בכדי חוזרים על עצמם בביוגרפיה שלפנינו שמות תואר כמו "בלזאק הגדול", "טבע כביר", "הכרח", "עוצמה", "גורל" ואחרים בתיאורים מונומנטליים המציגים את חייו ויצירותיו של בלזאק – הפועל בדומה לכוח טבע עליון שאין עליו כל שליטה. ביוגרפיה כזאת אינה יכולה שלא להיות דרמטית וכתובה מתוך עמדה מונומנטלית[15] של השגבה והדר. בלזאק של צווייג "גדול" מחיי הבורגנות הזעירה שבתוכה צמח וממנה נחלץ, תוך התגברות­ֿעצמית בלתי פוסקת, עד שהפך אדון לעצמו ואדון על חייו וגם יוצרם הבלעדי.

צווייג חש עצמו משולל את "הסגנון המרומם" הזה ואת הגדלוּת ההרואית והמונומנטלית. אשר על כן אפשר להחיל על הביוגרפיות שלו – ובעיקר על זו העוסקת בחיי בלזאק – את האִמרה: "הגד לי על מי אתה כותב – ואומר לך למי אתה שואף להידמות". קל להיווכח כי צווייג הצטיין בתיאור אישים גדולים שעיצבו את זמנם והטביעו חותם בל יימחה גם על עתיד עמם ותרבותם.

בהקשר זה ראוי לציין כי צווייג כתב חיבור קצר יותר על בלזאק כבר בשנת 1919, בקובץ שעסק במה שאפשר לכנות בתרגום חופשי עמודי התווך של העולם.[16] מסה קצרה זו על בלזאק, מכרך ראשון של קובץ זה, נדפסה שוב לאחר מלחמת העולם השנייה.[17]

בקובץ זה (המכיל גם מסות חדשות על קזנובה, סטנדאל וטולסטוי) מופיע חיבורו של צווייג על ניטשה (שם, עמ' 368-299). במסה זו מצטט צווייג באהדה את המלצתו של הפילוסוף הגרמני "לחיות מתוך סיכון",[18] שהוא אורח חיים של רוב האישים בביוגרפיות של צווייג אך אינו רלבנטי כלל לאורח חייו הוא. את ההרואיות שהיתה חסרה בחייו של צווייג מצא האיש אצל גיבוריו, ובכללם אצל אחד הגדולים שבהם, בלזאק.

למרות שמן הנמנע להבין במלוא ההקף ענק­ֿרוח כמו בלזאק (צווייג עצמו נזקק לשם כך ליותר מעשר שנים), וגם אי אפשר לתת דין וחשבון אחרון על טעם התאבדותו של צווייג, ברור כי התאבדותו ומפעלו הביוגרפי, בלזאק, היו כרוכים יחדיו בזיקה בלתי­ֿאמצעית. בלזאק והתאבדות מחברו, הפכו לעובדות סופניות. והאם המוות לא נכנס לחיים על מנת להגדירם? אם נכונה עמדה זו – כגרסת מרטין היידגר[19] – אפשר לומר כי בלזאק של צווייג נכנס לחייו של הביוגרף שלו כדי להגדירם סופית למרות ניסיונותיו הנואשים להימלט מכל זהות מוצקה וסופית.

הפצצות הגרמנים, שהרסו את מעונותיו של פרידנתל בלונדון ואת ביתו של צווייג בעיר בּאת', לא יכלו להשתיק את עוצמת הרוח הכבירה שהתגלתה בביוגרף צווייג ובנושא שלו – בלזאק. אכן, אין כמו יצירה זו, שבה מתגלה צווייג בכל גדולתו כ"אירופי" טוב ו"כאזרח­ֿעולם" שבחר בחירות המחשבה ובזכותו לסיים את חייו כאשר מסביב ייהום הסער.

