החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

בעין הכחולה

מאת:
הוצאה: | 2019 | 161 עמ'
זמינות:

17.50

רכשו ספר זה:

רבים מגיבוריה של תמר גפני מוגדרים – או מגדירים עצמם – פגועי נפש. הם מתקשים לאזן בין תשוקותיהם לבין הגבולות שהחיים מציבים להם ונוטים לקרוס אל תוך עצמם ולמצוא גאולה במוזר, בחשוף, בפגיע. אבל מרגע שכמיהותיהם מתגלות בכל יופיין ועצמתן קשה להחליט אם מוזרותם נובעת מקושי בלתי פתיר, מגזר דין אכזרי או מבחירה חופשית ומודעת.

יאיר, גיבור הסיפור “מותרות”, הוא סטודנט לפילוסופיה והיסטוריה, שתשוקתו לדעת הכול מאיימת ליטול ממנו את עצם היכולת לקרוא ולכתוב. דומָה לו במקצת גיבורת הסיפור “בעין הכחולה”, שאהבתה הגדולה לפסיכיאטר שלה גורמת לה להציף אותו במילים כתובות ומחוקות, עד שהטיפול קורס אל תוך אבדן ומפח נפש. שוב ושוב נלכדים גיבוריה של גפני בין פחות מדי ליותר מדי – בין אלם לדיבור-יתר ובין שיתוק לפעלתנות מופרזת – ודומה שרק בכתיבתה המיוחדת, עתירת החכמה והיופי, הם מוצאים להם שפה צלולה, מידה נכונה, מנוח.

תמר גפני היא סופרת וקומפוזיטורית. הלחינה יצירות רבות, ובהן קנטטה לתזמורת ומקהלת ילדים לחטיבות מתוך הגלים של וירג’יניה וולף, יצירה להרכב מעורב על־פי דיוקן האמן כאיש צעיר של ג’יימס ג’ויס ושירים של אוסקר ויילד, ויליאם בלייק, אמיר גלבוע ואברהם חלפי. בעין הכחולה הוא ספרה השני. קדם לו הרומן קירות דקים, שראה אור גם הוא בהוצאת כרמל וזכה בשבחי הביקורת.

מקט: 4-249-50654
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


ערב

א.

על המרפסת של הקומה השנייה עומד ללא תנועה חתול. אוזניו דרוכות קדימה כשני חיצים. מן הסלון בוקעים צלילי המומנט המוזיקלי מספר שלוש של שוברט.

הייתה לי חתולה ושמה פופו. גם אני קופאת על מקומי ואוזניי נדרכות.

אני מרימה את ראשי. החתול יישאר במקומו עד שעיגול השמש יפנה למקום אחר.

תמונה מן העבר מציפה אותי: פופו משחקת בגדילי הווילון. כשאת מגדלת גור בביתך, לעולם אינך יודעת כמה זמן יחיה. אני עומדת כעת לצאת מן הבית, ואיני חייבת לדאוג ללולאה הפרוונית הצנופה על הכרית בסלון שלי, כיוון שפופו כבר מתה בזרועותיי בקליניקה של הווטרינר. פיסה בגופי הפכה לקרח במותה, כאילו צרב הווטרינר נמש על עורי באמצעות חומצה קפואה.

פופו חייתה שמונה עשרה שנים. כנראה במותה נעשיתי כולי קפואה במקצת, כי מאז אני מונעת מעצמי מלהביט בחתולים. אבל החתול הזה נטבל בצליליו של שוברט. הוא האזין לצלילים, בכך אין לי ספק, לא מפני שהייתה זו יצירה של שוברט, ולא בגלל האופן שהשכנה ניגנה את זה שוב ושוב, במין סחרור של קורי דבש אינסופיים. אולי נצבטו באוזני החץ שלו התדרים הגבוהים ודמו לנפצוצים של שמש. אולי הקשיב למשהו אחר.

אני צועדת מביתי בשביל המתפתל לכביש. מונית מחכה לי שם. במקום שאני נוסעת אליו לא אהיה זקנה כפי שאני מרגישה כעת, אלא צעירה מאוד.

ב.

