החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אבי, רומולוס

מאת:
מאנגלית: תרצה גור-אריה | הוצאה: | 2009 | 163 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

55.00

רכשו ספר זה:

אבי, רומולוס הוא סיפור על תשוקה, בגידה וטירוף הדעת; סיפור על חברות ועל יחס של כבוד לעבודה; על אופי וגורל; על מצוקה ועליונות הרוח. ספר שכוחו במבט הצלול והעז שהוא מישיר אל החיים.

המרחבים האוסטרליים הצחיחים והיפים מהווים תפאורה לסיפורו של ריימונד גייטה על מהגרים יוגוסלבים המגיעים מגרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה אל מדינת ויקטוריה שבאוסטרליה. גייטה מתאר את סיפור התבגרותו בפְרוֹגמוֹר, מעין "תיבת נוח" הממוקמת בחווה כושלת. זהו סיפור על יחסיו של ילד עם אִמו השרויה בעולם של מצוקה נפשית ובגידות, ועם אביו המסור והנוקשה. על התפכחות מאשליות במציאות רוויה בכאב.

אבי, רומולוס, הוא סיפור אלגי על אודות אדם טוב לב, שחייו האציליים והטרגיים נסכו השראה בבנו ובכל מכריו.

ריימונד גייטה מכהן כפרופסור לפילוסופיה בקינג'ס קולג' בלונדון ובאוניברסיטה הקתולית באוסטרליה. אבי, רומולוס קיבל ב-1998 את פרס .Victorian Premier's Literary Award for Non-Fiction

מקט: 4-245-01961
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
זמין בגרסה מודפסת בלבד.

פרק ראשון

הוא עמד מאחורי דלת הכניסה של בית סבו, קלשון לפוּת בשתי ידיו, יודע שהוא קרוב לוודאי יהרוג את דודו אם זה יתפרץ בכוח אל החדר. כדי להימנע מכך הוא קפץ בעד החלון החוצה ברגע שדודו שבר את הדלת, ברח על נפשו, וחזר לשם לחודש אחד בלבד רק כעבור חמש שנים.

זו היתה הפעם האחרונה מִנִי רבות שדודו, שהיה בדרך כלל שיכור, דחף את אבי לעמדת הגנה נואשת. זמן לא רב לפני כן, בעת שניסה להגן על סבו ממכות, איים אבי שהוא יירה בדודו בשני האקדחים שהוא תיקן באותו זמן והסתיר בכיס מעילו. בליל בריחתו הוא שהה אצל אמו, שעמה התגורר מפעם לפעם, ובבוקר יצא לדרך, חוצה את יוגוסלביה בחיפוש אחר עבודה. הוא היה בן שלוש-עשרה.

אבי, רומולוס גֵייטה, נולד בשנת 1922 במארקוביץ', כפר באזור הדובר רומנית ביוגוסלביה, אך הוא תמיד הציג את עצמו כרומני. אביו מת בילדותו. לאחר שאמו לקחה לעצמה גבר אחר הוא התגורר לפעמים אִתה אבל מרבית הזמן עם סבו וסבתו. הוא הכיר רק עוני. כל שנה הוא קיבל זוג נעליים אחד לימי החורף, ובגדים מעטים.

מגיל צעיר הוא עבד קשה, כמו כל הילדים בכפר, לפני הלימודים ואחריהם, עוזר למבוגרים בעת הקציר ומטפל בבעלי החיים. בשר, סוכר, לחם לבן או שחור שנאפה מקמח טוב היו מותרות; ממתקים או גלידה באו אל פיו רק פעם או פעמיים בשנה. ירקות ופירות טריים היו בהישג יד, אך רק בעונתם; אחר כך הם נשמרו במחסנים ונאכלו במשך השנה. ילדוּת כפי שאנחנו מכירים, מרחב נפרד מעולם המבוגרים, חיים כשלעצמם, לא היו קיימים באותם ימים בחלק זה של העולם. ברגע שהילדים היו מסוגלים לכך, היה עליהם לתרום לכלכלת המשפחה ולרווחת הכפר.

