החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על אייל דוד מעוז

ד"ר אייל דוד מעוז, הינו הנכד של גיבור הספר ורופא מתמחה בנוירולוגיה. את הספר החליט לכתוב לאחר שבתור נער שמע הרבה סיפורים מסבא שלו והחליט שאלו סיפורים שכולם במשפחה צריכים להכיר. ... עוד >>

האיש בעל השמות

מאת:
הוצאה: | 2019 | 364 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

26.00

5.00 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

סבא שלי, צבי ספרן, נולד כהורסט מרטין בוכהיימר ב-9 לספטמבר 1924 בעיירה בורגשטיינפורט, גרמניה. עד גיל 8 חיי את חייו באושר גדול כילד יחיד של הוריו אדולף ואנני, עם חברו הטוב ורנר שיחדיו היו משחקים ומעוללים מעשיי קונדס ברחבי העיירה.

הכל השתנה ב-1933 עם עלייתו של היטלר לשלטון. האווירה השתנתה והורסט החל לסבול מנידוי מבלי שהבין למה. כשחברו הטוב ורנר הצטרף לנוער ההיטלראי, הורסט רצה באופן טבעי להצטרף אליו ולא הבין מדוע שולחים אותו הביתה רק כי הוא יהודי ועוד יותר התבלבל כשורנר אמר לו שהם לא יכולים להיות חברים עוד.

בגיל 10 החל ללמוד בגימנסיה ארנולדינום. בתור היהודי היחיד בכיתה סבל מהטרדות והצקות מצד חבריו לכיתה בחסות המחנך שלו ופעיל ה-SS, ד"ר פלומר, ומורים נוספים. אבא שלו התעקש שהנאצים לא ייגנבו להם את המולדת ושהורסט ימשיך ללכת לבית הספר, אבל ההצקות הפכו מהר מאוד לרדיפה אלימה ושימוש בנשק קר בתחומי בית הספר. בסופו של דבר הוריו של הורסט החליטו שאין מנוס ושהוא צריך לעזוב להולנד. יום אחרי חגיגת בר-המצווה שלו עם המשפחה המורחבת כולל סבא של מאיר, עזב הורסט לבדו לאמסטרדם. זו הייתה הפעם האחרונה שראה את רוב בני משפחתו שמצאו את מותם במחנות ההשמדה.

נטול השגחה מעשית ועם קצבה חודשית נדיבה ששלחו לו הוריו, בגיל 13 הורסט היה אדון לעצמו. הוא התגורר בחדר בשכירות אצל משפחה שלא התעניינה בשלומו, תחת השגחתה מרחוק של בת דודתו הגדולה, אמי, שגם ברחה. כמו חבריו היהודים הגרמנים האחרים, גם הוא התקשה להתאקלם לאורך החיים ההולנדי הצנוע.  הם הגיעו לבית הספר במונית, אכלו גבינות יקרות וצפו באופרה מהכיסאות היקרים ביותר כשהם צועקים שלום למנהל בית הספר שלהם מלמעלה. שיחות חוזרות על כך שהם צריכים להיות יותר צנועים ולכבד את החברה שמארחת אותם לא הרשימו אותם. בניסיון להמשיך לעורר תשומת לב, הם קראו לעצמם "La Diablo Rouge" (השטן האדום), והכריזו שיפעלו כמחתרת נגד כל דבר שזז! אומנם לא היה מדובר במעשיים פלילים אך לצטט את סבא "היום היו שולחים לנו עובדת סוציאלית".

לאחר שאמה שלו שיחדה שופט גרמני, ההורים שלו הצטרפו להולנד ועברו לגור בוורדן. הורסט מצא את עצמו מחדש. בוורדן הוא חש שהוא משתלב בחברה ההולנדית, שהוא מצא את הבית שמעולם לא חש בגרמניה. בתור פליט יהודי-גרמני הוא זכה ליחס חם וגם אחרי פלישת הנאצים במאי 1941 מצבו היה טוב סך הכל, למרות שידע למה הגרמנים מסוגלים. הכל השתנה רק לאחר שנה, כשאדולף הקריא את המודעה בעיתון בארוחת הערב המשפחתית. הורסט והוריו זומנו לאמסטרדם להצהיר על כל הרכוש, הכסף ובני המשפחה המורחבת שלהם. אחרי שכמעט נאסר וניצל רק בזכות תעוזה, הבין הורסט שהגיע הזמן להסתתר.

