לפני שהנערה הלוהטת הציתה את אש המהפכה לפני שהעורבני החקיין הפך לסמל שלה קוריאולנוס סנואו הצעיר התחיל את דרכו לשלטון סנואו בן […]
1
קוֹריאוֹלָנוּס שמט את חופן הכרוב אל סיר המים הרותחים ונשבע שיגיע יום, והמאכל הזה לעולם לא ייכנס שוב אל פיו. אבל היום הזה עדיין לא הגיע. לא היתה ברירה אלא לאכול קערה גדולה מהמאכל האנמי, ולשתות כל טיפת מרק, כדי למנוע מהבטן שלו לקרקר במהלך טקס האסיף. היה זה אחד מבין אמצעי זהירות רבים שנקט כדי להסוות את העובדה שלמרות שהוא ומשפחתו מתגוררים בפנטהאוז של בניין הדירות המפואר ביותר בקפיטול, הם עניים כמו אספסוף המחוזות. שבגיל שמונה־עשרה, ליורש לבית סנואו המפואר־לשעבר, אין דבר לחיות ממנו מלבד שכלו.
החולצה שהתכוון ללבוש לטקס עוררה בו דאגה. היה לו זוג סביר של מכנסי ערב כהים שנקנו בשנה שעברה בשוק השחור, אבל החולצה היא הדבר שאנשים מסתכלים עליו. האקדמיה סיפקה את התלבושת האחידה שנדרשו ללבוש ביום־יום, למרבה המזל. אבל לטקס של היום הורו לתלמידים להתלבש בבגדים אופנתיים אך מאופקים, כראוי לאירוע. טיגריס אמרה לו שיסמוך עליה, וכך עשה. המיומנות של בת הדודה שלו בחוט ומחט היא הדבר היחיד שהציל אותו עד כה. ועדיין, הוא לא היה יכול לצפות לנסים.
החולצה ששלפו מירכתי הארון — חולצה של אביו מימים טובים יותר — היתה מוכתמת וצהובה משנים. מחצית הכפתורים היו חסרים, ובחפת אחד היה חור מסיגריה. מרוטה כל כך שאפילו בזמנים הקשים ביותר לא היה ניתן למכור אותה, וזאת אמורה להיות החולצה שילבש לטקס האסיף? הבוקר, עם שחר, נכנס לחדרה וגילה שהוא ריק, גם בת דודתו וגם החולצה לא היו שם. לא סימן טוב. האם טיגריס התייאשה מהבגד הישן והעזה לצאת אל השוק השחור במאמץ של הרגע האחרון למצוא לו פריט קצת יותר הולם? ומה בשם שמיים יש לה לתת בתמורה? רק דבר אחד — את עצמה — ובית סנואו עדיין לא הידרדר לשפל הזה. או שהוא מידרדר ברגעים אלה, בעוד הוא ממליח את הכרוב?
הוא חשב על אנשים מצמידים לה תגית מחיר. טיגריס לא היתה יפהפייה גדולה, לא עם האף הארוך והמחודד והגוף הכחוש, אבל היתה בה מתיקות, פגיעות שמזמינה ניצול. היא היתה מוצאת קונים אם היתה רוצה. הרעיון מילא אותו בחילה וחוסר אונים, ולפיכך גועל עצמי.
ממעמקי הדירה התנגנה ההקלטה של המנון הקפיטול, ‘אבן החן של פּאנֶם’. קול הסופרנו הרועד של סבתו הצטרף לשירה, מהדהד בין הקירות.
אבן החן של פאנם,
עיר נשגבת,
על פני עידנים תזדהרי זהובה.
כמו תמיד, היא זייפה להחריד וקצת פיגרה בקצב. בשנה הראשונה של המלחמה היא השמיעה את ההקלטה במועדים הלאומיים כדי להחדיר פטריוטיות בקוריאולנוס בן החמש ובטיגריס בת השמונה. הרסיטל היומי התחיל עם אותו יום שחור־משחור, כשהמורדים מהמחוזות צרו על הקפיטול וניתקו אותו מאספקה למשך השנתיים שנותרו למלחמה. ‘זכרו, ילדים,’ היא היתה אומרת, ‘כיתרו אותנו — אך לא הביסו אותנו!’ והיא היתה מסלסלת את ההמנון מחלון הפנטהאוז בעוד הפצצות נופלות מהשמיים. היה זה מעשה ההתרסה הקטן שלה.
נכרע ברך בתודה
מולך היחידה,
ואז התווים שמעולם לא הצליחה ממש להפיק…
ולך נישבע באהבה!
קוריאולנוס התכווץ קלות. למרות שהמורדים דממו לפני עשור, סבתו המשיכה לשיר. שני בתים עוד לפניה.
אבן החן של פאנם,
מולדת הצדק,
כתר חוכמה את ראשך יעטר.
הוא תהה אם רהיטים נוספים היו סופגים חלק מהצליל, אבל השאלה היתה תיאורטית בלבד. נכון לעכשיו דירת הפנטהאוז שלהם היתה מיקרוקוסמוס של הקפיטול עצמו, הנושא את צלקות המתקפות המתמידות של המורדים. הקירות שגובהם שישה מטרים היו סדוקים, תקרת הפיתוחים מנוקדת חורים במקומות שנפלו מהם גושי טיח, ורצועות שחורות ומכוערות של סרט בידוד קיבעו את הזגוגיות השבורות של החלונות המקומרים המשקיפים על העיר. במהלך המלחמה ועשר השנים שעברו מאז, נאלצה המשפחה למכור פריטי רכוש רבים או לסחור בהם. חדרים מסוימים היו ריקים לחלוטין ועמדו סגורים, ואילו אחרים נותרו מרוהטים בצמצום, במקרה הטוב. וגרוע מזה, בקור הגדול של החורף האחרון למצור, כמה רהיטי עץ מגולפים ואלגנטיים ואין־ספור ספרים הועלו קורבן לאח המבוערת על מנת שהמשפחה לא תקפא למוות. בכל פעם שראה את הדפים הססגוניים של הספרים המאוירים שלו — אלה שאהב כל כך לקרוא בהם עם אמא שלו — הופכים לאפר, פרץ קוריאולנוס בבכי. אבל מוטב עצוב מאשר מת.
