החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בלב ונפש

מאת: ,
הוצאה: | 2019 | 427 עמ'
קטגוריות: יהדות
זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

מסכת אבות זכתה לפירושים רבים מכל שאר מסכתות המשנה. הרמב"ם כתב שזאת המסכת החשובה ביותר במשנה, ואיכות הקיום של ההנחיות שבמסכת מעצב את איכות הקיום של המצוות בשאר המסכתות. 'מסכת אבות היא התת־מודע הקולקטיבי של העם היהודי', הציע אלי סמואל לפני שנים אחדות בשיחת רֵעים עם נחם אילן, ומן הסברה הזאת התפתח לימוד בחברותא באמצעות הדואר האלקטרוני. ספר זה הוא פריו הבשל. נחם אילן הציע פירוש ובו התייחסות להיבטים הלשוניים, הספרותיים, ההיסטוריים והרעיוניים שבכל משנה, ואלי סמואל הגיב בעיון שעיקרו פסיכולוגי ולעתים גם פסיכואנליטי ופילוסופי. הקריאה הדו־קולית נשמרת לאורך הספר. אין זה אפוא פירוש סינתטי אלא שני פירושים, משני עולמות דעת, המתבוננים בטקסט התַּנָּאִי הקדום, משוחחים זה עם זה ומציעים מבט חודר לטקסט הקנוני ובאמצעותו גם תובנות בעלות משמעות לחיים כיום.

פרופ' נַחֵם אילן חוקר את ההיסטוריה האינטלקטואלית של יהודי ספרד והמזרח בימי הביניים ובעת החדשה, בעיקר פרשנות ודרשנות בערבית־יהודית. שימש בעבר סגן ראש מכון בן־צבי. מלמד במכללה האקדמית לחינוך חמדת הדרום שבנתיבות.
ד"ר אליהו סמואל למד רפואה באוניברסיטת תל אביב והוא פסיכיאטר ילדים ונוער בכיר. בעבר עבד ביחידת הגיל הרך ברמת חן, וכיום יועץ פסיכיאטרי במרפאה לילד ולמתבגר בבית החולים וולפסון בחולון, עמית במכון לפסיכואנליזה בת זמננו בתל אביב ואיש רוח.

מקט: 4-249-50631
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


בפתח הדברים

ארבע שנים למדנו, אלי ואני, בכיתות שונות באותו מחזור בבית הספר התיכון ולא החלפנו בינינו מילה. במהלך שירותנו הצבאי נפגשנו באקראי ושהינו יחד שלושה ימים בקיבוץ מצובה. היה זה בקיץ 1974. הייתי בהכנה לקורס קצינים בגדוד 17 של ‘גולני’, ואלי היה החובש שלנו. מאז לא התראינו כ־35 שנים, וכשסוף סוף נפגשנו בערב זיכרון לחברנו אמתי רצהבי ז”ל, גילינו תחומי עניין משותפים ופרצה בינינו ידידות עמוקה. בסוף שנת תשע”ב (2012) או בראשית תשע”ג הצעתי לאלי שנעיין בחברותא במסכת אבות, המעניינת והמעסיקה את שנינו. אלי הציע מצדו, שמחמת דוחק הזמן של שנינו והמרחק הגיאוגרפי בינינו (הוא בתל אביב ואני בירושלים), יתחיל העיון בהתכתבות, ומעת לעת גם ניפגש. עוד הכריז כי ברצונו לקרוא את המסכת קריאה פסיכואנליטית. זה היה אתגר כפול: חברותא בכתב ולא פנים אל פנים או טלפונית, היינו באמצעות שיחה, כמקובל, ומיקוד העיון בהיבטים הפסיכואנליטיים החבויים בטקסט.

פסיכואנליזה היא התחום של אלי, לא שלי. התחום שלי הוא הטקסט במובנו הרחב, כלומר הלשון, הספרות, ההיסטוריה והרעיונות. חשבתי לכתוב ‘הטקסט עצמו’ ונרתעתי, שכן אין זה מובן מאליו שיש דבר כזה – ‘הטקסט עצמו’ – בוודאי לא בעידן הפוסט־מודרני, ובו למרכיב הסובייקטיבי יש משקל מכריע. גם בזה נצטרך לדון, האם הכול הוא ‘בעיני המתבונן’?