אֵלת הגורל האכזרית בחיי בלזאק ובחיי צווייג

ביוגרפיה זו של צווייג מביאה ניתוחים פסיכולוגיים דקים של מעמקי נפש נושאה שהיו בלתי­ֿמוּדעים לבלזאק עצמו. אופיים של תיאורים אלה גם הוא נובע מפרופיל קיומי של צווייג כיהודי­ֿשולי. החיטוט העצמי בנבכי הנפש הקרועה, מלאת הקונפליקטים, המתחבטת בבעיות זהות קשות, היו בהכרח ה"תֶרַפּיות" שלהן נזקקו יהודים אלה מזיגמונד פרויד ואילך למען איחוי קרעי נפשם, חשיפה מחודשת של גרעין אישיותם ויצירת עצמיות אותנטית, המיטלטלת בין מוקדי זהות שונים. עניין זה הוא שמשך את צווייג, וגם רבים מיהודי­ֿהשוליים, אל כתביו של ניטשה, שבהם היה המרכיב הפסיכולוגיסטי (שקדם בכמה עשרות שנים לפסיכואנליזה) דומיננטי למדי.[20]

צווייג מרבה להשתמש ברומנים שכתב בלזאק להנהרת חייו של הסופר הגדול. למשל, כאשר הוא מתייחס לנעוריו האומללים הוא קובע כי בלזאק "שם בפי גיבור עור היחמור[21] תיאור כישלונות הנעורים שלו" עצמו (עמ' 39). קטעים רבים מחיי בלזאק מובאים מתוך עיון בגיבוריו הספרותיים של הסופר הצרפתי. על כן לגיטימי להתייחס לחלקים רבים של ביוגרפיה זו על בלזאק כאל "ביוגרפיה בחזקה שנייה" ולנסות לפענח על פיה את האוטוביוגרפיה של צווייג עצמו.

במסגרת זו בולט ניסיונו של צווייג "להשגיב את המכוער" ולרומם את הצדדים האפֵלים יותר של בלזאק על ידי העלאתו לדרגת אֵל בורא עולם ומלואו ועל ידי ראייתו כ"ענק הרצון" (עמ' 110). לשם איזון ושמירת מרחק מנושא הביוגרפיה שלו מכניס בה צווייג אירוניה טובת סֵבֶר, למשל כאשר הוא מתאר את ראשית צעדיו הספרותיים של בלזאק כתקופה שבה היה מעין שׂכיר­ֿעט, ובמהלכה "ידו כבר כתבה את עצמה לדעת באינספור הניסיונות האנונימיים שלו… להיעשות אדון לעצמו" (עמ' 114). היו אלה זמנים שבהם ביקש בלזאק להרוויח כסף מהר ובכל מחיר, ולוּ גם על ידי כתיבה באיכות נמוכה למדי. אך גם אירוניה כזו או אחרת אינה מצליחה לגמד את ענק הרוח הזה שנשאר בגדר מונומנט לא רק בפסלו של רודן, אלא גם בביוגרפיה זו של צווייג.

