החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אז ככה

מאת:
מצרפתית: רמה איילון | הוצאה: | 2015-09 | 246 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

38.00

רכשו ספר זה:

אז ככה הוא רומן על שבעה ימים בחייו של רופא מתמחה בחדר מיון. האירועים המאכלסים אותו שאובים ממצבים אמתיים שחווה המחבר בעצמו או שחוו עמיתיו למקצוע – רופאים מתמחים, רופאות בכירות, סניטרים, אחים. יותר מכול זהו סיפור על חסד, על מפגשים אנושיים, תזכורת לשליחות הטמונה בבסיס הטיפול הרפואי.

כמו שחרזדה, המנסה לקנות את חייה ב"סיפורי אלף לילה ולילה", כך מנסה גם המספר, בעזרת "סיפורי אלף לילה ויום מחדר המיון" שלו, להחזיק בחיים מטופלת המחכה לבנה.

בולייה מספר את סיפורו ברגישות אנושית נוגעת ללב, ועם זאת בשמחת חיים ובהומור; הוא יוצר תמונה חיה ותוססת של מטפלים ומטופלים בחדר המיון.

בטיסט בולייה, יליד 1985, צרפת, החל בכתיבת הבלוג אז ככה, מטפלים ומטופלים מתפייסים כשהיה מתמחה בחדר מיון. רשימותיו התקבלו בהתרגשות רבה על ידי הגולשים ובולייה זכה בפרס Alexander-Varney. ספרו אז ככה, מקורו באותו בלוג.

מקט: 4-31-5961
מסת"ב: 978–965–02–0774-8
לאתר הספר הקליקו כאן
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
אז ככה הוא רומן על שבעה ימים בחייו של רופא מתמחה בחדר מיון. האירועים המאכלסים אותו שאובים ממצבים אמתיים שחווה […]

יום 1

All along the watchtower

בוב דילן

שבע בבוקר, בְּמסדרון בחדר המיון

אני שונא להתחיל את היום בניסיון התאבדות.

גברת דִידוֹ[2] בלעה 14 כדורים מקופסה אחת, מקופסה שנייה ו־8 מקופסה שלישית.

יומיים אחרי כן התעוררה, הלומה מהתרופות. אחותה סטרה לה והזעיקה עזרה.

תוצאות בדיקות המעבדה הראשונות מאשרות את האבחנה שלנו: היא תחיה. הכבד במצב איום וזה בניגוד לרצונה, אבל היא תחיה.

היא שוכבת בתא שלה ובוכה, פניה אל הקיר הלבן. אני לא יודע מה היא רואה בו, אבל עיניה דבקות בו בעקשנות של סקוץ’ חדש.

אני נכנס.

“לא הצליח לי,” היא ברכת השלום שלה.

אני מסביר לה שהצליח לה ועוד איך, כיוון שהיא בחיים.

“אתה לא מבין.”

“זה נכון, אני לא מבין, אבל אני יכול לספר לך סיפור.”

עדיין תחת השפעת ההוללות של אמש, אני לוקח כיסא ונמרח על אלונקה כאילו הייתה דלפק של בר ששמו “ביסטרו מָקְסֶנְס, מעוז ההזדמנות האחרונה”.

אני מספר לה את הסיפור בה’ הידיעה, הסיפור הבראשיתי, הכביר, זה שאני שולף כל אימת שדרכי כמטפל מצטלבת בדרכו של מועד להתאבדות.

“התמחיתי אצל רופא כללי: דוקטור אוקטופוס[3] קיחוטה. יצור מתועב, היית שונאת אותו. הגיע אלינו מר לזרוס,[4] מטופל הסובל מנכות. כיסא הגלגלים שלו היה גדול מכדי לעבור בפתח הכניסה, לכן נכנס מפתח היציאה. בדיקה שגרתית, מפשיטים אותו. זרועו השמאלית דבוקה לבשר החזה שלו. שוקיו מוצמדות לירכיים שלו ברצועות, הוא מקפל אותן בתנוחה מחרידה. גופו הוא שדה קרב מרוטש מצלקות. בכל מקום נראות כוויות ישנות מדרגה שלישית. הדימוי שעולה בראשי? נר שנמס. האש לא חסה על דבר, בייחוד לא על הפתיל של הנר: פניו זולגות, לחיו הימנית נראית כמו דמעת שעווה. ועם כל זאת, גדם השפתיים שלו מחייך חיוך רחב. הוא מדבר על התכניות שלו, על נסיעותיו האחרונות, על בת זוגו החדשה, ההרה. היא נושאת ברחמה את ילדם הראשון. הוא נרעש מהשאלה האם עליו לקנות פחיות של צבע כחול או ורוד. הוא מעדיף פחית ורודה, אבל גם בן יהיה בשבילו בגדר נס.

אני מביט באיש הזה, שהאש הטביעה בו את חותמה. אני מביט בו — חי, נלהב ועליז. אני לא מבין. משהו חומק מהשגתי. הוא יוצא מהחדר. דוקטור אוקטופוס קיחוטה הטוב מסתובב אלַי:

“נחש איך הוא עשה לעצמו את זה!”

זה: לשון המעטה מרומזת לציון גלגול של גוף בריא לכדי קילוח של לבה.

“לפני ארבע שנים הוא שפך דלק בתוך המכונית שלו ודהר לתוך קיר. הוא רצה למות.”

גברת דידו מקשיבה לי.

“כשראיתי את האיש הזה, הוא היה מאושר.”

אני משתתק. אני מרים את המרפק שלי מהבר ולא משלם בעבור המשקה. אני מסיע לאחור את הכיסא, קם ויוצא מ”ביסטרו מָקְסֶנְס, מעוז ההזדמנות האחרונה”, משאיר אחרַי מלצרית עם עיניים עצובות גדולות.

אין לי הרבה דברים בחיים, אבל יש לי סיפורים. אני פוגש אנשים שוכבים או כאלה בכיסא גלגלים, חייהם חוקרים את האנושיות שלי. אני לא אנוכי: אני חולק את השאלות האלה עם מטופלים אחרים, ואורג ביניהן גורלות.

קצת לפני שמונה בבוקר, במעלית

אני קופץ לקומה החמישית כדי לראות את המטופלת המאושפזת בחדר 7.

אני מותח את בגדַי המקומטים. בבית החולים, מתחת לחלוק, אני לובש חולצות אדומות של חוטב עצים קנדי. על האף — משקפיים שחורי מסגרת. אני נותן חופש צמיחה לשפם הבלונדיני שלי ולא מהסס לשוות לקולי נימה מחמירה. אני משדר אבא יותר מאשר ילד. זה משרה ביטחון על המטופלים.

התחושה שמטפל בך רופא אמִתי היא כשלעצמה חמישים אחוז מההחלמה. אפקט פּלָצֶבּוֹ של המטפל. היות שאני קצת ערמומי ועדיין מפקפק בטכניקה שלי, אני מֶפְּלָצֶבּ את המטופלים שלי בעזרת חזות ה”פרופסור־לרפואה־צעיר־זקן־לעתיד” שלי.

וזוהי אסטרטגיית ההתקפה שנועדה להסוות את גילי הצעיר: חולצות סבא, משקפיים עם מסגרת פלסטיק שחורה, קול של הדוד בן[5] וזקן בגון הקש (רעמת פרא שמשווה לי מראה של אריה שנפל מהירח). קחו את הטורף החתולי, הלבישו אותו בז’קט עם משבצות אדומות וירוקות והצמידו לו ישבן קטן מעל טפרים מוצנעים שרוקדים סטפס במסדרונות. בִּזקו קצת סומק מתחת לפרווה; אִמי ממוצא סקוטי, ויש לזה השלכות. העור שלי לא יודע לשקר.

אבל הסיפורים שלי אמִתיים, כולם.

שמונה בבוקר, למעלה, מחוץ לחדר 7

הסניטרית[6] ניגשת אלַי ואומרת שהיא מזהה את הגוון האפור של המטופלת:

“זה המוות, הוא מתקרב.”

אני מחליט שהיא טועה.

“אתה צעיר מדַי,” היא עונה.

קוראים לה פביאן. היא מניחה אבנים מסביב לצוואר של המטופלים. אוונטורין לריפוי מחלות עור, אגאט מברזיל למקרים של עצירות. היא מאמינה בזה; לפעמים גם המטופלים.

פביאן מרבה לראות אותי נכנס ויוצא מחדר 7…

אתמול היא הביאה לי טופז.

“לצער שלך.”

“הכול בסדר מהבחינה הזאת.”

היא יודעת עד כמה אני קשור למטופלת הזאת. היא שפשפה את כתפי באנרגטיות; זו הדרך שלה לעודד אנשים שהיא אוהבת.

