החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בגן של אלוהים

מאת:
הוצאה: | 2016-01 | 266 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

“זאת הפעם הראשונה שאני מרגיש שאני יכול להכתיב את רצוני לעולם במקום להיכנע לו. כבר שלושה חודשים לא חייכתי. ועכשיו, כשאני יודע שאני מנצח, אני באמת יכול למות רגוע.״ כך אמר ע‘ לעו״ד רוזנבלום, בעריכת צוואתו הביולוגית לפני מותו.

• האם יכול להיוולד תינוק לאדם שכבר נפטר?

• האם העולם מסוגל להכיל אהבה אסורה על פי דת ודין?

• כיצד שינוי חברתי מתחיל ממעשי האנשים ומהו מקומנו במהפכה?

אי אפשר להישאר אדישים אל מול מפעל חייה של עו״ד אירית רוזנבלום, המחוללת מזה שני עשורים מהפכה חברתית וחוקית מהחשובות ביותר בתחום המשפחה.

החזון האנושי המרגש בספר זה, מבטא גישה פילוסופית חדשה ורב־תחומית בלשון בהירה וקולחת. זוהי דוגמה כיצד הופכים חלומות למציאות וכיצד באמת עוד לא אבדה תקוותנו.

מקט: 4-20-53151
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח דבר "העתיקה מכל החברות והיחידה שהיא טבעית - המשפחה" (ז'אן־ז'אק רוסו)1 היה זה יום קריר. צעדתי באחד הרחובות הקטנים באזור הסינמטק. הלכתי לאיטי והירהרתי בדבר מה כשלפתע שמעתי קול נשי מאחורי גבי. הקול היה נמוך ומעושן, חדור בביטחון עצמי. ההברות היו ברורות ומופרדות, הנימה פסקנית. מצאתי את עצמי מקשיבה לאישה הזו; קולה הקרין סמכותיות רבה. ואז נשמע גם קול גברי, מהוסס ועדין, ששאל: "את חושבת שאתמנה לשופט הפעם?" סקרנותי התעוררה, ותשובתה לא איחרה לבוא: "לא הייתי בונה על זה," אמרה בקולה הנמוך. הגבר כנראה נעצר, שכן קולו נשמע רחוק ופגוע: "למה?" שאל, "שמעת משהו ואת לא מספרת לי?" שתיקה קצרה השתררה, ואני עצרתי את נשימתי, נרגשת מכך שנקלעתי לדיאלוג דרמטי באמצע היום. האישה פסעה שני צעדים, עקבי נעליה נקשו בכעס ואז, בנימה שטופת שנאה מילמלה במהירות, אבל בקול רם דיו שהרוח תישא את מילותיה עד אלי: "תאמין לי שאם הגברת רוזנבלום לא הייתה צועדת לפנינו, הייתי מספרת לך." עברו כמה שניות בטרם הבנתי שהיא מדברת עלי. גופי נשטף בזיעה קרה. מימיי לא שמעתי מישהו אומר את שמי בנימה כזו. הייתי מוכרחה לראות מי מתעבת אותי כך, ולמה. הסתובבתי לאחור. לתדהמתי הרבה לא הכרתי את הדוברת. למעשה, לא ראיתי אותה מעולם. המשכתי לצעוד עוד כמה צעדים, עד שהבנתי: כנראה ייצגתי את בעלה או מישהו אחר ממשפחתה במסגרת אחד מתיקי הגירושים שלי. פתאום נעשיתי מודעת לסביבה. המדרכה הבוצית של אמצע ינואר, העלים שנרמסו על ידי העוברים והשבים, העצים שצמרותיהם נעו ברוח, העננים חורשי הרעות, האור שדעך. הנחתי לזוג לעקוף אותי והתיישבתי על הספסל הראשון שמצאתי. הרגשתי כאילו חטפתי אגרוף בבטן. איך זה קרה? שאלתי את עצמי. איך קרה שאני, שמשחר ילדותי ידעתי שאעשה כל שביכולתי כדי לעזור לאנשים, כדי להציל מאפליה ומכאב, ושלשם כך הלכתי ללמוד משפטים, איך הגעתי למקום הזה שבו במקום לעשות צדק אני עוסקת בפירוק משפחות ומתעלת את כישוריי היצירתיים ואת שכלי לאפיקים שבסופו של דבר מעוררים כלפי שנאה עזה? חזרתי הביתה שקועה בדכדוך. באותה תקופה שימשתי גם כעורכת דין של ארגון ויצו וייצגתי נשים שהגיעו למקלט