החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

בלבנט נולדנו כולנו

מאת:
הוצאה: | 2022 | 237 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

המסאוּת שעליה תהילתה של ז'קלין (שוחט) כהנוב (1979-1917) היא סוגה של כתיבה אישית עיונית מעמיקה, המבוססת על שיטוט בין אנשים ומקומות במרחב הלבנטיני. במסותיה ובסיפוריה הלבנטיניות מבטאת חריגה מהמקומי, הכרת "האחר" (כמו האפריקאי, ההודי או היפני), ומבט מקורי אל עבר סופרים, מנהיגים ויבשות הרחוקים מן העין.

עורך האסופה, ההיסטוריון וחוקר התרבות פרופ' דוד אוחנה, הוא חוקר נודע של יצירת כהנוב, מחבר הספר הלבנטינית − ז'קלין כהנוב: ביוגרפיה אינטלקטואלית (כרמל, 2022), ועורך קובץ המאמרים ז'קלין כהנוב: בין שני עולמות (כתר, 2005).

מקט: 4-249-51036
המסאוּת שעליה תהילתה של ז'קלין (שוחט) כהנוב (1979-1917) היא סוגה של כתיבה אישית עיונית מעמיקה, המבוססת על שיטוט בין אנשים […]

מבוא: ממזרח השמש

אני יודעת שלחיבורים, מאמרים וקטעים אוטוביוגרפיים אלה, שנכתבו במשך השנים ושהקשר ביניהם רופף, אין מבנה פורמלי, אחדות נושא והמשכיות של ספר שנכתב מתוך נקודת ראות מסוימת אחת על נושא מסוים אחד. אולם לקטעים המוצגים כאן יש מין אחדות, מפני שהם צומחים מתוך תשתית פורייה עתיקה, מיתית ומציאותית גם יחד, אם כי בלא קווי מִתאר משורטטים בבירור בזמן או במרחב. סמיכוּת אקראית במידת־מה זו משקפת, אולי, את מורכבויותיו והיבטיו הרבים של הלבנט, שבו, כמו בחפירה ארכאולוגית, קטעים שונים, הקשורים לאנשים שונים בתקופות שונות, נחשפים בו־זמנית.

אני מבקשת לגלות עקבות של עֲבָרִי כאן. אך אי־אפשר להפריד אותם מן ההיסטוריה של עמים אחרים שחיו באזור זה או עברו דרכו; שורשיהם ושורשינו שזורים אלה באלה, וכך חיינו היום, דרך עוצמת הסכסוך עצמו הכובל אותנו לקרב. במובן מסוים, חפירה זו שלי, דרך ממדים רבים של זמן אנושי, התחילה אי־אז בילדות, בתקווה שמתוך הרסיס היהודי־מזרחי השבור הקטן שלי אוכל להרכיב מחדש שלמוּת חיה. בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, ישראל היא עכשיו חלק מהלבנט כפי שהייתה בימי קדם, והיא מעצבת את גורלותיהם של האנשים באזור זה כפי שהם מעצבים את גורלנו. אני סבורה שהחוויות המתוארות כאן, חרף הדו־משמעויות שלהן וסתירותיהן, עשויות להתברר כמועילות לקוראים.

אילו כתבתי ספר זה היום, הוא היה שונה, הססני פחות, החלטי יותר. אולם בנעוריי חוויתי את התפרקותן של דרכי חיים וחשיבה מסורתיות, והתאמה ניסיונית, מתרצה־למחצה מרדנית־למחצה, לתרבות המערבית. החינוך הפורמלי שלי הוא מערבי, רגישויותיי העמוקות ביותר אינן כאלה, וכמו במקרה של אנשים רבים אחרים, תמיד ניצבתי מול הצורך ליישב בין מבנה־העל המערבי לבין זהות ששורשיה אינם מצויים בעולם המערבי.

הצורך בהתאמה לעולם המודרני והקשר הרגשי לעבר המסוים שלך נתפסים תחילה באורח טבעי למדי במונחים של עימות, המבוטא כאן לעתים קרובות. יש לאנשים מסביבנו חוויה דומה, תוך שהם חותרים לשמור על זהותם אך להשתייך למאה ה־20. אחדים, הנמשכים לעולם המערבי, משילים מעליהם את זהות העבר שלהם כלבוש בלוי, הנזרק אחר גֵו. אחרים נאחזים בעבר ומפנים את עורפם לאתגר שבכל דבר חדש. וישנם אלה שמשחוו את העולם המערבי, כמהים לשריד כלשהו של עברם, אולם כזה שהשתנה ומוקרן בממד חדש של העתיד. ביסודו של דבר, זה מה שישראל עשתה בנוגע למסורת היהודית. זוהי התנסות רבת־ערך, מפני שבעוד שישראל התנתקה במידה מסוימת מן העולם המערבי, היא בהחלט יכולה להפיק את התועלת המרבית מן הכלים האינטלקטואליים, המדעיים והטכנולוגיים שלו. זו אולי ההבטחה שהיא מציעה לאנשים אחרים החיים במסורת השמית בעיקרה של הלבנט.

אך משום שישראל הצליחה – ובאיזה מחיר – אנחנו נוטים להתעלם מן העובדה שאנשים אחרים סביבנו נתונים עדיין במכאובי ניסיון טראומטי, שבאמצעות כוח הנסיבות הופכים חריפים יותר. לדוגמה, הערבים נחשבים “לא הגיוניים”, מבלי שייעשה ניסיון להבין את המוטיבציות שלהם, הנובעות מלוגיקה של תשוקה, ספק, פחד וייאוש. אולם ייאוש זה מיועד להשפיע עלינו בעתיד כמו בעבר, מפני שאנו מעורבים לעתים מזומנות בטרגדיית המלחמה. לא משנה כמה מלחמות יהיה צורך עוד לנהל, יהא עלינו למצוא איזושהי חלופה ללוחמה אם אמור להיות לנו עתיד משותף בחלק זה של העולם.