“עכשיו, כן. אבל המוות יגיע ולא תראה אותה עוד.”

אני נכנס לחדר 7, ואילו פביאן נכנסת לחדרו של מר תאודורו כדי לעסות לו את המעי הגס. כל בוקר וכל ערב, במשך חמש־עשרה דקות, היא מעסה לו את המעי הגס. היא עושה זאת בזמנה החופשי. היא מתחילה את המשמרת מוקדם יותר ומסיימת מאוחר יותר. אף אחד לא ביקש ממנה, אבל היא עושה זאת.

מר תאודורו סובל מזיהום שחפתי בעמוד השדרה (ולאות הוקרה זכה גם בסטפילוקוקוס עמיד במיוחד). הוא מוכרח לשכב במשך תשעה חודשים, וָלא, עמוד השדרה שלו יישבר כמו קיסם. הוא ישמיע מין קראק, שאחריו מר תאודורו לא יוכל עוד לעמוד על רגליו לעולם.

מעסה את בטנו בכיוון השעון, כמו שמעסים תינוקות, ברוך ובסבלנות.

אדם הרתוק למיטה במשך כל־כך הרבה זמן פשוט לא יכול לעשות את צרכיו באופן נורמלי. יכולנו לתת לו משלשלים למיניהם, אבל לא: הודות לעיסוי של פביאן, מר תאודורו עושה את צרכיו באופן טבעי.

תאודורו היא מילה יוונית במקורה. פירושה “מתת אל”. עם שם כזה, הפגישה עם פביאן הייתה בלתי נמנעת. היא מתנה שמעניק האל הקטן של הרתוקים למיטה למר תאודורו.

כשהציג אותה בפני משפחתו, אמר בחיוך:

“זאת האישה שסיפרתי לכם עליה. אתם יודעים משהו? מעולם לא אהבתי כל־כך אישה שמוציאה ממני כל־כך הרבה חרא!”

פביאן בת ארבעים. היא סניטרית בהוספיס כבר אלפי שנים. ליד השולחן, כשמישהו מתחיל להתלונן על השירות הציבורי, אני אוהב לספר על המקרה של פביאן. הנה לכם סיבה טובה לשלם מיסים.

היא מחוברת לזרם של 100,000 וולט, ורואה רק את הצד הטוב בבני אדם. אני מוצא בכך ביטוי מוצנע ובלתי מנוצח של אומץ. היא מתעמתת עם החיים, המחלה והמוות, אבל בעליצות תמידית. כשהיא דוחפת את עגלת האחיות שלה במסדרונות, חזיר יבלות וסוריקטה הולכים אחריה ושרים “האקוּנָה מָטָטָה”.[7]

“סיפרתי לך פעם איך טיפלתי במיליארדרית?”

כן, אבל אני מת על סיפורים, ועל זה באופן מיוחד, לכן אני מרמה:

“לא, אף פעם.”

“למיליארדרית שלי קראו אמילי.”

אמילי חיה במוסד במשך ארבעים וחמש שנה. היא הייתה אבק בעינֵי החברה שלנו. היא לא תרמה שום “עושר”, לא ייצרה שום סחורה, לא נטלה חלק בצמיחת התוצר המקומי הגולמי. תשניק בלידה. היא הייתה בת ארבעים וחמש, ארבעים וחמש שנות חיים של “אבק”.

אמילי ריירה על עצמה. החליפו לה, היא למדה מילים אחדות. כשהושיבו אותה מול הטלוויזיה, היא לא הבינה איך אנשים מחליפים מקומות במהירות כזאת מאחורי האשנב.

לפביאן היה אז סוד: היא הייתה בשבוע השמיני להריונה. אף אחד לא ידע על כך. מתוך אמונה תפלה, היא המתינה לנקודת הציון של שלושת החודשים.

יום אחד, אמילי נפלה במקלחת. “התכופפתי כדי להרים אותה, היא נאחזה במותניים שלי, הצמידה את האוזן וקראה בחיוך קורן: פבי! יש לך תינוק בבטן!”

הסניטרית מסכמת:

“אני לא יודעת מה זה עושר.”

אבל בדבר אחד היא בטוחה: פעם, היא טיפלה במיליארדרית.

אני כותב את הסיפור בפנקס שלי, כדי שלא אשכח אותו.

קצת לפני תשע בבוקר, למעלה

חדר קטן. מספר 7. המטופלת שוכבת בו לבד. המשפחה שלה מסתכמת בבן אחד, תמיד בין שתי טיסות, תמיד בין שני שדות תעופה.

ליד מיטתה, על השידה הקטנה, ניצב שעון מתקתק. “אני רוצה לדעת מה השעה,” היא אומרת. אף־על־פי שהחוגה פונה אל החלון.

על השידה מונחת מסגרת אדומה ובתוכה שני תצלומים. באחד נראה בחור בחלוק לבן. בשני, המטופלת עומדת על חוף הים ואוחזת בידו של ילד שחרחר עם מחרוזת צדפים סביב הצוואר. מאחוריהם מתנשאים שני מגדלים עצומים.

זה אותו בן: ילד שגדל.

לידה תלויה שקית עירוי. נחש הפלסטיק שופך את הארס שלו. הוא מתלפף פעמים אחדות, כאילו רצה לנשוך את זנבו, ואז ממשיך לזרום לתוך הווריד הסגלגל הגדול שבזרועה השמאלית.

קירות החדר צהובים, בניגוד לקירות של חדר המיון, האפורים כמו עופרת חשופה. כאן הכול רך ומוזהב. מוטב כך.

כשאני נכנס לחדר שלה היא מתרגזת:

“השלג נמס לחלוטין כבר לפני ימים! החיים הם אבסורד: כאן פינו את הכבישים, ואילו תומא תקוע.”

“איפה הוא?”

“אני לא יודעת! תמיד אי־שם בין ארבע כנפות עולם, במטוס. בפעם האחרונה ששמעתי ממנו הוא היה ברייקיאוויק בדרכו לניו יורק.”

היא קופצת את אגרופיה חזק כל־כך עד שחיבור המפרקים מלבין. בקצות זרועותיה יש לה שני גזעי גפן קשים.

“הוא עושה סטאז’ בבית חולים באיסלנד. בבית החולים הכי גדול במדינה. מחלקת נשים ויולדות. איסלנד… איזה רעיון! מה רע ביולדות שלנו?”

היא מצביעה על מכשיר הטלוויזיה ומשליכה את השַלט על המיטה.

“הר געש עם שם בלתי ניתן להגייה התעורר. הוא פולט עשן סמיך כל־כך שהמטוסים מקורקעים. הרי זה מגוחך.”

אני מסתכל עליה כשהיא רוטנת. בת חמישים לפחות, עיניים ירוקות, בהירות מאוד, אף סולד, שפתיים משורטטות, רחבות כמו מסך טלוויזיה 16/9. אי־אפשר לנחש מה צבע השיער שלה, מפני שאין לה. הוא היה אדמוני לפני שנשר, ולכן הצמדתי לה את הכינוי “האישה־ציפור־אש”. היא מסרבת לחבוש פיאה.

“עד מתי הם מתכוונים לדחות את הטיסות?”

“כל עוד ההר פולט, שום דבר לא טס.”

היא מפוחדת ולא מסתירה זאת. אם בנה לא יגיע… אם לא תראה אותו לפני…

“זה נמשך הרבה זמן, התפרצות של הר געש?” היא שואלת.

אני לא הָרוּן טאזייף,[8] אלא מתמחה ברפואה. אני מתכונן לריצה ארוכה:

מסדרון 1: הר הגעש מתפרץ;

מסדרון 2: מלאך המוות מצליף בצלעות סוסו;

מסדרון 3: המתמחה רוקד ואלס עם הר הגעש ועם המוות. הוא מצויד באורך נשימה, בסטטוסקופּ, ובסיפורים. אין כאן סולטן, גם לא שחרזאדה: רק המוות, מתמחה, ומטופלת שמחכה לבן שלה.

המשוואה קלה לפתרון: אני אדבר עד אשר המטוסים ימריאו, עד אשר בנה ישוב. המטופלת תקשיב לי. כל עוד היא מקשיבה, היא חיה.

אורך הנשימה שלי יעמוד במשימה.

לספר סיפורים אם כן.

עד שהלוע יתייבש והדרכים האסורות בשמים ועל פני האדמה יוחזרו לשימוש.

לספר, לספר.

להאריך את חייה בסיפור חייהם של אחרים.

חייהם של אלה ששוכבים, ושל אלה שמקימים אותם.