תמיד נדלקים עם פתיחת השער שלך כל אורות השביל, והגן מזדהר בפראות. אני יורדת את המדרגות לאט ובזהירות, כאילו דבק בי משהו מצעדיך הדרוכים; מביטה במדרגות והלאה מהן לסירוגין, כאילו אני מתבוננת בדרך בעיניך שלך, המצומצמות, הכהות, בעוד מבטי שלי, מבט של שתי בריכות ובהן אדוות ועוד אדוות, נותר מאחור, משוטט; מנערת את עצמי בחוזקה ונערכת לקור שיעלה מקירות הבית, שאין מדליקים בכולו חימום בבת אחת; ומדלגת בנחישות את שלוש המדרגות האחרונות.

הדלת חצי פתוחה. אתה עומד שם, כמעט תמיד, מואר באור עמום העולה מן המסדרון, מחייך אליי בשמחה. איני יודעת לנצור רגעים. לו ידעתי, הייתי נוצרת את הרגעים האלה, רגעי בואי לביתך בערבים. אלא שאני הופכת לילדה ברגע שאני נכנסת לביתך. אלמלא הפכתי לילדה היו עינינו מצטלבות מייד, אבל אני מביטה מטה אל רגליך הדורכות על השטיח, וטומנת את ראשי בחיקך. רק אז אתה מטה בקפידה את ראשי מעלה כך שמבטינו יצטלבו.

במקלחת, לבושה חליפת טרנינג גדולה ממידותיי ורועדת מקור, אני מתכופפת אל המראה הגדולה ובוחנת את שיניי אחת לאחת. חלק מן השיניים אינן מקשה אחת, והושלמו בעבר על ידי תוספת. שן אחת מאחור נעה קצת למגע אצבעי. בצד ימין של השיש מונחת מברשת השיניים החשמלית שאתה מצחצח בה את שיניך. בצד שמאל מונחות משחת השיניים ומברשת השיניים שלי, שהופכת אחת לכמה שבועות חבוטה עד כדי כך שבבוקר אני מוצאת במקומה מברשת חדשה.

איני יודעת מה אומרת המראה על גילי. אני רזה מאוד-מאוד, רזה מדי. איני יודעת אם רזוני, במבט מבחוץ, הוא רזון נערי או רזון עייף. עורי אינו דק, הוא סמוק מרוב התלהבות, ועיניי בורקות, אבל אין לדעת מה מכךהוא מלאכתן של התרופות. על כל פנים, איני מלאה פיגמנטים, אבל כשאני מישירה מבט מתהדקת לסתי וגבותיי מתקשתות כאילו יצאתי לקרב מאופרת בצבעי קרב כלוחם אינדיאני, ושני קמטים של מתח עז, קמטים עמוקים מאוד, מצטיירים אופקית זה מול זה מתחת לסנטרי. זו ההבעה היותר צעירה שלי. נדרשים לה מיטב כוחותיי ביום, רצוני העז להילחם בעייפות, וסגולותיהן של התרופות היותר מעוררות. בשעה שאני מרפה מהבעה זו, ניתן לראות שעפעפיי כבדים מאוד ועיניי עייפות עד מוות, ואז הקמטים סביב הלסת אינם עמוקים, ופירוש הדבר שאיני לוחמת עוד אלא הפכתי לטרף, טרף קל מאוד כיוון שסומם בכבדות, טרף שמבטו רך.

האם כל הנשים בנות הארבעים ושמונה מדלגות על תהומות כאלה – כפות רגליהן קעורות כשל גימנזיסטיות בשיעורי בלט בעבר האחד של התהום, וידיהן נלפתות רועדות בראשיהן בעבר השני?

ג.

הציפורים מעירות אותי בשעה עשר: מקהלה של צווחות מלאות חדווה, הבוקעת אליי במלוא שאונה, כי החלון הכפול פתוח והחדר מלא אור. אני מזדחלת החוצה מבין המצעים, פוסעת אל המטבח על מנת לבדוק שאתה אכן שקוע שם בעבודתך, וחוזרת לחדר השינה.

בימי שלישי ורביעי מוטל עליי להרצות במכללה. לפני שנתיים היה עליי גם ללמד במועדון הקהילתי בימי השבוע הנוספים, אך כשנה קודם לאבחון שלי הפסקתי לעמוד בזה. זיכרוני וחדותי נפגעו מן התרופות, והשכלתי נבלמה מאוד בגלל הרביצות הממושכות בבית. בתחילה נהגתי לכנות את השהיות הממושכות במיטה “כניסות מתחת לגלים”. כעת הפכה הצלילה לקורי דבש – קשה לי להרים את ראשי מעל לגלים. איני יודעת אם אני יוצרת שם, במעמקים, קונכייה או צדפה מסביבי; איני יודעת אפילו אם מתרחש שם בפנים דבר כלשהו; איני יודעת אם אני מזקינה או מצעירה, ואם אני ראויה בכלל לבוא בין אנשים.