לנשים מוכות. ר', אישה ממוצא אתיופי, הגיעה למקלט כזה, וצינור ניקוז מחובר לחזהּ. בעלה שנהג להכות אותה מכות רצח במשך שנים, נעץ יום אחד סכין בליבה ופיספס אותו בסנטימטרים ספורים. היא שהתה במקלט כעשרה חודשים. כשעמדה בפני גירושים התנהל גם דיון משפטי בעניינה בבית הדין הרבני הגדול. במהלך הדיון המשפטי אמר לפתע הבעל לאשתו, "את בכלל לא יהודייה." האישה הביטה בו ואמרה: "אני לא יהודייה? אתה לא יהודי!" הרבנים לא היססו לרגע: "לכו מכאן," ציוו, "אנחנו לא עוסקים במי שאינו יהודי." בתוך פחות מעשרים וארבע שעות הוצא צו גירוש מהארץ נגד הזוג. המשמעות הייתה ברורה: ברגע שהזוג יעלה על המטוס, ירצח הבעל את אשתו. השנה הייתה 1996. שיגרתי מכתב בהול לשר הפנים דאז והצלחתי לבטל את צו הגירוש נגדה; רק בעלה גורש. האישה הזאת ניצלה אמנם, אבל המקרה הזה טילטל אותי מאוד. הבנתי שמשהו גדול מאוד חייב להשתנות, קודם כול בעולם שלי ואחר כך בעולם כולו. יצאתי לחופשה של שבוע מעבודתי. שתיתי עשרות כוסות קפה ובהיתי בחלל. ראשי המה ברעש נוראי. השאלה ששאלתי נותרה ללא מענה: מה אני, שהתמחיתי בדיני משפחה, יכולה לעשות כדי לעזור? מילמלתי את המילה 'משפחה' עד שהידהדה שוב ושוב בין כותלי דמיוני. נכנסתי לאינטרנט והקלדתי את המילה 'משפחה'. חיפשתי הגדרה ראויה. ואשר יגורתי בא לי: משפחה? מסתבר שלא כל אחד יכול. המדינה קבעה מהי מהות המשפחה בעיניה, וכל מי שלא הולך בתלם הזה בדיוק, ניטלת ממנו חירותו להקים משפחה שהמדינה מכירה בה. כדי לדייק עוד, רשמתי לפני את הנוסחה ל"משפחה מנצחת" על פי המדינה: גבר ואישה יהודים הנשואים כדת משה וישראל. זהו. ומה עם כל היתר? את הסיפור הזה הזכירה לי אמי כמה שנים לאחר שהקמתי את ארגון 'משפחה חדשה': כשהייתי בת עשר, המורה לגיאוגרפיה ביקשה שנגיש לה עבודה על אפריקה. כל התלמידים הגישו עבודות על הנוף, על המשקעים, על החקלאות, ועל נושאים נוספים שהמורה העלתה בכיתה. חוץ ממני. זה נראה לי משעמם. אני התעניינתי באדם ופתחתי את העבודה במשפט הבא: "האישה האפריקאית היא אישה מדוכאת". כמה שנים לוקח לתודעה להבין שאינה יכולה להתחמק מייעודה? מכירים את התחושה המטרידה הזו כאשר המחשבות אינן פוסקות ואנחנו לא מצליחים להירדם בלילות? מרבית חיי עקבתי אחריהן ותהיתי מדוע הן כל כך מפריעות לי. תחילה ניסיתי להתנגד, אחר כך כעסתי נורא, היום אני כבר משלימה איתן ולמדתי לאהוב אותן. המחשבות האלה הן התודעה, והיא החברה הכי טובה שלי. בצעירותי חשבתי שכשאגדל אהיה מדענית, כי בתפקיד זה אוכל לפתח ולהמציא דברים שישפיעו על העולם. אך עם השנים התברר לי שבכל מקצוע אפשר לחולל שינויים. אני בחרתי ללמוד משפטים, התמחיתי בדיני משפחה, הפכתי לעורכת דין, הקמתי משפחה, הייתה לי עבודה ועשיתי בה חיל. אבל משהו היה חסר, משהו מעניין, משמעותי, כי בחיים האלה, בן אדם מעניין הוא בן אדם שיש לו סיפור. העולם נחלק לשני סוגי בני אדם: אלה שיש להם סיפור ואלה שממציאים אותו. זה לא קרה לי ביום אחד. לא זכיתי להארה פתאומית כמו בודהא מתחת לעץ או ארכימדס באמבטיה. רצף של אירועים שהיבהבו לנגד עיניי, גרמו לי להבין שמשהו בחיי המקצועיים אינו מתנהל כמו שתיכננתי. ידעתי שמעכשיו גם אני יוצרת סיפור, סיפור