היה מי שתפס כי לקראת סוף חייו, ובאמצעות תיאוריו המונומנטליים את בלזאק, ביקש צווייג להדגיש כי מעבר ל"רצון" אנושי עז וכוח יצירתי אדיר קיימים כוחות טבע דֶמוניים המעצבים "גורל". לא בכדי מושגים כמו "רצון" ו"כוח" מופיעים בביוגרפיה זו בתדירות רבה. בלזאק מתואר כאן באמצעות איתני הטבע כמו "מבול" ו"הר געש", אך למרות גדוּלתו ופעולתו ככוח וולקני חסר גבולות אין הוא חופשי – ו"את התהוותו וגורלו מעצבים כוחות אחרים".[22] האין כאן תת­ֿטקסט אוטוביוגרפי של צווייג עצמו? האם הוא לא מבקש בדרך של אפולוגטיקה עקיפה זו להודיע לנו, כהטרמה להתאבדותו, על קיומם של כוחות האופל שהרסו את אירופה שלו? להודות בעקיפין בפני קוראיו בעתיד כי גם מחבר ביוגרפיה זו לא היה מסוגל לשלוט בגורלו שגרר אותו אל הסוף הבלתי­ֿנמנע, כפי שקרה גם לנושא הביוגרפיה שלו, לבלזאק – שאמנם היה כוח יצירתי אדיר שנלחם בכוחות איתנים אחרים אך לא עלה בידו, בסופו של דבר, להתמודד עמם ולצאת ללא פגע. האם כך ביקש צווייג לראות גם את עצמו? יתר על כן, האם לא היתה זו בקשתו הלא­ֿמוּדעת מאִתנו, קוראיו הקשובים, שנראה אותו כצלמו וכדמותו של "בלזאק הגדול"? הרי אם נתייחס אל חיי צווייג מפרספקטיבה של חיי בלזאק, נשכיל להבין כי בעצם לא היתה לצווייג ברירה, והוא לא היה האשם המרכזי בפשיטת הרגל והרוח של עמדתו הקוסמופוליטית. כוחות הקוסמוס כולו (לא רק האירופי­ֿהיהודי או הגרמני­ֿהנאצי) ניצבו מולו, ולא היה בידו אלא להיכנע לתכתיביהם.

לא לשווא מתעכב צווייג על "אֵלת הגורל האכזרית" שנחתה כמו "לבה רותחת" על תוכניותיו וגורלו של בלזאק מראשית דרכו (עמ' 80). לא בכדי הוא מדגיש את פרדוקס האותנטיות הטרגית של בלזאק הצעיר, שכדי להיות אדון לגורלו וחופשי מדאגות כלכליות הוא נאלץ להשתעבד לחלוטין לעבדוּת הכתיבה הנחותה והמבישה. הדגשה של דיאלקטיקת החירות משעבוד על­ֿידי עבדוּת מרצון אִפיינה גם את צווייג, שעמל כל חייו להשיג את החירות המקוּוה ואת האותנטיות האישית תוך ניסיון להתגבר על הפיצול בזהותו – כיהודי התר אחרי מקלט באירופה נאורה נטולת דת, גבולות ודעות קדומות. לא ייפלא אפוא כי צווייג מתווה לעתים קרובות את נוסחת האותנטיות האסתטית נוסח ניטשה כאשר הוא מתאר את בלזאק כמבקש "בתחינה לא רק להמציא חיים, אלא גם לאפשר לחיים להמציא אותו" (עמ' 81). בדומה לגיבורו בלזאק, שלא הצליח להשלים את הקומדיה האנושית שלו למרות היותו ענק הרוח ומעצמה ספרותית של איש אחד, צווייג שם קץ לטרגדיה האישית שלו, רחוק ממחוז חפצו הדמיוני, האירופי­ֿתרבותי.

 לקראת סופו התייצב צווייג מול התנפצות אשליותיו וכישלונה של יומרתו להתגבר על פיצולו על ידי השגת אותנטיות ולכידות אישית. הוא הרגיש לבסוף כי גם אמנותו (בדומה ליומרותיו של בלזאק להשתייך לאצולה) נגועה באשליה וחסרה תשתית אותנטית איתנה. זהו אולי הרקע האוטוביוגרפי לקביעתו בנוגע לבלזאק הצעיר כי "בהֶעדֵר אמת ואותנטיות לא תיתכן אמנות, וכוחן של הדמויות לעולם יוּתנה בחיבורן המיידי לסביבתן – לאדמה, לנוף, למעגל החברתי ולאווירה המסוימת של זמנן" (עמ' 116 ואילך). "חיבור מיידי" כזה אל נופי וינה, זלצבורג ושכיות התרבות האירופית חיפש צווייג בכל מאודו עד שהתחוור לו לבסוף – גם באמצעות האלטר­ֿאגו בלזאק – מה גדול היה כישלונו. כמו בלזאק, שנעשה "ראליסטי" יותר ויותר וזנח את הרומנטיקה הזולה של יצירותיו האנונימיות, כך גם צווייג נפרד בכאב, ומתוך תסכול הולך וגואה, מרומנטיקת חלומו להיות "אירופי טוב", אם כי אין להכחיש שהוא מת לבסוף כ"אזרח העולם" בברזיל ה"דיוניסית", מעבר לאתוס היהודי­ֿנוצרי שבצילו צמח ויצר כל חייו (גם עצם התאבדותו נוגדת לחלוטין את המוסר היהודי­ֿנוצרי כולו!).