עשר בבוקר, תא 4, למטה

ירדתי כדי לקבל את רפאל הצעיר, בן חמש־עשרה, עיני עגל, ריר בזוויות השפתיים, זרזיף של קיא משתרבב עד נעל ימין, ראש מתנדנד. מכה בצד ימין, מכה בצד שמאל. שוטרים מצאו אותו ברחוב והביאו אותו אלינו. רפאל כועס על העולם כולו ולעולם כולו לא אכפת. אפילו לא להוריו: “אנחנו בעבודה, שיתפכח. נמאס לנו מהשטויות שלו.”

מי לא מכיר את הסיסמה מאותה פרסומת נגד שתיית אלכוהול בעת נהיגה: “הסתכלת על עצמך כשהשתכרת?”

תאמינו לי, אין דבר נלעג יותר ממתבגר מסטול לגמרי:

“אתה בסדר, אתה, אותך אני אוהב! אני אוהב אותך, אתה נחמד! לא כמו קֶווין וגברת פִּי, המורה למתימטיקה… אותך אני אוהב…”

“יופי… תקיא, אחר־כך תרגיש יותר טוב…”

אני טופח לו על הכתף בתקווה שזה יזרז את העניין.

ברגע הזה מתערבת צ’יף פוקהונטס.

על שום מה הכינוי? כי היא אחת מבני שבט סוּ. ערמומית להחריד.

אישה קטנת ממדים עם שיער חום וגוף מוצק וזוויתי. כיאה לאלפיניסטית מקצועית, עורה תמיד שזוף מהפסגות. היא חובבת הרים מושבעת: יש בהם מוות ואתגרים שצריך להתגבר עליהם. מרוב טיפוס, גופה נעשה נוקשה כמו אבן. המרפקים והברכיים שלה מזדקרים כמו זיזים של יהלום לא מלוטש. הצ’יף היא אישה שמתמודדת עם דברים הגדולים ממנה. תמיד בשיקול דעת ובפיקחות, לא משאירה דבר ליד המקרה, בייחוד לא את חיי המטופלים שלה.

תאונות דרכים, אוטם, שבץ מוחי, פציעות ירי, דקירות — שום דבר לא יכול לה. צ’יף פוקהונטס היא אישה קטנה ונמרצת שמסתכלת למוות עמוק בתוך העיניים, כאומרת לו: “למדתי שתים־עשרה שנה, יא בן זונה.”

צ’יף פוקהונטס מקדימה תרופה למכה: היא יודעת שהמתבגר השיכור של היום עלול להיות הפצוע בתאונת דרכים של מחר. אבל מה זה עוזר לה? כשמדובר בבני נוער כמו זה מתא 4 — יצורים נרפים ומעוררי רחמים — היא מדברת אִתם שתי דקות בלבד:

“הי, ילדון, איפה הטלפון הנייד שלך?”

“אההה… זה ב… בתוך ה… כיס שלי… בּוּרְפּ!… את בסדר את, אותך אני אוהב!”

צ’יף פוקהונטס לוקחת את המכשיר ומצלמת כל פרט. היא מצלמת את העיניים המזוגגות, את הריר, את זרזיף הקיא, את הראש המתנדנד. אחר־כך היא מחזירה את הטלפון לכיס של הילדון.

כשהוא יתפכח, הטלפון הנייד שלו ילמד אותו לקח הגון, מוחץ יותר מכל נאום צדקני.

תרומתם הצנועה של הטלפונים החכמים לרפואה מונעת.

צעירים רבים נשארו בחיים הודות לצ’יף פוקהונטס. גם כאלה שהמוות תכנן לחטוף מאוחר יותר, משולי איזה כביש בדרכם חזרה ממועדון לילה.

יש לי שיגעון, שאלה מסורתית שאף אחד ממורַי לא רשאי להתחמק ממנה:

“למה את עוסקת ברפואה?”

כאשר מטרת השאלה היא, בעצם, לדעת למה ואיך נהיה האדם רופא.

צ’יף פוקהונטס תולה בי את עיניה הירוקות, העמוקות והנבונות לאין קץ.

זה קרה מזמן, כשעדיין לא הייתה צ’יף פוקהונטס, אלא רק נערה מחוצ’קנת בגיל שבו שואלים “מעניין מה מרטין חושב על הטי־שירט החדשה שלי”, ומשרבטים לבבות ורודים ביומן של “החברה הכי טובה שלי לנצח נצחים”.

צ’יף פוקהונטס לעתיד מסתתרת מאחורי פח אשפה ולוקחת שאיפה מהסיגריה הראשונה שלה.

פתאום, לנגד עיניה, מכונית מתנגשת במשאית. קודם הרעש, ואחר־כך כל השאר. הצ’יף לא מדברת על כל השאר. לא על האישה שבתוך המכונית, לא על מה שראתה אצל האישה שבתוך המכונית. הרבה זמן עבר עד שכוחות ההצלה הגיעו. יותר מדַי זמן. הסיגריה התאכּלה על הקרקע.

לפעמים, רגש אחד יכול להצמיח מתוכו חיי מאבק שלמים. רגע אחד שבו לבה של נערה נצמת בתחושת אין אונים אינסופית.

אחת־עשרה בבוקר, ארוחת צהריים חטופה עם לאה, המכונה פרוֹטיס

בחדר המיון אוכלים כשנקרית ההזדמנות; אף פעם אי־אפשר לדעת מתי ינחתו המטופלים. כהרגלה בקודש, חברתי להתמחות מוסיפה שלוש קוביות סוכר לקפה שלה.

“אני שותה ומדמיינת בו זמנית את הלבלב שלי. יבוא יום ואצליח לשלוט ברמת האינסולין שלי באמצעות המחשבה.”

“תשמעי, זה באמת הרבה סוכר!”

“לא אם אתה שותה מהר.”

לפרוֹטיס יש שיקולי תזונה משלה; כבר יצא לי לראות אותה דוחפת לפה משולשי פיצה בזה אחר זה ובולעת את כולם תוך שניות ספורות.

“מה את עושה?”

“דיאטה. אם אתה עורם את המשולשים זה על גבי זה כמו פירמידה, הקיבה לא שמה לב.”

היא מתכננת להיכנס לבגד הים שלה בקיץ הקרוב, אבל אני לא בטוח שתצליח.

אני מספר לה על המטופלת מחדר 7.

“פביאן משוכנעת שזה הסוף.”

אני לא אוהב את המילה “מוות”. אנשים לא מתים, הם רוכבים על סוס במעלה קשת שמובילה אותם לרודיאו בעננים לצלילי Lucy in the Sky with Diamonds.

באמת לא ידעתם? אם הייתם ילדים טובים, החיפושיות נמצאות כאן כדי לקחת אתכם אל המעֵבר.

אבל אם הייתם חמורים, מישהו יחכה לכם עם השיר Elles sont cuitas, les bananas.

אני מוסיף:

“היא כל־כך בודדה! אמנם היא קוראת וצופה בטלוויזיה, אבל כשאף אחד לא מבקר אותך, הימים ארוכים.”

חברתי להתמחות מחייכת ומספרת לי:

“לפני כמה ימים קלטנו מטופל שהגיע מגסטרו־אנטרולוגיה. מר נרקיס, אדם עסוק מאוד.

באשנב הקבלה מתייצבת אישה יפהפייה:

“שלום, באתי לבקר את מר נרקיס.”

“כמובן. מי את?”

“אשתו.”

אשתו מחזיקה קופסת שוקולדים.

כעבור שעה, האישה הולכת לדרכה. בקבלה מופיעה אישה צעירה נוספת, לא פחות מרשימה:

“שלום, תוכלי להראות לי את החדר של מר נרקיס, בבקשה?”

“מי את?”

“החברה שלו.”

“חברה?”

“לא, ה־חברה שלו.”

“אההה…”

ונחש מה ה־חברה שלו מחזיקה בידה? שוקולדים.

החברה שלו הולכת לדרכה.

אל הקבלה ניגש גבר צעיר ויפה תואר.

“שלום, באתי למר נרקיס. הבאתי לו שוקולדים!”

הפקידה מתחילה לחשוד.

“אתה קרוב משפחה?”

“לא, הבן־זוג שלו.”

אלא מה, סיבת האשפוז לא קשורה למאמץ יתר!

אני מעז בביישנות: “אולי לקלקול קיבה מעודף שוקולד…”

קל להצחיק את פרוֹטיס. היא השותפה שלי להתמחות בחדר המיון זה שלושה חודשים. החלום שלה? להצטרף למשלחת הומניטרית באפריקה. היא לא מסוגלת לשאת את העובדה שילדים סובלים מתת־תזונה. יש רק בעיה אחת: פרוֹטיס פועלת מתוך גחמות, ולגחמה הנוכחית קוראים “צום רפואי”. אלא שזה לא עולה בקנה אחד עם טיפול במזי רעב.