הלמידה – ספרים וכל השאר – היתה קלה לאבי. בית-הספר הסב לו הנאה, הוא היה מסיים את מטלותיו במהירות ומתיישב לקרוא ספרים שהחזיק מתחת לשולחן. כשנתפס בשעת מעשה הוא הוכה לעתים קרובות במקל בכל חלקי גופו, בראשו ובפניו – היכן שנחת המקל. חבול ככל שנותר בידי המכות, התלהבותו מן הקריאה לא פחתה, וכל חייו אהב לשמוע ולספר סיפור טוב. רבים מן הסיפורים האלה היו מהתנ"ך, הוא זכר אותם והם הזינו את אמונתו כל חייו. כך גם המוזיקה הכנסייתית. לסבו היה קול ערֵב והוא שר במקהלה המקומית; היה לו גם כתב יד יפה והוא נהג לכתוב לאיטו את רשומות הכנסייה והרשות המקומית. גישתו הדתית למשימות האלה הטביעה באבי יראת כבוד אינסטינקטיבית לטקסים דתיים ולתשמישי קדושה, גם כאשר לימים התחיל לחשוד בדת הממוסדת ונטה להיות אנטי-כנסייתי.

בבית-הספר היסודי למדו הילדים רק ארבע שנים ומעטים מהם המשיכו ללמוד בבית-הספר התיכון, אלא אם היו מוכשרים במיוחד וזכו במלגות. המורה של אבי עודד אותו לגשת לבחינות למלגה, כי היה בטוח שהוא יצליח בהן; ואולם בשל חוסר היעילות של שירותי הדואר לא הגיעה הבקשה בזמן. אבי בכה בכי מר, לא משום שהחמיץ הזדמנות לתעסוקה טובה יותר, אלא משום שהיה ברור לו שאהבתו ללימודים לא תתממש לעולם.

כשברח מן הבית בשנת 1935 אבי עשה את דרכו לכפר במרחק כמאה וחמישים קילומטר, שם חיפש נפח שיהיה מוכן להעסיקו כשוליה. ניתנה לו תקופת ניסיון, ואבי הוכיח שהוא עולה על הציפיות. קשה היום להאמין כמה קשה הוא עבד בשנותיו כשוליה. עבודתו התחילה באחת בלילה ונמשכה, בלי הפסקה פרט לארוחות, כמעט עד ארבע אחר הצהריים, ואז היה עליו לטפל בבעלי החיים של מעבידו. לא היה לו מה שבימינו נקרא פנאי, כי כמעט כל דבר שהיה רוצה לעשות לאחר שעות העבודה היה גוזל ממנו שעות שינה שהיו נחוצות לו מאוד.

מגורים פרימיטיביים היו חלק בלתי נפרד מתנאי החיים של השוליה, וכך גם האוכל הדל, שלעתים קרובות היה בלתי אכיל, כמו מרק כרוב או מרק תפוחי אדמה, שעיקרם מים, או סלק כה מלא בחול עד שיצר שלולית של בוץ בתחתית הקערה. כדי להרוויח כסף, שכן אבי לא קיבל שכר על עבודתו כשוליה, הוא נעזר בכישורים שרכש בכפר הולדתו כמו שזירת סלים, עשיית מטאטאים ותיקון אקדחים, העבודה המכניסה ביותר. בכסף שהרוויח קנה לעצמו בגדים – החשוב שבהם היה מעיל חם לחורפים הקשים.

אבי לא היה סתם מיומן, היו לו ידי זהב, ובאותם ימים פרח כישרונו, כי הוא נהנה להחזיק בידיו קורנס ופלדה. עם הזמן הוא פיתח קצב מיוחד להלמות הפטיש – הקש הקש הלום, הקש הקש הלום – אם כי הקול שעלה היה כמובן קולו של הקורנס ההולם בסדן. אני מניח שהנקישות נתנו לו זמן לתכנן מה לעשות ולאמוד את הדיוק בעבודתו. הוא היה מסוגל לעשות כל דבר על פי הדרישות והתקנים הקפדניים ביותר, ואיש לא יכול לעלות עליו, לא באיכות ולא במהירות. מכיוון שהיה כה זריז בעבודתו הוא הרשה לעצמו ליהנות מאהבתו לספרים, כבר לא מתחת לשולחן אלא בשירותים, שם לפעמים היה יושב וקורא יותר משעה. כשהבוס שלו התלונן, היה אבי עובד בחמת זעם ועושה באחר צהריים אחד מה ששני אנשים היו עושים בדרך כלל ביום שלם. מכיוון שאיש לא יכול לערער על העובדה שהוא בעל מקצוע מעולה, לא המורה שלו ולא שאר הנפחים, הם הניחו לו לנפשו.