מביקורים בדירות של חברים ידע קוריאולנוס שרוב המשפחות התחילו לתקן את בתיהן, אבל משפחת סנואו לא יכלה להרשות לעצמה לקנות אפילו כמה מטרים של בד פשתן עבור חולצה חדשה. הוא חשב על חבריו לספסל הלימודים, הבוחרים מבין שפע הפריטים בארונות שלהם או לובשים חליפה חדשה שהוכנה במיוחד לאירוע, ותהה כמה זמן עוד יוכל להמשיך לשמור על מראית עין של עושר יחסי.
מפיצה חום ואור
סביבך נחבור,
ולך נאמנים נישאר.
אם טיגריס תחזור עם חולצה לא לבישה, מה יעשה אז? יעמיד פנים שחלה בשפעת ויתקשר להודיע שלא יגיע? פחדני. יעבור את הטקס איכשהו בחולצת התלבושת האחידה שלו? לא מכבד. ידחס את עצמו לחולצת הכפתורים האדומה שהיתה קטנה עליו כבר לפני שנתיים? עני. והתשובה? אף אחת מהאפשרויות.
אולי טיגריס הלכה לבקש את עזרתה של פַבְּריציה וואטְנוֹט, אישה מגוחכת ממש כמו שמה, אבל עם כישרון מסוים לסטייל בר־השגה. בין שהאופנה האחרונה היתה נוצות ובין שעור, פלסטיק או פרווה, היא תמיד מצאה דרך לשלב זאת בבגדים שלה במחירים סבירים. טיגריס לא הצטיינה כתלמידה, וּויתרה על השכלה גבוהה עם סיום לימודיה באקדמיה כדי לממש את חלומה להיות מעצבת אופנה. למרות שהגדרת התפקיד שלה היתה ‘מתלמדת’, פבריציה העבידה אותה יותר כאילו היתה שפחה. היא דרשה ממנה שתעסה את רגליה ותנקה מפתחי הניקוז את השערות הארוכות שלה שצבען ורוד עז. אבל טיגריס מעולם לא התלוננה, וסירבה להקשיב לכל ביקורת שהיא על הבוסית שלה, כל כך שמחה ואסירת תודה היתה לזכות בעבודה בעולם האופנה.
אבן החן של פאנם,
מושב עוצמתנו
איתנה בעת שלום, מגינה במלחמה.
קוריאולנוס פתח את המקרר בתקווה למצוא שם משהו לשיפור מרק הכרוב. הפריט היחיד במקרר היה מחבת מתכת. הוא הרים את המכסה ומצא בפנים תערובת קרושה של תפוחי אדמה מרוסקים. האם סבתו מימשה סוף־סוף את האיום שלה שתלמד לבשל? האם הדבר הזה אכיל בכלל? הוא החזיר את המכסה למקומו עד שיהיו לו עוד פרטים. איזה פינוק היה זה פשוט לזרוק את התערובת לפח האשפה בלי לחשוב פעמיים. איזה פינוק היה זה שפשוט תהיה אשפה. הוא זכר, או שנדמה לו שהוא זוכר, איך כשהיה קטן מאוד, צפה במשאיות אשפה עם פועלים אֵווֹקסים — אין פועל משובח יותר מפועל נטול לשון, כך אמרה סבתא שלו תמיד — מתקדמות בזמזום לאורך הרחובות ומרוקנות שקים גדולים של מזון שהושלך, מכלים ריקים, פריטים ביתיים שהתבלו. ואז הגיעו הזמנים שבהם שום דבר לא היה חד־פעמי, שום קלוריה לא היתה מיותרת, ולא היה קיים פריט שאי אפשר להחליף במשהו אחר, או לשרוף כדי להתחמם, או לערום כנגד הקיר לשם הבידוד. כולם למדו לתעב בזבוז. אבל בימים אלה הוא חזר והפך אופנתי שוב. עדות לעושר, כמו חולצה ראויה.
על ארצנו גונני
זרועותייך שרייני,
החולצה. החולצה. היתה למוח שלו נטייה להתקבע על בעיה כמו זאת — על כל דבר, למעשה — ופשוט לא להרפות. כאילו שליטה ברכיב אחד בעולמו תמנע ממנו להיחרב. זה היה הרגל גרוע שמנע ממנו להבחין בדברים אחרים שעלולים לפגוע בו. הנטייה לאובססיה היתה מובנית במוח שלו, וסביר להניח שתביא למפלתו אם לא ילמד להתגבר עליה.
קולה של סבתו צייץ את הקרשנדו האחרון.
הקפיטול שלנו, חיים ונשמה!
זקנה משוגעת, עדיין נאחזת בימים שלפני המלחמה. הוא אהב אותה, אבל היא איבדה קשר עם המציאות לפני שנים. בכל ארוחה היא קישקשה על התפארת האגדית של משפחת סנואו, גם כשהמזון היה מרק שעועית מֵימי וקרקרים יבשים. ואם להאמין למה שהיא אומרת, היה זה מובן מאליו שצפוי לו עתיד מזהיר. ‘כשקוריאולנוס יהיה הנשיא…’ היא פתחה ואמרה לעתים קרובות. ‘כשקוריאולנוס יהיה הנשיא…’ כל דבר פגום, מחיל האוויר הרעוע של הקפיטול ועד המחיר השערורייתי של צלעות חזיר, יתוקן כבדרך קסם. תודה לאל שהמעלית המקולקלת והדלקת שלה בברכיים מנעו ממנה לצאת לעתים קרובות מהבית, ושהמבקרים המועטים שלה היו מאובנים כמוה.