אינני היסטוריונית, ארכאולוגית, פילוסופית או סוציולוגית, כך שבמקרה הטוב אוכל רק לתאר את החוויה של חיים בממד מסוים של העבר העשוי להיות רלוונטי לישראל, בתקופה שבה ישראל מעורבת עמוקות וישירות יותר בגורלם של האנשים הסובבים אותה. כמו יהודים רבים שהגיעו לישראל ממה שמכוּנה ארצות המזרח, הקשר הרגשי שלי לארץ זו חב מעט לציונות, אך הוא ספוג מודעות לכך שאנחנו ילידי הלבנט, באותה מידה ממש כמו הערבי־מוסלמי. לאמיתו של דבר, העם העברי, או אם אתם מעדיפים, העם היהודי, הוא יליד המקום, ואין זה משנה כמה זמן נעדר לפני שחזר, שורשיו נמצאים כאן.

אולם יחד עם רבים אחרים, הובכתי מהלך הרוח, מן התרבות המתפשטת בכול, שגרמה לישראל להיראות כאנטיתזה ללבנט וכבזה לו. הלחצים בכיוון של שילוב, או היטמעות, של עולים חדשים מארצות לא־מערביות הם עצומים, וקשה לעמוד בהם. אין ספק שיש צורך להסתגל, אך אין לוותר בהכרח על העבר כלא־רלוונטי. הדבר עלול לסכן את שלמותה המוסרית ואת עצם קיומה של ישראל. אף על פי שאתה מבין כי ישראל מוקפת אויבים רבים, מאוימת ונתונה במצור, אינך יכול להיות בטוח תמיד שהיא יכולה, או צריכה, למצוא את מקומה בלבנט. האם אין שום חלופה למצב קבע של מצור? שורה חדשה של שאלות מתעוררת באשר לזווית הראייה כלפי ישראל, ובנוגע לקשר של ישראל לעמים האחרים של האזור. כמה מן החיבורים הכלולים כאן משקפים דילמה זו. לאור העובדה שלא מתאפשר לנו לחיות בגטו יהודי קטן ומוגן ללא הפרעות מצד שכנינו, אנחנו מעורבים בהכרח עם האנשים סביבנו. אם ישראל מייצגת מהפכה בקיום היהודי – והיא אכן כזו – כמו בכל התהליכים המהפכניים האחרים, היא נועדה להשפיע על אחרים. מכיוון שאנחנו כאן ומתכוונים להישאר, יהא עלינו להציע לאנשים האחרים באזור איזושהי חלופה בת־קיימא, משהו שהציונות לבדה אינה יכולה לעשות. הציונות הייתה חיונית בבניית ישראל, אך יש לה משמעות מועטה או שאין לה כלל משמעות עבור לא־יהודים, והיא אינה רוצה בזה. אין זה משנה כמה יהודים מיישבים את הארץ הזו, ישראל עדיין תהיה בחלק זה של העולם, ולפיכך שאלת הקשר שלה לאנשים אחרים באזור היא זו שצריכה להעסיק אותנו. מסגרת לבנטינית מודרנית, הכוללת אנשים שהם שונים, שווים ובני המקום במידה שווה, עשויה לספק דפוס בר־ביצוע – לא מושלם, אבל בר־ביצוע – לדו־קיום.
***

ברצוני להבהיר את המושג לבנט, שקנה לו בישראל משמעות לוואי של גנאי, מפני שבלא מחשבה אימצנו גישות אירופיות במקום לראות את עצמנו כעם ילידי החוזר הביתה. הלבנט הוא ארץ של ציביליזציות עתיקות שאי־אפשר להבדיל בחדות בינן לבין העולם הים־תיכוני, והוא אינו זהה במשמעותו לאסלאם, גם אם רוב תושביו מוסלמים. המוסלמים בעצמם משתייכים לכיתות שונות – בעיקר הסונים והשיעים – ולא כל אלה הם ערבים או אפילו דוברי ערבית. לטורקיה ולאיראן, למשל, אין שום טענה לערביוּת, וכך גם לפקיסטן ולניגריה, גם אם הן נוהגות על פי האסלאם. ללבנט יש אופי והיסטוריה משלו. הוא נקרא “קרוב” או “תיכון”. קרוב ביחס לאירופה, לא לעצמו. במבט מאסיה, הוא יכול להיקרא בדיוק באותה מידה “המערב התיכון”. כאן, לאמיתו של דבר, אירופה ואסיה הסיגו זו את גבולה של זו שוב ושוב, מותירות את חותמן באנדרטאות מתפוררות ובזיכרונות מעורפלים של אנשי הלבנט. מצרים העתיקה, ישראל העתיקה ויוון העתיקה, סוריה, אוּר ובבל, צוֹר, צידון וקרתגו, קונסטנטינופול, אלכסנדריה וירושלים הן כולן ממדים של הלבנט. כך גם היהדות, הנצרות והאסלאם, שהתנגשו בעימות דרמטי והניבו תרבויות עולם, שוברות את תתי־התרבויות המקומיות העיקשות ואת הזהויות רבות־הרבדים של אנשי הלבנט. הלבנט איננו מערבי או מזרחי, נוצרי, יהודי או מוסלמי באורח בלעדי.

בשל המגוון שלו הושווה הלבנט לפסיפס – פיסות אבן בצבעים שונים המרכיבות תמונה אחידה. עבורי הוא דומה יותר לפריזמה שפאותיה מחוברות באמצעות קו גבול חד של הבדלים, אך כל אחת מהן, בהתאם למיקומה ברצף זמן־חלל, משקפת או שוברת אור. לאמיתו של דבר, תפיסת הרצף כלולה במילה לבנט כמו במילה מזרח, ואולי הגיע הזמן שהלבנט יעריך את עצמו מחדש על פי אורותיו־שלו, ולא יראה את עצמו דרך הכוונת של אירופה, כמשהו אקזוטי באורח מוזר, לאה, חולה וחסר חיים כמעט.

