"נשכבתי על הגב והבטתי בכוכבים מבעד לעצים וחשבתי כמה זה יהיה נחמד פשוט להירדם כאן. אבל התחלתי להרגיש את הקור […]
יום הזיכרון זה יום קשה. יותר קשה מיום השנה של אבא. ביום השנה של אבא הצבא שולח לנו קצין שריון שיהיה איתנו ביום הזה, אבל ביום הזיכרון כל המדינה מתאבלת יחד איתנו ואיכשהו במקום שזה ינחם זה מכביד. בלילה נדמה לי שרק אנחנו נוסעים לטקס מתוקף תפקידנו. בבוקר בבית הספר תמיד אנחנו צריכים להדליק את הנר לזכר אבא שלי. אימא שלי מגיעה כדי להיות שם ואז אנחנו עולים יחד לקבר של אבא, ואני רק רוצה שהיום הזה ייגמר, שאני אוכל לחזור לשגרה וקצת לשכוח. אני מתביישת בזה כי אני אמורה לרצות בכל מאודי לתת לאבא את הכבוד שמגיע לו. אבל אם היו שואלים אותי אם לבטל את יום הזיכרון, לא הייתי מסכימה בשום אופן, לא תמיד מה שקשה לנו משקף את הרצון האמיתי שלנו.
אחר כך המעבר החד הזה ליום העצמאות. כולם חוגגים ומשאירים אותנו מאחור. יום לפני אני יודעת שסימה תנסה לדבר איתי על זה, ופשוט אין לי כוח. לפני שיעור גיאוגרפיה אני אומרת למורה תרצה שאני לא מרגישה טוב. אני לא משקרת לגמרי, אני באמת לא כל כך מרגישה טוב. אני בכל זאת מתפלאת כשהיא שמה לי יד על המצח ואומרת שאני קצת חמה. היא מתקשרת לאימא שלי ומקבלת אישור לשלוח אותי הביתה. אני לוקחת את הדברים, אומרת לכמה בנות מסביבי שאני לא מרגישה טוב והן מאחלות לי רפואה שלמה. אחר כך טל ועדי מספרות לי שסימה באה לחפש אותי בכיתה וכשענו לה שאני לא נמצאת, היא בחנה במבטה את הבנות וקראה למירב לבוא אליה. “היא ניסתה לדוג את מירב,” טל אומרת.
מירב בשום אופן לא הסכימה, היא נראתה ממש מפוחדת מהעניין. אז היא אמרה למוריה שתבוא. מוריה גם לא רצתה אבל היא ידעה שלא תצליח להתעקש כמו מירב והלכה. הרגשתי קצת רע שסימה חיפשה אותי ושהופעל לחץ על מוריה ומירב, אבל רק לשנייה, יש גבול לכמה שאני יכולה להתחשב בכולם. עוד חודש, כשאני אירגע מכל התקופה הקשה הזאת, המצפון שלי יתעורר על זה מחדש.
מיד לאחר יום העצמאות היה יום עמוס כזה, גם חזרה למבחן בנביא, גם ריצה עם סטופר בספורט, גם פעולה בסניף, שכמעט ויתרתי עליה מחשש שגם שם איכשהו נתבקש לרוץ, אבל טוב שהלכתי, בסוף דווקא היה אחלה מסר והפעם רק ישבנו. וגם אימא שוב יצאה ויוגב החליט לא לשתף פעולה אז התכסחנו קצת. כשהוא משתף פעולה הוא מדהים, הוא עוזר לי בהכול ואני כל כך אוהבת אותו ולא מאמינה שאי־פעם אוכל עוד לכעוס עליו… ואז הוא לא… כל מה שביקשתי ממנו, הוא אמר לי: “לא רוצה” “לא בא לי” או פשוט התעלם. הוא רב עם שירה ובסוף נכנס למיטה מסריח בלי מקלחת, ואת זה אני לוקחת ככישלון אישי. אחרי ששרתי שיר ערש לארז המתוק – האחרון שנשאר ער, ויצאתי מהחדר, חזרתי ויצאתי, וחזרתי וישבתי לידו עוד קצת וסוף סוף הוא נרדם ואז פשוט נפלתי על הספה ונרדמתי.
