החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

כל הכתבים 2: מחזות תסריטים וסיפורים

מאת:
מרוסית: חמוטל בר-יוסף | הוצאה: | 2009 | 412 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

הסופר היהודי-רוסי איסאק באבל, מגדולי אמני הסיפור הקצר בספרות המודרנית, הוא הסופר היהודי הראשון שזכה לתהילה בספרות הרוסית שלאחר המהפכה. כתביו הם עדות מרגשת, נוקבת ומלאת הומור אירוני על חוויותיו במלחמת האזרחים ובמלחמה בין רוסיה הסובייטית לפולין שהתנהלה בתחום המושב היהודי, על החיים היהודיים באודסה ועל רוסיה בשנים הראשונות לאחר מהפכת אוקטובר.

לפנינו הכרך השני מתוך שלושת הכרכים של כל כתבי איסאק באבל, שבהם מכונסים תרגומי כל כתביו שהגיעו לידינו: סיפוריו, מחזותיו, תסריטיו, רשימותיו ויומניו. זוהי מהדורה מדעית, הכוללת הערות טקסטולוגיות והסברים רבים.

קובץ זה מביא בפעם הראשונה בפני הקורא העברי את כל המחזות, התסריטים ויומנו של באבל מימי המלחמה הפולנית-סובייטית. לראשונה מתפרסם כאן בעברית חומר מן העיזבון של באבל, ובתוכו טיוטה של הרומן היהודייה. הכתבים מובאים בגרסאות לא מצונזרות המבוססות על כתבי יד או על פרסומים ראשונים.

כתבי באבל תורגמו על ידי המשוררת וחוקרת הספרות פרופ' חמוטל בר-יוסף. העריכה המדעית היא של פרופ' אפרים זיכר, חוקר כתבי באבל, שגילה בארכיונים של ברית המועצות טקסטים שלא נודעו קודם לכן, או שפורסמו רק באופן חלקי.

בכרך הראשון קובצו כל סיפוריו של באבל: חיל הפרשים, סיפורי אודסה וסיפורי ילדות. הכרך השלישי יכלול רשימות עיתונאיות ומסות שפרסם במשך השנים, כתבי זיכרונות על סופרים ומשוררים שהכיר, נאומים וראיונות.

מקט: 978-965-540-026-7
מסת"ב: 978-965-540-026-7
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


שקיעה

הדמויות

מנדל קריק – בעל עסק של הובלה בסוסים, בן 62.

נחמה – אשתו, בת 60.

ילדיהם:

בֶּניה – בחור צעיר גנדרן, בן 26.

ליוֹבקה – פרש בצבא הרוסי, בחופשה, בן 22.

דבוֹירָה – בתולה שהזקינה, בת 30.

אריה-לייב – שַמש בבית הכנסת של העגלונים.

ניקיפוֹר – עגלון בכיר בבית העסק של משפחת קריק, בן 50.

איבַן פּיאטִירוּבֶּל – סוחר, ידיד של מנדל, בן 50.

בן-זכריה – הרב של מוֹלְדַבַנְקָה, בן 70.

פוֹמִין – קבלן, בן 40.

יֶבדוֹקיה פּוֹטַפּוֹבְנה חוֹלוֹדֶנקוֹ – מוכרת עופות חיים ושחוטים בשוק, זקנה דשנת גוף ועקומת אגן. שיכורה, בת 50.

מַרוּסיה – בִּתהּ, בת 20.

ריאבְּצוֹב – בעל מסבאה.

מִירוֹן פּוֹפּיאטְניק – חלילן במסבאה של ריאבְּצוב.

מדאם פּוֹפּיאטנִיק – אשתו. רכלנית בעלת עיניים הוללות.

מיטיה – מלצר במסבאה של ריאבּצוֹב.

אוּרוּסוֹב – עוסק בתיווך חשאי. מדבר ברי"ש יהודית.

בּוֹבּריניֶץ – יהודי רעשן. הוא מרעיש כי הוא עשיר.

וַיינר – גביר מאנפף.

מדאם וַיינר – אשת הגביר.

קְלַשָה זוּבַּריֶבָה – אישה צעירה בהיריון.