הורסט הנער "טבע" בנהר בוורדן ובזמן שאמא שלו, אנני, שיחקה ההצגה ובכתה על מות בנה היחיד, הורסט הפך לפיט וכבר יצא לדרך והצטרף למחתרת ה- Oranje Vrijbuitersבאפא. פיט היה חקלאי ביום ואיש במחתרת בלילה ותחת פיקודו של אלפרד שטרן, החותן שלו לעתיד, השתתף בהברחת טייסים, פעולות תחבולה וחיסולים של משתפי פעולה. הכל תפקד היטב וכפי שסבא אמר בטיול שורשים 60 שנה לאחר מכן "תראו באיזה מקום יפה ביליתי את השואה", עד הבגידה. אחד מחברי המחתרת בגד בחבריו והסגיר אותם לגסטפו. חברי המחתרת היהודים  כולל אלפרד ואנני שטרן נשלחו למחנות ההשמדה והלא יהודים נשפטו והוצאו להורג. פיט היה בין הבודדים שניצל. הוא חשד ש"משהו לא בסדר" ולא הצטרף לשאר חברי המחתרת. עם פירוק המחתרת פיט ולוטה, אחותה של אולה שגם לא נתפסה, פגשו את אלס הנדריקס, פעילת המחתרת המקומית באפא, שיחד עם אבא שלה הסתירה אותם בבתים שונים עד סוף במלחמה ב-1945.

עם סוף המלחמה, הורסט והוריו, ששהו במסתור בזמן המלחמה, חזרו לגור בוורדן. מיואש ומבולבל לגביי עתידו אחרי שאיבד 3 שנים מחייו, הורסט נפגש במקרה עם שני חיילים מהבריגדה היהודית דוד ריבלין ו-מרדכי גיטלמן שחשפו אותו לראשונה לרעיון של עלייה לארץ ישראל. בזכותם הוא הצטרף לסדנת הכנה "עלייה לארץ" של הסוכנות היהודית ולאחר מכן היה ממקימי גרעין עלייה "החלוץ" של 25 בחורים ובחורות שהתיישבו יחדיו ב-"בית החלוץ" באוטרכט. ביום הם למדו חקלאות לקראת עלייתם לארץ ישראל ובלילה התווכחו כיצד יישבו את הארץ, עם תנועות המושבים או התנועה הקיבוצית. לאחר שלוטה אחותה הכירה בניהם, גם אולה שטרן הצטרפה לגרעין. אולה והורסט נהיו זוג ובזמן שכולם התווכחו בליבם התדיינו אם בכלל ארץ ישראל היא מקומם.

אדולף ואנני בוכהיימר לא הי מרוצים ממעשיו או מאוויו של הורסט. בעיניהם לעלות לישראל היה לא פחות מטירוף ולצאת עם ניצולת מחנה השמדה מתכון לאסון, את אולה הם סירבו לפגוש. אחרי ריב ממושך הורסט ואולה עזבו מבלי להיפרד תחילה לפריז, שם כמעט נשארו ואז למרסיי שם עלו על האונייה "האתונה" לחיפה והגיעו לארץ ישראל ב-17 לפברואר 1948.

יום אחרי העלייה לארץ הורסט ואולה התחתנו בהרצליה בטקס צנוע עם החלבן והדוור. למחרת הצטרפו לייתר חבריהם לבית החלוץ בקיבוץ נען והפכו לצבי ואילנה. לא לקח הרבה זמן עד המציאות הכתה, תוך כמה חודשים חילוקי הדעות עם הנהגת המושב והגילוי שכלל לא היו אמורים להגיע לנען יצרו פער בין צבי ואלינה לתנועה הקיבוצית. ביוני 1948 צבי ואילנה עזבו למושב רמות נפתלי לאחר שהותקף ע"י כוחות סוריים ורוב חבריו נטשו.