הכרוב התחיל לרתוח, ממלא את המטבח בריח של עוני. קוריאולנוס דקר אותו בכף עץ. טיגריס עדיין לא חזרה. בקרוב יהיה מאוחר מדי להתקשר עם תירוץ. כולם כבר יתאספו באולם הֵוֶונְזְבּי באקדמיה. הוא ייאלץ להתמודד עם תגובתה הכועסת והמאוכזבת של המורה שלו לתקשורת, סאטיריה קליק, שדחפה להעניק לו את אחד מעשרים וארבעה התפקידים הנחשקים כמדריך במשחקי הרעב. מלבד היותו התלמיד המועדף על סאטיריה, הוא גם היה עוזר ההוראה שלה, ואין ספק שהיא תזדקק לו היום לצורך כלשהו. היא היתה לא צפויה לפעמים, בעיקר כאשר שתתה, ואין ספק שתעשה זאת ביום האסיף. מוטב שיתקשר אליה מראש, יאמר שהוא לא מפסיק להקיא או משהו כזה, ושיעשה כמיטב יכולתו להתאושש. הוא אזר אומץ ולקח את הטלפון כדי להצהיר על מחלה קשה, אבל אז הכתה בו מחשבה אחרת: אם הוא לא יגיע, האם היא תאפשר להעביר את תפקיד המדריך למישהו אחר? ואם כן, האם זה יפחית מהסיכוי שלו לזכות באחד מפרסי האקדמיה עם סיום הלימודים? ללא פרס כזה הוא לא יוכל להרשות לעצמו ללמוד באוניברסיטה, מה שאומר שלא תהיה לו קריירה, מה שאומר עתיד עגום עבורו, ומי יודע מה יעלה בגורל המשפחה, ו —
הדלת העקומה של הדירה נפתחה בקול גרירה ותלונה.
‘קוֹריאוֹ!’ קראה טיגריס, והוא סגר את הטלפון בטריקה. הכינוי שהעניקה לו כשנולד נדבק. הוא מיהר לצאת מהמטבח וכמעט הפיל אותה מרוב חיפזון, אבל היא היתה נלהבת מכדי לנזוף בו. ‘עשיתי את זה! עשיתי את זה! טוב, עשיתי משהו.’ כפות רגליה רצו ריצה מהירה במקום, בעודה מניפה קולב ועליו כיסוי בגדים ישן. ‘תראה, תראה, תראה!’
קוריאולנוס פתח את הרוכסן וקילף את כיסוי הבגדים מהחולצה.
היא היתה משגעת. לא, יותר מזה, היא היתה קלאסית. צבעו של בד הפשתן העבה לא היה הלבן המקורי וגם לא צהוב משנים, אלא צבע קרם נפלא. החפתים והצווארון הוחלפו בקטיפה שחורה, והכפתורים היו קוביות זהב והובנה. אבני פסיפס. בכל אחת נקדחו שני חורים זעירים עבור החוט.
‘את גאון,’ הוא אמר מעומק הלב. ‘ובת הדודה הכי טובה בעולם.’ הוא הקפיד להרחיק את החולצה על מנת שלא תתקמט, וחיבק אותה בזרועו הפנויה. ‘שלג תמיד נוחת למעלה!’
‘שלג תמיד נוחת למעלה!’ קראה טיגריס. האמירה הזאת, על שם המשפחה שלהם — סנואו, עזרה להם לשרוד במהלך המלחמה, כשהיה צריך להשקיע מאמץ מתמיד כדי לא להירמס.
‘ספרי לי הכול,’ הוא אמר, בידיעה שהיא ללא ספק רוצה לספר. היא כל כך אהבה לדבר על בגדים.
טיגריס הרימה ידיים וצחקה צחוק מתנשף. ‘מאיפה להתחיל?’
היא התחילה באקונומיקה. היא העירה באוזני הבוסית שלה שהווילונות הלבנים בחדר השינה של פבריציה נראים מלוכלכים, ובעודה משרה אותם במים עם אקונומיקה, היא הגניבה פנימה את החולצה. החולצה הגיבה נפלא, אבל שום השריה לא יכלה למחוק לחלוטין את הכתמים. אז היא הרתיחה את החולצה עם פרחי ציפורני חתול נבולים שמצאה בפח מחוץ לבית השכנים של פבריציה, והפרחים צבעו את הבד בדיוק במידה המספקת כדי להסתיר את הכתמים. מקור בד הקטיפה של החפתים היה שקיק שרוך גדול, שהכיל שלט עיטור כלשהו של סבא שלהם שלא היתה לו עוד משמעות. את אבני הפסיפס היא עקרה מפנים הארון בחדר האמבטיה של המשרתים. היא שיכנעה את איש התחזוקה של הבניין לקדוח בהן חורים בתמורה לתיקון הסרבלים שלו.
‘כל זה קרה הבוקר?’ הוא שאל.
‘אה, לא, אתמול. ביום ראשון. הבוקר אני — מצאת את תפוחי האדמה שלי?’ הוא הלך בעקבותיה למטבח, שבו פתחה את המקרר והוציאה את המחבת. ‘הייתי ערה עד אמצע הלילה להפיק מהם עמילן. ואז רצתי אל משפחת דוליטל כדי לגהץ את החולצה כמו שצריך. את אלה שמרתי בשביל המרק!’ טיגריס שפכה את התערובת אל הכרוב הרותח ובחשה.
הוא הבחין בעיגולים הסגולים מתחת לעיניה החומות־זהובות, ועל כורחו הרגיש נקיפת אשמה. ‘מתי ישנת בפעם האחרונה?’ שאל.