כשאבי סיים את תקופת החניכות שלו, בגיל שבע-עשרה, מעבידו התחנן בפניו שיישאר, הוא אף הציע לו את בתו לאישה והבטיח לו שיקבל את הנפחייה לאחר מותו, אבל כל רצונו של אבי היה להתקדם. הוא נסע לגרמניה, שם, חשב, הוא יוכל לפתח את כישוריו ולעבוד במקצועו בתנאים נאותים.

כשפרצה המלחמה גויס אבי לצבא העובדים הזרים, שחיו רוב הזמן במחנות עבודה, שם ניצלו את כישוריהם בבתי-חרושת שהוסבו לייצור מלחמתי. כשהוא נשלח ב-1944 לדורטמוּנד, לעמק הרוּהר המתועש שהופצץ מאוד בשנים ההן, הוא פגש את אמי, כריסטין אנה דור, והתאהב בה. היא היתה בקושי בת שש-עשרה והוא בן עשרים ושתיים.

היא היתה נמוכה מעט מן הממוצע, והיו לה שיער שחור, גזרה נאה, פנים גלויות, עיניים כהות לוהטות וקול מתנגן, שבו דיברה גרמנית גבוהה של משכילים. גברים נמשכו אליה, לא רק בשל הופעתה הנאה אלא גם בשל החיוניות והעצב המטריד, העמוק, שהתמזגו בה. היא היתה משכילה וכשפגשה את אבי למדה כימיה. היא נהנתה מאוד מתאטרון וקראה את שייקספיר בגרמנית וגם אהבה אופרה. אף שאבי אהב לקרוא ונמשך לטקסים בכנסייה ולמוזיקה ליטורגית, הוא לא נמשך לתאטרון או לאופרה ופירש בטעות את הנאתה של אמי מהם כביטוי לסנוביות, תכונה שסלד ממנה כבר באותם ימים. אך הוא עשה כרצונה כי היה מאוהב בה.

הוא בגר והיה לבחור יפה. כהה, לא גבוה במיוחד, הוא התנשא לגובה 175 סנטימטר. הוא היה נבוך מעט מגוון עורו הכהה וכינה את עצמו צועני ולימים, באוסטרליה, אבוריג'ין. פניו היו גלויות כאופיו. הכול הבחינו בעיני השקד החומות-ירוקות הלוהטות שלו. אנשים נמשכו אליהן. אך היו כאלה שעיניו עוררו בהם מידה של אי-שקט. הוא משך את שערו השחור-כחול, שהתדלדל ברקות, לאחור. אפו היה עקום מעט, בשל בעיטה שבעט בו סוס בימיו הראשונים כנפח. כגבר צעיר היו פניו רכות ופיו חושני. גופו היה חזק ושרירי כגופו של נפח. תכופות שר, בקול ענוג שהיה ערב לאוזן גם כשדיבר.

בתקופה שהוריי נפגשו היה אבי מעורב מעט בשוק השחור. רק כך היה יכול לקנות לחם, חלב, סיגריות, ומפעם לפעם בגדים, מוצרים שהיו אז בפיקוח חמור. אני מניח שבזכות השפע היחסי הזה, בין שאר הדברים, קיבלו אותו הוריה הגרמנים הבורגנים של אמי, שבזמנים אחרים היו מזלזלים בזר הזה בעל תווי הפנים הסלביים והיו מודאגים מפני הרומן שלו עם בתם. היתה להם סיבה לדאגה, כי אילו גילו אנשי הגסטפו את אבי ואמי יחד הם לבטח היו נורים, קורבנות מדיניות הגזע הנאצית.

לפיכך הם התראו בסתר, בדרך כלל בבית-הקברות, ושם, כך האמין אבי, נוצרתי אני. אין ספק שהסכנה והמסחר בשוק השחור, מעצריו המזדמנים והמכות שהוא קיבל מן הגסטפו הקנו ליחסיהם, בעיני אמי המרדנית בת השש-עשרה, צביון לוהט ורומנטי. בשנים האחרונות של המלחמה, כשדורטמוּנד נהרסה כליל בהפצצות, השיכרון שליווה את ההרס האלים של סמלי הסדר וההמשכיות עודד אורח חיים אנרכיסטי עד מאוד, ודבר לא יכול היה להפר אותו, גם לא עולה של האחריות.