“המציאו את זה בגרמניה. זה מאוד יעיל.”

לעומת זאת אין לה שום דבר נגד מעדנים למיניהם ומשקאות משובחים (מפעם לפעם היא שותה אפריטיף, רק כדי להבהיר זאת). המקרר שלה מלא בבירות; אני לא יודע אם זה משום שהיא שותה יותר מדַי או מעט מדַי.

מאז שסבתא שלה איבדה את הזיכרון, פרוֹטיס עומדת מדֵי בוקר מול המראה, אורבת לקמטים ולשערה הלבנה.

אתמול היא אמרה לי:

“אני שונאת אנשים שקולים. הם מכניסים אותי לחרדות.”

“למה?”

“כי אני מקנאה.”

יותר מכול היא חוששת להזדקן מבלי לחיות מספיק.

אחת בצהריים, למטה

תא 2:

פרוֹטיס מקבלת את מדמואזל אל־חלד, בת ארבע־עשרה, שמתלוננת על כאבי תופת.

היא לא באה לבד: מלווים אותה אימא, אבא, חמישה אחים ושתי אחיות, דוד ושתי דודות. למרבה המזל, רק הנערה חולה. פרוֹטיס מוציאה את החבורה מהחדר ובודקת את המטופלת.

בהנחה שתסמיני המטופלת הם: כאב בטן, בחילות ורגישות בחזה… על מה אתם חושבים?

אתן לכם רמז: זה מרגיש כמו דלקת מעיים ארוכה, נמשך תשעה חודשים ועושה “ווי־ווי” כשזה יוצא…

כעבור שלושים דקות מאשרות בדיקות המעבדה את האבחון. פרוֹטיס נחרדת: איך תספר לנערה על ההיריון הזה בשקט כשמשפחתה המשופעת ממתינה בחדר הסמוך? זה יחולל מהומה רבתי!

פרוֹטיס מנמיכה את הקול ולוחשת לילדה את הבשורה בדיסקרטיות המרבית.

הנערה נופלת על צווארה: “הו! חיכינו לזה כל־כך הרבה זמן!”

היא קוראת לשבט שלה, שמקיף את פרוֹטיס במעגל. כולם מודים לה (על מה?), מחבקים אותה ומנגנים את שמה בפיהם בקצב הבלוז. אם זו תהיה בת, הם מבטיחים שיקראו לה על שמה. הם רצים לקנות עוגות במאפייה הסמוכה… סחרור של חיים, נחשול של שמחה סביב האם לעתיד.

מסתבר שאלה חדשות טובות.

פרוֹטיס: “גם אני הרשיתי לעצמי להיסחף בשמחה הכללית; מעולם לא הייתי מאושרת כל־כך בהריונה של ילדה בת ארבע־עשרה.”

אני, תא 4:

ברתה ניגְרֶדוֹ,[9] בת תשעים ושתיים, שׂער שיבה, שיניים תותבות וקמטים כל־כך רבים שאפשר להירדם כשמנסים לספור אותם.

גם היא סובלת מכאבי תופת, ונמצאה כורעת למרגלות מיטתה, עירומה, מחפשת תותים ורימונים מתחת לכרית שלה.

ברתה לא רק מבולבלת, אלא גם אחוזת חרדה. אני מושיט לה יד, והיא ממהרת להתחבא. איך אגרום לה להרגיש נוח?

לא פעם אני אומר לעצמי שהשקר לא קיים. השקרים קיימים בדיוק כמו שהנשק להשמדה המונית בעיראק היה קיים.

לעומת זאת יש אמִתות שהולמות מצבים מורכבים.

אני מסביר לברתה באמצעות א’ ו־ב’ למה עלַי לבצע בדיקה רקטלית. לא משכנע.

דחף פתאומי: אני עומד לשקר.

קראתי את התיק שלה, אני מכיר את צאצאיה לפני ולפנים.

“לא הצגתי את עצמי. קוראים לי סמואל.”

בהבלח של צלילות היא פוקחת זוג עיניים גדולות:

“כמו הנכד שלי!”

נחשו על מה אנחנו מדברים, ברתה ואני? על הנכד שלה!

סבתות הן בלתי נדלות בשלושה נושאים:

מזג האוויר

הנכדים שלהן

אוכל (אתה בא לאכול? קניתי שני קילו רוסטביף ושלושה קילו תפוחי אדמה, זה יספיק? — אבל סבתא, זה רק אני! — לא נורא, תיקח מה שיישאר, שיהיה לך לארוחת ארבע).

“את יודעת, גם לסבתא שלי קוראים ברתה, כמוך.”

“באמת?”

לא, אבל למי אכפת… אני מגלגל אותה על צִדה, עוטה כפפה ומורח מעט וזלין על האצבע (נראה שהאצבע המורה שלי הייתה יצור מרושע להחריד בגלגול הקודם אם נידונה לביש מזל כזה…).

“סמואל! איזה יופי של שם! היא בטח גאה בך.”

אנחנו מפטפטים על הא ועל דא, מדברים, כמובן, על מזג האוויר ועל המתכון המיוחד שלה לצ’יפס בשביל הנכדים שלה.

האמת שמתגלה בשעת צהריים זו כפולה:

ברתה נרגעה;

בדקתי אותה מבלי שתנצור מהבדיקה זיכרון אחר מלבד הפגישה עם איש צעיר שהזכיר לה במעורפל את נכדהּ.

האצבע שלי מגלה מהר מאוד למה לברתה בת התשעים ושתיים יש בלגן כזה בראש. צילום רנטגן של הבטן מאשר זאת.

מידע רפואי חיוני. נא לקרוא פעם ועוד פעם ולחקוק על לוח לבכם: לא להתרוקן במשך אחד־עשר יום מזיק לבריאות. זה כמו פתח ביוב שנפקק: אי־התפנות = מסמוס, זליגה, חדירה של הזיהומים מבעד לקרום הדק של המעי הגס. וזה עולה לכם, פשוטו כמשמעו, לראש.

ברתה סובלת מכאב בטן ומבלבול משום שיש לה עצירות; אלא שהעצירות של ברתה מקבילה לטיגון תמידי.

סוף החורף, אבל בחדר המיון נמדדות 69 מעלות צלסיוס. זה קרוב לוודאי האגף החם ביותר בבית החולים. צריך להגיד שהתרמוסטט שבור; הוא הושבת בעקבות בעיטה של ילד שסירב להיבדק. היום הילד כבר בן שבע־עשרה ובחדר המיון נמדדות 69 מעלות כבר עשר שנים.

פרוֹטיס ואני אמורים להתאמן במשך כל אחר הצהריים על ההליך הטיפולי הבא: “חוקן/עיסוי של הבטן/פינוי הצואה באמצעות האצבע”.

ברתה שוכבת על הגב, מסטולית לחלוטין. טיסה נעימה, ברתה.

חוקן/עיסוי של הבטן/פינוי הצואה באמצעות האצבע.

פעם היא, פעם אני.

אנחנו מוציאים 2.5 קילו צואה.

כמשקל תינוק קטן.

הזקנה חוזרת לאִטה לצלילותה ככל שהסטודנטים לרפואה מרוקנים את מעיה. לפני שפגשתי את ברתה נטיתי לחשוב שהאדם אינו גדול, טוב, יפה וצודק. שהאדם קורא לעצמו פַּסל או סופר משום שהוא יודע לפסל את דוד או לכתוב את El Desdichado.י[10] האדם מהדס כמו תרנגול, סוגד לעצמו כמו לאליל, בעוד שאינו אלא צינור שמתמלא מלמעלה ומתרוקן מלמטה.

“חוקן/עיסוי של הבטן/פינוי הצואה באמצעות האצבע”.

פעם פרוֹטיס, פעם אני.

ברתה בת תשעים ושתיים, חברתי להתמחות ואני בני עשרים ושבע.

אנחנו מטפלים בישישה שלנו בעדינות ובקפדנות. לא צואה אנחנו מוציאים מהבטן שלה, אלא שושלות של ענווה שמחדירות למוחנו:

“אל תשכחו שאינכם אלא צינורות.”

עם כל זאת… משהו מתברר לי: בכל שנות לימודינו לא היה דבר יפה יותר ממה שחברתי להתמחות ואני עושים אחר צהריים זה.

אתם אומרים לעצמכם: על מה הוא מדבר? מה כל־כך יפה בריקון מעיה של סבתא בת תשעים ושתיים?

ובכן, לעולם לא תראו שני צינורות צעירים מטפלים בצינור מקשיש כפי שטיפלנו בברתה היום.

חייב להיות משהו גדול, יפה וטוב בין שלושת הצינורות האלה, שעוזרים זה לזה בחדר מיון מלוהט של בית חולים קטנטן ונידח אי־שם בכדור הארץ, העזוב גם הוא אי־שם בתוך מרחבי הריק העצומים.