מוֹסיֶה בּוֹיארסקי – בעל מפעל "שֶדֶבר"[1] לייצור ביגוד מוכן.

סֶנְקה טוֹפּוּן.

העלילה מתרחשת באודסה בשנת 1913.

תמונה ראשונה

חדר האוכל בבית משפחת קריק. חדר נמוך, מרוהט בהתאמה לטעם הזעיר-בורגני. פרחי נייר, שידות, גרמופון, דיוקני רבנים וליד הרבנים תצלומים של בני משפחת קריק – מאובנים, שחורים, עם עיניים לטושות, עם כתפיים רחבות כמו ארון. חדר האוכל מוכן לקבלת אורחים. על השולחן המכוסה במפה אדומה מונחים יין, מרקחת, עוגות. הזקנה לבית קריק חולטת תה. מן הצד, על שולחן קטן, מיחם רותח.

בחדר נמצאים הזקנה נחמה, אריה-לייב, ליוֹבקה במדי תהלוכה של פרש. כובע צהוב ללא מצחייה תקוע באלכסון מעל פניו השחומים-אדמדמים, מעיל ארוך מוטל על כתפו. אחרי ליוֹבקה משׂתרכת חרב עקומה. בֶּניה קריק, מקושט כמו ספרדי בחגיגת כפר, קושר לעצמו מול המראה עניבה צבעונית.

אריה-לייב: נו טוב, ליוֹבקה, מצוין!… אריה-לייב, השדכן של מולדַבַנקה והשמש בבית הכנסת של העגלונים, יודע עכשיו מה זאת אומרת לשבור ענף עם חרב ברכיבה. קודם שוברים ענף ואחר כך שוברים בן אדם… לאימהות אין תפקיד בחיים שלנו… אבל תסביר לי, ליוֹבקה, למה לפָרָש שכמוך אסור להאריך את החופשה בשבוע, עד שאחותך תגיע לאושר שלה?…

ליוֹבקה (צוחק. בקולו הגס מתגלגלים רעמים): בשבוע? אתה טיפש מוחלט, אריה-לייב!… לאחר בשבוע!… חיל הפרשים זה לא חיל רגלים, לידיעתך… חיל הפרשים יורק על החיל-רגלים שלך… אני מאחר בשעה אחת והרס"ר לוקח אותי למגורים שלו, מוציא לי קצת מיץ מהנשמה ומהאף הוא גם מוציא לי קצת מיץ… ועוד עושה לי משפט… שלושה גנרלים שופטים כל פרש, שלושה גנרלים עם אותות הצטיינות על המלחמה בטורקים…

אריה-לייב: ככה עושים לכולם או רק ליהודים?

ליוֹבקה: יהודי שהתיישב על סוס מפסיק להיות יהודי ונעשה רוסי… אתה כזה סתום, אריה-לייב… מה זה שייך ליהודים?

מבעד לדלת הפתוחה קמעה נדחקים פניה של דבוירָה.

דבוירָה: אימא, עד שאצלך מוצאים משהו אפשר לטפס על הקירות… איפה תקעת את השמלה הירוקה שלי?

נחמה (בלי להרים מבט, רוטנת מתחת לחוטמה): תסתכלי בשידה.

דבוירָה: הסתכלתי בשידה – אין.

נחמה: בארון.

דבוירָה: בארון אין…

ליוֹבקה: איזה שמלה?

דבוירָה: הירוקה עם הגֶסטְקה.[2]

ליוֹבקה: נראה לי שאבא שלנו חטף אותה…

לבושה למחצה, מפורכסת, עם גלגלי שיער, דבוירָה נכנסת לחדר. היא גבוהה ושמנה.

דבוירָה (בקול עֵצי): אוֹח, אני אמות!…

ליוֹבקה (לאִמוֹ): את כנראה גילית לו, בריונית זקנה, שבּוֹיארסקי יבוא היום לראות את דבוירָה! היא גילתה לו… העסק גמור. אני עוד מהבוקר שמתי לב. הוא רתם לעגלה את שלמה המלך ואת מוּסקה, זלל ארוחת בוקר, מילא את הבטן וודקה כמו חזיר, זרק משהו ירוק על המושב והסתלק מהחצר…

דבוירָה: אוֹח, אני אמות! (היא מתפרצת בבכי רועם, תולשת מהחלון את הווילון, רומסת אותו וזורקת אותו אל הזקנה.) נא לָךְ!