אתה נכנס לחדר, נמרץ כתמיד. אני מכסה את ראשי, מרימה יד אחת ומטלטלת את אצבעי משמאל לימין ובחזרה: לא.

אתה שואל, נינוח: מתי כן?

אני מרימה את שתי רגליי המכוסות ומקפלת אותן מעל לראשי. קל לי להתקפל לכדי שום דבר.

אתה אומר בקפדנות: בלי תיאטרון.

אני שולפת את ראשי מתחת לשמיכה, מביטה בך ומרוויחה באופן זה שתי דקות שלמות שאינן דקות שינה, ולפיכך אין בהן תועלת. גופי מוצמת למיטה ועיניי הפקוחות מייחלות להיעצם. ההתקפלות שהתקפלתי זה עתה גורמת לחזי להתנפח ולהתכווץ במהירות רבה, שכן הדבר נעשה במהירות שאינה תואמת את קצב הנשימה האיטי שלי. שנינו מביטים זה בזה. עיניי מאדימות ממאמץ ועיניך בורקות וערניות. אתה לבוש ללא רבב בכותונת מכופתרת ובמכנסיים מגוהצים. גילך ניכר בך ואינך מנסה להסתירו, אבל עורך רך כמשי ואתה מסופר קצר מאוד. שלא כמוני, אינך רזה כלל. הכותונת נמתחת כהוגן סביב המותניים. ואף זה נראה כהצהרה פשוטה וישרה: אני אוכל הכול, איני משתגע על ספורט, זה המצב.

אני יודעת שהדלקת למעני את דוד המים החמים, ולא תענה אותי בהסרת השמיכה כפי שהיית עושה פעם, בשובבות אומנם. אני רשאית להמשיך לישון, אבל אז אתה תעזוב לענייניך ואני אישאר לבדי, וברגע שיתרחש הדבר הזה כבר לא אוכל לקום. נוכחותך במרחק חדר וחצי ממני ליד שולחן המטבח, הרשרוש המוכר של העיתון, הבעבוע העולה מקומקום המים הרותחים, ריחו המר של הקפה, צלצול הטלפון הנייד שלך, לולאה תובענית של צלילים חדים הנקטעת מיד, קולך העונה, מואר ופתוח, “כן, יסמין?” ולאחר מכן הדיאלוג הארוך, דרוך ונמרץ במידה שווה, ככלי נגינה שצויד היום במיתרים חדשים, דיאלוג שכולו חישובי מס – דרך כל אלה איוותר איכשהו בתוך מעגל החיים, אך אם ייעלמו לא אהיה עוד; אתאייד לתוך הכרים והכסתות. עליי לאזור את כל כוחותיי ולהתקלח. אבל אני שוקעת בשינה.

ד.

איני ישנה לאורך זמן. משהו מענה אותי. זה היום שבו עליי לחזור לדירה שלי. ארבעה ימים בשבוע אני מתגוררת כאן, ושלושה שם. לא ארזתי עדיין את התיק שלי, וזה כשלעצמו מהמורה על דרכי. אבל אני פוחדת. איני מסוגלת לקום ולקחת את התרופות שלי מחדר האמבטיה. ברור לי שאם אקח אותן יהיה לי קל יותר, אבל איני רוצה בקל מסוג כזה. אני מרחפת על ענני קלוּת כאלה מן הבוקר עד הערב ובחזרה. מצפוני הפך קל. אין לי רגשי אשמה. אני נעשית דומה לידידיך המבוגרים ממני בעשרים שנה, המגדלים בנחת את הנכדים שלהם, וכבר לפני שנים רבות תפרו – בתפרים גסים וביד בטוחה – את פצעי האשמה הקשה שניתרה אל גרונם כאשר נפגשו עיניהם בעיני ילדיהם. גם אני כבר חדלתי לחשוב שאי פעם אקח לביתי גור חתולים ואתחיל הכול מהתחלה; חוט של סרקזם מצא את מקומו בין הגוונים של קולי; איני מתפרצת או צוחקת בפראות כבעבר, ואתה אינך צריך לדרוך על רגלי בסעודות המשפחתיות; ובמילים אחרות – האש כבתה. אני רועדת כולי כעת, אבל אין זו האש שנלקחה, כי כשמפסיקים בבת אחת את נטילת הכדורים לא מחזירים את האש; אינני פרומתאוס – הרעד הוא רק ההתמכרות התובעת את עלבונה. איני יודעת היכן האש ההיא. הכול מחפשים את האש: גם השכנה המנגנת את המומנט המוזיקלי של שוברט שוב ושוב כל יום, כאילו איבדה דבר מה יקר ערך בתוך האדוות האינסופיות, והיא שבה וצוללת בעקבותיו לתוך המים.