‘אה, אני בסדר. אכלתי את הקליפות של תפוחי האדמה. אומרים שממילא שם נמצאים כל הוויטמינים. והיום יום האסיף, אז זה בעצם יום חג!’ היא אמרה בעליזות.
‘לא אצל פבריציה,’ הוא אמר. לא בשום מקום, האמת. יום האסיף היה נורא במחוזות, וגם בקפיטול לא בדיוק חגיגה. בדומה לקוריאולנוס, רוב האנשים לא נהנו להיזכר במלחמה. טיגריס תעביר את היום כשהיא משרתת את הבוסית שלה ואת אוסף האורחים הססגוני שלה, בעודם מחליפים סיפורים עגומים על המחסור שחוו במהלך המצור ושותים את עצמם לדעת. מחר יהיה עוד יותר גרוע, כשיהיה צריך לטפל בהנגאובר שלהם.
‘מספיק לדאוג. קדימה, בוא תאכל!’ טיגריס מזגה מרק לקערה והניחה אותה על השולחן.
קוריאולנוס העיף מבט בשעון, גמע את המרק בחיפזון, מתעלם מכך שהוא שורף את פיו, ורץ אל החדר שלו עם החולצה. הוא כבר התקלח והתגלח, ולמרבה המזל, עורו הבהיר היה היום ללא רבב. התחתונים והגרביים השחורים שבית הספר סיפק היו נאותים. הוא לבש את מכנסי הערב, שהיו יותר מאשר סבירים, ותחב את רגליו לזוג נעלי עור גבוהות. הן היו קטנות עליו, אבל הוא יעמוד בזה. ואז הוא לבש את החולצה בזהירות, הכניס אותה למכנסיים ופנה אל המראה. גובהו לא הגיע למלוא הפוטנציאל שלו. כמו רבים מבני דורו, סביר להניח שמיעוט המזון פגע בגדילה שלו. אבל היו לו מבנה גוף אתלטי ויציבה מעולה, והחולצה הדגישה את הצדדים המוצלחים יותר שלו. מאז שהיה ילד קטן, כשסבתו היתה מצעידה אותו בגאווה ברחוב בחליפת קטיפה סגולה, הוא לא הרגיש מלכותי כל כך. הוא החליק לאחור את תלתליו הבלונדיניים ולחש בלעג לבבואתו, ‘קוריאולנוס סנואו, הנשיא העתידי של פאנם, אני מצדיע לך.’
למענה של טיגריס הוא ביצע כניסה דרמטית לסלון, פרש את זרועותיו לצדדים וחג במעגל כדי להשוויץ בחולצה.
היא צווחה מתענוג ומחאה כפיים. ‘אתה נראה מדהים! כל כך נאה ואופנתי! בואי תראי, סבתנו!’ זה היה כינוי נוסף שטבעה טיגריס הקטנה, שסתם ‘סבתא’, שלא לדבר על ‘תתה’ לא נראו לה ראויים עבור מישהי מלכותית כמוה.
סבתם הופיעה כשהיא אוחזת באהבה בידיה הרועדות ורד אדום שזה עתה נקטף. היא היתה לבושה טוניקה שחורה, ארוכה ושופעת, מהסוג שהיה פופולרי מאוד לפני המלחמה וכיום הפך מיושן עד גיחוך, ונעלי בית רקומות עם בהונות מסתלסלות שהיו פעם חלק מתחפושת. קווצות משערה הלבן והדק ביצבצו מתחת לטורבן קטיפה בצבע חלודה. אלה היו השרידים האחרונים ממלתחה שהיתה פעם מפוארת — הפריטים הסבירים המעטים ששמרה למקרה שיגיעו אורחים או ליציאותיה הנדירות לעיר.
‘הנה, הנה, ילד. ענוד את זה. פרח טרי מגינת הגג שלי,’ היא פקדה עליו.
הוא הושיט יד אל הוורד, אבל קוץ קרע את עור כף ידו בהעברה הרועדת. דם נבע מהפצע, והוא הרחיק את היד מהגוף כדי לא להכתים את החולצה יקרת הערך. סבתו נראתה מבולבלת.
‘בסך הכול רציתי שתיראה אלגנטי,’ היא אמרה לו.
‘ברור שזה מה שרצית, סבתנו,’ אמרה טיגריס. ‘והוא ייראה.’
בעודה מובילה את קוריאולנוס למטבח, הוא הזכיר לעצמו ששליטה עצמית היא מיומנות חיונית, ושעליו להיות אסיר תודה שסבתו מספקת הזדמנויות יום־יומיות לתרגל אותה.
‘פצעים מדקירות מפסיקים לדמם מהר,’ הבטיחה לו טיגריס בעודה מנקה וחובשת את ידו בזריזות. היא גזרה את גבעול הוורד, משאירה מעט מהעלים, והצמידה אותו לחולצה שלו. ‘זה באמת נראה אלגנטי. אתה יודע כמה הוורדים שלה חשובים לה. תגיד לה תודה.’
וכך עשה. הוא הודה לשתיהן ומיהר לצאת מהדלת, במורד שתים־עשרה קומות של גרם מדרגות מעוטר, מבעד למבואה והחוצה אל הקפיטול.
דלת הבניין נפתחה אל הקוֹרְסוֹ, שדרה כה רחבת ידיים, ששמונה מרכבות יכלו לנסוע בה בנוחות זו לצד זו בימים שבהם נערכו בקפיטול תהלוכות ראווה צבאיות להנאת הקהל. קוריאולנוס זכר איך היה משקיף מחלונות הדירה כילד, בעוד אורחים במסיבה מתרברבים שיש להם את המושבים הכי טובים למצעד. ואז הגיעו המפציצים, ובמשך זמן רב הבלוק שלו היה חסום. הרחובות פונו סוף־סוף, אבל על המדרכות עדיין נשארו ערימות פסולת, ובניינים שלמים נותרו חלולים כמו ביום שבו פגעו בהם. עשר שנים לאחר הניצחון והוא עדיין עשה את דרכו לאקדמיה כשהוא עוקף גושי שיש וגרניט. לפעמים תהה קוריאולנוס אם הפסולת הושארה שם במכוון, כדי להזכיר לאזרחים את מה שעברו. לאנשים יש זיכרון קצר. היה הכרחי שינווטו בין ערימות הפסולת, ישתמשו בתלושי הקיצוב המטונפים ויצפו במשחקי הרעב על מנת שהמלחמה תישאר טרייה במחשבתם. שִכחה עלולה להוביל לשאננות, ואז כולם יחזרו לנקודת ההתחלה.