נחמה: שתתפגר!… היום שתתפגר!…

דבוירָה יוצאת בשאגת בכי. הזקנה מטמינה את הווילון בשידה.

בֶּניה (קושר את העניבה): אבא'לה, אם אתם מבינים אותי נכון, חבל לו על הנדוניה…

ליוֹבקה: כזה זקן צריך לשחוט כמו חזיר!

אריה-לייב: ככה אתה מדבר על אבא שלך, ליוֹבקה?

ליוֹבקה: שלא יהיה נמושה!

אריה-לייב: אבא שלך מבוגר ממך באיזה שבוע…

ליוֹבקה: שלא יהיה שמוק!

בֶּניה (תוקע בעניבה סיכת פנינים): בשנה שעברה סיוֹמקה מוּניש רצה את דבוירָה, אבל אבא שלנו, אם אתם מבינים אותי נכון, חבל לו על הנדוניה… הוא עשה מהחזית של סיוֹמקה דייסה ברוטב עגבניות וזרק אותו מכל המדרגות…

ליוֹבקה: כזה זקן צריך לשחוט כמו חזיר!

אריה-לייב: על שדכן כמוני נאמר אצל אִבּן עזרא: "לו יהיו נרות סחורתך, ברנש, יעמוד השמש דום, כבוּל עץ, ולא יאסף עדי מותך"…[3]

ליוֹבקה (לאִמו): מאה פעם ביום הזקן מכה אותנו ואת שותקת לו, כמו בול עץ. כאן כל רגע יכול לצוץ חתן…

אריה-לייב: עליי נאמר אצל אבן עזרא: "לו אהיה סוחר בתכריכין, לא יגוועון אישים בכל ימיי, עד סוף כל הדורות, אמן"…

בֶּניה (סיים לקשור את העניבה, סילק מראשו את הרשת הוורודה המחזיקה את התסרוקת, עטה את המקטורן הקצרצר, מזג כוסית וודקה): לחיי כל הנוכחים!

ליוֹבקה (בקול גס): שנהיה בריאים!…

אריה-לייב: שיהיה טוב!

ליוֹבקה (בקול גס): רק שיהיה טוב!

לחדר מתגלגל ונכנס מוסיה בּוֹיארְסְקי, בן אדם נמרץ ועגלגל. הוא מקשקש בלי הפסקה.

בּוֹיארְסקי (מציג את עצמו): שלום! שלום! בּוֹיארסקי… נעים מאוד, יותר מדי נעים… שלום…

אריה-לייב: הבטחת לבוא בארבע, לַזַר, וכעת שש…

בּוֹיארְסקי (מתיישב ולוקח מיד הזקנה כוס תה): ריבונו של עולם, אנחנו חיים באודסה, ובאודסה שלנו יש לקוחות שמוציאים לנו את הנשמה כמו שאתה מוציא את הגרעין של התמר, יש ידידים בלב ובנפש שמוכנים לאכול אותך חי בלי מלח, יש קרון מלא אי-נעימויות, אלף שערוריות. מה נשאר כאן לחשוב על הבריאות ובשביל מה לסוחר בריאות? בקושי רב קפצתי למרחצאות של מי ים חמים וישר רצתי אליכם…

אריה-לייב: אתה עושה אמבטיות של מי ים, לזר?

בּוֹיארְסקי: כל יומיים, כמו שעון.

אריה-לייב (לזקנה, ברוב כוונה): הכי מעט את שמה חמישים קופייקות על אמבטיה אחת…

בּוֹיארְסקי: ריבונו של עולם, יש באודסה שלנו יין צעיר. בשוק היווני, אצל פַנְקוֹני…[4]

אריה-לייב: אתה לוקח קבוע אצל פַנקוני, לַזַר?

בּוֹיארְסקי: אני לוקח קבוע אצל פַנקוני.