תחייתה של ישראל משנה באורח קיצוני את היחסים בין אוכלוסיות הלבנט, משום שהיא מסמלת ישות דינמית חדשה שצמחה מתוך מיתוס עתיק, שמקורותיו היו כאן. אנשי האזור צריכים להשלים עם משמעותם של ישראל וישראלים היום – לא רק מבחינה תאולוגית, אלא גם עם דמותו החדשה של היהודי, שעברה תמורה מדהימה כל כך. הפריזמה הסתובבה, מַפנה פאה כהה עד כה אל האור, כך שמיקומן של כל הפאות האחרות השתנה בהתאם.

עוצמתו של הסכסוך הנוכחי גורמת לנו לראות את ישראל כמובלעת יהודית קטנה מוקפת בים ערבי מוסלמי המוכן לבלוע אותה, אך מאחורי הפאה של לאומנות ערבית עדיין קיימות ישויות תרבותיות, פוליטיות, לשוניות, אתניות ודתיות רבות, שאינן ערביות ולא מוסלמיות, לא דוברות ערבית, אף על פי שהן ילידות האזור כמו המוסלמים והערבים, ויש להן זכות להיות כאן באותה המידה.

בנייה מחדש של לבנט פלורליסטי עשויה להציע חלופה בת־ביצוע לאימפריאליזם, לנאו־קולוניאליזם, לשליטה ויריבויות נוצריות, מוסלמיות או של המעצמות הגדולות, על ידי הצעת מסגרת שבה לבני אדם ישנה הזכות להיות חופשיים, שונים ושווים, לא זו שבה ה”עליון” ישעבד, יחסל או לפחות יסבול אחרים בשם האוניברסליוּת.

אנחנו נוטים לשכוח שללבנט הייתה היסטוריה ארוכה ומורכבת הרבה לפני הכיבוש המוסלמי, ושרבים מאנשיו מעולם לא ויתרו על זהויותיהם המיוחדות, למרות שהם הסתגלו בדרכים מסוימות על מנת לשרוד. הדרוזים והמרונים בלבנון ובסוריה, הכורדים והנוצרים הנסטוריאנים בעיראק, הקופטים במצרים, הדומים לקהילות היהודיות העתיקות הפזורות מתימן עד מרוקו, הם ילידי האזור לא פחות מאלה שהמירו את דתם לאסלאם. האם על כולם להיות מדוכאים תחת קבלת מרותו של האסלאם המחופש בלבוש החדש של לאומנות ערבית? אחדים, כמו הכורדים והישראלים, מתנגדים. אחרים, כמו הקופטים, חייבים לשמור כרגע על פרופיל נמוך. אבל מועטים, אם בכלל, מסכימים פשוט להיעלם.

מאחורי העימות הישראלי־ערבי הדרמטי, גורלם של אנשים רבים אחרים ועתידו של האזור עצמו נתונים על כף המאזניים. לכורדים יש סיכוי טוב יותר להשיג את עצמאותם כל עוד ישראל מהווה מקור דאגה גדול לשליטים העיראקים; המרונים בלבנון אינם יכולים להיבלע או להתחסל על ידי הרוב המוסלמי כל עוד ישראל נמצאת שם. כמה מהם יודעים זאת, ללא ספק, גם אם אנטישמיות מושרשת עמוק מנעה מקבוצות רבות הנאבקות על הישרדותן־שלהן להעריך במלואה את חשיבות קיומה של ישראל עבורם. השגיאה החמורה של סורים ולבנונים נוצרים עלולה בהחלט להיות תמיכה בערביוּת למען היתרון המיידי שזו העניקה להם על פני מיעוטים אחרים (יוונים, ארמנים, קופטים ויהודים), שלא טענו ל”ערביוּת”, תוך שהם שוכחים שהישרדותם־שלהם הייתה תלויה במסגרת לבנטינית ולא במסגרת ערבית או מוסלמית מונוליתית.

כולנו דבקנו באיבות ישנות מעברנו – אתניות, תאולוגיות ולאומיות – ולא עשינו כל ניסיון לפרש אותן מחדש במונחים שיהיו מכלילים ולא בלעדיים. החייאת מושג הלבנט כישות גאוגרפית, הכללת תרבויות רבות ועמים ילידים באמת, עשויות לסייע לנו ליצור בין ישראל לאנשים אחרים באזור הסכמה כללית הנובעת מקבלת המגוון לא כרע בלתי נמנע, אלא כטוב חיוני. חששותינו־שלנו בנוגע להיטמעות ולבנטיניזציה מונעים מאיתנו להדגיש באור החיובי ביותר את חשיבותה של ישראל חזקה ועצמאית בלבנט, שיכולה להיות לה השפעה דינמית. עצם העובדה שאנו ייחודיים מאוד בנוגע להיסטוריה, לשפה ולתרבות שלנו מספקת הבטחה שמה שאפשר לכנות ה”התפשטות” או ה”אימפריאליזם” שלנו אינו יכול להיות בלתי מוגדר בזמן, אלא יהיה מוגבל בזמן, כפי שהיה במקרה של ביזנטיון ושל האסלאם. ישראל יהודית מבטיחה את הערובה הטובה ביותר לחירותם של אנשים אחרים באזור שהם לא פחות ייחודיים ואינם מוכנים להיטמע בתוכנו – בדיוק כשם שאנחנו איננו מוכנים להיטמע בתוכם. אפילו אלה הנתונים עכשיו בעיצומה של פאן־ערביוּת מהפכנית עשויים עדיין לגלות שהפתרון של לבנט פלורליסטי הוא חלופה הגיונית לאנרכיה הנוצרת בשם האחדות הערבית המקפת, גם אם המתעתעת במידה רבה.

התפיסה של לבנט הנבנה מחדש עשויה לסייע לנו להגדיר מחדש את עצמנו ביחס לאחרים. בעוד שלציונות יש משמעות מועטה בעיני אנשי האזור שביניהם אנו חיים, לישראל עצמאית, המגנה על זכותה להיות עצמה, עשויה להיות השפעה גדולה הרבה יותר. אולם, לרוע המזל, תפיסות מערביות מונעות מאיתנו לעתים קרובות למצוא שפה שתבטא את תפיסתנו את עצמנו, ואולי יהא עלינו לעקוף אותן על מנת לתקשר ישירות במונחים של הרגישויות ההיסטוריות שלנו.