אני גוררת רגליים אל המקלחת ומניחה את תיק התרופות על הכיור. ידיי רועדות מאוד, אבל זו הבעיה הקלה יותר; הקשה היא שאני מתקשה להתרכז. עליי לקחת שישה כדורים. אני מניחה, זה בצד זה, שני כדורים מאותו הסוג ומדלגת על כדור אחר; אחר כך בוהה במראה; ושוב מביטה בשורת הכדורים שלפניי ונבעתת – הרי כמעט בלעתי זאת. מייד לאחר שאני נוטלת את מנת הכדורים אוחז בי הספק, אם בלעתי אותם או שעליי לסדר הכול מחדש. אני נושמת עמוקות; זה עוזר מעט; עליי לחזור למיטה ולחכות ולראות אם ארגיש בשינוי כלשהו.

במיטה אני מתהפכת לצד ימין ומתמלאת בגעגוע קשה, עקר, לאהבה. אולי גם זו מלאכתן של התרופות: העולם הופך למישור – ערבה ענקית שסוסים אינם דוהרים בה וצומח בה עשב דק, קלוש, המפוזר באחידות עד קצה האופק. איני יודעת אילו בעלי חיים גדלים במישור כזה, לבטח לא יונקים; ככל הנראה רמשים ויצורים אחרים הנוטים במידת האפשר לדו-ממד; יצורים שאין להם פרווה ומרקמם אינו רך. בהושטת ידיים אני מנסה לחבק את שתי הכריות הגבוהות, אבל חלומותיי שטוחים, כאילו הם עשויים מבצק שרודד היטב כדי לשמש בסיס שנצמד לקרקעית מחבת. אני כמהה להתפיח את הבצק הזה, אבל האופה הנעלם בוזק עליו קצף ביצים לבן וקל, וגם הכריות משתטחות אט-אט. הלוואי ויכולתי לבכות על זה, אבל אין בעיניי דמעות. אני מנסה לקרוא לדמעות ממעמקי הגרון, אבל גרוני צחיח ואיני מסוגלת להפיק ממנו אלא גרגור צרוד. אילו היה מעונן וחשוך יכולתי אולי לבכות, אבל השמש עזה אף שאמצע ינואר עכשיו. אני עתידה להירדם בקרוב, אני מרגישה בזה, אבל תמיד יקדים את ההירדמות המאבק הקצר והאבוד מראש הזה, הנכחד והולך עם התבגרותי – המאבק על המאניה; ועל הדיפרסיה; ועל ההתאהבות הנואשת; ועל הבכי; ועל הצחוק; ועל הרי הגעש שנותרו קטומי ראש.

והנה אני נרדמת.

ה.

טעם מר, טָרוף, עומד בפי פתאום בשעה חמש. רקותיי הולמות. אני מסתובבת מצד לצד ומנסה לתפוס מי הולם בתופים הללו המכים משני העברים יחד. כבכל יום זהו חיזיון חדש: שתי מקדחות בכביש; שני סכינים באיטליז; מתאגרף אחד שמוחי פיצל לשניים והוא מכה כעת בעצמו בתמונת ראי.

עיניי נפקחות. זוהי מיגרנה, מן הסוג שנרקם תוך כדי שנת צוהריים, הסוג הגרוע ביותר. אני ממהרת אל הכיור ושותה בצימאון עז מים רבים, ותוך כדי כך מושיטה אל גרוני שתי גלולות של תרופה תוקפנית למניעת מיגרנות. בחילה תוקפת אותי. אני חוזרת למיטה ומהדקת את פרקי אצבעותיי בכוח אל רקותיי.