אימא העירה אותי בנדנוד קל, “יעלי מתוקה, יש לי משהו לספר לך.” הסתכלתי מסביב מנסה להיזכר איפה אני, מה אני, מי האישה מעליי שמדיפה ריח קל של בושם מוכר. “את רוצה לעבור למיטה? זה יכול לחכות למחר.” היא אומרת.
אימא – ראיתי עליה שהיא ממש לא רוצה לחכות למחר. “לא, תספרי, אימא, אני גם ככה עוד צריכה לעשות כמה דברים,” אמרתי בקול צרוד משינה ופיהקתי.
היא התיישבה לידי ושמה את ידי בתוך ידה. “אני ואורי דיברנו היום והחלטנו ברוך השם להתחתן.” וואו, בום! אני מוציאה את היד שלי משלה. לא ידעתי שאפשר להרגיש יחד כל כך הרבה רגשות כה מנוגדים, ושכל איבר בגוף, בפנים, ובחוץ, הכול מתפוצץ וגועש וסחרחורת וזעזוע וגם שמחה ועצב ומה לא? “יעלי, מה את חושבת על זה?” הקול של אימא היה מלא חשש.
“אימא, זה נהדר! מזל טוב!”
“באמת?” אימא שואלת.
“באמת,” אני אומרת. ובאמת הרגשתי ככה, אבל גם עוד כל כך הרבה דברים אחרים, ופתאום נהייתי כל כך ערנית.
וכל כך רוצה לא יודעת מה רוצה, פשוט רוצה.
אימא התחילה להוסיף פרטים, אבל אני לא הייתי מוכנה לזה, עדיין הייתי צריכה לעכל את הבשורה. “אימא, אני התעוררתי לגמרי, נראה לי שאני אצא טיפה לסיבוב,” קטעתי אותה.
“לבוא איתך?” אימא שואלת.
“לא! לא!” לא התכוונתי להישמע בהולה כל כך אבל הייתי חייבת להיות לבד. לקחתי את האוזניות וחיברתי לטלפון, שמתי את רשימת השירים שלי והתחלתי לרוץ. חבל שהמורה לספורט לא הייתה שם למדוד זמן. רצתי ורצתי והרגשתי איך הכול עולה לי בערבוביה, תחושת אבל מהולה בתחושת תקווה, רחמים עצמיים מהולים בתחושת מסוגלות. הגברתי את המוזיקה כי רציתי לפוצץ את האוזניים ואז הנמכתי כי רציתי שקט. לא יודעת למה זה בא לי בהפתעה, הרי אימא רמזה לי על זה בלי סוף. ייאמר לזכותה שהיא הייתה גלויה איתי כל הזמן. הרהרתי בזה הרבה, ידעתי שזה יכול להגיע. אבל בכל זאת, עכשיו זה אמיתי. הגוף שלי התעייף, אבל הנפש עוד סערה ולא רציתי לחזור עדיין הביתה. התרחקתי לחורשה הקטנה בקצה היישוב, ובלי לדעת למה, זרקתי הצידה את הטלפון והאוזניות ופשוט חפרתי בידיים באדמה, חפרתי וחפרתי ואז עברה לי מחשבה שאולי אם אחפור עוד אגיע לאבא שלי, ואז תהיתי אם באמת חשבתי את זה או שניתחתי לעצמי את מה שאני עושה.