התפיסה של מדינת־לאום נראית מודרנית או מתקדמת בנוגע לבליל של הקהילות בלבנט, אולם במונחים עולמיים ייתכן שאבד כבר הכלח על מדינות הלאום. ובכל זאת, מבחינה פסיכולוגית, בני אדם עדיין חשים בצורך להשתייך לקהילות קטנות יותר, נעימות ונוחות יותר, ועדיין אכפת להם מעברם האישי. באורח בולט, בעוד שאירופה מתאחדת, תושבי בריטני, הבאסקים, הוולשים, הפלמים, האירים והסקוטים עומדים על האוטונומיה התרבותית שלהם כנגד מדינת הלאום הכוללת־כול. יתר על כן, קבוצות חדשות יותר מתגבשות כתוצאה מהגירה בעקבות התפוררותן של האימפריות האירופיות – אפריקאים, פקיסטנים, אנשי הודו המערבית והודו סין, אלג’יראים, וכו’. הם מהווים מובלעות חברתיות ותרבותיות חדשות באירופה – במידה רבה כפי שהיהודים היו פעם באורח בלעדי כמעט – בלא דרישות טריטוריאליות בסביבתם החדשה. הם אינם רוצים להיות משולבים או להיטמע לחלוטין במדינת הלאום; הם שומרים על קשרים עם ארצות המוצא שלהם. הם מהווים אומות – עַם – במידה רבה על פי הדפוס הלבנטיני הישן. במילים אחרות, מדינת הלאום המערבית עצמה עוברת לבנטיניזציה. סוגים שונים של קהילות, משולבות בישות רחבה יותר, מאורגנת בצורה רופפת למדי, עשויים לספק פתרון במקרים הרבים שבהם על אנשים שונים לחלוק את אותו מרחב גאוגרפי. מקבצי בני אדם המורכבים לפיכך ממעגלים מצטלבים, בעלי מרכז משותף, חופפים בחלקם, ומזהויות אתניות, רוחניות או תרבותיות, אינם תואמים ואינם יכולים לתאום יחידות טריטוריאליות קבועות במדויק.

במידה ניכרת, לישראל אין עדיין גבולות קבועים או מוכרים, כך שבעוד שאחדים עשויים להתווכח בשאלה אם עלינו להתקיים בכלל, ישראלים מתווכחים בנוגע לגורל חברון, שכם ויריחו. אך מה שעבורנו הוא שכם הוא נבלוס עבור אחרים – ששוכחים ששמה אינו ערבי, אלא נגזר מן השם היווני נאופוליס. בשום מקום הקשר ההדוק של רגשות מנוגדים כלפי אבות־אבותינו המיתיים אינו ברור כמו במקרה של חברון – אל־חליל עבור המוסלמים – מפני ששם אלוהים קירב אליו את אברהם. יש בינינו מחלוקת חריפה בשאלה מיהו הבן האהוב והמועדף, ומאיזו רעיה. הנושא עדיין טעון רגשית עבור בני ישראל ובני ישמעאל גם יחד. פטירת מושגים אלה כלא רלוונטיים, כאמונות תפלות מיושנות, והמלצה על עיצוב מדינות על פי הדגם האירופי, יש בהן מעט היגיון, מפני שהן היהודים והן המוסלמים באסוציאציות המודעות והתת־מודעות שלהם קשורים עמוקות לפרשנויות הסותרות של אותו מיתוס בסיסי. דווקא בהקשר של המחלוקת שלהם עשוי להימצא פתרון – מן הרגע שבו כל אחד יכיר באחר כיורש לגיטימי, הזכאי לחלק מן הירושה החומרית והרוחנית.

שוב ושוב נאלצו בני אדם ללמוד לחיות יחד באותו מרחב טריטוריאלי ומיתי על מנת לשרוד. אולי זהו הלקח ההיסטורי הגדול של הלבנט, מכיוון שהיה על כל ישות לוותר על חלק מטענתה לאוניברסליוּת חובקת־כול – החופפת לעתים קרובות כל כך אימפריאליזם ודיכוי. פלורליזם כאן הוא הסם הנגדי, החיוני לתביעות טריטוריאליות בלעדיות, סותרות זו את זו, המבוססות על עניין כפייתי במונותאיזם – בריבוי צורות – שכל אחת מהן רואה את עצמה ביהירות, לאמיתו של דבר, כישות היחידה שאלוהים מדבר איתה.
***

ישראל היא חלק מן הלבנט, ועשויה להפוך לגורם חשוב של תחייתו באמצעות אימוץ אסוציאציה של עם שונה יליד האזור, המבקש לקיים עצמיוּת תרבותית או אתנית נפרדת, בעודו חולק יתרונות של התפתחות כלכלית מתוכננת בִּמקום האנרכיה, ההתפוררות החברתית וההרס הכלכלי שהמשטרים הערביים הנוכחיים מחישים. הפיכת הלבנט לברית של עמים חופשיים ועצמאיים, כאשר כל אחד מהם מוכן לזנוח את דרישות הלאומנות המוגזמות שלו ולכבד את זכויות המיעוטים שבקרבו, עשויה לסייע בחיסול המשברים המתמשכים המסכנים את יציבותו ושגשוגו של האזור כולו. מסגרת זו אינה צריכה להיות אזורים של אינטרסים אמריקאיים או רוסיים, אלא תוכל לארגן את משאביה־שלה באורח כלכלי יותר מאשר עד כה. זהו רעיון שישראל צריכה לקדם, משום שבטווח הארוך כולנו עומדים להפסיד על ידי היגררות לתוך מערבולת היריבויות בין המעצמות הגדולות, המנצלות את האיבות ההדדיות שלנו, אך מגיעות להסכם ביניהן. הסיכוי הטוב ביותר שלנו לשלום ולהישרדות עשוי להיות הפיכת המהפכה הציונית ללבנטינית.