הוא פנה אל דרך המלומדים וניסה לקצוב את צעדיו. הוא רצה להגיע בזמן אבל רגוע ובשליטה, לא מיוזע ונחפז. כמו רוב ימי האסיף, נראה שגם זה עומד להיות לוהט. אבל למה כבר אפשר לצפות בארבעה ביולי? הוא נמלא אסירות תודה על ניחוח הוורד של סבתו, מכיוון שהחולצה המתחממת הדיפה ריח קל של תפוחי אדמה וציפורני חתול נבולים.
באקדמיה, התיכון המשובח ביותר בקפיטול, למדו ילדי החשובים, העשירים ובעלי ההשפעה. מכיוון שבכל מחזור למדו יותר מארבע מאות תלמידים, טיגריס וקוריאולנוס, בהתחשב בהיסטוריה הארוכה של משפחתם בבית הספר, לא התקשו במיוחד להתקבל. בניגוד לאוניברסיטה, הלימודים באקדמיה היו חינם וכללו ארוחת צהריים, צורכי לימוד ותלבושת אחידה. כל המי ומי למדו באקדמיה, וקוריאולנוס יזדקק לקשרים הללו כיסודות לעתידו.
גרם המדרגות המפואר המוביל אל בניין האקדמיה היה יכול להכיל את כל תלמידי המוסד, כך שהמקום הספיק ללא קושי לבעלי התפקידים, למורים ולתלמידים, שעלו בו בזרם בלתי פוסק בדרכם אל חגיגות יום האסיף. קוריאולנוס עלה במדרגות באיטיות, מנסה להפגין הדרת כבוד נינוחה למקרה שמישהו ייצור איתו קשר עין. אנשים הכירו אותו — או לכל הפחות הכירו את הוריו ואת הורי־הוריו — והיה מצופה מבני משפחת סנוֹאוּ לשמור על רמה מסוימת. הוא קיווה שהיום הזה, ובעקבותיו השנה העומדת לפתחו, יהיו נקודת המפנה, ושמעתה והלאה יזכה להכרה גם ברמה האישית. לשמש מדריך במשחקי הרעב יהיה הפרויקט האחרון שלו לפני שיסיים את לימודיו באקדמיה באמצע הקיץ. הצלחה כמדריך, לצד הישגיו האקדמיים היוצאים מן הכלל, יזכו את קוריאולנוס בפרס כספי גדול מספיק כדי לכסות את דמי הלימוד באוניברסיטה.
במשחקי הרעב ישתתפו עשרים וארבעה מיועדים, בן ובת מכל אחד משנים־עשר המחוזות המובסים, שייבחרו בהגרלה ויושלכו לזירה לנהל קרב לחיים או למוות. כל זה נקבע ב’אמנת הבגידה’ עם סיום הימים החשוכים של מרד המחוזות — עונש אחד מבין רבים אשר הוטלו על המורדים. כמו בשנים קודמות, המיועדים יושלכו אל ‘זירת הקפיטול’, אמפיתיאטרון חרב אשר שימש, לפני המלחמה, לאירועי ספורט ובידור, ויקבלו כלי נשק כדי לרצוח זה את זה. הקפיטול עודד את הצפייה במשחקים, אבל אנשים רבים נמנעו מכך. האתגר כיום היה להפוך את המשחקים למושכים יותר לצפייה.
ולכן השנה יוצמד לכל מיועד מדריך אישי. לתפקיד נבחרו עשרים וארבעה מתלמידי השנה האחרונה באקדמיה — המוכשרים והמבריקים ביותר. הפרטים המדויקים עדיין לא גובשו עד תומם; היו שמועות על כך שיש להכין את המיועדים לריאיון אישי, אולי להדריך אותם איך לעמוד מול מצלמה. הכול הסכימו שכדי לשמר את המסורת של משחקי הרעב, המשחקים צריכים להפוך לחוויה משמעותית יותר, והחיבור בין צעירי הקפיטול למיועדים מהמחוזות עורר בקהל סקרנות.
קוריאולנוס עשה את דרכו מבעד לכניסה המעוטרת דגלים שחורים ולאורך מעבר מקומר, עד אולם הֵוֶונְזְבּי, שבו הם יצפו בטקס האסיף. הוא בהחלט לא איחר, אבל האולם כבר המה אנשי סגל ותלמידים וכמה מעובדי המשחקים, שלא השתתפו בשידורי הפתיחה.
אווקסים הסתובבו בין האנשים נושאים מגשי פוֹסְקָה, יין מדולל מתובל בדבש ובעשבים. זו היתה גרסה משכרת של המשקה החמוץ שאנשי הקפיטול צרכו בזמן המלחמה, ונחשב מגן מפני מחלות. קוריאולנוס לקח גביע ועירבל מעט פוסקה בפיו, מקווה שהמשקה ימחה כל זכר לניחוח הכרוב בהבל הפה שלו. אבל הוא איפשר לעצמו לגימה אחת בלבד. המשקה היה חזק להפתיע, ובשנים קודמות ראה קוריאולנוס תלמידי שנה אחרונה אשר הגזימו בשתייה ועשו מעצמם צחוק מוחלט.