אריה-לייב: (לזקנה, בקריאת ניצחון): הוא לוקח קבוע אצל פַנקוני ו… הכי מעט שלושים קופייקות צריך להשאיר אצל פַנקוני, אם לא נאמר ארבעים…

בּוֹיארְסקי: תסלח לי בטובך, אריה-לייב, אם אני בתור צעיר ממך קוטע אותך: פַנקוני עולה לי כל יום רובל וגם רובל וחצי…

אריה-לייב (בהתמוגגות): אז אתה הרי בזבזן, לַזַר, אתה מושחת שעוד לא נראה כמוהו בעולם!… בשלושים רובל חיה משפחה ועוד הילדים לומדים לנגן בכינור, ועוד שמים בצד איזו שהיא קופייקה…

דבוירָה מגיעה לחדר בריחוף, לבושה שמלה כתומה. שוקיה האדירות דחוסות במגפיים ארוכים.

אריה-לייב: זאת וֶרה שלנו…

בּוֹיארְסקי (קופץ ממקומו): שלום! בּוֹיארְסקי!

דבוירָה (בקול צרוד): נעים מאוד!

כולם מתיישבים.

ליוֹבקה: וֶרה שלנו תפסה היום קצת חולשה מהריח של המגהץ.

בּוֹיארְסקי: לתפוס חולשה מריח של מגהץ כל אחד יכול, אבל להיות בן אדם טוב – את זה לא כל אחד יכול.

אריה-לייב: שלושים רובל בחודש להניח על הזנב של החתול… לַזַר, לא היתה לך זכות להיוולד!…

בּוֹיארְסקי: אלף פעמים תסלח לי ושוב תסלח לי, אריה-לייב, אבל על בּוֹיארְסקי אתה צריך לדעת שהוא לא מעוניין ברכוש – רכוש זה אפס גמור – בּוֹיארְסקי מעוניין להיות מאושר… אני שואל אתכם אנשים יקרים, מה ייצא לי מזה שהפירמה שלי מוציאה בחודש מאה-מאה וחמישים חליפות פלוס בנוסף לזה סֶטים של מכנסיים פלוס בנוסף לזה מעילים…

אריה-לייב (לזקנה): תשימי על כל חליפה חמש רובל נקי, אם לא נאמר עשר.

בּוֹיארְסקי: מה יוצא לי מהפירמה שלי, אם אני מעוניין באופן בלעדי אך ורק באושר?

אריה-לייב: ואני אענה לך על זה, לַזַר, שאם אנחנו ננהל את העסק שלנו כמו בני אדם ולא כמו שַרלַטַנִים, אז אתה תקבל אספקה של אושר ממש עד היום שתמות, שתחיה עד מאה ועשרים שנה… את זה אני אומר לך בתור שַמש, ולא בתור שדכן…

בֶּניה (מוזג יין): להגשמת התקוות משני הצדדים!

ליוֹבקה (בקול גס): שנהיה בריאים!

אריה-לייב: שיהיה טוב…

ליוֹבקה: רק שיהיה טוב!

בּוֹיארְסקי: התחלתי להגיד בעניין פַנקוני… תשמע מוסיה קריק, סיפור על יהודי חצוף… אני קופץ היום לפַנקוני, הבית-קפה דחוס מאנשים כמו בית כנסת ביום הכיפורים… אנשים אוכלים, יורקים על הרצפה, נכנסים למצב רוח… אחד נכנס למצב רוח בגלל שהעסקים שלו לא בסדר, אחר נכנס למצב רוח בגלל שאצל השכן שלו העסקים בסדר… מקום לשבת אין, דרך אגב… ואז קם לקראתי מוסיה שַׁפֶּלוֹן, צרפתי עם קומה גבוהה, ותשים לב שזה נדיר ביותר שלצרפתי יש קומה גבוהה, אז הוא קם לקראתי ומזמין אותי לשולחן שלו. "מוסיה בּוֹיארְסקי," הוא אומר לי בצרפתית, "אני מעריך אותך בתור פירמה, ויש לי גג לפרווה משהו אלוהי."

ליוֹבקה: גג לפרווה?

בּוֹיארְסקי: האריג שבא מעל הפרווה. "גג לפרווה משהו אלוהי," הוא אומר לי בצרפתית, "ואני מבקש אותך בתור פירמה לשתות אִתי שתי כוסות בירה ולאכול עשרה סרטנים…"

ליוֹבקה (בקול גס): אני אוהב סרטנים.