צורך זה אינו צריך לבוא בהכרח על חשבון היהודיוּת שלנו או קשרינו עם קהילות יהודיות מחוץ לישראל. בסופו של דבר, יהודים קשורים באמצעות קרבה רוחנית, במידה רבה כמו מוסלמים וקתולים, וחשים קשר רגשי לישראל, כפי שאמריקאים ממוצא יווני, איטלקי או אירי חשים כלפי ארצות המכורה שלהם. יהודיוּת היא ללא ספק דאגתנו העמוק ביותר, אבל אל לה להיות סגורה בפני אחרים. מן הרגע שבו הפכנו לישות טריטוריאלית ופוליטית, נזקקנו לבעלי ברית באזורנו הקרוב ביותר לא פחות משאומות גדולות זקוקות לכך. השאלה כמה זמן נוכל לשרוד לבדנו תוך ניצחון במלחמות, אך מבלי לזכות בשלום, צריכה להעסיק את מחשבתו של דור חדש שבעיותיו והאינטרסים שלו דומים למדי לאלה של מיעוטים אחרים ולא־ערבים או לא־מוסלמים אחרים בלבנט.

העובדה שיהודים ויוונים יכלו לשמור על עצמם ולשמר את תרבויותיהם בלבנט במשך מאות בשנים, מבלי להיטמע, או להטמיע זה את זה, בשעה שהרמות הכלכליות והתרבותיות שלהם היו שוות, עשויה לספק דגם מעניין עבורנו עכשיו ולהרגיע את חששותינו בנוגע להתבוללות או לבנטיניזציה. היוונים, במידה רבה כמו היהודים, שהיו במשך זמן רב גיבוריו ויריביו העיקריים של הלבנט, נעו דרך קבע הלוך ושוב באזור ים התיכון, לעתים מחזיקים בארץ מולדתם, ולעתים לא, אך מעולם לא מוּכלים בו לחלוטין. היוונים מספקים דוגמה מאירת עיניים לשינוי המתמיד של עם שבמהלך הזמן עדיין שומר על יסודות בלתי משתנים אחדים. תרבותה של יוון העתיקה חדרה למצרים, לפלשתינה ולאסיה הקטנה. בתרבות ההלניסטית של אלכסנדריה, יהודי ויווני נפגשו, ומחלוקותיהם הדיאלקטיות סיפקו את הבסיס האינטלקטואלי שממנו צמחו הנצרות ומה שנחשב עכשיו כציביליזציה המערבית. יווני ויהודי התעמתו זה עם זה גם ביהודה, שבה ההשפעה ההלניסטית לא הייתה בשום פנים ואופן חסרת חשיבות. יוונית, שפת הציביליזציה, שימרה את עצמה בלבנט זמן רב לאחר שיוון הפכה לפרובינציה של האימפריה הרומית, והאימפריה הביזנטית־יוונית הפכה למרכז העולם התרבותי לאחר נפילת רומא בידי הברברים של הצפון. כאשר קיסרי ביזנטיון בחרו בנצרות, היוונית ולא הלטינית שלטה בכיפה והפכה לשפה הליטורגית של הכנסיות הנחשבות עכשיו מזרחיות.

אפילו כאשר ביזנטיון נפלה בידי האסלאם, אוכלוסיות גדולות דוברות יוונית המשיכו להתקיים בתוך האימפריה העות’מאנית ובערים ים־תיכוניות, במידה רבה כמו היהודים במזרח אירופה. הרנסאנס היה קשור ישירות ליציאתם מטורקיה של מלומדים יוונים ויהודים, שלקחו איתם כתבי־יד עתיקים והביאו השפעות תרבותיות חדשות, אלה של ימי קדם, שהאצילו על התרבות המערבית.[56] לפיכך, תרבות הלבנט, סינתזה משתנה תמיד של סגנונות רבים, שגשגה בכמה ערים; קונסטנטינופול השתלטה במקום שבו אלכסנדריה הפסיקה. ונציה ורוונה, טולדו וקורדובה במהלך ימי הביניים, גילמו היבטים רבים של התרבות הלבנטינית בשולי העולם המוסלמי. בימים מאוחרים יותר אלה הייתה אלכסנדריה עיר לבנטינית ולא ערבית, עיר שבה יווני ויהודי חידשו את הדיאלוג שלהם בהצטלבות רחובות הנקראים נבי דניאל ופרולמי. הקבוצות האתניות הללו היו יסוד מוּכוון מערבה, יסוד ילידי למחצה או לבנטיני, שעשוי היה להציב שוב את הלבנט כממשות על מפת העולם. אולם המהפכה הערבית הרסה אפשרות זו, וכרגע זוהי דווקא תל־אביב המגלמת את ההיבט המערבי של תרבות הלבנט בשולי העולם המוסלמי. ישראל היא הנשאית עכשיו של תרבות נמרצת חדשה, המורכבת מנטיות שונות, שמקורות כולן הן כאן.

באורח מפתיע, בדיוק כאשר ההשפעה התרבותית המערבית היא בשפל המדרגה, והיוונים מנותקים כמעט לגמרי מן הלבנט, העם העברי, המהווה את היסוד השני, הילידי־למחצה, המנוסה, שהִרבה יותר לנדוד, בתהליך השינוי הלבנטיני, פעיל שוב. לישראל המודרנית, המסמלת תרבות מדעית וטכנולוגית, ומהפכה חברתית מרחיקת־לכת, חייבת להיות השפעה, משום שהיא מהווה איום לשמרנות הסטאטית שהאסלאם דבק בה מאחורי החזות הערבית המהפכנית שלו. מדע וטכנולוגיה מעניקים לנו הזדמנות שמעולם לא הייתה קיימת לפני כן, של הדיפת המדבר המאיים לבטל את ההישגים שהשיגו הפעילים, של המתמודדים שקראו תיגר על הראייה הפטליסטית הרווחת של הניסיון האנושי. יעקב במסורת היהודית – במידת־מה כמו פרומתאוס במיתולוגיה היוונית – הוא אב־טיפוס של קריאת תיגר זו. יעקב אינו נכנע לרצון אלוהים, ואין הוא מובס על ידי האלים, אלא מכונן שותפות פעילה עם הרצון האלוהי, כגורם נבחר – ונבחר בידי עצמו. אלוהים מדבר אל גברים ונשים המפרשים את פקודותיו, יותר מאשר אל אלה המקשיבים ומצייתים באורח סביל, על מנת לכונן איתם ברית. האם אין זה עצם המעשה של היאבקות נגד רצונו העיוור לכאורה של הטבע ורצונו השרירותי של אלוהים, שהוא עיקרו של תהליך מהפכני – וכן גם מעשה של שינוי מתמיד באמצעות מאמץ יצירתי דינמי, ולא באמצעות כניעה סבילה?