העולם עדיין חשב שקוריאולנוס עשיר. למעשה, הממון היחיד שהיה ברשותו היה הקסם האישי שלו, שפיזר עכשיו בנדיבות בעודו עושה את דרכו בהמון. אנשים האירו לו פנים כשבירך בידידותיות תלמידים ומורים כאחד, שאל לשלום בני משפחה, זרק מחמאה פה ושם.
‘ההרצאה שלך על הנקמה במחוזות לא מרפה ממני.’
‘אני מת על הפוני שלך!’
‘איך עבר ניתוח הגב של אמא שלך? תמסור לה שהיא הגיבורה שלי.’
הוא חלף על פני מאות הכיסאות המרופדים שהוכנו לקראת האירוע ופנה אל הבימה, שבה חלקה סאטיריה סיפור פרוע כלשהו עם קבוצה מעורבת של מורים באקדמיה ובעלי תפקיד במשחקים. למרות ששמע רק את השורה האחרונה — ‘אז אמרתי, ‘אני מצטערת על הפאה שלך, אבל את זאת שהתעקשה להביא קוף!’ — הוא הצטרף בצייתנות לקולות הצחוק.
‘אה, קוריאולנוס,’ הבליעה סאטיריה את המילים ונופפה לו להתקרב. ‘הנה התלמיד המצטיין שלי.’ הוא נישק אותה על הלחי כמצופה ממנו, והבחין שכבר הספיקה לעבור אותו במספר כוסות הפוסקה. באמת שהיא צריכה להשתלט על הנטייה שלה להפריז בשתייה, אם כי הדבר היה נכון לגבי מחצית המבוגרים שהכיר. טיפול עצמי בחומרים משכרים היה למגפה בכל העיר. ועדיין, היא היתה משעשעת ולא קפוצה מדי, מהמורים המעטים שהרשו לתלמידים לפנות אליהם בשמם הפרטי. היא נסוגה קלות לאחור ובחנה אותו. ‘חולצה יפהפייה. איפה מצאת דבר כזה?’
הוא הסתכל על החולצה כאילו מופתע מעצם קיומה והגיב במשיכת הכתפיים של בחור צעיר בעל אפשרויות בלתי מוגבלות.
‘למשפחת סנואו יש ארונות עמוקים,’ הוא אמר בקלילות. ‘ניסיתי ללכת על משהו מכובד אבל חגיגי.’
‘והיא באמת כזאת. מה הכפתורים המתוחכמים האלה?’ שאלה סאטיריה ומיששה את אחת הקוביות בחפת. ‘אבני פסיפס?’
‘כן? טוב, זה מסביר למה הם מזכירים לי את חדר האמבטיה של המשרתים,’ ענה קוריאולנוס והצליח להוציא צחקוק מחבריה. זה היה הרושם שהוא נאבק לקיים. תזכורת לכך שהוא מהאנשים הנדירים שיש להם חדר אמבטיה למשרתים — ועוד אחד שמרוצף פסיפס — אבל מהולה בבדיחה על החולצה שלו.
הוא הינהן אל סאטיריה. ‘השמלה שלך מקסימה. היא חדשה, נכון?’ כבר במבט חטוף הוא זיהה שזאת אותה שמלה שלבשה תמיד לטקס האסיף, משופצת בציציות נוצות שחורות. אבל היא העניקה אישור לחולצה שלו והוא היה חייב להשיב טובה על טובה.
‘היא נתפרה עבורי במיוחד לכבוד היום,’ היא קידמה בברכה את השאלה. ‘יום השנה העשירי וכן הלאה.’
‘אלגנטית,’ הוא אמר. בסך הכול אפשר לומר שהם היו צוות לא רע.
התענוג שלו התפוגג כשהבחין במורה לגימנסטיקה, פרופסור אַגְריפּינָה סיקְל, מפלסת דרך בהמון בעזרת כתפיה השריריות. מאחוריה הלך עוזר ההוראה שלה סֶג’אנוּס פלינת’, אשר נשא את המגן המקושט שפרופסור סיקל התעקשה להחזיק בתצלום הקבוצתי בכל שנה. הוא הוענק לה בסוף המלחמה על כך שפיקחה בהצלחה על תרגילי הבטיחות של האקדמיה במהלך ההפצצות.
לא המגן הוא שמשך את תשומת ליבו של קוריאולנוס, אלא התלבושת של סג’אנוס, חליפה בצבע אפור־פחם רך עם חולצה שצבעה לבן מסמא, שהודגשה על ידי עניבה בדוגמת פייזלי, תלבושת שנועדה להעניק תחושה זורמת לדמותו הגבוהה והזוויתית. התלבושת היתה מסוגננת, חדשה לגמרי והדיפה ריח של כסף. ריח ספסרות בתקופת המלחמה, ליתר דיוק. אביו של סג’אנוס היה תעשיין ממחוז 2 שתמך בנשיא. הוא עשה כל כך הרבה כסף מייצור תחמושת, שהוא הצליח לקנות למשפחתו חיים חדשים בקפיטול. כיום נהנתה משפחת פלינת’ מפריווילגיות שלמשפחות הוותיקות ורבות־העוצמה ביותר של הקפיטול נדרשו דורות להשיג. לא היה תקדים לכך שסג’אנוס, נער שנולד במחוזות, התקבל ללימודים באקדמיה, אבל תרומה נדיבה של אביו היא זאת שאיפשרה הרבה מעבודות השיקום של בית הספר לאחר המלחמה. יליד הקפיטול היה מצפה שיקראו על שמו בניין. אביו של סג’אנוס ביקש רק השכלה לבנו.