משמעותי. ככל שהתקדמתי בתחקיר שלי, כך חילחלה בי ההכרה: אני רוצה לשנות את התפיסות המקובעות והמפלות האלה ולצקת משמעות לתא המשפחתי החדש. אני הולכת להציל את האישה האפריקאית המדוכאת מהעבודה של כיתה ה', ואני הולכת לעשות זאת גם אם יידרש ממני לשלם מחיר כבד. וידעתי שיידרש. חשבו למשל על הרגע שבו בן זוגי פותח את דלת ביתנו ומוצא על השטיח בכניסה גוויית חתול. זה היה בשנת 2000, כאשר הפעילות שלי כבר קרמה עור וגידים ודיברתי באופן גלוי על זכותו של כל אדם להקים משפחה, בין שהוא לא יהודי, בין שהוא אוהב את בן מינו ובין שהוא מסרב להסדיר את זוגיותו באופן הלכתי. הפכתי לנושאת הדגל של הזוגיות החדשה. כתבתי מאמרים, השתתפתי בתוכניות בתקשורת, העברתי הרצאות ופשוט שחיתי נגד הזרם. באותה העת התגוררתי ביישוב שוהם, שהיה בשנות התהוותו הראשונות. יחד התגבשה לה קהילה חילונית ודתית, אנשים צעירים, הורים לילדים קטנים, רובם בעלי השכלה אקדמאית. אני הצלחתי להרגיז אותם, דיברתי על מה שאסור לדבר, דברים שהיו בבחינת טאבו בזמנו: נישואי בני זוג מאותו המין, נישואי תערובת, כפייה דתית, נישואים אזרחיים. דבריי הרגיזו הרבה מאוד אנשים. הייתי דמות מוכרת ביישוב, ומצאתי את עצמי בוויכוח אינטנסיבי עם זרמים דתיים, שמרניים ובעלי דעות מנוגדות. אינני יכולה להצביע על אשמים, אבל היו מספיק מסרים שקדמו להטלת גופתו של החתול בפתח ביתי אשר לא השאירו מקום רב לספק. עם זאת, החלטתי שלא אעשה מזה עניין. אין לי פנאי לעסוק במלחמות מהסוג הזה וכל עיסוק בהן רק מעצים אותן. ויתרתי על הקרב המיותר הזה. "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך", אמר ניטשה. התחושה שליוותה את החלטתי לשנות את חיי ולהקדיש אותם מכאן והלאה להגשמת החזון שראיתי בעיני רוחי, סייעה בידי לעבור את האתגרים העצומים שעמדו בפני במהלך השנים הקשות שבאו. לאורך הדרך קיבלתי לא מעט מכתבי נאצה, קיללו אותי בקללות רבות ומגוונות, כינו אותי עוכרת ישראל, והציעו שאתאסלם או שאתנצר. בין מאשימיי היו כאלו שטענו שאני מבקשת להרוס את סדרי המדינה ולחולל אנרכיזם, שאין לי כל כבוד לדת ושאני סכנה לקיום היסודות שעליהם נשענת המדינה. ובכן, אין רחוק מכך. החזון שלי, חלומי ומטרתי היו להרחיב את ההגדרה של משפחה ולעודד את המדינה להעניק חירות לכל מי שרוצה להקים כאן משפחה ולהעמיד צאצאים. למעשה, לא חידשתי דבר, אף תורתנו הקדושה רואה ברעיון ההולדה מצווה גדולה, שנאמר בספר בראשית, פרק ט פסוק ז: "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ", אלא שאני מבקשת לאפשר זאת לכולם, גם למי שנחשבים מחוץ למחנה, אנשים שהחברה דחתה אותם או אילצה אותם לחיות על פי תכתיביה. חשוב לי לציין שהמאבק שלי הוא מאבק תודעתי, שמהותו 'משפחה לכל אחד'. זהו כתב הגנה המכוון לנועם ולשלווה אישית וחברתית. אני חושבת כך בעיקר בגלל היתרון העצום שהמשפחה יכולה לתת לנו בנושא חופש הבחירה והביטוי העצמי. ראשיתה של כל משפחה בבחירה: אדם בוחר לו זוגיות או הורות או את שניהם גם יחד, וכבר בשלב זה הוא בא לידי ביטוי. בקהילה גדולה אין ליחיד שום בחירה, והוא פשוט נטמע בתוכה. במקרה הטוב, הוא נגרר אחרי רעיונותיה, ובמקרה הרע, כשאינו רוצה להיטמע, הוא מתבדל