בראשית ניסן תשע”ג יצאנו לדרכנו. בפתיחת דבריי למשנה הראשונה של אבות כתבתי:

קראתי את הערך ‘פסיכואנליזה’ בספרם של דוד גורביץ’ ודן ערב, אנציקלופדיה של הרעיונות, תל אביב תשע”ב, עמ’ 986-968. איני יודע אם הוא ערך טוב, ומה עושה אותו לכזה. אני ממתין לחוות הדעה (המנומקת!) של אלי. מכל מקום, בהחלט מצאתי בו חומר למחשבה. ובכן, איך אני מבין את הצירוף ‘קריאה פסיכואנליטית’? עולות בראשי כמה אפשרויות אשר נצטרך – אלי ואני – ללבן ולהכריע ביניהן, או שמא לצרף כמה מהן ולגבש מתווה או דגם משופר ומורכב שבאמצעותו נעיין במסכת.

האם נחפש הדים ועדים להתפתחות עולמו הפנימי של התנא בעל ההיגד? למקצת התנאים יש יותר מהיגד אחד במסכת אבות, ואם מדובר בדמויות שעולמן הפנימי בריא והגיוני, מתבקש כי ההיגדים הללו יהיו לכידים, היינו תהיה ביניהם איזושהי הלימה, גם אם אינם מצטרפים למשנה סדורה שלמה. האם נחפש הדים ועדים להתפתחות עולמו הפנימי של ה’אדם’ שעליו דיבר התנא? לפחות לכאורה יש להניח הנחת מוצא כפולה: הדוברים השונים והעורך דימו שהם מַפְנִים את דבריהם אל נמען מוסכם המוכר לכולם, יהא זה המנהיג (ראו על כך בסמוך) או ‘האדם הפשוט’, ובה בעת הרי לכל אחד היה דימוי אחר של אותו נמען, והשוני בין הדימויים נבע מעולמו הפנימי של כל תנא! במילים אחרות, ייתכן שתוך כדי העיון יתברר שבעצם, תַּנָּאים שונים ראו לנגד עיניהם (ושמא מוטב: בעיני רוחם) טיפוסים שונים כנמענים, לפחות מן הבחינה הפסיכולוגית והפסיכואנליטית.

מה יהיו מושגי המפתח שלנו – ה’סתם’, ה’אני’ ו’האני העליון’? מושגים אחרים? נוספים? האם נחפש את עקבות הארוס והתנאטוס? את גילויי המודע והלא מודע? ומה יהיה מעמד הדחפים? האם אפשר וראוי ורצוי לחפש בטקסט עקבות של עידון (סובלימציה)? ושל קתרזיס? איך מוצאים בטקסט ביטויים של העברה? האם נתעניין בעונג כיעד הנשאף, הגלוי או הסמוי, בתודעתו של כל תנא? ואיזה מין עונג יהיה זה? האם מתאים לדבר בהקשר זה על אובייקט? ועל ה’עצמי’?

העניין המרכזי בתהליך הפסיכואנליטי הוא הנפשות הפועלות, המטפל והמטופל, והיחסים ביניהן. מי הוא המטפל? ומי הוא המטופל? ומה טיב היחסים ביניהם? יש כאן לפחות שלושה מעגלים: א. התנא ביחס ל’אדם’ שאליו התייחס בדבריו, היינו הנמען, שכן התנא נתפס כדמות סמכותית בעיני עצמו ובעיני קוראיו הפוטנציאליים. ב. אנו הקוראים – אלי ונחם – ביחסנו אל התנא ואל היגדו, וכאן מעמדו מורכב יותר, שכן סמכותו וסמכותיותו אינן מובנות מאליהן, וגם אין ברור איזה דו־שיח מתנהל בינינו לבינו, אם בכלל. ג. היחסים בינינו, הצמד הלומד בחברותא. גבולות הסמכותיות כאן עמומים עוד יותר – האחד מומחה בפסיכואנליזה והאחר מומחה בקריאת טקסטים רבניים, ואם כן, כל אחד מאיתנו הוא מטפל ומטופל בה בעת. האם זה צירוף פורה או מעקר? ימים יגידו.

אני מניח שאפשר להעמיד כבר כעת שאלות נוספות, והן תהיינה תרומתו הישירה של אלי. עוד אני מניח כי במהלך הדו־שיח בינינו יעלו שאלות חדשות, ובעיניי הן העדות המוחצת לשיח הפורה בינינו.