יחסיהם היו טעונים. היא נטתה לפרציי קנאה. כעבור שנים שמעתי במקרה את אבי מזכיר לה שהוא לא נישא לה מפני שאהב אותה. ואף על פי שהיא ענתה שהיא יודעת, הוא סתר את עצמו בהמשך דבריו. באותם ימים הוא אהב אותה עד כדי כך שהוא קעקע את שמה על זרועו וניסה לירות בעצמו כשהיא עזבה אותו, בראשית יחסיהם. הוא כיוון את הרובה לצד הראש ולחץ על ההדק אך הכדור רק שרט את עצמות לחיו וחלק מאפו. כזו היתה באותם ימים רכבת-ההרים של רגשותיהם הסוערים. אדם היה יכול לרוץ לתפוס מחסה מפני הפצצות הנופלות בלילה, למחרת להצמיד אקדח לראשו ובלילה הבא לרוץ שוב כמטורף מחשש לחייו.

בסוף המלחמה, כשהיו נשואים ומטופלים בתינוק, הכול השתנה, במיוחד אצל אמי. אחרי לידתי היא הראתה סימנים למחלה שהיתה עתידה להחמיר מאוד בעשור הבא. נראה שלא היתה מסוגלת לטפל בי, היא התעלמה מצרכיי הבסיסיים כמו האכלה ורחצה. סבתי סיפרה שזמן קצר לפני שילדה את אמי היא חלמה חלום ובו ראתה את ישו מכוסה דם מראה לה את פצעי צליבתו. כשהיא התעוררה היא אמרה לבעלה, "הילד הזה שאני נושאת יסבול". לימים היא סיפרה את הסיפור לאמי, וקשה להאמין שלסיפור הזה לא היתה השפעה על האופן שבו גידלה סבתי את אמי. הוא גם יכול להסביר את החרדה שנשקפה בעיניה של אמי, כבר בגיל צעיר, כאילו פחדה שגורלה נחרץ.

משפחתה של אמי פיצתה אותי די והותר על הזנחתה. אחותה, מריה, אף שהיתה צעירה מאמי בשנתיים, רחצה אותי ולעתים קרובות אף האכילה אותי. סבי וסבתי היו כרוכים אחרי, נהנים ממתנת הנכד הלא צפוי. חייתי אִתם לא פחות משחייתי עם הורי. היו זמנים קשים וחֹסר רב ניכר בכול. בחורף 1946, כשהייתי בן שישה חודשים, הרבו אנשים להישאר בבית כי כמעט לא היה אוכל או דלק לחימום. אבי נהג ללכת שמונים קילומטרים כדי לקנות ליטר חלב, שק שעועית או תפוחי אדמה. הוא היה מותש מן המאמצים להשיג לנו אוכל, וכיוון שמנע מעצמו אוכל כדי שלי יהיה יותר, הוא התעלף מרעב יותר מפעם אחת. קפה עולש (ציקוריה) היה הסמל של אותם ימים בגרמניה, אך התחליף לנקניק הכבד, שהיה עשוי מנסורת, מסמל יותר את המציאות.

בסופו של דבר מצא אבי את העבודה שתמיד חשק בה, בניית שערי ברזל נאים, מדרגות, מעקים וחפצי בית קטנים כמו מאפרות נהדרות ממתכת רקועה ועליהן דמויות ציפורים מסוגננות. הוא קיווה שהעתיד בגרמניה לאחר המלחמה יהיה טוב יותר, אבל אמי חסרת המנוחה, שלקתה באסתמה קשה, נשאה את עיניה למקומות אחרים. בהתחלה חשבה על אמריקה, אך כיוון שלא התאפשר לה להגיע לשם במהירות שרצתה היא התפשרה על אוסטרליה, שם נאמר לה שהאסתמה שלה תשתפר. אבי לא רצה לנסוע לשום מקום, אולם חומרת מחלתה שכנעה אותו שהם חייבים למצוא מקום שיהיה טוב יותר לבריאותה.

ב-1950, כשהייתי בן ארבע, הם היגרו בסיוע השלטונות האוסטרליים באוניית המהגרים הרשי. ערב נסיעתם קראה אישה אחת בקלפים את עתידו של אבי. הנבואה הזאת הטרידה אותו כל חייו והוא הזכיר אותה לעתים קרובות. היא אמרה שהוא עומד לחצות ים גדול, שהוא יאבד את אשתו ויסבול סבל רב.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אבי, רומולוס”