קצת לפני חמש בערב, בראש שלי

מה פירוש הדבר להיות מתמחה בבית חולים? פירושו לנפץ שנים של טאבו מסוגים שונים: צואה, שתן, מיניות, לזנוח איסורי יסוד. אף אחד לא מכין אותנו לזה, אף אחד לא מזהיר אותנו שבשורש הקשר שלנו אל אחינו בעולם הזה עומד יחס שעיקרו לגעת בגוף, להביט בו במערומיו, כמות שהוא, בזִקנה ובחולי.

המתמחים הם אנשים צעירים. גברים ונשים. הוא או היא הולכים לבית החולים.

שם, הוא או היא רואים.

הגבר רואה איברי מין של נשים. האישה רואה איברי מין של גברים.

ואתם יודעים מה?

אנחנו מכניסים לתוכם צינורות ואצבעות.

בעוד ברתה תחת ידי, אני נזכר בשיחה שהייתה לי אמש עם צ’יף פוקהונטס. כשהייתה סטודנטית, היא עשתה בדיקה רקטלית למטופלת בת שמונים וארבע.

נקרא לה גלוריה, מפני שנוֹבָה כבר תפוס על ידי סבתא אחרת שמכינה יוגורטים.

גלוריה, אם כן… שערות לבנות ארוכות, מרשימה מאוד, מהודרת.

ונבוכה…

כל־כך נבוכה, עד שבזמן הבדיקה היא מתייפחת מרוב השפלה מעצם המחשבה על כך שאישה זרה בגיל של נכדתה מכניסה אצבע לתוך פי הטבעת שלה.

הסיפור הזה הציק לי. קשישה שבוכה מבושה…

מעתה והלאה, הודות לברתה, אדע להשרות ביטחון על המטופלים שלי, גם כשאני נוגע במקומות הכי אינטימיים שלהם…

מספיק להסביר לנבוכים שביניהם, תוך מגע עיניים, כמה אמִתות בסיסיות:

זה לא שאנחנו מתרגשים מכך שעלינו לתקוף חלק זה באנטומיה שלכם. זה צו השעה: אנחנו עושים זאת מפני שאנחנו מחפשים דימום, סדק, גידול, דלקת בערמונית, וכיוצא באלה. לכל דבר בחיים יש סיבה, והטענה הזאת נכונה במיוחד לגבי בדיקה רקטלית.

זהירות! תגלית כבירה: גם לרופא שעושה לכם בדיקה רקטלית יש פי טבעת! וגם הוא עושה את צרכיו מדי יום. ברור שלא ידעתם את זה! הלוא אף פעם איננו רואים את דוקטור הָאוּס הולך לעשות קקי או את דוקטור מרדית גריי צועקת לדוקטור האהוב שלה: “חכה לי כאן רגע, מותק, אני הולכת להוריד חבילה.”

פי הטבעת לא מלוכלך. בעצם כן, סליחה, הוא מלוכלך. הוא מלא חיידקים. אבל הוא אנושי. והאנושי הוא גדול ויפה, האנושי הוא זה שמצייר את הקפלה הסיסטינית, מדביק חיוך לשפתיה של מונה ליזה או בונה את הטאג’ מהאל מתוך אהבה. האנושי הוא זה שמחבר את הרפובליקה ואת הסימפוניה התשיעית, או זה שמגלה את הפניצילין ואת החיסון נגד כלבת.

אני רוצה להאמין שאם צ’יף פוקהונטס הצעירה הייתה אומרת זאת בשעתו לגלוריה, היא לא הייתה פורצת בבכי בזמן הבדיקה. אולי אפילו הייתה מנפחת את חזהּ בגאווה על כך שהיא בת אנוש נהדרת וקוראת בהתלהבות:

“קדימה, אימא’לה, אני גלוריה המהוללת, אני לא מתביישת: פי הטבעת שלי צייר את המונה ליזה!”

חמש בערב, למטה, תא 5

אני שומע את האחות קוראת לי. שמה בריז’יט, שפירושו “כוח” בקלטית. הם חשובים, השמות, המילים. השם שלה מתאים לה כמו כפפה ליד.

היא מציגה בפנַי אישה צעירה עם פנים מאירות.

“זאת גברת מאוּחרמִדַי. היא מתלוננת על כאב בשדיים.”

אני צעיר, אני נלהב, אני גם קצת טיפש:

“עשית בדיקת שד עצמית?”

“לא.”

“למה?”

“כי אני פוחדת למצוא משהו.”

מה יש להוסיף? גברת מאוּחרמִדַי לא מחפשת, ולכן גם לא תמצא. ובכל זאת, כשאנחנו מניחים את צילום החזה על לוח האור, מאוחר מדַי בשביל גברת מאוּחרמִדַי. יש גנגליונים בכל מקום, וזו לא דלקת גרון…

זה הטריד אותי… מאוד! אמרתי לעצמי: אם הודות לברתה הזקנה התגברת על בדיקה רקטלית, הרי מישוש שדיים זה קלי קלות!

בסופו של דבר, המצב התגלה כסבוך יותר מהצפוי.

נתקדם בשלבים:

“איך עושים בדיקת שד עצמית?”

האצבעות על עצם החזה, רביע אחר רביע, מתקדמים לאט־לאט על בלוטת החלב עם כיוון השעון. קודם בשד הימני, ואחר־כך בשמאלי.

“איך אדע אם משהו לא תקין?”

אם בלוטת החלב קשה, עגולה, ובעיקר, ובעיקר, ובעיקר — אם הגינקולוג שהזדרזת לראות אומר לך. הוא למד.

“בשביל מה למשש את השדיים?”

מפני שאישה עירומה במקלחת שמסתבנת וממששת לעצמה את החזה זה טוב. זה מצוין. זה יפה. זה מרשם רפואי נגד הדכדוך הכללי. וזה סקסי.

מפני שכל עוד נשים לא מתעוררות בוקר אחד עם סְפּוׂט־אִיט על הפטמה שעליו כתוב סרטן בטוש אדום, בדיקת שד עצמית היא עדיין האמצעי הכי קל/חסכוני/מהיר/יעיל לאישה לחסוך מעצמה רכיבה על סוס הפוני הצבעוני בטרם עת.

מפני שאלפי גברים יָהרגו כדי להיות במקומך.

נחזור אל המשפט של המטופלת שלי: “אני פוחדת למצוא משהו”.

גם ילדים מתחבאים מתחת לשמיכה בגלל מפלצות. אבל אם המפלצת כבר בחדר, לא יעזור להמשיך להתחבא מתחת לשמיכה. אתן יודעות מה, בנות? תשליכו מעליכן את השמיכה, תעמדו על המיטה ותבעטו למפלצת ישר בביצים! כל בדיקת שד עצמית היא בעיטה במקום הנכון.

המטופלת, גברת מאוּחרמִדַי, מתעקשת: היא רוצה לדעת מה לא בסדר בצילום הרנטגן.

“את סובלת מקשריות לימפה מוגדלות במיצר החזה ומקשריות ריאתיות דו־צדדיות, סוג של גנגליונים. צריך לבדוק אותן ולהבין במה מדובר.”

“זה רציני?”

“יכול להיות…”

מבטה של הגברת, כמו אשנב שנפתח אל הקבר, לא משאיר מקום לספק. היא הבינה. עיניה? עיניו של בן אנוש העומד פנים אל פנים מול הסופיות שלו. היא תמוּת.

מששי את שדייך. זה בלתי נסבל שנשים מתות בגיל ארבעים וחמש.

אתן לכם דוגמה נוספת: המטופלת מחדר 7, בקומה החמישית. כן, שוב היא. הייתי שם ביום שהודיעו לה. לפני שקיבלה גוון אפור, עיניים שקועות וגוף כחוש, האישה הזאת הייתה משהו מיוחד! כולה ליפסטיק וגִנדור. אנחנו יושבים במשרד של הרופא המומחה. הוא יורה את שם המחלה. היא מחייכת ומהדקת שיניים, מהדקת את התיק שלה, מהדקת כל מה שהיא מסוגלת להדק ושעדיין לא נשמט ממנה.

מדברים אִתה על תרופות, טיפולים, וכדומה. היא מסכימה בלי למצמץ, אלגנטית ויפה:

“אני אלחם, כבר עברתי דברים קשים יותר בחיים.”

היא משכנעת. אפילו אני מאמין לה.

“הבן שלי, תומא, הוא סטודנט לרפואה,” היא אומרת. “בשנה הרביעית שלו. הראשון בכיתה.”