אני מרבה לומר לתלמידיי, שלכל טקסט יש context (=הקשר) ו־subtext (=בין השיטין), ובלעדיהם קל מאוד להחמיץ את העיקר בטקסט ולדרוש עליו דרשות. תוך זמן קצר התגבש דפוס הפעולה שלנו: אני הצעתי את פירושי למשנה מוגדרת ואלי הגיב על דבריי. המתכונת הזאת הייתה נוחה לשנינו, אולם הנוחיות היא שיקול משני ושמא אפילו מסוכן בהקשר זה. דרך זו נראתה לנו מתאימה ונכונה. גם אלי סבר שתחילה יש לתת את הדעת למשנה (=לטקסט) בהקשריה הלשוניים, הספרותיים, ההיסטוריים והרעיוניים (ההקשר ובין השיטין), ורק אחר כך לנתחה בכלים של פסיכולוג ופסיכואנליטיקאי. בפועל עשה אלי הרבה מעבר לזה. הוא לא נמנע מלהתייחס להיבטים ספרותיים, ופעמים רבות האיר והעיר גם מנקודת המבט של פילוסוף. אין כאן אפוא טקסט סינתטי שכתבו שני דוברים, אלא לאורך המסע נשמעים כל הזמן שני דוברים המשוחחים ביניהם. המבנה הדיאלוגי נראה לנו מהותי לעצם הלמידה בחברותא, ובחרנו שלא לטשטשו ולא להאלימו ולהעלימו.

בלימוד בחברותא יש ממד אינטימי. השהות יחד במחיצה אחת, הקרבה הפיזית והאפשרות להביט זה בעיני זה, מזמנות לעתים מפגש אישי שהוא מעבר ללימוד המשותף. לכאורה, כל אלה חסרו ב’חברותא’ שלנו. בפועל, אמנם לא ישבנו זה ליד זה או זה מול זה, ואכן לא הבטנו איש בעיני רעהו, אבל אני חש שבהחלט נוצרה כאן אינטימיות. בשונה מלימוד על פה, שבו הלשון מהוססת ומגומגמת לעתים, ורעיונות מתבררים תוך שיג ושיח, כאן חייבה אותנו השיטה ללטש את מילותינו כבר מן ההתחלה. אכן, כל יחידה שכתבנו הייתה בסופו של דבר רק מצע שעליו נבנה הדו־שיח שבינינו והתלטשו הרעיונות, אולם עצם ההבעה בכתב האירה באור אחר, בהיר יותר, את המודעות העצמית שלנו למחשבותינו.

הקריאה הרב־תחומית והביקורתית של אלי הועילה לי פעמיים: היא אתגרה אותי מלכתחילה לשקול היטב את מילותיי, והניעה אותי לשכלל ולפתח את דבריי בגרסתם הראשונה. אחריה באה הגרסה השנייה והשלישית, ולעתים גם הרביעית. במבט לאחור אני חש שיכולת הקריאה, הניתוח וההבעה שלי התפתחה תוך כדי הלמידה המשותפת, ואני מכיר לאלי טובה מרובה על כך.

הפירושים למסכת אבות – ועוד יותר מכך לפרקי אבות – רבים מן הפירושים על כל שאר מסכתות המשנה. במקום אחר הסברתי מדוע אלה הם פני הדברים.[1] גם כיום נכתבים פירושים חדשים לאבות בקצב מרשים.[2] במהלך העבודה השתדלתי לכתוב מדעתי ולא ללקט בשדות זרים. עם זאת כל העת לא סרו משולחני ספריהם של אביגדור שנאן ושל שמעון שרביט;[3] הרביתי לעיין ולהסתייע בהם, ואני סבור שהצעתי כאן משהו שונה משלהם. חברי ד”ר רונן אחיטוב קרא טיוטה והעשיר אותי בתובנותיו. אני מקווה שמכוח הקריאה בספרנו ימצאו עצמם הקוראים חושבים אחרת על שאלות מוכרות, וחושבים על שאלות חדשות, על מה שיש במסכת אבות ועל שאלות נוספות בהשראתה ומכוחה. לבסוף אני מבקש להודות לגב’ עדי הרשטיק ולגב’ ציפי פישר מהוצאת כרמל על עבודתן המקצועית והמסורה באורך רוח ובשום שכל.

נַחֵם אילן

ירושלים, י”ז בניסן תשע”ח

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בלב ונפש”