החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נוף גדול ושומם

מאת:
מנורווגית: שירה חפר | הוצאה: | 2014-03 | 192 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

34.00

רכשו ספר זה:

לכנות ספר של שֶל אסקילדסן “יצירת מופת” זה דבר מיותר. כל טקסט שיצא מידיו של הסופר הנורבגי הוא פיסת אמנות שמטלטלת את הקורא, בגלל דיוקה, איפוקה, ביטחונה הסגנוני ועוצמתה הספרותית.

נוף גדול שומם הוא הגשה שנייה בעברית מפרי עטו של אחד מגדולי הסופרים הנורבגיים העכשוויים. רשימותיו האחרונות של תומס פ’ למען הכלל (סמטאות, 2011) פיתה את קהל הקוראים העברי שחיכה בסבלנות לפרסום ספר נוסף. כעת החלום הזה מתגשם. זיקית תקבל על עצמה את מלאכת התרגום של שארית יצירותיו של האמן הנורבגי.

גם בנוף גדול שומם דן אסקילדסן בסוגיות שמטרידות אותו דרך קבע: הבדידות, הזקנה, הקושי לתקשר עם הזולת, תחושת הניכור הקיומית, מערכות יחסים משונות וסיפורים שהחריגות מככבת בהם תמיד. באוסף סיפורים זה נפגוש של אסקילדסן צעיר יותר, שקוע בבעיות הזוגיות, בתשוקות מגונות ובחיפושים אישיים בעולם נטול אמונות. מעדן אמיתי לאוהבי ספרות. בתיאבון!

נולד בשנת 1929, בעיירה מַנדַל אשר בדרום נורווגיה. אף שפרסם את ספרו הראשון כבר בשנת 1953, יצירותיו זכו להכרה עולמית רחבה רק לקראת סוף שנות השמונים עם פרסום קובץ הסיפורים מחשבה פתאומית משחררת. כבר בתחילת דרכו זכה לשבחים רבים בקרב קוראים ומבקרים בעיר אוסלו, בעוד שבעיירת הולדתו נחשבו יצירותיו בלתי מוסריות ובשל כך הוחרמו ממדפי הספריות. קולו המינימליסטי והפשוט לכאורה טומן בחובו מידה נדיבה של אירוניה והבנה בסיסית ועמוקה בנפש האדם. תפיסתו הישירה של החיים כפי שהם הופכת תחת קולמוסו לחגיגה ספרותית. אסקילדסן זכה באינספור פרסים ספרותיים במולדתו ומחוצה לה, וספריו תורגמו ליותר מחמש עשרה שפות. בין ספריו הבולטים מחשבה פתאומית משחררת (1987), נוף אדיר ונטוש (1991) והכלבים מסלוניקי (1996). בשנת 2006 נבחר הספר רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל (1983), לספר הנורווגי הטוב ביותר שיצא לאור בעשרים וחמש השנים האחרונות.

מקט: 4-1193-3
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
קטע וידאו/אודיו נוסף
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
מאמר שפורסם על הספר
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


ההתנגשות

זמן מה עמד ליד החלון הפתוח והביט מטה אל המדרכה. היא הייתה ריקה, היה יום ראשון, שעת אחר צהריים מוקדמת, גם הוא היה ריק מבפנים, כאילו שממת המדרכה הזדחלה לתוכו, וכשאשתו שאלה מכיסאה בעומק החדר דבר מה שלא דרש ממנו יותר מתשובה של כן או לא, הוא לא ענה. כעבור רגע ממושך היא שאלה אותו מדוע אינו עונה. הוא לא ענה, הוא היה מדרכה שוממת. הוא יצא מהחדר, בלי להביט בה, וכשסגר את הדלת שמע אותה אומרת: "אנטון, נו, אנטון, מה קרה?" הוא עבר בכניסה וירד במדרגות, ארבעים ושמונה מדרגות שחוקות, ויצא אל אותו יום ראשון איום. פשוט הלכתי, חשב. ואז הוא נעשה מודע לחום ולאור השמש החזק, וחצה באלכסון את הכביש אל הצל במדרכה הנגדית. שם נעמד. הוא הרים את עיניו אל החלונות, הוא לא ראה אותה. הוא החל לצעוד, בצל הבניינים בני ארבע הקומות. אחרי מאה מטרים בערך הוא נעצר בצומת כדי לאפשר למכונית לבנה לעבור. מכונית אפורה הגיעה מהכיוון הנגדי, לבד ממנה לא הייתה כל תנועה בכביש. שתי המכוניות נסעו באטיות רבה. זה בטח משום שיום ראשון היום, חשב, ובגלל החום הגדול. כשהן הגיעו לצומת הן התנגשו זו בזו. המכונית האפורה פנתה ימינה, הלבנה פנתה שמאלה, והמכונית הלבנה התנגשה בדלת האחורית השמאלית של האפורה. המראה היה מבדח. הנהג במכונית האפורה החל לצעוק מילות גנאי מבעד לחלונו הפתוח.