זה לא יציל אותה, אבל אם זה עוזר לה לחשוב כך…

כשהרופא מסיים למנות את החגיגות הצפויות — והיא עדיין מחייכת — הוא מושיט לה את המרשם, המרשם בה’ הידיעה.

“מה זה?”

הצ’יף עונה בארשת מלאה ביטחון:

“מרשם בשביל פיאה. את תראי, הן ינשרו מהר מאוד.”

פיאה. המילה נורתה לחלל האוויר.

היא מְרַפָּה את אחיזתה בתיק ובשיניה, המסכה שלה נסדקת והיא בוכה בפעם הראשונה. היא עדיין צעירה, ובכל זאת היא בוכה בצנעה, כמו שבוכים אנשים מבוגרים, בחתיכות קטנות.

אני מרים את המבט. השיער שלה נהדר. אף לא חוט לבן אחד ברעמה האדמונית המפוארת שלה. היא אסופה לפקעת מהודקת, אותה פקעת שהיא עושה כבר שנים.

עכשיו, כשהאישה־ציפור־אש לובשת את שמלת בית החולים, זה נראה כמו מפרש גדול המתנופף על תורן עשוי עצם. מה הבעיה שלי עם אניות? הן נבנו בשביל הים.

שש בערב, למטה, תא 3

אני מציג את עצמי בפני הנזירה לעתיד, מריה ויטריוֹל[11] הצעירה. היא לא מדברת, אלא לוחשת. מרגישים את הביטחון שלה שאלוהים נמצא בכל מקום, שהוא מקשיב לכול. ניכר בה שהיא קצת חוששת ממה שהוא עלול לשמוע. כן, אלוהים נמצא אפילו בתא מספר 3 בבית חולים קטן.

חיתוך הדיבור שלה אִטי, לשונה כבדה… מתחשק לי לישון.

“התפללתי… ואז… הרגשתי… מין… נוכחות… ופתאום… בום!”

מעולם לא שמעתי מישהו אומר בום בהססנות כזאת. היא אומרת בום כמו כומר מוודה שפולט בבושת פנים: “שיזדיינו אבותַי”.

אני:

“כן, בום, ואז?”

“הרגשתי עצירות פתאומית.”

“סליחה?”

“היה לי רטט בחזה והמעי שלי נסתם. בום…”

“עצירות חדה?”

“כן, בדיוק, עצירות חדה. בום! כאילו אלוהים נגלה לפנַי.”

“בדמות פעולת מעיים?”

“כן. ועקצוצים בכל גופי.”

וכאשר יגורתי, היא מוסיפה בלחש:

“אלוהים נמצא בכל מקום.”

בלילה הזה, תחת שילך לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני, העדיף האדון להתעמר במעי הגס של פרח־נזירות צעירה. נסתרות דרכי האל.

אני תמיד חסר אונים מול הִתגַלוּיות אלוהיות: לא ארגיש נוח לסתור את רצון האל על־ידי הצלת הגברת הצעירה מעונש כה מטיל מורא כמו עצירות חדה. הרי לא ייתכן שמתמחה קטן ישחית מעשה ידי אלוהים. כיוון שאני פחדן גדול, אני קורא לאחות מהאגף הפסיכיאטרי. אם תתעורר בעיה, היא תיישב אותה ישירות מול אלוהים. יש במחלקה שלה שתי נשים שטוענות כי הן ישו מנצרת.

אני פותח את הדלת של תא 3, יוצא מתא 3, סוגר מאחורי את דלת תא 3, אוחז בידית של תא 6, דוחף, נכנס, סוגר אחרי את הדלת של תא 6. חדרי המיון מתנהלים לפעמים כמו מופע בידור היתולי. חסרים רק הארון והמאהב שמתחבא בתוכו. יש ימים שבהם האופרטה מפנה את מקומה לטרגדיה עתיקה. בית החולים הוא במת תיאטרון: אנחנו שרים בו את מי שאנחנו, את מה שמגדיר אותנו או מטלטל אותנו. ובמקרה הרע, המקום הזה הוא תנור אלכימי שבתוכו מזדקקת לאִטה האנושות החולה.

אני מתהלך בו, אני שר את מה שאני רואה: כור מצרף שבו אנשים סובלים, צוחקים, משתנים. אנשים אחרים רוכנים מעל כל זה, נאבקים כמיטב יכולתם.

יש בו אהבה, כעס, צחוק, פחד, תקווה. בתווך נמצאים בני אדם. עם סיפורים שאפשר לספר: החיים.

הו מוזה, שירי את סיפורם של בני האדם, של האיש השוכב ושל זה העומד! שירי את סיפורה של גברת אורכידאה: בת שישים ושבע, תא 6, הגיעה לחדר המיון עקב דלקת שטחית במקום רגיש…

“מתי קיימת לאחרונה יחסי מין?”

היא צוחקת, ואני מסמיק. משהו חומק ממני, אבל מה?

“כל יום כבר קרוב לארבעים שנה.”

למראה התימהון שנשפך על פנַי, היא עוזרת לי מעט:

“הלקוח האחרון שלי הלך לא מזמן, בשתיים בצהריים.”

בדומה לזאטוט זב חוטם, אני פולט את המשפט האווילי הבא:

“את קצת פרוצה?”

כאילו אפשר לומר “קצת” קַצָב או “קצת” חשמלאי.

“אה, לא, לא קצת, לגמרי זונה!”

המסתורין הנשי: היא נפלאה כשהיא אומרת זאת, אין בה ולו קורטוב של גסות. פאני ארדן עם קנה עישון ושפתון לא יכלה להיות אלגנטית יותר. היא מבטאת את המילה “זונה” כאילו שרה את אווה מריה או דקלמה את “מחר עם שחר”[12] באיטלקית.

אני מסמיק, והיא חוגגת:

“זה בגלל הגיל, אף אחד לא מנחש. אבל כמו שאומרת חברתי קלאודיה, שמבוגרת ממני: אם זונה הוא המקצוע העתיק ביותר בעולם, למה קשה לדמיין זונה זקנה?”

מתחשק לי לחבק אותה ברגע זה, אבל בגלל העולם שבו אנחנו חיים, זה ייראה מוזר ואף מפוקפק. אני נותן לה את המרשם ומרעיף עליה עצות לגבי זיהומים שעוברים ביחסי מין.

אני, בן עשרים ושבע, נואם על מחלות מין באוזני אישה בת שישים ושבע שהידע שלה בנושא נרחב יותר מהידע המצטבר בכנס של רופאי מין שלקחו ממריצים. לאחר מכן היא מתרחקת כמו מלכה. או כמו פאני ארדן, עם קנה עישון ביד ואודם בוהק על השפתיים.

כן, באמת, כמעט כמוה.

קצת לפני שבע בערב, תא 2

מר הולמס מגיע לחדר המיון בגלל שכואב לו במרפק כשהוא עושה את זה.

זה: אני מטלטל את יד ימין שלי בכוח לכל הכיוונים.

“כשאתה לא עושה את זה, לא כואב לך?”

“לא.”

“אז למה אתה עושה את זה?”

“כשאני מזיז את היד אני מעורר את הכאב. אני יודע את זה, ולכן מתפתה לנסות.”

היגיון מוחץ: הוא מזיז את היד שלו כפי שאנשים מתגרים בכיב בקצה הלשון.

“למה לא פנית לרופא שלך?”

“אני לא רוצה להטריד אותו אם זה לא משהו רציני.”

בטח, שרלוק, למה לא. ואלי אין לך שום בעיה לבוא ולטלטל את היד שלך מתחת לאף שלי ולבזבז את תוחלת החיים שלי.

עוד היגיון מוחץ.

אני מישיר מבט נואש לתוך עיניו:

“אני יכול לומר לך בוודאות: אין לך כלום!”

אנחת רווחה.

“אתה רואה! עשיתי בחָכמה שלא הלכתי לרופא שלי, סתם הייתי מפריע לו.”

כמה הייתי רוצה להיות הג’יימס מוריארטי[13] של מר הולמס!

תמונה: מפלי מים.

מילה: אלימות.

יכולתי לומר לו אלפי דברים, אבל אני עייף. אני מסתפק ב”להתראות, אדוני”.

שבע בערב, למטה, תא 4

במקצוע הזה, אתה עולה ויורד במעלית רגשית 40,000 פעמים ביום. זה מתיש. כשאני נכנס לתא 4 בתשוקה אדירה לרציחות פראיות ולפולחן קָרבנות, אני נתקל בזוג חמוד, שניים שאי־אפשר להפריד ביניהם. סבא ראמה וסבתא סיטה.

הוא נפל כשנעל את נעלֵי הבית שלו. בריז’יט מובילה אותם אלַי ואומרת להם:

“זה הרופא המתמחה. הוא יטפל בכם, אבל בתמורה, תצטרכו לספר לו את הסיפור שלכם. הוא יפה והוא אוהב סיפורים יפים.”