אריה-לייב: עוד תגיד שאתה גם אוהב צפרדעים.

בּוֹיארְסקי: …ולאכול עשרה סרטנים…

ליוֹבקה (מתעקש): אני אוהב סרטנים.

אריה-לייב: סרטן – זה הרי צפרדע…

בּוֹיארְסקי (אל ליוֹבקה): אתה תסלח לי מאוד, מוסיה קריק, אם אני אגיד לך שיהודי לא צריך להעריך סרטנים. את זה אני אומר לך מתוך הסתכלות על החיים. יהודי שמעריך סרטנים יוכל להרשות לעצמו לעשות עם המין הנשי יותר ממה שהוא צריך להרשות לעצמו, הוא יוכל ללכלך את הפה ליד השולחן, ואם יש לו ילדים הם במאה אחוז יהיו סוטים ומשחקים בביליארד. את זה אמרתי לך בתור הסתכלות על החיים. כעת תשמע סיפור על יהודי- חוצפן…

בֶּניה: בּוֹיארְסקי!

בּוֹיארְסקי: זה אני.

בֶּניה: תעשה לי חשבון, בּוֹיארְסקי, על רגל אחת, כמה זה ייצא לי, חליפה חורפית אל"ף-אל"ף?

בּוֹיארְסקי: כפתורים שורה אחת, שתי שורות?

בֶּניה: שורה אחת.

בּוֹיארְסקי: השוליים שחשבת – עגולים או חתוכים ישר?

בֶּניה: שוליים עגולים.

בּוֹיארְסקי: הבד שלך או שלי?

בֶּניה: הבד שלך.

בּוֹיארְסקי: על איזה סחורה אתה מתכנן – בד אנגלי, מוסקבאי או לודז'אי?

בֶּניה: איזה יותר טוב?

בּוֹיארְסקי: בד אנגלי, מוסיה קריק, זה בד טוב. בד מלודז' זה שׂק שמצויר עליו משהו, ובד מוסקבאי זה שׂק שלא מצויר עליו שום דבר.

בֶּניה: ניקח אנגלי.

בּוֹיארְסקי: השאריות שלך או שלי?

בֶּניה: השאריות שלך.

בּוֹיארְסקי: כמה זה ייצא לך?

בֶּניה: כמה זה ייצא לי.

בּוֹיארְסקי (במוחו צץ רעיון לא צפוי): מוסיה קריק, אנחנו נשתווה!

אריה-לייב: אתם תשתוו!

בּוֹיארְסקי: אנחנו נשתווה! התחלתי להגיד לכם בקשר לפַנקוני…

נשמע קול רעם מגפיים מסומרים. נכנס מנדל קריק ובידו שוט, וניקיפור, העגלון הבכיר.

אריה-לייב (במבוכה): תכיר, מנדל, את מוסיה בּוֹיארְסקי.

בּוֹיארְסקי (קופץ ממקומו): שלום! בּוֹיארְסקי.

מַרעים במגפיו, בלי להסתכל על איש, הזקן חוצה את החדר, הוא זורק את השוט, מתיישב על הספה, פושט רגליים ארוכות, עבות. נחמה כורעת על ברכיה וחולצת לבעלה את המגפיים.

אריה-לייב (מגמגם): מוסיה בּוֹיארְסקי סיפר לנו כאן על הפירמה שלו. היא מוכרת מאה וחמישים חליפות בחודש…

מנדל: אז מה אתה אומר, ניקיפור?

ניקיפוֹר (נשען על משקוף הדלת ונועץ עיניים בתקרה): אני אומר ככה, בעל הבית, שאנשים עושים עלינו צחוק…

מנדל: למה אנשים עושים עלינו צחוק?

ניקיפוֹר: אנשים אומרים – אצלכם יש אלף אדונים באורווה, אצלכם יש שבע פעמים בשבוע יום שישי… אתמול הובלנו חיטה לנמל, רצתי למשרד לקבל את הכסף, אומרים לי: אחורה, כאן, הם אומרים, היה האדון הצעיר, בֶּנצ'יק, הוא נתן פקודה לשלם את הכסף לבנק עם קבלה…

מנדל: נתן פקודה?