רמות נפתלי היה ההגשמה של החזון, בסיוע של הסוכנות היהודית חברי הגרעין בנו משק חקלאי וישמו את כל מה שלמדו בהולנד, אבל לא יישמו מה שלא למדו. צבי מונה לרכז משק, אילנה עבדה עם הצאן והייתה האישה היחידה שהשתתפה בשמירות והכל היה טוב. אך מהר מאוד ההגשמה הפכה לטרגדיה. המשק קרס כלכלית ואחרי שאיבדו את ביתם התינוקת בגיל חודש, עזבו צבי ואילנה את רמות נפתלי, גם בואה של ביתם אירית לא יכל למחוק את האבל ששרר במקום.

מרמות נפתלי צבי ואולה עברו לתחנת ניסוייים בעכו אך גם שם לא היו מרוצים וסבלו ממצב כלכלי קשה עד שבאוגוסט 1953 עברו לגור באשקלון, שם צבי קיבל הצעת עבודה. במשך 36 שנים צבי עבד בתור מדריך חקלאי בחבל לכיש תחילה עם עולים מכורדיסטן ואז כמרכז משק בבית ספר החקלאי בכפר סילבר לפני שהתחיל קריירה ארוכת השנים במשרד החקלאות, שם עסק צבי גם לקח חלק בפיתוח תעשיית הפרחים בארץ.

גם אילנה מצאה את ייעודה, היה לה ברור שהיא לא רוצה לעסוק בחקלאות ואחרי שאמנון בנם היגע לגיל 10, הלכה ללמוד עבודה סוציאלית והחלה לעבוד בשירותי הרווחה של עיריית אשקלון. אילנה הייתה מבין ה-58 היהודים הבודדים ששרדו לאחר "הבריחה מסוביבור" ואף העידה על הנעשה במחנה במשפט נגד קציני ה-SS במחנה ב-1965. לאחר שנים של סבל מסיוטים וחרדות והתמכרות לווליום, תוך כדי שהיא תפקדה כאמא לתפארת לילדיה, ב-1979 חלתה בניוון שרירים. לאחר שני ניתוחים כוזבים והתדרדרות הדרגתית במצבה נפטרה בסוכות 1983. במשך 4 שנים צבי סעד וטיפל באילנה וכמעט ולא עבד, רק בזכות חבריו ללשכת ההדרכה שדאגו שיקבל משכורת הם שרדו כלכלית.

לאחר המוות של אילנה צבי הבין שהוא חייב להמשיך בחייו וחזר לעבודה עד שיצא לפנסיה בגיל 65 ב-1989. ב-1985 הוא התחתן בשנית עם דליה, מי שהייתה מזכירה בלשכת ההדרכה ואחרי שנים רבות הפכו מחברים לאוהבים.

היום צבי בן 95, דליה והוא גרים באשקלון וחוגגים את החיים. לאחר שיצא לפנסיה המשיך לטפח גינה לתפארת, וגילה את האינטרנט והיכולת לתקשר עם העולם. הסקרנות שלו והרצון שלו ללמוד ולהתפתח ממשיכה עד היום ובזכות כך הוא סבא יוצא דופן.