סבתא:

“ובכן, הוא נעל את נעלֵי הבית שלו, אבל הן היו גדולות מדַי, אז הוא החליק!”

“לא!” מצטעקת בריז’יט. “לא הסיפור הזה. האחר, העתיק, סיפור הפגישה שלכם!”

“אה! נפגשנו לראשונה בחג המולד. הייתי בת עשרים ושלוש. התראינו שוב ערב השנה החדשה. הוא הציע לי נישואים, אמרתי כן. לא שתינו, אבל רקדנו המון… זה קרה לפני שישים וארבע שנים.”

היא מלטפת אותו בעיניה כאילו היה בן עשרים, נכון להזמין אותה לרקוד שוב.

אני אומר בצחוק:

“מתחרטת?”

חיוך.

“מאוחר מדַי בשביל זה…”

ואז:

“אנשים ריכלו כשנישאנו. אמרו שהוא מתחתן אתי בגלל שהכניס אותי להיריון. זאת הייתה שטות. עובדה, ילדתי רק שנתיים אחרי כן. אני מבטיחה לך!”

כאילו אני, ממרום עשרים ושבע שנותַי וחיי הפרועים, עומד לנזוף בה על משהו.

בזמן שאני בודק אותו, סבא רגוע. הוא מביט נִכחו ושותק.

“הוא העניק לי בן יפה תואר. באמת בחור יפה. הוא מת כשהיה בן ארבעים ושלוש… ככה זה בחיים… הוא ישן ופוף! נגמר. משהו התפוצץ לו בראש. לאושרי הגדול יש לי נכדה…”

היא מדברת ארוכות, הוא שותק ארוכות, אני מקשיב ארוכות.

“אני שמחה כי בשבוע הבא יש לנו פגישה עם הנוירולוגית. היא תעזור לו.”

היא מצביעה עליו ולוחשת:

“יש לו אלצהיימר… הנוירולוגית תעיר אותו למעני, את הרקדן הזקן שלי, נכון?”

היא מנשקת אותו, ואני תופר את הפצע בראשו בסיכות.

אני קורא בתיק:

“ראשיתו של שיטיון”.

זה כתוב שחור על גבי לבן.

אין שום טיפול ממשי נגד כבוד האלצהיימר.

“הנוירולוגית תעיר אותו למעני, נכון?”

אני מתבונן בנעלֵי הרקדן האיטלקי שלי.

אני חושב בשקט.

לא, גברתי.

הוא ימשיך לשתוק, ואת תמשיכי לדבר ולקוות שבעלך האבירי יתעורר.

ארוכות.

היא שואלת לדעתי.

אני לא עונה.

אבל אני מתפלל לאל הקטן של הנאהבים הזקנים: יום אחד, סבתא, הוא יתעורר וייקח אותך לרקוד.

הוא יעשה זאת.

ארוכות.

קצת לפני שמונה בערב, במעלית

האישה־ציפור־אש ואני? הפגישה השנייה שלנו התקיימה בתחילת הטיפול שלה.

אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול. במסדרון היא נושאת אלַי את עיניה, ואני משפיל את עינַי. הארה קטנה: אין צירופי מקרים. יש בה משהו שאני מחפש, הפנים שלי מזכירות לה מישהו. האם חיינו היו קלים יותר אילו העקבות הלבנות שבהן אנחנו צריכים להניח את כפות רגלינו היו מתגלות כבר בלידתנו? אילו היו נפרשות לפנינו על פני כדור הארץ כבר מבית היולדות ומתוות על המעטה החיצוני שלו את כל מסלולינו הלוך ושוב, את כל הדרכים המזומנות לנו בעתיד עד הנקודה הגורלית שבה חיינו מגיעים אל סופם? אני לא יודע אם החיים שלנו היו אז קלים יותר, אבל העקבות הלבנות של צעדיה הקטנים של האישה־ציפור־אש ושלי חגות אלה סביב אלה החל מהרגע שבו הרופא פותח את דלת משרדו ומזמין אותה להיכנס.

מה שהתחיל בסחרחורת קלה הפך לדיבור. לשפע של דיבור. לי היו סיפורים לספר, והיא רצתה לשמוע הכול.

שמונה בערב, למעלה, חדר 7

“…והיא ניפחה את חזהּ בגאווה ואמרה לי: קדימה, אבא’לה, פי הטבעת שלי צייר את המונה ליזה!”

האישה־ציפור־אש מתפוצצת מצחוק. אני לא מבזבז רגע וממשיך בסיפור מצחיק נוסף. אני לא נותן ללחייה שום מנוחה. כשהיא צוחקת, נדמה לי שאני רואה בונוסים של חיים מעל ראשה. הם מציירים מעין כדים קטנים בצורת לבבות אדומים שמתמלאים דם.

היא מזדקפת ומבקשת ממני להטות אוזן לבדיחה שלה:

“איש אחד מתייצב לפני אלוהים ושואל אותו: אלוהים, מהו נצח בשבילך? — חחח… בשבילי נצח זה בקושי דקה. — אלוהים, מהם מיליארד יורו בשבילך? — חחח… בשבילי מיליארד יורו זה בקושי יורו אחד. — תגיד, אלוהים, יש לך במקרה יורו אחד? — חכה דקה.”

אני שואל ומקווה בכל מאודי שלא תפנה אלי בחזרה את השאלה:

“את מאמינה באלוהים?”

“לא, הוא לא קיים, אחרת תומא היה אִתי.”

האישה־ציפור־אש צודקת: מנקודת מבטהּ של אם, הטיעון הזה אינו ניתן להפרכה.

“ספר לי קצת על בלאנש!”

“המתמחה מקומה חמישית? זו שמטפלת בך?”

“כן. היא באה והולכת, מפקחת על המינונים. היא יודעת עלַי הכול אבל אני לא יודעת עליה כלום.”

אני אומר את הדבר הראשון שעולה לי בראש:

“מה שאני אוהב אצל בלאנש, הוא הסתירות שבה. היא מעידה על עצמה שהיא רכה, אבל סטרה למישהו שאמר לה: לפי איך שאת זזה, את בטוח נותנת עבודה במיטה.

“הוא חטף סטירה מצלצלת. בחורה אלגנטית, אבל סוּפּר־קפדנית. מסוג הנשים הבעלבתיות שבהשוואה להן דיטה פון טיז[14] יכולה ללכת להתלבש.”

“כמה זמן אתה כבר מאוהב בה?”

אני כמעט נחנק.

“על מה את מדברת! בלאנש ואני? בחיים לא!”

היא מחייכת, בטוחה בעצמה.

“כשהייתי צעירה, רציתי לשכב עם מיליוני בחורים שונים. אחר־כך פגשתי את אבא של תומא, ורציתי לשכב רק אִתו, אבל לעשות את זה מיליוני פעמים. יש אנשים שגורמים לך להבין מייד שיש עוד משהו חוץ מהחלפת נוזלי גוף.”

“ביני לבין בלאנש זה קרה כמה פעמים. זה לא יתחיל מחדש. אנחנו שונים מדַי, היא… בלאנש… זה… ככה זה.”

“אני לא אדע יותר מזה?”

אני מושך בכתפי ונד בשלילה. בלאנש היא האביר הלבן מהקומה החמישית, זו שלדבריה “אף פעם לא קורה לה כלום”. רופאה מתמחה בהוספיס… הרי מישהו צריך לעשות את זה. היא מטפלת באנשים גוססים (כמעט כתבתי חולי סרטן, אבל נמלכתי בדעתי: יש אלפי דרכים לגסוס. לפחות כמספר הדרכים לחיות טוב וליהנות מהחיים). האהוב הראשון שלה נטש אותה למרגלות המזבח. מזאת הסיקה שלאהבה יש טעם מר וריח של נר קודש קר. עינה השמאלית משדרת יהירות, והימנית — בוז.

במציאות היא אוהבת אנשים ובוכה למראה חתול דרוס בכביש. אבל זה הסוד שלה, וזה לא עניינו של איש. כשאני שואל אותה למה היא עוסקת ברפואה, היא עונה שאביה רצה שתלמד מִנהל עסקים, אבל היא גילתה לסבתהּ הגוססת שהיא משתוקקת לרפא, להיות רופאה.

הסבתא אהבה מאוד את בלאנש, אבל בכל זאת מתה. זה קורה לפעמים.

בצוואה שהשאירה הזקנה נחקק גורלה: “בלאנש תלמד רפואה ולא שום דבר אחר. וכשהיא תהיה רופאה, אני אתגאה בה מלמעלה.”