עבור קוריאולנוס, הפלינת’ים ואנשים מסוגם היו איום על כל היקר לו. המתעשרים החדשים של הקפיטול הלכו וכירסמו בסדר הישן מעצם נוכחותם. הדבר היה מרגיז במיוחד מכיוון שחלק הארי של הון משפחת סנואו הושקע גם הוא בייצור תחמושת — אבל במחוז 13. המתחם רחב הידיים, גושים על גבי גושים של מפעלים ומעבדות מחקר, הופגז עד אבק. מחוז 13 הופצץ בנשק אטומי, והאזור כולו פלט רמות קרינה שלא איפשרו חיים. מוקד הייצור הצבאי של הקפיטול עבר למחוז 2, היישר לחיקם של הפלינת’ים. כשהחדשות על מפלתו של מחוז 13 הגיעו לקפיטול, סבתו של קוריאולנוס הגיבה פומבית בביטול, אמרה שזה בסך הכול כסף ושלא חסרים להם נכסים אחרים. אבל זה לא היה נכון.
סג’אנוס הגיע אל חצר המשחקים של בית הספר לפני עשר שנים, ילד ביישן ורגיש שבחן את הילדים האחרים בסקרנות בצמד עיניים חומות מלאות רגש שנראו גדולות מאוד ביחס לפניו מלאות המאמץ. כשהתפשטה השמועה שהוא הגיע מהמחוזות, הדחף הראשוני של קוריאולנוס היה להצטרף למערכה של חבריו לספסל הלימודים להפוך את חייו של הילד החדש לגיהינום עלי אדמות. אבל במחשבה נוספת, הוא התעלם ממנו. גם אם הילדים האחרים פירשו זאת כאילו אין זה לכבודו להתעמר בזאטוט מהמחוזות, סג’אנוס פירש את זה כהגינות. אף אחת מהאפשרויות לא היתה אמת בדיוק, אבל שתיהן חיזקו את התדמית המזהירה של קוריאולנוס.
פרופסור סיקל, אישה מאיימת בממדיה, גלשה לעבר חוג האנשים המקיף את סאטיריה, כשהיא מבריחה את הנחותים ממנה לארבע רוחות השמיים. ‘בוקר טוב, פרופסור קליק.’
‘אה, אגריפינה, טוב מאוד. אני רואה שזכרת את המגן שלך,’ אמרה סאטיריה ושיתפה פעולה עם לחיצת היד האיתנה. ‘חששתי שהצעירים ישכחו את המשמעות האמיתית של היום הזה. וסג’אנוס. כמה שאתה נראה מהודר.’
סג’אנוס ניסה לקוד ותלתל סורר גלש אל עיניו. המגן המגושם התנגש בחזהו.
‘מהודר מדי,’ אמרה פרופסור סיקל. ‘אמרתי לו שאילו הייתי רוצה טווס, הייתי מתקשרת לחנות חיות המחמד. הם היו צריכים ללבוש את התלבושת האחידה שלהם.’ היא בחנה את קוריאולנוס. ‘זה לא כזה נורא. חולצת המדים הרשמיים הישנה של אבא שלך?’
כן? לקוריאולנוס לא היה מושג. בראשו עלה זיכרון מעורפל של אביו בחליפת ערב נאה עמוסה מדליות. הוא החליט להשתמש בקלף שחולק לו. ‘תודה רבה שהבחנת, פרופסור. דאגתי שיכניסו בה תיקונים כדי לא לרמוז שהשתתפתי בקרבות בעצמי. אבל רציתי שהוא יהיה כאן איתי היום.’
‘הולם מאוד,’ אמרה פרופסור סיקל. היא הפנתה את תשומת ליבה אל סאטיריה ואל דעותיה על שליחת אוכפי השקט, חיילי האומה, אל מחוז 12, היכן שכורי הפחם לא עמדו במכסות שלהם.
עכשיו, כשהמורות היו עסוקות, החווה קוריאולנוס בראשו לעבר המגן. ‘עושה כושר הבוקר?’
סג’אנוס חייך חיוך עקמומי. ‘תמיד לכבוד הוא לי לשרת.’
‘עבודת מירוק מרשימה,’ השיב קוריאולנוס. סג’אנוס התקשח לרמז שהוא… מה? חנפן? משרת? קוריאולנוס הניח למתח להיבנות רגע ואז הפיג אותו. ‘מי כמוני יודע. אני מצחצח את כל גביעי היין של סאטיריה.’
סג’אנוס נרגע. ‘באמת?’
‘לא, לא באמת. אבל רק כי זה עדיין לא עלה על דעתה,’ אמר קוריאולנוס, נע בין בוז לאחוות רעים.
‘אין דבר שלא עולה על דעתה של פרופסור סיקל. היא לא מהססת לזמן אותי, יום ולילה.’ נראה שסג’אנוס עומד להמשיך אבל הוא רק נאנח. ‘וכמובן, בדיוק עכשיו כשאני מסיים את הלימודים אנחנו עוברים קרוב יותר לבית הספר. תזמון מושלם, כרגיל.’
קוריאולנוס נמלא חשדנות פתאום. ‘לאן?’
‘איפשהו בקורסו. הרבה מהבתים המפוארים האלה יועמדו למכירה בקרוב. אבא שלי אומר שהבעלים לא יוכלו לעמוד בתשלום המסים או משהו כזה.’ המגן חרק במגע עם הרצפה וסג’אנוס היטיב את אחיזתו.
‘אין מס על נדל’ן בקפיטול. רק במחוזות,’ אמר קוריאולנוס.
‘זה חוק חדש,’ אמר לו סג’אנוס. ‘כמקור נוסף למימון השיפוץ של העיר.’