מקט: 001-3000-126
סבא שלי, צבי ספרן, נולד כהורסט מרטין בוכהיימר ב-9 לספטמבר 1924 בעיירה בורגשטיינפורט, גרמניה. עד גיל 8 חיי את חייו […]

פרק 4 – ליהודים אין נשמה

בתחילת שנות ה-20, לאחר המלחמה הגדולה בתקופת קיומה של רפובליקת וימר, שררה אינפלציה נוראה בגרמניה, ומחירי מוצרים עלו בעשרות אחוזים. למשל, כיכר לחם עלתה טריליון מרק. אבא העדיף לא למכור סחורה באותה תקופה, כי הרכוש לא איבד מערכו כמו הכסף. יום אחד כשאבא חזר מסידורים מחוץ לחנות, הוא הופתע לגלות שלאמא היה יום מוצלח במיוחד בחנות והיא מכרה את כל הסחורה, אבל לא הבינה מה היא עשתה. כל הכסף שהיא קיבלה היה חסר ערך, ואבא היה צריך לבנות את העסק מחדש. המקרה של ההורים שלי היה רק דוגמה למצב הכלכלי הרעוע, שהיה קרקע פורייה למה שעתיד לבוא, והסנונית הראשונה הגיעה בצורת ניסיון הפוטש בבית הבירה של היטלר במינכן ב-1923, אם כי אף אחד לא ייחס לזה יותר מדי חשיבות. כעבור זמן פלשו הצרפתים והבלגים לחבל הרהור, מכיוון שגרמניה לא עמדה בתשלומי הפיצויים כפי שנחתם בהסכם ורסאי1, והם החליטו לקחת את הכסף בעצמם. גרמניה סבלה מאבטלה קשה, כל מכרות הפחם בַּחבל נסגרו והגרמנים נשלחו הביתה. תוהו ובוהו שרר בכל האזור. למזלו של אבא, הסַפָּק שלו היה מדרום גרמניה, כך שהוא סבל פחות מהמצב הכלכלי, ואבא הצליח לקיים את העסק.

בספטמבר 1930 נערכו בגרמניה בחירות לנשיאות ולרייכסטאג, הנשיא הינדנבורג נבחר לכהונה נוספת, והמפלגה הנאצית הפכה למפלגה השנייה בגודלה ברייכסטאג עם 19% מהקולות. הייתי אז בן קצת פחות משש. חבורה של יהודים ישבו אצלנו בבית עם אבא ודיברו על האסון הקרב, על כך שהנאצים עומדים לעלות לשלטון, ושזו העת לפעול או לברוח, אך לצערי זה הסתכם בדיבורים בלבד. עלו כמה רעיונות על הגירה לארצות הברית או למדינה אחרת באירופה, אבל רעיונות אלה נפסלו מהר מאוד. ארצות הברית הייתה במשבר כלכלי וסגרה את שעריה בפני מהגרים, ובשאר אירופה, כמו בגרמניה, היו מיתון כלכלי ועלייה של הפשיזם, כך שבעצם לא היה ליהודים לאן ללכת. תחילה הייתה תוכנית שהמשפחה שלנו עם כמה קרובי משפחה, כמו משפחת כהן מקאסטר (Kaster) שליד אֶסֶן (Essen), יחברו לאח של אבא, הדוד פליקס, שגר בהפינגטון שבדרום אפריקה, ישקיעו איתו כסף ויהפכו לשותפים עסקיים. הדוד פליקס ואשתו הרטה היו בעלים של כולבו גדול מצליח מאוד, עד כדי כך שדוד פליקס הגיע לבקר אותנו פעם בשנתיים, נסיעה שהייתה יקרה מאוד. פעם אחת כששאלתי את הדודה הרטה כמה אנשים גרים בעיירה שלהם, היא ענתה לי 300. אבא היה מופתע ושאל איך הם מצליחים כל כך עם קהל לקוחות כה קטן. דודה הרטה ענתה לו בנונשלנטיות שיש שם גם 100 אלף כושים, רק שהם לא ראו בכושים אנשים, אף שהיוו את עיקר קהל הלקוחות שלהם. באופן כללי, הדוד פליקס והדודה הרטה היו גזענים, היה להם בבית פועל בשם BOY, ובכל ביקור הייתה דודה הרטה מספרת על BOY שהוא שומר על הבית ועושה כך וכך, ואמא הייתה שואלת אותה, ‘כל כך הרבה שנים BOY כבר עובד אצלכם?’ ‘לא, BOY זה פועל!’ ענתה דודה הרטה. ‘אז מה השם שלו?’ ‘I never heard it and frankly I never thought about it!’ באותו הזמן, בתור ילד, לא הבנתי את משמעות דבריה של דודה הרטה, לא הבנתי שנחשפתי לגזענות כי לא ידעתי גזענות מהי, ורק שנים לאחר מכן, כשנחשפתי לגזענות כלפַּי, הבנתי מה היה שם.