ונדחה. לדעתי דווקא מי שחי בקהילה קטנה, נהנה מגיוון ומחופש רבים יותר ממי שחי בקהילה גדולה. אם לומר זאת במילים ברורות: עלינו לשמור ולהבטיח את קיומן של יותר ויותר משפחות מתוך ידיעה שהן המסגרת היוצרת רב־גוניות ועניין בחיים, ועלינו להסיר כל חשש שמא עקב שינוי בצורתה החיצונית של המשפחה, תיפגע מהותה ומשמעותה החברתית. והפתעה קטנה לסיום: גדלתי בבית מסורתי, ואף על פי שאני מנהלת חיים חילוניים לחלוטין אני לא מתכחשת ליהדות שלי. נהפוך הוא, אני קשורה ליהדות, גאה בערכיה, אוהבת את המסורת ומוצאת בה תוכן וערך רב. אלא שהיא נהייתה כלי שרת בידי ראשי חצרות ששולטים בהמון. חוקי ההמון הם חוקי העדר. התנהלותו היא אינטרסנטית, כוחנית ונטולת רגישות. הוא מסוכן, רומס את הפרט ושואב אותו לתוכו. מדינת ישראל קמה על ידי יחידים אמיצים, שידעו לפרוץ גבולות, אולם מאז הקמתה היא מאבדת את חיוניותה בגלל השתלטות ההמון, המון הנשלט על ידי מנהיגות דתית. השתלטות הדת על חיי הפרט נוגעת גם לחיי המשפחה, ואם יש מקום שבו אדם צריך להביא את עצמו לידי ביטוי זו המסגרת המשפחתית. אדם מתאהב ואדם אוהב, ואין אדם אחר רשאי לפגוע בו. בהשתלטות הדתית על התא המשפחתי יש כוח מדכא, וצריך לעשות הכול כדי למנוע זאת. בשלב מסוים של פעילותי, הבנתי מיהו הנשלט ומיהו השולט, מי האדון ומי העבד, מונחים שכמובן לא אני המצאתי, אבל ניסיתי להבין אותם ולברר ביני לביני מי הוא מי בסדר העולמי, מתוך הנחה ברורה שאם אמצא את הדרך להשפיע, חשוב שאדע על מי אני משפיעה ועם מי אעשה זאת. את התשובה מצאתי מתוך התבוננות, והיא הביאה אותי למסקנה שבין כוחות השליטה שאליהם עלי לחבור, אפשר למצוא את בעלי הממון ואת בעלי החזון. אני בחרתי בבעלי החזון. החזון, השליחות והמטרה שלמענם הקדשתי את שני העשורים האחרונים בחיי מובאים בסיפורים שנקבצו בספר זה - הם חלק קטן, אבל מייצג, מהמקרים שבהם טיפלתי ומהמשפטים שניהלתי נגד המדינה. כל המאבקים, כל הדרמות, כל הקשיים וכל רגעי האושר הקטנים מקופלים בין דפיו. עמדתי ואעמוד תמיד לצד מי ששואף באומץ רב לממש את זכותו ואת חירותו להקים משפחה ולזכות בהמשכיות. אמשיך בשליחותי זו למען פריצת דרך לעולם נאור יותר וחופשי יותר. הסיפורים שלפניכם חשובים ומשמעותיים כל אחד בפני עצמו, אולם אין הם אלא אבני דרך שנאספו בקפדנות ובמסירות כדי ליצור את השינוי המיוחל, את הפריצה לתודעה הקולקטיבית. במובן זה אפשר אפילו לומר שאין הם אלא מעין צללים על קיר המערה. הם שיקוף גשמי של החשיבה המופשטת הגבוהה, שאם לא הייתה קיימת שם בחוץ, גם צלליה לא היו מתממשים. הסיפורים האלה חשובים משום שרק צירופם יחד יביא בסופו של דבר לפריצת הדרך ולהבנה שאנו מחוללים שינוי רק משום שאנו זקוקים לו. זהו לא רק סיפורי האישי וגם לא רק סיפורן של אותן משפחות, זהו סיפורה של החברה שלנו כולה, חברה שחייבת לבחון את היסודות האנושיים שעליהם היא נשענת בכל פעם מחדש. לקבל את האחר, לגלות יותר חמלה, הרבה יותר הבנה, להתגבר על הפחד ועל הדעות הקדומות ולהרחיב את הלב. אירית רוזנבלום סתיו 2015 1 ז'אן־ז'אק רוסו, על האמנה החברתית, מצרפתית: יוסף אור, הוצאת מאגנס, 2003.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בגן של אלוהים”