והמחשבה הבאה הייתה שנמאס לי להיות כל כך מודעת לעצמי. למה אני לא יכולה פשוט להיות? ואז רצו לנגד עיניי תמונות וזיכרונות מלאים באבא, והוא היה כל כך חי ואז קטעה אותם תמונה אחרת, ראיתי את ארז מושיט ידיים לאורי וקורא לו “אבא” ושוב קיבלתי את המטח הזה של עומס רגשות מורכבים ומנוגדים ואז השתחרר הברז שסבל מחלודה, ובכיתי ובכיתי, בכי מכוער, עם יללות ונזלת, קיוויתי תוך כדי שאף אחד לא בטעות איכשהו ישמע למרות שהיה מאוחר בלילה והחורשה מרוחקת. הבנתי שגם ברגעים כאלה עדיין חשוב לי מה חושבים עליי, אבל ההרגשה הייתה בכל זאת משחררת וקלטתי שעבר הרבה מאוד זמן שלא בכיתי ככה.
רק לפני רגע עמדנו כולנו על הקבר של אבא. ניסיתי להיזכר איך אימא נראתה. האם כבר לא עצוב לה כי היא מתחתנת? לכולנו ירדו כמה דמעות בודדות שניגבנו מהר עם טישו. גם אימא הכניסה טישו מתחת למשקפי השמש. אבל אתמול בחורשה בכיתי את מה שלא בכיתי שם. כשנגמר הבכי בא הרפיון ונשכבתי על הגב והבטתי בכוכבים מבעד לעצים וחשבתי כמה זה יהיה נחמד פשוט להירדם כאן. אבל התחלתי להרגיש את הקור שנוצר מרוח על זיעה ואת העקצוצים בעור וגם דמיינתי את כל הזוחלים למיניהם שיכולים לטפס עליי. התיישבתי, סידרתי את השיער ואז שמעתי צעדים מתקרבים והלב שלי התחיל לדפוק. התאבנתי ונשאתי תפילה חרישית לה’ שיהפוך אותי לבלתי נראית, עצמתי עיניים ואז שמעתי בבירור את הקול של סרגיי קורא לי, “יעל, יעל, את פה?” הראש שלי התחיל לקדוח בניסיון נואש למצוא תירוץ הגיוני לזה שאני פה. אבל מה בעצם סרגיי עושה פה? ואיך ידע שאני כאן? נעמדתי וניערתי עפר מעליי והוא ראה אותי, “יעל, הנה את!”
לא עניתי.
“אימא שלך מחפשת אותך, היא התקשרה לשאול את אימא שלי אם את אצלי,” סרגיי אמר.
“מה?! למה שאהיה אצלך?” שאלתי בתמיהה.
“היא התקשרה קודם לכל החברות שלך ולא נשארו לה רעיונות אז היא חשבה שאולי את יותר בקשר איתי ממה שידוע לה,” אמר סרגיי.
“אני לא!” קראתי.
“אני יודע,” סרגיי אמר. בטח דורית לחשה לה משהו, חשבתי לעצמי. לאחר שתיקה קצרה סרגיי נאנח ואמר, “טוב, תשמעי, פשוט חשבתי לעזור כי היא נשמעה ממש נואשת אז כדאי שתתקשרי מיד.”
“אמרתי לה שאני יוצאת, לא יודעת למה דאגה,” אמרתי.
“היא אמרה לאימא שלי משהו על זה שבדיוק סיפרה לך משהו מאוד דרמטי ואולי לקחת את זה קשה, אמר סרגיי.”
לא חשבתי שאני צריכה לספר לו, אבל הוא כל כולו הראה כוונות טובות וגם אימא שלי פשוט דאגה אז בלעתי את האי נעימות שהרגשתי, “היא סיפרה לי שהיא מתחתנת,” אמרתי בקול הכי אדיש שהצלחתי לגייס וכדי להראות שאין לי בעיה עם החדירה לפרטיות. מזל שכולם ביישוב יודעים על אבא שלי ואני לא צריכה להסביר מההתחלה.
“אה,” הוא אמר והתחיל לשחק עם הרגל באדמה.
הרמתי את הטלפון וראיתי שש שיחות שלא נענו מאימא. לא שמעתי בגלל החיבור לאוזניות. בחיים לא קרה לי דבר כזה עם אימא. חייגתי אליה והיא ענתה בחצי הראשון של הצלצול ופלטה משפט ארוך ומלא רגש של הקלה. אמרתי לה, “אימא, אני בסדר, תכף אני חוזרת.” סרגיי עוד היה שם אז ניתקתי מהר.