הוחלט לשלוח את פאלטר, הבן של משפחת כהן, לדרום אפריקה כדי לבדוק את הכדאיות הכלכלית של מעבר לשם. הוא היה סטודנט מוצלח למשפטים בבון, ובדיוק היה צריך לברוח מגרמניה בגלל שנרדף בהיותו חבר במפלגה הקומוניסטית, אז יצא טוב שברח לדרום אפריקה. פאלטר הגיע לדרום אפריקה ב-1933 וכתב במכתביו שהדברים מסתדרים יפה מאוד ויש מקום להתחיל עסקים. אחרי חצי שנה הוא חלה בדלקת בתוספתן, ומשום שהיה מרוחק מכל בית חולים מתקדם, לא עבר ניתוח ומת. כשאמי שמעה זאת היא נבהלה מאוד ואמרה, ‘למה שאני אסע לדרום אפריקה? כולנו נמות שם, זאת ארץ בשביל קופים, לא בשביל בני אדם.’ גם אבי התקרר, אך לא ויתר לגמרי. לאט לאט הנושא ירד מהפרק, גם מפני שאשתו של דוד פליקס נפטרה ממחלה שלא טופלה כראוי.

האנטישמיות מצד הנוצרים הקתולים הרימה את ראשה עוד לפני שהיטלר עלה לשלטון. בשישה בדצמבר 1930 סבתא לא הרגישה כל כך טוב, והיה ברור לכולם שבקרוב היא תעלה לשמים. אמא ואבא דאגו שלא אהיה בבית, ושלחו אותי לורנר שגר ממול. תחילה חשבתי בתמימותי שסבתא רק חולה מאוד והלכתי לוורנר מרוצה כי תמיד כיף אצלו. העוזרת של ורנר סיפרה לנו שכאשר מישהו נפטר, אפשר לראות את הנשמה שלו יוצאת דרך הארובה של הבית, איפה שיוצא העשן, אז ורנר ואני עלינו על גג הבית שלו, שהיה גבוה יותר מהבית שלנו, והסתכלנו על הארובה, מחכים לנשמה. הסתכלנו והסתכלנו ויצא רק עשן, בלי נשמה. אחרי כמה זמן העוזרת קראה לנו למטה ואמרה לי ללכת הביתה כי אמא שלי רוצה לדבר איתי. הלכתי עם העוזרת שלנו הביתה וראיתי את אמא עומדת בכניסה ובוכה. היא הרימה אותי, ונישקה אותי ואמרה, ‘Oma ist nicht unter den Lebenden, oma ist tot’ (סבתא כבר לא בין החיים, סבתא מתה), ואני שאלתי את אמא, ‘Was ist tot?’ (מה זה מת?). אמא ענתה שהיא תסביר לי בפעם אחרת, אבל שאני לא אראה עוד את סבתא. התחלתי לבכות, הייתי קשור מאוד לסבתא. בכל יום הייתי אצלה והיינו מדברים, אכלתי שמה, שתיתי שמה, ופתאום לא ראיתי אותה עוד.