ניקיפוֹר: נתן פקודה.

נחמה (חלצה מגף אחד, התירה את החותלת המלוכלכת. מנדל מגיש לה את הרגל השנייה. הזקנה נושאת אל בעלה עיניים מלאות שנאה, ומסננת דרך שיניה המחושקות): שלא תזכה לראות את אור היום, עריץ!

מנדל: אז מה אתה אומר, ניקיפוֹר?

ניקיפוֹר: אני אומר ככה, בעל הבית, שֶמה שראינו היום מליוֹבקה זה התנהגות גסה.

בֶּניה (שותה יין עם זרת זקורה): לחיי הגשמת התקוות של שני הצדדים!

ליוֹבקה: שנהיה בריאים!

ניקיפוֹר: לקחנו היום את פְרַיילין לפרזוּל, אחת ושתיים הגיע ליוֹבקה לנפחייה, פתח את הפה בגודל של גיגית, אומר לנפח פיאטירוּבּל לשים פרסות מגומי. אז אני כאן מתערב: מה אנחנו – מפקדים של המשטרה, אני אומר, או שאנחנו הצארים ניקולאי השני, שנדפוק סוליות מגומי. בעל הבית לא נתן הוראה… אבל ליוֹבקה נהיה אדום כמו סלק והוא צועק: "מי בעל הבית שלך?…"

נחמה חולצת את המגף השני. מנדל קם ממקומו. הוא מושך אליו את המפה. הכלים, העוגה, המרקחת – הכול נופל על הרצפה.

מנדל: אז מי בעל הבית שלך, ניקיפוֹר?

ניקיפוֹר (בעוגמה): אתה בעל הבית שלי.

מנדל (ניגש אל ניקיפוֹר ואוחז בחזו): אז אם אני בעל הבית שלך… אז אם אני בעל הבית שלך, אז תכה את מי שמכניס רגל לאורווה שלי, תכה אותו שתצא לו הנשמה, בעורקים, בעיניים!…

הוא מטלטל את ניקיפוֹר והודף אותו מעל פניו. כפוף, בשפשוף רגליים יחפות, חוצה מנדל את כל החדר אל היציאה, אחריו משתרך ניקיפוֹר. הזקנה נסחבת על הברכיים אל הדלת.

נחמה: שלא תזכה לראות את אור היום, עריץ!

שתיקה.

אריה-לייב: אם אומר לך, לַזַר, שהזקן לא למד בקורסים להשכלה גבוהה לנערות…

בּוֹיארְסקי: אני אאמין לך גם בלי שתישבע.

בֶּניה (מושיט לבּוֹיארְסקי את ידו): תיכנס בפעם אחרת, בּוֹיארְסקי.

בּוֹיארְסקי: ריבונו של עולם, במשפחה הכול יכול לקרות… לפעמים קר, לפעמים לוהט. שלום. שלום. אכנס בפעם אחרת.

הוא נעלם.

בֶּניה קם ממקומו, מצית סיגריה, מטיל בידו על כתפו גלימה מהודרת.

אריה-לייב: על שדכן שכמוני נאמר אצל אבן עזרא: "לו אהיה סוחר בתכריכים…"

שתיקה.

ליוֹבקה: זקן כזה צריך לשחוט כמו חזיר!

דבוירָה משתטחת על מסעד הכורסה ופורצת ביבבה.

ליוֹבקה: בוקר טוב, דבוירָה קיבלה היסטריה!

הוא פותח בסכין את שיניה הקפוצות של אחותו. היא מייבבת בקול חודרני הולך וגובר. לחדר נכנס ניקיפוֹר. בֶּניה מניף את הגלימה על ידו השמאלית ובימינו סוטר לניקיפוֹר על פניו.

בֶּניה: תרתום לי את האדמדם לכרכרה.

ניקיפוֹר (מאפו ניגר קילוח דם רפה): תביא לי את התשלום…

בֶּניה (מתקרב אל ניקיפוֹר פנים אל פנים ואומר בקול לטפני רוטט): אתה תמות אצלי היום בלי ארוחת ערב, ניקיפוֹר ידידי היקר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כל הכתבים 2: מחזות תסריטים וסיפורים”