“טוב, אני גם אחזור,” הוא אמר.
לא ידעתי אם להתנצל או להודות לו. נזכרתי שצחק עליי שאני תמיד מתנצלת, אמרתי לו, “תודה רבה,” ואז לא הצלחתי להתאפק ואמרתי גם, “סליחה.”
“אין בעיה, הכול טוב,” אמר סרגיי. הוא הסתובב והתחיל להתרחק.
“סרגיי!” קראתי אחריו, וכשהוא הסתובב, הוא עמד בדיוק מתחת לפנס הלילה של שביל ההליכה וראיתי משהו על הפנים שלו. מה זה היה? ציפייה? מה כבר חשב שאני הולכת לומר לו? “איך ידעת למצוא אותי פה?” אני שואלת, הציפייה הופכת להבנה, והחיוך המוכר שלו מקפיץ לי את הלב.
“אה, פשוט מיד חשבתי על המקום שאני הולך אליו כשאני רוצה לנקות את המחשבות.” הסתכלתי מסביב כאילו שכחתי איפה אני, בוחנת מחדש את המקום לניקוי מחשבות. הוא קלט את התנועה והוסיף, “אבל אני לא חופר באדמה, אני סתם יושב פה.” נבהלתי, איך הוא שם לב לעזאזל? אולי צפה בי קודם? שתקתי, באימה כמובן. “דווקא אהבתי, אני אנסה גם פעם,” אמר.
הסתכלתי עליו בריכוז, מנסה להבין אם הוא צוחק עליי או לא. הפנים שלו היו רציניות לגמרי. “אתה צוחק עליי, נכון?” אמרתי.
“ממש לא!” הוא עונה לי ומתחיל להתקרב אליי שוב.
זה הלחיץ אותי ואמרתי מהר, “טוב, אני חייבת לחזור.” אבל לא זזתי כי הוא חסם לי את הדרך ואני כאילו חיכיתי שיפנה לי אותה.
“ללוות אותך הביתה?” הוא שאל והרגל שלו שיחקה באדמה.
“לא, לא, זה בסדר, תודה,” אמרתי.
סרגיי צעד אחורה, אמר לי לילה טוב וכבר לא ראיתי את פניו, אבל הוא נשמע מחויך מחדש. הוא הסתובב והלך משם, הקשבתי לצעדיו המתרחקים ואז לשקט, נשארתי עוד קצת כדי לדמיין אותו מנקה את המחשבות לפני שפניתי הביתה. כל זה היה אתמול. הבוקר אני קמה עם כאב ראש, אני שומעת שכולם כבר קמו. בדרך כלל אני זאת שקמה ראשונה, אבל מותר לי היום לקום אחרונה, נכון? אני מסתובבת לקיר לקבל עוד כמה דקות של חסד, אבל הלל מתפרצת לחדר ומתחילה למשוך לי את השמיכה, “אין יום אחד של מנוחה בעולמך?” אני מסתכלת למעלה שואלת את הקדוש ברוך הוא בקול.
“מה? מה אמרת?” שואלת הלל.
“דיברתי לה'” אני עונה לה.
הלל מסתכלת עליי בריכוז מוחלט ואז שואלת, “הוא שמע אותך?”
“בטח.” מה לכל הרוחות מלמדים את הילדה הזאת בגן?
“הוא גם ענה לך?” הלל שואלת.
“לא, כי זאת הייתה שאלה רטורית,” אני עונה לה.
“מה זה רטואית?” הלל שואלת.
“רטורית זה כששואלים ולא באמת מתכוונים לקבל תשובה,” אני מסבירה.
“אה,” הלל עונה לי. זאת בדרך כלל התגובה שלה כשהיא לא מבינה, אבל נגמרו לה השאלות.