את הראליזם הנוקב של בלזאק המאוחר אימץ גם צווייג בביוגרפיה שלו. למרות עמדת המעריץ הסוגד לא נמנע צווייג מתיאורים בלתי מחמיאים בעליל של בלזאק. הוא מתאר אותו כבעל "סנוביזם יהיר" (עמ' 145), כמי ש"מעדיף מכתב מרוזנת מאשר את השבחים של גתה… ולמען תואר אצולה אמיתי היה מוכן למכור את נשמתו" (עמ' 145). והאם לא היה צווייג מוכן "למכור" את כל מה שהיה לו כדי להימנות כאזרח כבוד עם חוג גאוני "אירופה הטובה" – רומן רולַן, תומס מאן, ניטשה ואחרים? לצווייג חסרה המוּדעוּת בדבר ההשלכות מאישיותו שעשה על דמותו של בלזאק, ומדי פעם הוא נוקט נימה די ביקורתית כלפיו.

עם זאת, זיקתו החיובית אל נושאו עולה בהרבה על מידת הזלזול המעודן כלפי היבטים "לא סימפתיים" באופיו ובחייו. צווייג מעצים את קיומו של פער בחיי בלזאק בין המצוי, דהיינו בין עממיותו, פשטות הליכותיו ואפילו נמיכות קומתו בגוף ובנפש לבין הרצוי בעיניו של בלזאק, המתיימר להיות אציל ואדון לגורלו ולא קורבן לפגמי אישיותו. צווייג מעריץ ללא סייג את היוצר הגדול, את "בונה העולם" ומעצבהּ של תרבות אירופה גם כשהוא הורס את חייו האישיים בעבודת פרך מתמדת העושה לילות כימים. כך למשל הוא מציין בהערכה כי בלזאק שתה במשך חייו, למרות הנזק הרב שגרם הדבר לבריאותו, קרוב
ל­ֿ50,000 כוסות קפה חזק כדי לעמוד בלילות ארוכים של כתיבה אינטנסיבית כל כך. הוא מדבר על ה"הד העצום" שעורר בלזאק בקרב קוראיו ואנשי תקופתו. בכל אלה אנו מוצאים את היהודי­ֿהשולי, המעריץ את הגוי הכביר ורב המפעלים – שברובם פשט את הרגל, כמו בקנייה הנמהרת של מניות מסילת­ֿהרכבת הצפונית של רוטשילד, כריית מכרה הכסף בסרדיניה, המצאת דפוס וסְדַר­ֿדפוס מיוחדים, בניית ארמון על חול, פשוטו כמשמעו, ואחרים. בלזאק הרוויח מיליונים בכתיבתו ובזבז עשרות מיליונים בקניית דמויי­ֿעתיקות וציורים מדרגה שנייה ושלישית – רובם זיופים ומוצרים זולים, שעליהם שילם מחירים מופקעים להחריד. בכל התיאורים הללו, כולל בתיאורי נפילותיו שלא היו סתם נפילות אלא מפלות מוחצות, כאלה שיכלו למחוץ כל איש אחר זולת בלזאק, מתגלָה עמדתו הסלחנית­­­ֿמעריצה של שטפן צווייג, הנמנעת מלחרוץ דין סופי על גיבורו. שהרי כיצד נוכל לשפוט כוח טבע גולמי ועצום? האם נוכל לגנות הר געש על שהרס בהתפרצותו כפרים שלמים ששכנו למרגלותיו? שנעשה למה שהיה בהיותו נטול כל רסן או שליטה אנושית על עצמו ועל חייו? דף אחר דף בביוגרפיה זו מתגלה גדוּלתו של ענק­ֿהרוח בלזאק כ"היסטוריון של תקופתו", כפסיכולוג ופיזיולוג, כצייר ורופא, כשופט, עורך דין ומשורר – קיצורו של דבר: כאֵל הבורא עולם ומלואו בכוחו הדֶמיוּרגי ובלהט רוחו שלא ידעה מנוח. דף אחר דף בביוגרפיה זו עולה מול עינינו המשתאות דמותו של בלזאק כדיוניסוס של ספרות, שברא את עצמו כמעט יש מאַיִן. הוא "הגאון האוניברסלי" ו"כוח טבע" – אותו כוח "שעוצמתו גדולה יותר מזרם חשמלי".