ישראל נמצאת בקו הראשון של מאבק מהפכני זה, אך היא אינה יכולה להיות נושאת הלפיד עבור עצמה לבדה, אולי משום שהיא מטבעה חלק מן הלבנט. לפיכך, למשל, איכרים ערבים בגדה המערבית ובעזה לומדים טכניקות חדשות של ייצור חקלאי, ופועלים ערבים מן האזורים הללו העובדים בישראל מקבלים תשלום על פי תעריפי ההסתדרות. נשים ערביות כלולות בכוח עבודה זה, והעובדה שהן נהנות מהכנסה עצמאית תשנה ללא ספק את דרך חייהן, כפי שקרה בקרב קהילות יהודיות מזרחיות, אם כי כאן השינוי ייקח לבטח פרק זמן ארוך יותר ויהיה מקור גדול יותר לסכסוך. נטייה זו להאחדה, ניסיונית ומלאת קשיים ככל שתהיה, פירושה קריסת המעמד הבינוני הפאודלי, שאמצעי הייצור שלו שאבד עליהם הכלח רווחיים רק מפני שהם מקוימים בידי עבודה זולה ולא מיומנת.

צעירי בית הספר התיכון באזורים הללו, רובם מרקע של המעמד הבינוני, נקרעים בין דחפים סותרים, בין לאומנות, אינטרסים מעמדיים, ורצון כן בשינוי. אולי הם אינם יודעים מה רצונם, פרט לכך שאינם רוצים שזקניהם יסדירו את ענייניהם עבורם. לעתים קרובות הם מוצאים את עצמם בעימות ישיר עם ישראל. נערות, למשל, פעילות הרבה יותר מבחינה פוליטית מאשר בעבר, ולמרות שהמחאה שלהן מכוונת נגד הכיבוש הישראלי, ספק רב אם הן ישובו אי־פעם מרצון לסטטוס־קוו החברתי ששרר לפני יוני 1967. באורח פרדוקסלי, הנוכחות הישראלית היא זו הנותנת לצעירים הללו הזדמנות לפעול יחד.

חברות החיות ברמות שונות של התפתחות אך בקרבה רבה אינן יכולות פשוט להתעלם זו מזו; כאשר לא קיים שום קשר אחר – בשל היעדר תקשורת – העימות מוּעד להיות אלים. ארגוני הטרור יכולים לנצל את אי שביעות הרצון של האוכלוסייה הערבית, אבל אין להם תוכנית להציע, פרט לחזרה לפלסטין האוטופית, שבמידה שישראל תיעלם, תוטרד בידי סתירות פנימיות של חברה ערבית־מוסלמית לעומת העולם המודרני, בעיה שהמהפכנים הללו מתעלמים ממנה במכוון. הדרך הטובה ביותר שלנו לפעול נגדם עשויה להיות השקת תוכניות ורעיונות מעשיים לשיקומו החברתי, הכלכלי והפוליטי של הלבנט. הפלסטינים ימצאו את מקומם בו אך לא במסגרת ההגמוניה הערבית השוללת את חירותם וזכויותיהם של לא־ערבים החיים בקרבם.

אולי יהא עלינו לחשוב במונחים של חלופות לטווח ארוך, לוּ רק מפני שהשפעותיהן של הבעיות הפנימיות של חברות ערביות־מוסלמיות יפגעו בנו במשך זמן רב בעתיד. המאורעות הוכיחו שישראל אינה יכולה לבודד את עצמה מן האזור שבו היא מוצאת את עצמה, כך שמהפכה חברתית מתוכננת במודע עשויה להציע חלופה למלחמה, על ידי הפיכת המהפכה הציונית לכזו שתערב את כל אנשי הלבנט, שלא יהיו עוד קשורים יחד אך ורק באמצעות הסכסוך הישראלי־ערבי.

מבחינה טכנולוגית וחומרית, לארצות הברית ולברית המועצות יש יותר מה לתרום לאזור מאשר ישראל – בייחוד בכלי נשק – אך נוכחותן המשותפת פירושה שימור הלבנט כזירה ליריבויותיהם. אולי זה פועל לטובת ההנהגה הערבית הנוכחית והמעמד הבינוני המוסלמי התומך בה, אך אין זה פועל לטובתם של אנשי האזור. ניתן להכריז בבירור על החלופה: קִדמה ועצמאות לצד ישראל, או מלחמות וצורות חדשות של קולוניזציה בלעדיה. מלחמת ששת הימים הזניקה את ישראל ככוח בלבנט; יהיו אשר יהיו ההסדרים שייעשו בנוגע לגבולותינו שאינם מוכרים עדיין, חוסר האיזון בין החברות השונות שלנו נותר על כנו, ואינו מותיר לנו ברירה אלא להפוך את הלבנט למודרני תוך שאנו ממשיכים לרחוש כבוד למגוון שלו.

הסכסוך הנוכחי נוטה לגרום לנו לחוש מכותרים ומבודדים, כך שאנו דבקים בעקשנות ביהודיוּת כממד האנושי העיקרי שלנו. במובן מסוים, זה מהווה את הנשק היעיל ביותר של לוחמה פסיכולוגית שהמנהיגים הערבים הנוכחיים ובעלי בריתם מחזיקים במאגר כלי הנשק שלהם. ובכל זאת, הישרדותנו קשורה ישירות למגוון לבנטיני במסגרת מודרנית, במאבק משותף נגד כל הגמוניה שלטת. מה שמונע מאיתנו, על פי רוב, מליטול בידינו את ההובלה בהפצת האידאל של פדרציית לבנט, הוא הניסיון היהודי המיוחד – הכאוב במיוחד – שלנו. ישראל חופשייה לבקש הגירה יהודית ברובה כשם שעיראק, נגיד, חופשייה לפתוח את שעריה להגירה ערבית־מוסלמית. רק במסגרת ההגמוניה הערבית ההגירה היהודית אמורה להתחסל.