“בנות, מה קורה? למה אתן לא מתארגנות?” אימא מכניסה לרגע את הראש לחדר, מסתכלת עליי טיפה בדאגה בגלל אתמול ואז פונה משם.
“הנה דוגמה מצוינת לשאלה רטורית,” אני מכריזה. אני מתפלאת על עצמי על מצב הרוח הציני שלי, זה לא מתאים לי, אני מרגישה כאילו אני מככבת דמות בהצגה. כאילו פתאום אין לי כוחות יותר להיות אני. אני עוזרת להלל להתלבש. היא יודעת להתלבש לבד אבל אז הבגדים לא בדיוק תואמים ולכן כשהיא מוכנה לקבל עזרה, אני אסירת תודה.
באותו יום אימא מספרת על האירוסים גם ליוגב ואז לשאר המשפחה. יוגב בהתחלה כועס מאוד על אימא ולא מבין בשביל מה היא צריכה את זה. אחר כך הוא מתחיל לעשות לה חקירה צולבת. אני מרגישה חשובה שאת רוב הפרטים אני כבר יודעת. לי אימא כבר סיפרה הכול. אני כבר יודעת שהוא אלמן עם שני בנים ושהוא גר באשדוד. אני יודעת שקוראים לו אורי ושהוא המהנדס הקוסם של אימא, ועוד… אחרי שיוגב מסיים את התחקיר שלו, הוא שואל את אימא אם הוא יוכל לבקש מאורי כסף, והיא אומרת שכן. אני לפעמים ממש מזועזעת ממנו ושואלת את עצמי איך ייתכן שיצאנו מאותו רחם.
חיש קל כולם יודעים על אימא ואורי, והתגובות שונות זו מזו לגמרי, וכולן עושות לי רע.
עדי: “אימאל’ה, זה פשוט נורא, יהיה לך פתאום גבר זר בבית שיתנהג כאילו שהוא אבא שלך, את מוזמנת לברוח אליי מתי שתרצי…”
טל: “וואו, איזה יופי! סוף סוף אימא שלך לא תהיה לבד!”
תרצה המחנכת: “מזל טוב! יעל, בשורות נהדרות לכולנו.”
סימה: “אני בטוחה שיש הרבה מורכבויות עם הבשורה, תרצי לשתף אותי ברגשות שלך בעניין?” (לא).
בשיעור ספרות המורה יסכה מחלקת שיר:
נועה מקריאה את השיר. היא מהבנות הקבועות שמבקשות להקריא. היא קוראת לאט ובהתאמה כאילו היא מקריאה על במה בטקס.
המורה יסכה היא הצופה הנלהב בקהל.
דור הולך ודור בא/ ד”ח
נועה עושה עצירה ולוקחת נשימה לפני שהיא ממשיכה,
“שאל הילד את אביו, האם אחכה לנצח לגדול כמו זה הזרע ששתלנו יחדיו?
שאל האב,
איך חלף הזמן ובטרם מצמוץ
הילד הזה שהייתי הוא עכשיו בני.
הרים הילד ראשו בצפייה,
החזיר ראשו לאחור אביו בגעגוע,
ובינתיים האדמה רחשה.”
המורה יסכה מודה לנועה ומחמיאה לה על קריאה נהדרת. נועה מסדרת את השיער מובכת ומרוצה. אחר כך היא עוברת איתנו מסע מייגע ושואלת אותנו בכל שורה לְמה התכוונה המשוררת.
בנות דנות על זה ואני מקשיבה מבולבלת. היא מתעכבת הרבה על השורה האחרונה ושואלת אותנו מה כוונתה. לכולן יש רעיונות. ההסבר היחיד שמתיישב על דעתי זה שהזרע נקלט באדמה, אבל המורה אוהבת את כל ההסברים שמתייחסים לזה בתור משל לחיים. אחר כך המורה שואלת מי מאיתנו רוצה לשתף במחשבות כלליות שעלו לה בעקבות השיר. שוהם אומרת שרק כשמזקינים מעריכים פתאום כל יום חדש שעדיין חיים.