האור העכור, הנורא, יורד על החדר. כאב הראש ממהר להתחלף באיבּוּן קהה בצדעיים ובחרדה קשה. אני טסה אל המטבח. המטבח מואר.

מדוע לא אמרת לי שלום?

ישנת.

אבל קמתי. קמתי עם מיגרנה מן הנוראות. ועכשיו לקחתי שני כדורים ואני כולי שיכורה מזה… אוי, שכחתי. אולי זה יעזור.

אני נעלמת לתוך חדר הארונות הסמוך למיטה ויוצאת משם עם תיק.

תרופות אחר הצוהריים שלי, אני מסבירה. זה קצת מרגיע.

איך היה היום שלך? אתה שואל.

קולך רך. אתה יודע שאין הרבה הישגים באמתחתי.

לא כל כך הספיק להיות, אני עונה.

אולי תתקלחי ותתחילי?

בסדר. רק תראה –

שוב בגדים?

כן, רק דבר אחד.

שוב אני רצה אל חדר הארונות וחוזרת.

אני מביטה אל החלון: האור נעשה סגול כהה.

אתה מביט בבגד: יפה.

אני גוררת רגליים אל החדר ותוך כדי כך אומרת: ועכשיו אנגן במקלדת שלי.

המקלדת נחה על שולחן האיפור. שלושה כיסאות פלסטיק מונחים מתחת לשולחן, רכובים זה על זה, מותאמים לגובהי. עליי לחבר לשקעים את החוטים של הפדאל ושל המטען; להרכיב על המקלדת את מעמד התווים; לצלול מתחת לשולחן כדי להניח את הפדאל בדיוק במקומו; ואז ללכת לחדר הארונות, להביא משם את חוברת התווים ולחפש את הסונטה של היידן שאני עומדת בקריאתה. אני מבצעת כל זאת במהירות, ומייד יורדת עליי עייפות נוראה. אין לי קהל; אני במכנסי טרנינג ובחולצה לחה מזיעה של מאמץ וחרדה; שערי אינו מסורק. ברור שגם אילו היה לי קהל, הופעתי החיצונית לא הייתה הולמת.

אני מביטה מולי, במראה המחוטבת של שולחן האיפור. המקלדת וכל הכרוך בה הם קורבן שהקרבת למעני, שכן חדר השינה מעוצב כולו בקווים נקיים. מן המראה ניתן לראות את כל החדר – מיטת עץ בהירה, גדולה מאוד, עם שתי שידות נמוכות. שלושת כיסאות הפלסטיק שלי, על צבעם הירוק הנורא, יוצרים מבנה אלכסוני הנראה כאילו הוא מבקש להתהפך תמיד; לא שזה עתיד לקרות אי פעם, אך הדבר מעליב את העין. אני מתחילה לבכות לפתע; טוב ליבך שובר את ליבי. מעמד התווים העשוי פלסטיק חורג ממקומו ונופל הצידה כיוון שהחוברת כבדה מדי, והיא נוחתת, פתוחה לשניים, על המקלדת. בכיי גובר. קנית עבורי את המקלדת כדי שאוכל לנגן גם בביתך.

אני שולפת בשקט את המטען והפדאל מהשקעים ומסדרת הכול במקומו. לימדתי את עצמי להעמיד את הדברים על מכונם לאחר התפרצויות של אוזלת יד. בביתי הכול מסודר, כאילו לא נגעה בחפצים יד אנושית.

ו.

אני חוזרת למטבח. מן החלון נשקף חושך עבה. אתה יושב בחליפת טרנינג ואוכל את ארוחת הערב שלך קרה, היישר מתוך הקופסאות. אני בולעת את הכאב למראה הבודד הזה.

אלמד לבשל בשבילך, אני אומרת. אתה עולה במשקל.

בוודאי. את אומרת את זה כבר שנתיים. את תשטפי את הכלים. ומה שאת נותנת לי חשוב ביותר.

תראה אותי. לא עשיתי כלום היום. אני דביקה ומזיעה.

אז תיכנסי למקלחת. יאללה. הרי תצטרכי לארוז אחר כך ולחזור הביתה בשעה סבירה.

אני מתמלאת עזוז. הבית קר, אבל אני נמלטת אל חדר השינה שוב, מטפסת על המיטה ומדליקה את המיזוג. החדר מתחמם. אני מחככת את ידיי זו בזו. החיים מטפסים אל רקותיי. לא נשאר הרבה מן היום. הידיעה מנחמת אותי.