מחסום פסיכולוגי אחר המפריע לנו בלבנט הוא שכולנו חיים על פי תפיסות בלעדיות באורח הדדי של זמן היסטורי, שכולן טעונות מבחינה רגשית ומהוות חלק מן הדרך שבה אנו תופסים את עצמנו כבני אדם, בשעה שאנו מתקיימים יחד באי־נוחות עכשיו. על פי לוח השנה העברי, אנחנו נמצאים בשנת 5729 (1968), בעוד שלוח השנה המוסלמי, שראשיתו במנוסתו של מוחמד ממכה, עומד ב־1348. הזמן הנוצרי מתארך את כל האירועים כלפני הספירה ואחריה, כאילו כל מה שאירע לפני או מחוץ לנצרות היה בעל חשיבות משנית. ירושלים היא סמל להתנגשות זמנים זו על בסיס התגלויות אלוהיות, עם טענות להיותן מוחלטות, בלעדיות ואוניברסליות. לפיכך, עבור רבים מאיתנו, ירושלים מעולם לא הייתה דבר פרט ליהודית, אפילו כאשר נתפסה בכוח על ידי אחרים; עבור האחרים הללו נחשבנו לא קיימים כמעט.

שיקומו של לבנט שיושכן בו שלום מצריך לא רק התאמה של מגוון במרחב, אלא גם הסתגלות לממדי הזמן האנושיים הללו. עלינו להעריך מחדש חישובי זמן פסיכו־היסטוריים אלה כקשורים זה לזה ויחסיים, ולא כנפרדים, עוינים זה את זה ומוחלטים. אילו פתחנו בחקר הפרה־היסטוריה, היהדות, הנצרות והאסלאם היו נראות כענפים של אותו עץ הממשיך לצמוח, ולצמוח בנפרד, אך הוא עדיין עץ שלם אחד. אין כמעט מערכת חינוכית שאינה שוטפת את מוחם של צעירים על מנת שיתמכו בעיוורון במשפחות האידאולוגיות שלהם ויידחו את כל האחרות. אולי זה המקום שבו השינוי נדרש ביותר. מכיוון שהמרחב מצטמצם, הסתגלות בנוגע לזמנים היסטוריים והערך שאנו מייחסים להם הופכים חשובים יותר.

המיתוסים שלנו הם חלק מן הסכסוך הפוליטי שלנו: ישמעאל וישראל שייכים לאותה משפחה, אך כאחים אויבים. אולם המיתוס, שהיה רדום כל עוד היהודים היו מיעוט מדוכא, הופעל שוב בעצם לידתה של ישראל. על פי המסורת הפטריארכלית, רק בן אחד יכול לזכות בברכת האב; על מנת לתפוס את מקומו, הבן האחר חייב לחסל אותו או לשלוט בו. אולם רובנו לא היינו בוחרים לחיות היום בחברה פטריארכלית, מן הסתם אפילו לא הערבים הפלסטינים, שעבורם המאבק הוא חריף על אחת כמה וכמה בהיותם קרובים אליו כל כך. לפיכך, יש לאל ידנו לכתוב מחדש את סיפור ישמעאל וישראל – ואימותיהם – על מנת להעניק לו פתיחה טובה יותר לעתיד.

שרה והגר היו יריבות בתוך מסגרת של חברה פטריארכלית, ובשעה שהן עדיין בינינו, דבר אינו מונע בעדן מלכונן ברית חדשה לעצמן ולילדיהן. איננו צריכים להיות כבולים לנצח למונחים שנקבעו על ידי המיתוסים וכתבי הקודש העתיקים שלנו. תוך הכרה בתפקיד המכריע שהם משחקים בעיצובנו, יש לאל ידנו לפרש אותם בתוך ההקשר שאנו חיים בו עכשיו. על ידי כך שנעורר את אותם אזורים שבהם המיתוסים שלנו מתנגשים, אנו עשויים להפוך רציונלים יותר בהערכת היסוד הלא־רציונלי מאוד, המצוי בליבת רוב הפעולות האנושיות הנוגעות לתחושת הזהות. הערבים הם לא רציונלים, אנחנו אומרים, מפני שהם אינם מכירים בעובדות, אבל היהודים לא היו רציונלים יותר במהלך ההיסטוריה שלהם. ישראל עצמה אינה חבה את קיומה לרציונליות אלא דווקא לשימוש באמצעים רציונליים לשם השגת מטרה לא־רציונלית. עלינו ליצור תרבות מכילה ורחבה יותר מכל אחת מן הזהויות המיוחדות שלנו או מרכיביהן השונים והמגוונים.

האידאולוגיה הציונית, שנולדה בסביבה של מזרח אירופה, כתגובה יהודית לה, אינה מצליחה לקשור את עצמה להיסטוריה של האזור הזה או אל האנשים החיים כאן משחר ימי קדם ועברו תמורות רבות. אולי היה על אידאולוגיה זו להדגיש את ייחודיותה בתקופת עיצובה. דומה כי האבות המייסדים של הציונות פעלו על פי ההנחה שככל שהדבר נגע ליהודים, היה כאן חלל ריק מוחלט מאז חורבן בית המקדש השני ועד העלייה השנייה. אפילו בנוגע לאותן תקופות שבהן יהודים חיו כאן במדינה ריבונית, ההיסטוריה שלנו מדגישה את עוינותם של אחרים, ניצחונותינו המהממים והתנגדותנו הנואשת שהסתיימה בהתאבדות או בגלות. אנו מדגישים את החורבן, הרדיפות, מעשי הטבח, ופוסחים בשתיקה על התקופות הארוכות של תן וקח פורה. אנחנו מתעלמים מכך שאפילו מצרים של פרעה הייתה ידידותית למדי לבני ישראל במשך זמן רב. כזו הייתה ספרד, כזו הייתה האימפריה העות’מאנית, והיהודים לא היו הקורבנות היחידים לרדיפות.