רק בסוף דרכו חדלה דמותו של בלזאק להנחות את צווייג ומצמרר להיווכח כי הוא מדגיש בביוגרפיה שלו שמעל ומעֵבֶר לכל תהפוכות החיים בקריירה הגרנדיוזית ששמה בלזאק "הגורל" הוא שהתווה את דרכו – יותר "ממשאלות לבו הכמוּסות" (עמ' 123).

 מכאן נובעת קביעתו של צווייג כי על בלזאק "הוטל ליצור". זאת בדומה לגיבור הטרילוגיה של סארטר, מאטיֶה, ש"נידון לתמיד להיות חופשי" ולתור אחר פדוּת האותנטיות האישית שחמקה ממנו והלאה[23], כפי שחמקה מכותב הביוגרפיה צווייג ומנושאהּ.

צווייג מתאר את פועלו הטיטאני של בלזאק גם באמצעות תיאורים פיזיים של גופו המוצק כמו "עץ עב גזע" בעל "המוּצקות וכוח הפעולה הרב שביסוד הווייתו" (עמ' 129). בהקשר זה מזכיר צווייג את רודֶן ואת פסלו "בלזאק" כבעל מאפיינים דמוניים והרואיים, המעורר את הרושם שלפנינו עומד כוח טבע איתן הצומח מן האדמה ואליה הוא מחובר בעבותוֹת עשויות ברונזה קשה כעשת וחדה כברק האינטואיציה.


[1]    ראו מאמרי "Stefan Zweig: The Jewish Tragedy of a Nietzschean Free Spirit" בקובץ בעריכתי:,Nietzsche and the Austrian Mind הוצאת אוניברסיטת וינה, 2004, עמ' 122-26.

[2]   ראו "מבוא" לשטפן צווייג, אראסמוס מרוטרדם, תרגם יוסף וֶנקֶרט, ירושלים: כרמל, 2004, עמ' 29-7. בעיני צווייג היה אראסמוס, היה האירופי הטוב הראשון בעוד שניטשה היה האירופי הטוב האחרון לפני מלחמת העולם השנייה וחורבנה של אירופה.

[3]    כוונתי לחיבורו האוטוביוגרפי של צווייג על התנסויותיו באירופה שלפני חורבנה: העולם של אתמול: זכרונות של בן­­­­ֿאירופה, תרגום: צבי ארד, תל­­ֿאביב: זמורה, ביתן, 1982; מהדורה חדשה עם 'אחרית דבר' מאת גלילי שחר, אור יהודה: כנרת, זמורה­­­ֿביתן, דביר, 2012.