שוב במקלחת: תחילה העלייה על המשקל, הדיגיטלי ולא הפשוט כמו זה שיש לי בבית; אחר כך העמידה במים הרותחים, ההתעלפות-למחצה והגילוי שלא אכלתי דבר מאז לפנות בוקר, כשנרדמתי סוף סוף; בהמשך השכחה העצמית והתחלפות המים החמים בקרים מקרח; היציאה החוצה בדילוג מהיר מדי; ושוב סחרחורת.

ואז, עטופה במגבת, אני פועלת בדיוק על פי הוראותיך: תחילה גורפת את המים פנימה ללא סמרטוט; אחר כך גורפת בחוץ בסמרטוט הצהוב ולא בלבן; ואז תולה את הצהוב בתוך המקלחת בראש המגב ואת הלבן על מעקה המקלחת.

לשם מה הסמרטוט הלבן? איך מצא את מקומו בתוך הריקוד הזה?

אני נכנסת לחדר הארונות ומתלבשת בנחישות: גופייה, תחתונים, חזייה, גרביונים מצמר עבה ומעליהם גרביים קצרים – תמיד קר לי – ואז מכנסיים, חולצה, סוודר, צעיף, שרשרת ונעליים. אני מייבשת את שערי ארוכות מאוד מול שולחן האיפור.

נעשה מאוחר. אני נכנסת למטבח. המטבח חשוך; כוס הקפה עברה לסלון. אתה יושב בנינוחות, בחליפת הטרנינג החומה שלך, מול הטלוויזיה.

תביט בי.

אתה מביט בי בהיסח הדעת ומחייך. המים היו חמים?

כן.

אתה רומז לי לשבת לצידך על הספה. ידך עולה ויורדת על גופי. לא אכפת לה כלל טקס ההתלבשות הארוך, היא פותחת בנחת כפתורים ולולאות. אני מניחה את ראשי על ברכיך.

אני אתמסמס לגמרי כך – אני מוחה – ובעוד שעה כבר אהיה מטושטשת מתענוג ולא אהיה מסוגלת לקום ואהיה פרומה לגמרי, ואי אפשר שאישאר לילה נוסף, כי העוזרת מגיעה בבוקר, ומחר זה לא היום שלי כאן ולא ארזתי בגדים.

אז אני אזמין לך מונית.

זה לא העניין.

אני קופצת לשירותים וחוזרת.

שוב אני מתקפלת על הספה כשראשי על ברכיך.

כל כך קשות לי האריזות הללו.

דברי בקול. זה צריך לגבור על הטלוויזיה.

היה לי מאגר פתאומי של אנרגיה כשהתקלחתי – אני אומרת בקול – ועכשיו ייפול הכול בחזרה. ואז אארוז, וזה יתפרץ שוב. וכשאגיע הביתה לא אוכל לישון. תהיה לי תזזית. וכך יהיה עד ארבע בבוקר. ובארבע אירדם ואצטרך להשלים את שעות השינה עד מאוחר, וכך זה ימשיך וימשיך.

כן, אתה אומר. את יצור שונה.

ז.

אני בדרכי הביתה. המונית נעצרת ליד השביל. אני מביטה בלאות אל עבר השביל המוביל לכניסה האחורית של הבניין. עליי להוציא שם דואר מתיבת הדואר, אבל איני מסוגלת לזה. אין אור בשביל. המרפסות כהות. איני רואה חתולים. ליד הדלת שלי אני שומעת, שוב ושוב, יללה של גור. אני מצטמררת. כל חלונותיי מוגפים. אני מדליקה את כל האורות בזה אחר זה. עדיין נדמה לי שהבית חשוך. יש בו הרבה נורות קטנות אך אין בו – לא בחדר הגדול וגם לא בחדר השינה – ולו נורה אחת בעלת עוצמה. אני שואלת את עצמי אם אור ניאון לבן היה מקל את חרדותיי ואיני יודעת לענות. ידיי מתחילות לרעוד.

אני מתקשרת אליך.

כן?

אתה רדום. אך קולך רך.

איני יכולה יותר.

יכולה מה?