קוריאולנוס ניסה לכבוש את הבהלה הגואה בו. חוק חדש. שיטיל מס על הדירה שלו. כמה? גם ככה הם בקושי הצליחו להתקיים מהמשכורת העלובה של טיגריס, מהפנסיה הצבאית הזעירה שסבתא שלו קיבלה עבור השירות של בעלה לפאנם, ומקצבת השאירים שלו כבן של גיבור מלחמה שנהרג, שתיפסק עם סיום לימודיו. אם הם לא יוכלו לשלם את המסים, האם יאבדו את הדירה? לא היה להם דבר מלבדה. למכור אותה לא יעזור; הוא ידע שסבתא שלו מישכנה את כל מה שיכלה ממנה. אם הם ימכרו אותה, לא יישאר להם כמעט דבר. הם יצטרכו לעבור לאיזו שכונה נידחת ולהצטרף להמון האפור של האזרחים הרגילים, ללא מעמד, ללא השפעה, ללא כבוד. סבתא שלו תמות מהבושה. עדיף כבר להשליך אותה מחלון הפנטהאוז. לפחות זה יהיה מוות מהיר.
‘הכול בסדר?’ בחן אותו סג’אנוס במבט תמה. ‘הלבנת כמו סדין.’
קוריאולנוס התעשת. ‘אני חושב שזה הפוסקה. הופך לי את הבטן.’
‘כן,’ אישר סג’אנוס. ‘מאמא תמיד הכריחה אותי לשתות את זה בזמן המלחמה.’
מאמא? האם את מקומו של קוריאולנוס עומד לתפוס מישהו שקורא לאמא שלו ‘מאמא’? הכרוב והפוסקה איימו לעלות לסיבוב הופעות. הוא נשם נשימה עמוקה והכריח את הקיבה שלו להמשיך להחזיק בהם. ברגע הזה הוא נטר טינה לסג’אנוס יותר מאי־פעם, מאז שילד המחוזות השבע עם המבטא הקרתני ניגש אליו בפעם הראשונה כשהוא מחזיק שקית של סוכריות גומי.
קוריאולנוס שמע פעמון מצלצל וראה את חבריו לספסל הלימודים מתקהלים בחזית הבימה.
‘נראה שהגיע הזמן להקצות לנו מיועדים,’ אמר סג’אנוס בעגמומיות.
קוריאולנוס הלך בעקבותיו אל האזור שהוקצה למדריכים, ארבע שורות של שישה כיסאות בכל שורה. הוא ניסה להדחיק את משבר הדירה ולהתמקד במשימה החיונית שלפניו. עכשיו יותר מתמיד היה הכרחי שיצטיין, וכדי להצטיין הוא חייב לקבל מיועד שיש לו סיכוי.
הדיקן קַסְקָה הַייבּוֹטוֹם, האיש החתום על המצאת משחקי הרעב, פיקח אישית על תוכנית המדריכים. הוא נעמד מול התלמידים במרץ של אדם ההולך מתוך שינה, עיניו מנומנמות והוא מסטול ממורפליום, כרגיל. גופו, שהיה פעם ספורטיבי, התכווץ לתוך קפלי עור רפוי. התספורת החדשה הקצרה שלו וחליפתו המעומלנת רק הדגישו את הידרדרותו הכללית. תהילתו כממציא המשחקים עדיין הקנתה לו אחיזה מסוימת במשרתו, אבל על פי השמועות, מועצת האקדמיה הלכה ואיבדה את סבלנותה כלפיו.
‘שלום לכם,’ הוא בלע את המילים ונופף בפיסת נייר מקומטת מעל ראשו. ‘נקריא את הדברים עכשיו.’ התלמידים השתתקו והתאמצו לשמוע אותו בהמולת האולם. ‘מקריא לכם שֵם, ואז את זה שמקבל ההוא, כן? אז טוב. מחוז אחת, הבן, יקבל…’ הדיקן הייבוטום הסתכל על פיסת הנייר בעיניים מצומצמות, מתאמץ להתמקד. ‘משקפיים,’ הוא מילמל. ‘שכחתי.’ כולם בהו במשקפיו שנחו על אפו וחיכו לאצבעותיו שימצאו אותם. ‘או, הנה. ליוויָה קארְדיוּ.’
חיוך האיר את פניה הקטנות והמחודדות של ליוויה והיא נופפה באגרוף במחוות ניצחון וצעקה ‘יש!’ בקולה הצורמני. תמיד היתה לה נטייה לרברבנות. כאילו שההקצאה הנחשקת היתה קשורה בה, ולא בכך שאימה היא המנהלת של הבנק הגדול ביותר בקפיטול.
קוריאולנוס הלך ונמלא ייאוש, בעוד הדיקן הייבוטום כושל לאורך הרשימה ומקצה מדריך לכל מיועד. עשר שנות משחקים חשפו דפוס מסוים. מחוזות 1 ו־2, השבעים והידידותיים יותר לקפיטול, הפיקו יותר מנצחים. גם המיועדים ממחוזות הדיג והחוות 4 ו־11 עשו חיל. קוריאולנוס קיווה שיוקצה לו מיועד ממחוז 1 או 2 אבל זה לא קרה, דבר שרק העצים את העלבון כשסג’אנוס פלינת’ זכה במיועד הבן ממחוז 2. מחוז 4 חלף עבר לו ללא אזכור של שמו, והסיכוי הממשי האחרון שלו למנצח — הבן ממחוז 11 — הוקצה לקְלֶמֶנְסיה דאבְקוֹט, הבת של שר האנרגיה. בניגוד לליוויה, קלמנסיה הגיבה בחן על מזלה הטוב, הסיטה את מפל שערה השחור מעבר לכתפה ורשמה בחריצות בקלסר שלה הערה לגבי המיועד שקיבלה.
משהו כאן לא הסתדר — איך ייתכן שבן למשפחת סנואו, שהוא גם אחד התלמידים המצטיינים באקדמיה, לא זכה בהכרה? קוריאולנוס כבר התחיל לחשוב שהם שכחו ממנו — ואולי ייעדו לו תפקיד מיוחד כלשהו? — אבל אז, לזוועתו, הוא שמע את הדיקן הייבוטום ממלמל, ‘ואחרונה, אחרונה לא חביבה, הבת ממחוז 12… שייכת לקוריאולנוס סנואו.’
אין עדיין תגובות