שאלתי את אמא איפה הנשמה של סבתא, והיא התחילה להסביר לי שהנשמה של סבתא עלתה למעלה באש, אבל אני התעקשתי שלא ראיתי, ולא הבנתי איפה היא. אמא הייתה טרודה בדברים אחרים ועזבה אותי בלי הסבר. למחרת בבוקר בדרך לבית הספר פגשתי את ורנר, והוא מיד אמר לי שיש לו משהו חשוב להסביר לי. הוא סיפר לי שהוא יודע למה לא ראינו את הנשמה של סבתא שלי עולה אתמול לשמים. הנושא מאוד העסיק אותי, ומיד שאלתי אותו למה. הוא ענה לי ב ‘כי ליהודים אין נשמה.’ אני לא ממש הבנתי למה הוא מתכוון, מה זה אין נשמה? זה כמו שאין עיניים או רגל או ראש? הבנתי שמשהו חסר. מיד שאלתי את ורנר, ‘מאין אתה יודע את זה?’ ‘הנזירה אמרה לי,’ הוא ענה. באותו הרגע כעסתי עליו מאוד, דחפתי אותו הצדה וחזרתי הביתה. מיד כשנכנסתי הביתה, שאלתי את אמא אם מה שוורנר אמר זה נכון, והיא ענתה לי, ‘אתה לא צריך להאמין לכל דבר שהגויים המלוכלכים אומרים.’ ניצוץ ראשון למאבק.

באותה התקופה ביקרתי הרבה, בעיקר בחגים, אצל סבא מאיר פלס, שגר בעיירה בשם ליר שבסקסוניה התחתונה, בגרמניה. לסבא היו אדמות בחוף הים הצפוני, איפה שהוא היה מגדל פרות וכבשים, ובכל יום הוא רכב עם הסוס והעגלה שלו לספור אותם. באחד הביקורים שלי אצלו, כשהייתי בן שבע או שמונה, סבא ואני רכבנו לקראת ערב חזרה מהספירה על הסוס והעגלה. לסוס קראו חָמֶר, וסבא היה צועק לו, ”chamer geht zu! (חָמֶר, תתקדם!). אותו ערב היה קר מאוד ורוח חזקה נשבה. מכיוון שסבלתי מדלקות אוזניים חוזרות, סבא דאג לי, השכיב אותי על הברכיים שלו וכיסה אותי בשמיכה שמבפנים היא צמר נעים של גמלים ומבחוץ עור. העגלה לא נסעה בזהירות או באטיות כל כך ופתאום שמעתי את סבא צועק, מקלל ויורק על האדמה. הוא ממש השתגע, כנראה היה לו מצב רוח. הוצאתי את הראש החוצה ושאלתי, ‘סבא, מה קרה?’ הוא דחף לי את הראש חזרה פנימה, אבל לא ויתרתי. שוב הוצאתי את הראש החוצה ושאלתי, ‘סבא, מדוע אתה מקלל?’ סבא הצביע לעבר הגבעה מולנו ואמר, ‘אם כבר התעוררת, אתה רואה שם את זה? את הצלב? זה ישו.’ הסתכלתי וראיתי שהוא מצביע לעבר צלב ועליו דמות שלה קרא סבא ישו. שאלתי, ‘מי זה ישו?’ סבא ענה, ‘הו, את זה עוד תדע, הוא עשה לנו הרבה צרות ויעשה לנו עוד יותר צרות.’

שילבתי יחד את הדברים שהנזירה אמרה על כך שלסבתא אין נשמה כי היא יהודייה, ואת מה שאמא אמרה, שלא צריך להאמין לכל מה שהגויים המלוכלכים אומרים, ואת מה שסבא, שהייתה לו השפעה רבה עלי, אמר ושמתי את הנוצרים על הכוונת שלי. כך התחילה המלחמה של הורסט נגד הנצרות, לא נגד הנאצים, אלא הילד הורסט נגד הנוצרים המסוכנים.


1 הסכם ורסאי- הסכם השלום לאחר מלחמת העולם הראשונה בין גרמניה למדינות ההסכמה שקבע שינויים טריטוריאליים, פיצויים והסדרים צבאיים בין הצדדים.

  1. 5 מתוך 5

    :

    ספר מרתק המשלב סיפור היסטורי חובק יבשות ושנים כמו גם סיפורו האישי (האמיתי) של הגיבור, לא הצלחתי להפסיק לקרוא. מומלץ מאד!

הוסיפו תגובה