[4]    כבר בהתחלה משתמש צווייג בחיבורו החשוב הראשון של בלזאק לואי לאמבר (Louis
Lambert), משנת 1832, כדי לתאר את נעוריו האומללים של הסופר הצרפתי הדגול. בכך הוא ביקש לטשטש את הכפילות בין החיים לבין הספרות על אודות החיים הללו, כפילות שממנה סבל צווייג עצמו. וכך הוא מודה כאן כי "סביר להניח" ש"לואי לאמבר היה לדידו של בלזאק מעין 'האני האחר שלו'" (עמ' 51).

[5]    יעקב וסרמן, פרשת מאוריציוס, תרגם מ.ז. ולפובסקי, תל אביב: עם עובד, 1983, עמ'
268-267.

[6]    Ernst Toller נולד בפרוסיה ב­ֿ1 בדצמבר 1893; התאבד בניו­ֿיורק ב­ֿ22 במאי 1939. מחזאי שנון זה שימש בשנת 1919 במשך שישה ימים נשיאהּ של הרפובליקה המועצתית הבאווארית. מרתקת בהקשר שלנו היא האוטוביוגרפיה שלו: נעורים בגרמניה, תרגם: צבי קדמי, הוצאת הקיבוץ הארצי: השומר הצעיר, 1944. Kurt Tucholsky, סופר יהודי­ֿגרמני ופולמוסן שמאלני, נולד בברלין בשנת 1890 והתאבד בשוודיה בשנת 1935. ראויה לתשומת לב ביקורתו הנוקבת על החברה הגרמנית בת זמנו בספרו משנת 1929: Deutschland,
Deutschland über alles. עם זאת, בפרק האחרון של סאטירה נשכנית זו, הקרוי Heimat ("מולדת"), מתוודה טוכולסקי על אהבתו הרבה לגרמניה מכורתו.

[7]    המכתב, המובא כאן בתרגומי ונקרא (בפורטוגזית) "הצהרה", נמצא במחלקת כתבי יד של הספרייה הלאומית. צילומו ותרגומו לאנגלית מובאים בקובץ שערך Hanns Aren ed., Stefan Zweig: A Tribute to his Life and Work, trans. Christobel Fowler, London: W.H. Allen, 1949..

[8]    מצוטט על­ֿידי ריכרד פרידנתל במאמרו“Stefan Zweig and Humanism” ,, עמ' 173 בקובץ המוזכר בהערה 7 לעיל.

[9]    ראו הערה 6 לעיל ואת הקדמתו של יעקב גולומב לספרו של ברל לאנג, פרימו לוי: החיים כחומר, תרגום עלית קרפּ, ירושלים: כרמל, 2013.

[10]   Frederike Zweig, Stefan Zweig, trans. Edna McArthur, New York: Thomas Y. Crowell, 1946, p. 118

[11]   Stefan Zweig, Balzac, Stockholm: Bermann-Fischer Verlag, 1946. בעמ' 2 מצוין כי הביוגרפיה הודפסה מן העיזבון ונערכה על ידי ריכרד פרידנתל, שגם הוסיף לה "אחרית דבר" שאותה כתב בלונדון, בדצמבר, 1945. ראו עמ' 389 בספר זה. "אחרית דבר" זו של ריכרד פרידנתל, המובאת להלן, נקראת במהדורה העברית הראשונה של הביוגרפיה על בלזאק בשם "הערת העורך": שטפן צוייג, בלזק, עברית: אוריאל שלח (יונתן רטוש), ירושלים: קרני, 1952, עמ' 349-346; במהדורה האנגלית היא קרויה 'Postscript' Stefan Zweig, Balzac, trans. William and Dorothy Rose, New York: The Viking Press, 1946, pp. 404-399.