המקרה שלנו שונה, בעיקר בכך שהיינו עיקשים הרבה יותר מן הרוב באי רצוננו להיעלם ולהניח לעמנו להתבולל, כך שהיסטוריה זו של רדיפות חזרה על עצמה בהקשרים שונים. אך אפילו זה אינו נכון לגמרי בלבנט. היוונים, עִם או ללא טריטוריה, לא נעלמו, ואנשים כמו הארמנים ידעו מעשי טבח, גלות ופיזור. ההתנגדות הנואשת של מוחמד מוסאדק (ראש ממשלת איראן, 1953-1951) מזכירה את מצדה. ההיסטוריה שלנו אינה שונה כל כך מזו של אנשים רבים אחרים, אך לא ייתכן שנמצא ידידים ובעלי ברית כל עוד אנו שואפים להישאר “יחידים במיננו” מכל בחינה. אנו מתעלמים מן העובדה שיהודים חיו תמיד בלבנט ובאגן הים התיכון מאז ימי קדם, ושהאתוס היהודי עצמו לא נולד בחלל ריק, כדבר מופשט של התגלות אלוהית, אלא צץ והופיע מתוך התפתחות תרבותית ארוכה ואטית. יש לנו זכות מלאה להיות גאים בו, קשורים אליו, אך עלינו גם לראותו כהתפתחות מסוימת אחת בתוך הקשר רחב יותר.

סירוב זה להכיר בכל מה שעשוי להיות לנו במשותף עם אנשים אחרים באזור משתקף בשם שניתן לילדים ילידי המקום להורים מזרח אירופים. הם נקראו סַבְּרַה, בעוד שילדים ילידי המקום אחרים נקראו ילידי הארץ. היה זה כאילו עם שובם לכאן הם יכלו להזדהות רק עם הפרי הקוצני של קקטוס הבר, יצירה אלוהית המתחרה בשממה. אך זה הותיר את ילדיהם בלא דרך להתייחס אל הילדים האחרים. פירות מתורבתים של האזור, המוזכרים לעתים קרובות כל כך בתנ”ך ואשר שימשו כדוגמאות קישוט בגלות – הגפן, התאנה, הרימון – זכו להתעלמות, כמו צריך היה לדחות כל סמל משותף הקושר אותנו לעבר. אבל אם אנחנו דוחים עבר משותף, כמעט שלא יהיה לנו עתיד משותף, וכתוצאה מכך אנו כבולים בידי המונחים של מחלוקת ישמעאל־ישראל: אח אחד המחסל או משעבד את השני, ולאנשים האחרים במשפחה אין מה לומר על כך.

למעשה, אין זו בושה לאיש מאיתנו להיקרא יליד הארץ או יליד, ואנו כאלה מבחינות שונות אך קשורות זו לזו. בין הטמעה או היטמעות, לשלוט או להישלט – או להתחסל – נשארת החלופה של כינון קשר בוגר, מתורבת, כזה של הכרה בין אנשים חופשיים ושווים, שיש להם זכות מלאה להיות שונים אלה מאלה. איש מאיתנו לא הגיע עדיין לבגרות זו. אך זוהי חלופה שאנו יכולים לאמץ ולהציע לאנשים אחרים בלבנט, על מנת שנוכל ליצור בצוותא ברית של אנשים מודרנים, שכל אחד מהם קשור לעברו אך אינו משועבד על ידו. העבר יכול להתפרש מחדש על מנת לקבץ אנשים יחד במסגרת מודרנית, נסבלת, בת־ביצוע, שניתן לחיות בה. כרגע אנחנו מדגישים את ההיבטים הנחשלים או השליליים ביותר של תרבויותינו, אלה המתעלמים זה מזה במונחים מוחלטים.

החלופה הפלורליסטית אולי לא תמנע את המלחמה הבאה, או את זו שאחריה, אולם בטווח הארוך היא עשויה לסייע לישראל להשתלב בלבנט. לא במובן שבו מתיישבים חדשים היו אמורים להשתלב בישראל, תוך איבוד כל פיסת זהות שלהם, אלא כאנשים נאורים ובוגרים, בעלי עבר גאה – אך גם עם הווה ועתיד לחיותם ולחלוק אותם עם אחרים.
***

בשעה שאני כותבת זאת, אני יודעת שהקורא יגלה שדברים אלה הם לא סיכום תוכנו של הספר. המסות שכתבתי משקפות רגשות מעורבים כלפי עבר שעדיין לא ניתק מן הלבנט של התקופה שבין שתי מלחמות העולם, או כלפי הדילמה של עולה חדש מארצות המזרח שלא שש כלל “להיטמע”. במאמרים הכלולים כאן יש התבוננות לאחור, ולא לפנים, תוך שאילת שאלות לאורך כל הדרך. מלחמת ששת הימים הובילה אותנו בחזרה לתוך הלבנט, על מנת להפוך לאחד הכוחות העיקריים המשבשים את הסדר הישן, אולם יש לקוות שגם כוח חיובי שיתרום להחלפת הסדר הישן בגישה מודרנית ומתקדמת יותר. ודאי שאיננו יכולים לחיות בחלל ריק.

ניסיתי לחקור בדרך אישית ממדים רבים של העבר על סתירותיהם הלא־פתורות. אך הלבנט נראה לי שונה מאוד עכשיו מכפי שנראה לי בכל תקופה בעברי־שלי, בין אם במצרים, בצרפת, באמריקה, ואפילו כפי שנראה לי מישראל לפני עשר שנים בלבד. ישראל היא עכשיו גורם בלבנט, וניצחונה מציב בפניה בעיות חדשות שאינן עוד יהודיות באורח בלעדי, אלא כרוכות גם בקשר שיש לכונן עם אנשים אחרים באזור מסוים זה. הקורא ירצה אולי להרהר בזה על מנת להיטיב להבין את העולם סביבנו – לא רק העולם הערבי־מוסלמי, אלא אולי גם עולם שבו תחייתה של ישראל מבשרת תקווה והבטחה גם יחד ללבנט שייוולד מחדש.

 

מאנגלית: עודד פלד

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.