האריזות והמעברים הללו. אני משוגעת מזה. עכשיו לא אישן. אני רוצה לא לחזור – אני מסוגלת בכוחות עצמי. אני רועדת, כן, אך טוב שארעד פה באופן עקבי ולא אתפנק שם וארעד פה, אתפנק שם וארעד פה לסירוגין. אני יכולה לבד. הייתי שנים לבד. אתה נרדם.

לא. שמעתי כמעט הכול.

עד להיכן?

עד למה שאמרת.

אלוהים. שאמרתי שאני יכולה בכוחות עצמי שמעת?

בכוחות עצמך. כן.

אז אמרתי שכאן אני בחרדות, אך טוב יותר להיות בחרדות במקום אחד באופן קבוע ולא להמיר את המקום הקבוע של החרדות במקום אחר שבו לפעמים אתה בחרדות ולפעמים בדיכאון ולפעמים ספון ומוגן ולפעמים נע במהירות בין זה לזה – סליחה שאת כל זה אני אומרת באחת בלילה אבל זה הזמן שלי – אני לא שקופה בשעות אחרות – כלומר אני לא צלולה בשעות אחרות – אני הכי צלולה כשאני בתזזית הזאת שלא תיפסק עד לפנות בוקר. כשאני אצלך אני חונקת את עצמי בכדורים כדי שאוכל לישון, ולמעשה חונקת את הזמן שלי, שהוא גם הזמן שבו אורב לי הגיהינום שלי – אתה מבין על מה אני מדברת? אין טעם – אני מתחילה לבכות – אתה ישן.

את בוכה, אתה ננער.

מפני שבלאו הכי אינך שומע, ודווקא כשאני אומרת את הדברים הכואבים ביותר.

לא. הנה שמעתי. את אמרת: אין טעם.

ומה עוד?

דיברת על התזזית שלך.

אמרתי – אני נושמת עמוקות כל כך עד שצלעותיי מתרוממות וגרוני כואב, ואני מאבדת את ביטחוני – שלא טוב לי במצב הזה; שאני רוצה ללכת.

ללכת ממני? לעזוב אותי? כעת אתה ערני.

עליי לומר הכול מחדש.

מפני שאיני עומדת כבר במעברים האלה מדירה לדירה. מפני שיש לי חרדה בכל פעם שאני חוזרת לכאן, ובכל פעם זו חרדה חדשה לגמרי. והרי זה הבית שלי. מפני שאני מניחה ל… בגרות, לאחריות… ליפול ממני בזמן שאני איתך… הלסת, כביכול, משתחררת… לא הייתי ילדה בילדותי… אני הולכת אצלך הישר אל הגלידות – ואל העוגות – ומתכסה בשלוש שמיכות – ומחממת את המים בדוד במשך שעתיים כדי שיהיה לוהט. ואתה מפנק אותי בשרשרות צבעוניות ובשמלות, ומלטף אותי כמו שמלטפים גורה. ואז הכניסה כאן בשביל, שלוש פעמים בשבוע –

אני מתחילה לרעוד ולהזיע.

שלוש פעמים בשבוע עם המזוודות שלי. פורקת אותן על הספה. והשכנה מנגנת מלמעלה שוב ושוב ושוב ושוב את המומנט המוזיקלי מספר שלוש של שוברט. וכל דבר אחר שהיא מנגנת נשאב אצלה לתוך היצירה הזאת, כאילו היא מנסה להרקיד נחש. ואצלי בבית השקט עומד כך שאפשר לגעת בו, וכל הקירות מכוסים בתמונות: הזיכרונות שלי. פעם זה חימם אותי וכעת זה מקפיא. בעלי הראשון מחייך אליי מתמונות רכות של ירח הדבש שלנו: הוא נהרג בתאונת דרכים. כל הקירות מלאים במעשים שבחרתי לעשות. קחי אחריות, אומרת הדירה שלי. תזרקי את הזבל. תאספי את הדואר. תשלמי חשבונות. איני יודעת להיות האם והתינוקת בכפיפה אחת. תמיד הייתי האם. שיהיה כבר כך.

אם תרצי, תחזרי אליי, אתה אומר בשקט.

אני הולכת לחדר השינה ונכנסת למיטה בבגדיי בלי לכבות את האור, מסירה את הסדין מהמזרן כדי להחליפו אבל לא מוציאה סדין חדש. אני שוכבת על המזרן החשוף, מתכסה בשתי שמיכות ופורצת בבכי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בעין הכחולה”