שקד טוענת שזה שיר מדכא מאוד ודווקא נשמע לה שכבר לא ברור מה יש להעריך.
מאור אומרת שזה מפריע לה שהאבא מתגעגע כי אם הוא רוצה לחזור להיות ילד אז זה אומר שהוא לא אוהב את הילד שלו, שלא היה קיים אז.
המורה שואלת אם אפשר גם להתגעגע וגם לשמוח במה שיש עכשיו.
עפרי שואלת למה היא מתייחסת רק בלשון זכר כאילו שרק גברים נמצאים בעולם הזה.
אני חושבת שחבל שהמחברת של השיר לא בכיתה כדי להתיר את כל הספקות.
אני לא מבינה איך הן יודעות למה היא התכוונה, אני חושבת שהן כנראה ממש חכמות.
טל מצביעה ונותנת הרצאה ארוכה שאני בקושי מצליחה להבין חוץ מהעניין שהילד שואל את אביו כמקור לתשובות לכל שאלותיו, והאב פשוט שואל ולא מישהו מסוים. המורה מתלהבת ומשבחת אותה.
טל אחר כך צוחקת עליי ואומרת לי שגם לה אין מושג, היא פשוט מקשקשת כי המורה יסכה אוהבת קשקושים.
אני לא יודעת אם טל לא מודעת לחוכמה שלה או שאני כל כך גרועה שאפילו לקשקש אני לא יודעת.
כשיסכה שואלת מאיפה לקוח המשפט “דור הולך ודור בא”, אני מזנקת בשמחה ועונה שמקהלת, בטעות בלי להצביע. המורה יסכה לא שמה לב שלא הצבעתי, והיא אומרת, “יפה מאוד, יעל.” על שאלות כאלה אני יודעת לענות. מבנה השיר, חריזה וניתוח לשוני – גם בזה אני טובה, אבל כשמתעמקים בדברים שאי אפשר מבחינתי בכלל להוכיח, אני אבודה.
אבל בהמשך היום אני חושבת על הפרק הזה בקהלת ושהלוואי שהחיים שלי היו ש”אין חדש תחת השמש” ואולי דווקא בשונה ממה ששקד אמרה שהשיר מדכא, יש משהו מנחם בסדר הקבוע של אב בן בלי הפתעות ברכה של שעמום ושגרה.
מאוחר מדי להרים יד ולשתף. אולי אני בעצם גם מבינה שירים, רק לא באותו רגע.
בערב אימא אומרת לי וליוגב: “אנחנו לא נעשה כאילו הכול ורוד וכאילו שאנחנו הולכים להיות משפחה אחת מאושרת, אנחנו מודעים לקשיים ולמורכבות ואנחנו נעבוד קשה כדי שיהיה לכולנו כמה שיותר טוב. אני מצפה מכם גם לבגרות ואני אעריך את המאמצים שלכם מאוד, אבל אני גם מצפה שתהיו גלויים ושתשתפו איך אתם מרגישים כל הזמן, זה חשוב כדי שהדבר הזה יעבוד.”
המילים של אימא הן המילים הכי מעודדות שיכולתי לשמוע באותו יום. מפליא איך לפעמים המילים הכי טובות שאפשר לשמוע זה שלא הכול ורוד. מאוחר יותר, רגע לפני שאני נרדמת, כשהמחשבות מתחילות לאבד כל היגיון, אני חוזרת באחת לערות גמורה כשאני שומעת את אימא אומרת בטלפון: “אמרתי להם מילה במילה את מה שאמרת לי לומר… כן, כן, שאנחנו מודעים למורכבות ולקשיים, נראה לי שזה עבר טוב.” לרגע אני חושבת להתרגז, אבל במקום זה אני שמה לב שאני מחייכת בזמן שאני מסתובבת לקיר ושמה את הכרית על הראש. אם המסר בעצם מגיע מאורי, זה אפילו מרגיע יותר.
אין עדיין תגובות