[12]   Hugo von Hofmannsthal (1929-1874) היה משורר, סופר, מחזאי ומסאי אוסטרי, בעיקר של הזרם הסימבוליסטי, וחבר בולט בתנועת "וינה הצעירה". על חבורה זו, ועל
יהודי­ֿשוליים גדולים בה, כדוגמת הוגו פון הופמנסתאל עצמו, שטפן צווייג, הרצל, קרל קראוס, ארתור שניצלר, ואחרים, ראו בקובץ:Jüdische Aspekte Jung-Wiens im Kulturkontext des 'Fin de Siécle', ed. Sarah Fraiman-Morris, Tübingen: Max Niemeyer Verlag, 2005. ראו גם ספרו של הופמנסתאל: דבר, חלום, אדם: מבחר שירה, דקמה ופרוזה, תרגם שמעון זנדבנק, ירושלים: כרמל, 2012.

[13]   ניטשה, המדע העליז, אפוריזם מספר 288, תרגום ישראל אלדד, תל אביב: שוקן, 1969.

[14]   ניטשה, שקיעת האלילים, בפרק 12 של חלק הקרוי "סיורים של איש שלא בעיתו", תרגום ישראל אלדד, תל אביב: שוקן, 1973, עמ' 101.

[15]   שאותה מאפיין ניטשה במסתו על ההיסטוריה כשייכת לאנשי מופת "פועלים וחזקים", המבקשים להטביע את חותמם האישי על ההיסטוריה כולה: כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים, פרק שני, תרגום ישראל אלדד, תל אביב: שוקן, 1968, עמ' 25 ואילך.

[16]   Baumeister der Welt: Versuch einer Typologie des Geistes. טיפולוגיות כאלה, אם כי מתוך עמדה סוציולוגית יותר ופחות אידאית ואידאליסטית, התווה בלזאק במפעל חייו הספרות העצום, שלו קרא בתחילה Etudes des Moeurs, כלומר "מחקרים על המידות [או המנהגים]". מצִדו הוציא את עמודי התווך של העולם בלייפציג, Im Insel Verlag: כרך ראשון (משנת 1919) עסק בבלזאק, דיקנס ודוסטויבסקי, כרך שני (משנת 1925) נסב על הלדרלין, קלייסט וניטשה.

[17]     Stefan Zweig, Baumeister der Welt: 'Balzac', Frankfurt am Main: S. Fischer, 1951, pp. 35-9.

[18]   הקטע השלם שאותו מצטט צווייג לקוח מחיבורו של ניטשה המדע העליז, פרק 283 (הערה 13 לעיל): "הסוד כיצד לקצור בשדה החיים את היבול הגדול ביותר, את ההנאה הגדולה ביותר, זה שמו: לחיות מתוך סיכון!", עמ' 314.

[19]   ראו מאמרי: "משמעות המוות היא משמעות החיים" בתוך: משמעות החיים, ערך אסא כשר, תל­ֿאביב: הקיבוץ המאוחד, 1999, עמ' 121-108.

[20]   יעקב גולומב, הפיתוי לעוצמה: בין ניטשה לפרויד, ירושלים: מאגנס, 1999 וראו במיוחד נספח ב, שם.

[21]   אונורה דה בלזאק, עור היחמור, תרגום: עדה פלדור, 'אחרית דבר' אלישבע רוזן, ירושלים: כרמל, 2015.

[22]   Michel Reffet, 'Stefan Zweigs Balzac und der Dämon' in Stefan Zweig und das
 Dämonische, eds. Matijaz Birk and Thomas Eicher, Würzburg: Königshausen & Neumann, 2008, pp. 77-68.

[23]   ז'אן­ֿפול סארטר, גיל התבונה, תרגמה יונת סנד, תל אביב: ספרית פועלים, תשל"ח, עמ' 235. וראו 'אחרית דבר' ואת הרצאתו של סארטר, האקסיסטנציאליזם הוא הומניזם, תרגם וערך יעקב גולומב, ירושלים: כרמל, 1988, ופרק שביעי בספר אביר האמונה או גיבור הכפירה: חיפושי האותנטיות מקירקגור עד קאמי, תל אביב: שוקן, 1999.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בלזאק”