— מה, לעזאזל, בן אדם! אתה לא רואה לאן אתה נוסע?

— לא ראיתי אותך.

— לא ראית אותי? לך לאלף עזאזל! איך יכולת לא לראות אותי?

— אני לא יודע. לא שמתי לב. אתה לא מצליח לפתוח את הדלת?

— לא, לעזאזל, היא ננעלה.

— תנסה את האחרת.

— תגיד לי, אתה חושב שאני מטומטם? אתה חושב שיש כאן שני מטומטמים?

— אני אומר לך שלא ראיתי אותך. אפילו לא בלמתי. בוא תראה בעצמך. אין פה סימני בלימה. ברור שאני האשם כאן, אבל לא יכולתי לעשות כלום.

— לא יכולת לעשות כלום! לא יכולת לעשות כלום? ממש חסר לך איזה בורג בראש, אה?

הוא השתחל למושב שליד הנהג ויצא מהמכונית. הוא ניגש לבחון את הנזק. הוא דפק באגרופו על ראשו. הנהג הפוגע ניגש אליו. אנטון הֶלְמַן לא קלט עוד מה הם אומרים. הוא החל לחזור באותה דרך שהגיע בה. הוא הזיע. הוא הרגיש שאבק דבק בפניו. אני מוכרח להתקלח, חשב. הוא הבחין באשתו נשענת על אדן החלון. הוא העמיד פנים שלא ראה אותה. אבל היא לא עשתה לי שום דבר רע, חשב. הלוואי שלא תקרא לי. הוא השפיל את עיניו אל המדרכה. היא לא יכולה לעשות דבר בקשר לזה. רק שלא תגיד משהו לפני שאני מתקלח. הוא חצה את הרחוב באלכסון ונכנס לבניין, עלה במדרגות. היא עמדה בכניסה.

— מה קרה, אנטון?

— שום דבר.

— כן, אנטון, משהו בטח קרה. לא ענית כשדיברתי אליך, במקום זה פשוט הלכת. תגיד לי מה קרה, אני מבקשת.

— לא קרה כלום. אני הולך להתקלח.

— בבקשה, אנטון. אתה מדאיג אותי כל כך. אני לא יודעת מה אני אמורה לחשוב.

— את לא אמורה לחשוב שום דבר. אני נכנס להתקלח.

הוא נכנס לחדר הרחצה. הוא פשט את בגדיו. אין מה לומר, חשב, היא לא הייתה מבינה, אין לה בתוכה תהום. הוא סובב את ידיות הברז וויסת את המים עד שהיו קרים כמעט לגמרי. הוא עמד תחת הקילוח הקר והחזק עד שקפא כל כך וכל מה שהיה מסוגל לחשוב עליו היה לעמוד בזה עוד קצת. ואז לא עמד בזה יותר. הוא סגר את הברז והתיישב על מכסה מושב האסלה. אני יכול לתלות את האשם בעובדה שיום ראשון היום, חשב. הוא ישב רגוע לגמרי במשך דקות ארוכות, לאחר מכן ניגב את שערו ולבש את בגדיו. היא הכינה קפה ושמה מסרקיות בשערה. היא הביטה בו וחייכה בעצב. הוא התעשת.

— זה עשה לי טוב, אמר והתיישב. היא מזגה קפה ובעודה מוזגת אמרה:

— נמאס לך ממני?

— נו, באמת, ורה, את תמיד חושבת שהכול קשור אלייך. זה בכלל לא היה קשור אלייך.

— יש לך מישהי אחרת?

— לא. הרי אז זה כן היה קשור אלייך.

— זה כן קשור אליי. לי לא ענית, פעמיים, וממני פשוט הסתלקת, בלי לומר מילה.

— זה קשור רק אליי. אליי ולימי הראשון הארורים האלה.

— אל תקלל, בבקשה.

— את יודעת טוב מאוד איך אני מרגיש לפעמים בימי ראשון.

— אלה הימים היחידים שיש לנו רק לעצמנו.

הוא לא ענה. כן, חשב. הוא הביט בה. היא הביטה בו.

— אתה לא עונה, אמרה.

— אין טעם. תודה על הקפה.

הוא קם על רגליו.

— אבל לא שתית אותו, אמרה.

— שתיתי, אמר.

— נו, אנטון, אל תהיה ילדותי. לא שתית אותו.

— ברור ששתיתי אותו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נוף גדול ושומם”