מאז, אבא שלה לעולם לא הזכיר עוד את בית הספר למִנהל עסקים. כשהיא תישא את שבועת היפוקרטס, היא תחשוב על סבתהּ בכל הכוח.

המטופלת תולשת אותי משרעפַי.

“ומה לגבי יתר המתמחים?”

“יש ארבעה: פרוֹטיס, אָמֶלִי, פּוּסָן[15] ואָנַבֶּל. פרוֹטיס אִתי בחדר המיון. אָנַבֶּל ביחידה הגסטרו־אנטרולוגית, אבל השבוע היא עושה משמרות לילה בחדר מיון. אָמֶלִי עובדת במרפאת חוץ. היא מתמחה ברפואה כללית בתוך בית החולים. קראנו לה המושלמת מפני שהיא אף פעם לא טועה. היא תגיע לרמה של צ’יף פוקהונטס. פּוּסָן מתמחה בכירורגית. אספר לך עליהם מחר. כבר מאוחר.”

“אני חושבת שהגיע הזמן שתפנה אלַי בלשון קִרבה.[16] היית כאן ביום שהודיעו לי על המחלה. זה מקנה לך אי אלו זכויות יתר.”

“כמו פנייה בלשון קִרבה?”

“אדם אחד אומר לאדם אחר שהסוף שלו קרוב; אין דבר יותר אינטימי מזה. אתה היית כאן, ראית את העיניים שלי. בכיתי. ראית אותי עירומה בתוך האנושיות שלי. לכן תפנה אלַי בלשון קִרבה.”

“כן, גברתי.”

היא צוחקת.

“איך אתה פונה להורים שלך?”

“בלשון קִרבה.”

“אבל אתה מכבד אותם?”

“כן.”

“אז ככה תפנה גם אלַי, אבל תכבד אותי.”

“כן, גברתי.”

קצת לפני תשע בערב, למעלה

מאוחר. פביאן אוספת את המגש של המטופלת. היא לא נגעה בכלום. בקושי שתתה קצת מים.

“יש שאלה שמציקה לי כבר שנים,” אומרת המטופלת. “למה אנשים מחכים כל־כך הרבה זמן בחדר המיון? יש איזה סוד? מין משולש ברמודה מסתורי שנולד בחדרי ההמתנה ומותח את הדקות לשעות?”

היא צוחקת. אני חושב על המטופל שהגיע אלַי הערב עם “המרפק שכואב כשאני מטלטל את יד ימין שלי בכוח לכל הכיוונים”. פניות כאלה יש לי מלוא כיסֵי החלוק שלי.

מר אָרְגָן[17] בן עשרים ושמונה. בשלוש לפנות בוקר החליט להתייצב בחדר המיון. זה תקף אותו כמו צורך להשתין:

“כבר שלושה חודשים העור שלי חיוור. בשבוע האחרון הוא האפיר לגמרי. אז אמרתי לעצמי, ז’וז’ו, תעשה משהו בנידון! תעשה לי סריקה עם MRI כדי לשלול סרטן, גרורות או משהו יותר חמור מזה.”

(לידיעתכם: אין דבר חמור יותר מגרורות, ואף אחד לא עושה “סריקה עם MRI” בשלוש לפנות בוקר…)

אני, בהומור:

“סרטן? איזה סרטן? של צבע העור?”

מר אָרְגָן אכול חרדה כשהוא פולט את המשפט האלמותי שיפגע בכל בני השלושים ומשהו (לכם אני מייעץ לדלג על השורות הבאות):

“תסתכל עלי! משהו לא בסדר אצלי! אני בן עשרים ושמונה, אבל נותנים לי שלושים ואחת!”

אני בטוח שהוא מתלוצץ, כיוון שבין עשרים ושמונה לשלושים ואחת אי־אפשר להשחיל מחט, לכן אני מעלה את ההימור:

“למה רק שלושים ואחת? למה לא שלושים ושתיים?”

בתגובה, מר אָרְגָן נוגע בפניו בבהלה:

“מה?! אני נראה בן שלושים ושתיים?!?!?”

המטופלת גועה בצחוק.

“רוצה לדעת למה את מחכה כל־כך הרבה זמן בחדר המיון? כיוון שמסדרונות ההמתנה מלאים במר אָרְגָן למיניהם. אבל לספר לך עוד סוד של רופאים בחדר המיון? אנחנו כאן גם כדי להרגיע את האָרְגָנים.”

תשע בערב, למעלה, רגע לפני עזיבה

“גבירתי, את מקשיבה לי?”

“לא אם תמשיך לדבר אלַי בלשון נימוס.”

אני מתעוות, קשה לי. האישה־ציפור־אש נדה בראשה בסלחנות.

“זה עוד יבוא!”

“לפני כמה ימים הגיעה לחדר המיון אישה אחת, הנרייטה, בת תשעים ושלוש. זקנה ומוכת שיטיון, אטומה לכל מה שקורה סביבה ומבלבלת הכול. היא ממתינה במסדרון של חדר המיון. באחת המחלקות עומד להתפנות מקום. את יודעת, בית החולים הוא משחק אחד מתמשך של כיסאות מוזיקליים. הנרייטה מאוהבת בי. בכל פעם שאני עובר לידה אני זוכה לזונה רועם. יש לי הכבוד: אל שאר המתמחים שעוברים היא לא מצייצת. אבל אני זוכה שוב ושוב לזונההה! שלי. חתיכת מחווה אצילית! אחרי הפעם העשירית אני מסתובב לעבר הצוות, מאמץ חזות של אייל שנלכד מול פנסיו של ג’יפ בשיאו של חורף קנדי, ויורה: אבל איך היא יודעת מה עשיתי אתמול בלילה? הם פורצים בצחוק. אני מוסיף: לא, ברצינות, היא לא יודעת, אחרת הייתה אומרת משהו גרוע בהרבה. ובאותו רגע, ואני לא משקר, פזמון חדש מפציע מהמסדרון: כלבה מטונפת. אני, לצוות: נו טוב, נראה שהיא ניחשה.”

המטופלת מחייכת. מעט סומק צובע את לחייה החיוורות כסיד בדרך כלל.

“אני מת על הסבתות שמאוהבות בי…”

אני מעמיד את הכיסא שלי בפינה.

“תבטיח לי שתעשה חיים,” היא אומרת פתאום. “תבטיח לי את זה.”

אני מבטיח. לא אומרים “לא” לאישה גוססת.

תשע בערב, בשביל היורד אל מעונות המתמחים

החשיך כבר מזמן. קפוא מקור, אני מהדק לגופי את המעיל: ז’קט עור שקניתי בחנות יד־שנייה ברומא. אריה הוא אפס מאופס בלי הפרווה שלו. הפרווה שלי דומה לפגר של המפלצת מנמאה.[18] אני אריה רגיש לקור באופן יוצא דופן.

אני מסתובב לאחור ומביט בבית החולים. בחלק מהחדרים כבה האור, באחרים נדלק. צורת הבניין אינה רגילה: הוא דומה לעץ אדיר ממדים, מֵילָה עשויה בטון שנראית כמו רובוט דמוי אדם. האדריכל חזה הכול כששרטט את החתך האנכי של תכניתו:

קומה ראשונה: אורתופדיה ושיקום תפקודי. גוף חטוב לתלפיות הניצב על יסודות איתנים.

קומה שנייה: ניתוחי בטן וגסטרו־אנטרולוגיה. גוף הניזון כהלכה, עם בטן ענקית.

קומה שלישית: קרדיולוגיה ומחלות ריאה. הלב פועם, הריאות מתנפחות. הכול מתחמצן.

קומה רביעית: נוירולוגיה וגריאטרייה. המחשבה מבליחה ואחר־כך דועכת. בקומה הרביעית מאושפזים כל הזיכרונות של העיר.

בקצות השלד המופלא הזה יש:

בשורשים התת־קרקעיים, מחלקת יולדות וחדר המיון. כאן שומרים בלי הפוגה על השלהבת, שלהבת המאבק למען החיים.

למעלה, על הענפים הגבוהים ביותר, בקומה החמישית והאחרונה, אונקולוגיה וההוספיס. הלשד לא מגיע לכאן ועלים יבשים מושלכים אל השמים האפלים. הקרב נגמר.

בעינַי יש משמעות למבנה האנכי הזה. ישנו התת־קרקעי, שנלחם ונאבק. וישנו מה שגדל, משוכך ולבסוף שותק, המקום שבו הפנסים כבים.

יש הרעש והגעש. האגרופים הקמוצים. המאבק.

ויש הנטישה הגדולה והשלווה. הידיים פשוטות לרווחה.

וישנו אני.

למטה.

וישנה המטופלת מחדר 7.

למעלה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אז ככה”